המאבק הכפול של אלינה: העובדת הסוציאלית מטפלת בחולי סרטן - ומתמודדת בעצמה עם המחלה

בניין אחד, במרחק חמש דקות הליכה, מפריד בין חייה המקצועיים של אלינה פישנזון לבין חייה הפרטיים.

בניין אחד שמפריד בין משרדה כמנהלת מערך העובדים הסוציאליים בבית החולים הלל יפה בחדרה, לבין המחלקה האונקולוגית שבה היא מטופלת, אחרי שבאוגוסט שעבר התגלה שהיא סובלת מסרטן אלים ומפושט.

"ההתמחות שלי בטראומה ובמצבי לחץ מתאימה מאוד לאישיות שלי ולאורח החיים שלי", היא מגחכת. "הרי זה מה שאני עוברת יום־יום. טראומה ומצבי לחץ".

לפרקים, במהלך השיחה, היא נכנעת לעצב. אלו רגעים ספורים שבהם היא מתירה לעיניה להתמלא דמעות, אחר כך לוגמת מבקבוק המים שעל השולחן, משנה את הנושא ומנסה לעבור הלאה.

רצה הגורל, והניסיון הקליני של אלינה התערבב גם בניסיון חייה. לפני 14 שנה נהרג בעלה ולדימיר בתאונת דרכים, כשבתם המשותפת, ליאורה, היתה בת 7 וחצי. אלינה היתה אז עובדת סוציאלית בהלל יפה וטיפלה במשפחות של הרוגי תאונות דרכים. כעבור כמה שנים, שני הוריה היו מטופלים במחלקה האונקולוגית בהלל יפה, בזמן שהיא היתה העו"סית האחראית על המחלקה. עד שאביה נכנע למחלה, לפני ארבע שנים, ואמה החלימה, אלינה ליוותה את הוריה לטיפולים בבקרים - ובמהלך היום, וגם בערבים, היתה מטפלת במשפחות.

כשגילתה שהיא סובלת מסרטן במעי הגס, ששלח גם גרורות לכבד, החליטה אלינה להמשיך לעבוד במחלקה ולטפל במחלתה - במקביל.

כבר שמונה חודשים היא עוזבת אחת לשבועיים את הכיסא המסתובב במשרדה ואת המדפים עמוסי הספרות המקצועית, והולכת במסדרונות הארוכים היישר למחלקה האונקולוגית. קרני השמש צובעות את המסדרון באור מלטף, ואלינה, לבושה בג'ינס ובחולצה מכופתרת ייצוגית, עוברת אל שורת ספות העור החומות המכוסות בסדין, עם הווילונות התכולים שמפרידים ביניהן. היא חושפת בעדינות את ה"פורט" - צינורית שמושתלת מתחת לעור ומשמשת בעיקר לקבלת תרופות - וכשהאחיות מחברות אליה את הצינורית שמעבירה את התרופה, רק אז היא נזכרת במחלה.

"במהלך היום, בשגרה שלי, אני לא מרגישה חולה", תספר מאוחר יותר. "אני עסוקה בעשייה. רק כשאני קמה והולכת למחלקה, אני מרגישה שיש לי מחלה. זה מדהים. כשאני מגיעה בבוקר אני הולכת לבדיקות, ואחר כך, במשרד, מתנהלת כרגיל. פוגשת אנשים, עוברת על טפסים, ואז מגיע הטלפון הזה, כשהבנות קוראות לי לקבל את הטיפול.

"ורק ברגע זה, כשאני מגיעה ופותחים לי הפורט ומחברים אותי לחומר, רק אז יורד לי אסימון המחלה. ביומיום אני יכולה לברוח ממנה. כל עוד אני עובדת ומתפקדת ושומרת על מסלול שגרה, המחלה נמצאת רק על הנייר. אבל כשאני מתיישבת כאן, על הספה, אני מרגישה שזה אמיתי. שהנה, מטפטפים את החומר, והמחלה לא ברחה לשום מקום, ופתאום אני במקום מאוד פגיע. וכן, אני מקבלת תרופות כימותרפיות לווריד ועובדת תוך כדי כך. זה דווקא מסתדר לי טוב, אם אני עובדת - זה אומר שאני בריאה".

• • •

היא בת 48, והיום נמצאת בזוגיות עם אלכסנדר זיברוב (50). היא נולדה באוקראינה, שאותה עזבה בגיל 20 עם הוריה ובעלה דאז, ולדימיר. היום לא נותרו לה חברים או משפחה באוקראינה, אבל ליבה מתכווץ כשהיא רואה את ההרס הרב שהמלחמה האכזרית שם מותירה בחרקיב, העיר שבה גדלה ולמדה.

"למדתי שם לתואר ראשון בהנדסת מחשבים, ובכל יום הייתי עוברת ליד הכיכר הגדולה בדרך לאוניברסיטה. פעם היא היתה הכיכר המרכזית, הומת חנויות ואדם. היום היא גל של הריסות".

כשעלתה לארץ, ב־1993, גרה תחילה בכפר סבא ואחר כך עברה עם הוריה ובעלה לפרדס חנה. אלינה וולדימיר גרו בבית אחד, וההורים ביחידת דיור צמודה. כאן למדה לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, במגמת טראומה ומצבי לחץ.

"העלייה שלי היתה אירוע משמעותי. סוג של משבר - לעזוב את הסביבה המוכרת שלי, הבית, השפה, לטובת משהו לא ידוע. הייתי עולה חדשה עם תואר ראשון, מצליחה, אינטליגנטית, שעובדת כאן למחייתה בניקיון בתים. וזה היה קשה, לשנות את הכל ולרכוש שפה, מנטליות, מעמד, להוכיח את עצמך בכל פעם מחדש.

"הוריי, שהיו אז בשנות ה־40 לחייהם, וגם בעלי, עבדו כדי שאוכל ללמוד, ועד היום אני מכירה להם תודה על זה. רציתי ללמוד, ועבודה סוציאלית מאוד עניינה אותי. רציתי לעבוד עם אנשים".

כשסיימה תואר ראשון, החלה לעבוד בהלל יפה בחדרה. ב־21 בפברואר 2008 נהרג ולדימיר בתאונת דרכים, כשהיה בדרכו מעבודתו הביתה. רסיסי זיכרון חוזרים אליה פתאום, כשהיא משחזרת איך קיבלה את ההודעה המרה שבעלה איננו עוד.

"אני זוכרת שהיתה תאונה קטלנית, והודיעו לי שהוא נהרג", היא אומרת לאט. "קצין הנפגעים הגיע אלינו הביתה ביחד עם עו"סית מהמועצה המקומית, שעובדת איתי ביחד. אני לא זוכרת איך הגבתי כשראיתי אותה, רק את הבשורה הזו, הקשה, ואיך עליתי לחדר של ליאורה, הערתי אותה וסיפרתי לה שאבא שלה נהרג ולא יחזור יותר הביתה. יש לי הבזקי זיכרון מאותו יום, ומהימים שאחרי: ההלוויה, השבעה, ואז החזרה למציאות".

היא חזרה לעבוד מייד בתום השבעה. לקחה משמרות ככוננית, ופעמים רבות הוזעקה לפגוש אנשים שחוו מוות פתאומי של קרוב משפחה.

"במשך תקופה די ארוכה אחרי התאונה היו לא מעט אירועים שבהם נקראתי לבית החולים לבשר למשפחה על תאונת דרכים קטלנית. לא ברחתי מהמקום הזה. יכולתי להגיד למנהלים שלי שאני לא מטפלת במקרים כאלו כרגע, אבל אני חושבת שהתובנות הרגשיות שהיו לי אחרי האירוע האישי שחוויתי, דווקא יצרו קשר רגשי עם אותן משפחות.

"אני חושבת שכל חשיפה אישית שלנו כעובדים סוציאליים יכולה להוסיף נדבך לאני המקצועי, בהבנת תהליכים. אני לא אומרת שצריך להזדהות עם כל זוועות העולם כדי להיות איש מקצוע טוב, אבל אני כן חושבת שמי שהיה שם יכול להבין את הצד השני".

• • •

שנה אחרי ששכלה את בעלה, אובחן אביה, מיכאל, עם סרטן אלים בערמונית. הרופאים עדכנו שהגידול לא בר ניתוח, אבל שיתפו את בני המשפחה בטיפולים ניסיוניים שיכולים להקל את חייו. האב עבר טיפולים והקרנות בבית החולים רמב"ם בחיפה, ובמקביל המשיך לעבוד בשמירה. "אצלנו לעבוד זה בדם", צוחקת אלינה, "הוא נהג לעבודה כמעט עד הרגע האחרון".

שלוש שנים אחרי אביה, גילתה גם אמה, לודמילה (71), בבדיקה שגרתית שהיא חולה בסרטן השד. "הרגשתי שעולמי חרב עלי. שזה יותר מדי. עוד לא סיימתי את הסרט עם אבא שלי, והנה אני צריכה להתמודד גם עם מחלה של אמא. אבא שלי אמר 'אין לנו מזל'.

"הרגשתי שזה מעבר לכוחותיי, אבל הייתי יותר בעשייה, והתחלתי לנהל גם את המחלה של אמא. גם לה קבעתי תורים, והתעקשתי על בדיקות, וטיפולים, כל מה שהיה צריך. הפכתי להיות אמא של ההורים שלי, והם סמכו עלי".

האם לודמילה עברה ניתוח וטיפולי כימותרפיה משלימים. היום מחלתה מוגדרת בנסיגה, והיא נמצאת במעקב במרפאה האונקולוגית בהלל יפה. הגידול של אביה, לעומת זאת, שלח גרורות ("עד שהבנו שהן הגיעו למוח"), והוא עבר לטיפולים כימותרפיים במחלקה האונקולוגית - שבה בתו עובדת כעו"סית.

כשאביה חלה, אלינה בדיוק התקבלה לתואר שני, וכמעט ויתרה על לימודיה במטרה לטפל באב. "אני בת יחידה, אבל גם אילו היו לי חמישה אחים היה לי ברור שאני אטפל בו, כי אני מכירה את המערכת. הייתי צריכה לנהל את המחלה שלו, להיות אחראית על קביעת תורים, חתימה על טפסים ואישורים, להכיר את כל התרופות והניואנסים. אמא שלי דחפה אותי להמשיך ללמוד, ואני שילבתי הכל. לימודים, עבודה, גידול ילדה לבד, וטיפול בהורים שלי".

שש השנים הטובות, כך היא קוראת לשנים שעברו בין גילוי המחלה של אביה, לבין השנה שבה חלה ההידרדרות שבסופה נפטר. שש שנים שבהן דאגה לו, סעדה אותו, הזמינה לו ולאמה טיולים ונסיעות לחו"ל, כי מי יודע עוד כמה זמן יישאר להם ליהנות מהחיים. "פתאום ירד לי האסימון שהשעון מתקתק, ואם לא עכשיו, מתי? אז הם נסעו, וכמה שיותר. הם היו בהפלגות ביוון, בספרד ובאיטליה, טיילו בצ'כיה, בגרמניה ובאוסטריה. נהנו מהחיים, והגיע להם.

"ואני ניסיתי להצליח בכל המשימות שלי. לסייע להורים, לעבוד, ללמוד, וגם להיות אם יחידה. בתי ליאורה למדה להתנהל בכוחות עצמה מגיל צעיר מאוד, כי אמא שלה תמיד עבדה. פעם היא התקשרה אלי להגיד לי שהיא חולה, ואני הגעתי מוקדם מהעבודה לעזור לה. היא היתה בהלם מזה".

למרות המצב המשפחתי הרגיש והעבודה התובענית מבחינה רגשית, אלינה המשיכה לטפל. "עבדתי באשפוז יום אונקולוגי, והיתה לי ההבנה של כל התהליכים שהמשפחות שמלוות את החולה עוברות. אפשר לעבור מיליון קורסים של האגודה למלחמה בסרטן, אבל רק כשאת שם, חווה את מה שהם חווים, את יכולה להבין את הצד שלהם.

"אני הבנתי יותר את הצד המלווה, השקוף, זה שיש לו חיים משלו ועבודה משלו, אבל במקביל הוא מנהל לגמרי את המחלה וקרוע בין הקרוב החולה לבין קריירה או המשפחה של עצמו. אין ספק שמה שעברתי עם אבא שלי, ואחר כך גם עם אמא שלי, פיתח רגישות ייחודית, אינטלקטואלית וגם רגשית, כלפי החולים ובני המשפחה שמלווים אותם".

אביה של אלינה נפטר ביולי 2018, שלושה חודשים לפני שמלאו לו 72. תאריך פטירתו, אומרת אלינה בשקט, חל ביום הנישואים ה־46 שלו ושל אמה.

"הטיפולים הניסיוניים הוסיפו לאיכות החיים שלו והאריכו אותם. אבל בשנה האחרונה לחייו הוא התחיל להתנהג מוזר, וחווה הרבה נפילות קוגניטיביות. לא הצליח לבטא את עצמו, התקשה לחשב תרגילי חשבון פשוטים. לאבא שלי היה מאוד חשוב לעבוד, אבל הוא לא היה מסוגל לנהוג. לי זה היה מאוד קשה לעצור אותו, להגיד לו שהוא לא נוהג יותר. הוא איבד את העצמאות שלו. אבל זה היה הכרחי, כי הוא כבר לא באמת זכר מאיזה צד עולים לאוטו".

הגידול בגופו של האב שלח גרורות שפגעו בתפקוד מוחו. "לא היה מנוס מטיפול כימותרפי. באופן כללי אני נגד כימו. כל חיי אמרתי שלא אסכים להשתמש בנשק הכימי הזה, אבל לא היתה לי ברירה. גם אבא שלי עבר טיפולי כימו, גם אמא שלי, ועכשיו לצערי גם אני. היום אני אפילו יכולה להעיד באופן אישי שזה נשק מאוד פוגעני לגוף".

אלינה ואמה טיפלו באב עד לרגעיו האחרונים. הוא היה מגיע לטיפולים בהלל יפה וחוזר הביתה לידיהן הנאמנות. לפני מותו החל לדמם בבית, ואחרי אשפוז של ימים ספורים נפטר בבית החולים.

"ביקשתי מורפיום כדי להקל עליו, ונפרדנו ממנו. זה לקח לא מעט זמן, כי אמא שלי לא הסכימה לעזוב אותו. בסוף שכנעתי אותה ללכת איתי הביתה, להתרענן. השארנו את אחותה, דודתי, עם אבא שלי, ואחרי שעה קיבלנו טלפון שהכל נגמר.

"זה היה מאוד קשה, אבל הייתי משוכנעת שחייבים להקל עליו בגסיסה עם מורפיום. ידענו שהוא ייכנס לערפול הכרה ושלא נוכל לתקשר איתו, אבל שזה גם יקל את מצבו והוא יהיה בסוג של תרדמת ולא יסבול.

"זה לא היה קל. אני מלמדת איך להתמודד עם טיפול כזה ועם פרידות, והנה אני עוברת את הדברים האלה בעצמי. בכל התפעול של המחלה שלו לא תפקדתי מולו כאשת מקצוע. כמו שכירורג לא יכול לנתח את אמא שלו, אני לא הייתי העובדת הסוציאלית הרשמית של המשפחה. אבל אין ספק שהחיים דורשים ממני ליישם את מה שאני לומדת.

"פתאום חוויתי משהו אחר, שונה מהמוות של בעלי. ולדימיר מת מוות פתאומי, ואצל אבא שלי המוות היה צפוי, כזה שכבר קראנו לו שיגיע, כי ידענו שאבא סובל. אבל כשהוא נפטר, זה כאב מאוד. כשהודיעו לנו התחלתי לבכות ולצעוק. הייתי מאוד קשורה אליו, ואומרים שאפילו היינו דומים במראה החיצוני.

"לכן אני מאוד שמחה שהוא לא היה מודע לעובדה שגם אני חליתי. הוא התמודד מאוד טוב עם המחלה שלו ואף פעם לא התלונן, אבל אני יודעת שהיה לו מאוד קשה אם היה יודע מה אני עוברת עכשיו".

• • •

אחרי המאבק במחלות של הוריה, הגיע באוגוסט 2021 גם "תורה". כאבי בטן שהרגישה הובילו אותה לבדיקת קולונוסקופיה, ובה התגלה גידול סרטני מפושט לכבד. לשמע הבשורה, כמעט התמוטטה. כשהרופא שאיתו היא עובדת בבית החולים קרא לה למשרדו, היא הבינה בעצמה מה יש לו להגיד.

"ראיתי שקשה לו להגיד לי שהתוצאות של הבדיקה לא טובות, כי אנחנו עובדים יחד הרבה שנים. אבל לא היתה לו ברירה. הוא סיפר לי שיש לי גידול, וליווה אותי מייד למחלקה - כדי שנתחיל בבירור. יומיים אחר כך קיבלתי אבחון שהגידול מפושט לכבד, ושוב חרב עלי עולמי.

"אמא שלי היתה איתי, כי הייתי חייבת מלווה לבדיקה. אבל ביקשתי לעבור את כל הטיפולים לבד, תוך כדי עבודה. לא הרגשתי שאני צריכה מישהו לידי. אמא שלי היתה מפוקסת, היה לה חשוב לדעת אם זה משהו שאפשר לרפא. אמרו לנו שכן.

"אבל אני הייתי שבורה. בכיתי המון במשך כמה ימים. בכל פעם שחברים או בני משפחה התקשרו לשמוע מה שלומי, הייתי פורצת בבכי, מרחמת על עצמי. המשפט של אבא שלי, 'אין לנו מזל', הדהד לי בראש כל הזמן.

"גם עלו לי המון שאלות. למה אני חולה דווקא עכשיו? הרי הוריי חלו כשהיו בשנות ה־60 לחייהם, אפילו יותר. מה עשיתי רע בגילי שאין לי לפחות עוד 20 שנה של שקט? ולמה בכלל חליתי? שאלות שאין עליהן תשובה. אבל אז הבנתי שאין לי ברירה אלא להתמודד.

"לא פתחתי אינטרנט. כלום. הלכתי לבעלי המקצוע בבית החולים שסמכתי עליהם, והקשבתי להם. קיבלתי את כל הפרוטוקול. יש לי חברה אונקולוגית מומחית, שקולה ומדויקת, שאומרת את האמת בפנים. כשהעברתי לה את המסמכים הרפואיים שלי היא כתבה לי 'אין ספק שאנחנו נרפא אותך'. ואז התחלתי לנשום".

הטיפול של אלינה, כך הסבירו לה, כלל שישה טיפולים כימותרפיים להקטנת הגידול, ניתוח להוצאתו וסבב נוסף של שישה טיפולים שמטרתם לוודא שלא נשאר לגידול סימן.

אלינה בחרה לעבור את הטיפולים בבית החולים שבו היא עובדת. "רציתי להיות במקום שיאפשר לי להרגיש נוח, וגם שיש בו מומחים רפואיים טובים. קיבלתי יחס מצוין, אין ספק, וגם היו רגעים של אי נעימות מול הצוות, כי בכל זאת לכל מטופל יש מצבים קשים מבחינה פיזית או רגשית. אבל מבחינתי, גם זכיתי ליחס מעולה וגם יכולתי לנהל את המחלה לצד חיי שגרה".

איך עושים את זה?

"הייתי מגיעה בבוקר לעבודה, באמצע היום מקבלת טיפול וחוזרת לעבודה. שלושה ימים אחרי טיפול הייתי נופלת. נכנסת לדיכאון טוטאלי, מרגישה עייפות. הייתי קובעת טיפול בימי שני, כדי שהנפילה תהיה בחמישי ואז אנוח בסוף השבוע בבית".

בשבועות הראשונים, היא מחייכת, היו שואלים אותה כל הזמן למה היא לא הולכת הביתה. אחר כך כבר התרגלו שהעבודה דווקא מיטיבה עימה.

"זה מאוד טבעי שישאלו, מאוד אנושי, ויש אצל אנשי הצוות אווירה טובה, אז מרגישים בנוח לשאול אותי מה שלומי ואם אני צריכה לנוח. אבל כולם התרגלו שזאת השגרה שלי, וגם למדו מתי הימים הטובים שלי ומתי הפחות טובים, שבהם אני מאוד עייפה או מרגישה בחילות. אבל גם אז אני לא מרשה לעצמי ללכת הביתה. בשביל זה יש סוף שבוע".

ב־6 בדצמבר 2021 עברה ניתוח להוצאת הגידול, על ידי פרופ' ריקרדו אלפיסי, רופא בכיר במערך הכירורגי, וד"ר דוד ארנוביץ, מנהל שירות ניתוחי כבד. במשך שבועיים היתה מאושפזת בבית החולים, אחריהם התאוששה שבועיים בבית. "אחרי הניתוח היה לי מאוד קשה. אבל ברגע שיכולתי לקום על הרגליים תפסתי את החדר של העו"ס במחלקה - והתחלתי לעבוד. עוברת על מיילים, עונה לאנשים. לא הסכמתי ללבוש חלוק, ואמא שלי הביאה לי בגדים נוחים מהבית. ישבתי עם המחשב כי הייתי חייבת להרגיש עשייה. כמה את יכולה להתעסק בתרופות ובכאבים? חודש אחרי הניתוח, ב־1 בינואר 2022, כבר הייתי לגמרי בעבודה".

הניתוח, מסבירים הרופאים, עבר בהצלחה, ודגימות שנלקחו מהכבד ומהמעי הגס יצאו תקינות. מאז היא עוברת טיפולי כימותרפיה משלימים, שנועדו לחסל את מה שנשאר מהגידול, אם נשאר. פעם בשבועיים היא הולכת אל הבניין הסמוך, צועדת בנחישות חמש דקות, והופכת להיות המטופלת.

"זה מתוך בחירה, ללא הפעלת לחץ מצד קולגות או ההנהלה. ככה אני בחרתי להתמודד עם האירוע. וכן, אני מתמודדת עם נושאים קשים. העובדים במחלקה נחשפים להרבה אירועים שדורשים מהם כוחות נפשיים, כמו טיפול בבחורה שנאנסה על ידי אביה או חולים כרוניים שנמצאים במצב קשה, אבל אלה החומרים שאיתם אנחנו מתעסקים.

"בנוסף, הצוות יודע שהדלת שלי פתוחה ושהוא יכול לשתף אותי גם בבעיות אישיות שלו וגם בבעיות בעבודה. יש מקרים שבהם אני תופסת כוננות בערבים או בלילות ואני צריכה לטפל בהם גם במקרים קשים רגשית".

היו פעמים שאמרת "כרגע אני לא מסוגלת רגשית לטפל במישהו"?

"לא, זה לא תואם את האישיות שלי. אבל אני כן מגבילה את עצמי מלהסתובב במחלקות עקב הרגישות הפיזית. הכימו מחליש את המערכת החיסונית שלי, ולא אשחק עם זה ואלך להידבק במשהו שעלול לפגוע לי בתוכנית הטיפול.

"בגלל הניסיון שלי, יש לי יותר רגישות לחולים אונקולוגיים. עם כל הקושי הרגשי שכרוך בטיפול בחולים אונקולוגיים, מאוד אהבתי לעבוד שם. אלו מטופלים שמחזירים כל כך הרבה תמיכה ומשוב, זאת עבודה מתגמלת מאוד. היום אני בעיקר מייעצת לעו"סים במחלקה".

• • •

"תוכנית הטיפול", היא מגדירה את הקושי שאותו היא עוברת עכשיו. משתמשת במונחים מקצועיים גם כדי לתאר את הכאב הכי פנימי. "בעבודה, וגם בחיים, אני מאוד מחזיקה את עצמי. אבל בבית, עם המשפחה, אני מרשה לעצמי להתפרק. המשפחה שלי היא זאת שמקבלת את האמת בפנים. את התלונות, הבכי, את ה'די, נמאס לי'.

"אחרי הניתוח הרגשתי כל כך לא טוב, עד שאמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה חיים כאלה. היא החזיקה אותי ואמרה לי שהכל יעבור, כי הניתוח היה מוצלח. והיא צדקה.

"זה הכי לא נכון ולא צודק לתת לאנשים הכי קרובים אליך להרגיש כמה קשה לך וכמה כואב לך. 'להפיל' עליהם את הכאב. אבל זה גם הכי אמיתי. אני מאוד מעריכה את התמיכה, הדאגה והאהבה שקיבלתי מבן זוגי אלכסנדר, מאמי ומהבת שלי, מהחברים וכמובן מהצוות שלי".

מה היית אומרת לעובדים שלך אם היו נקלעים לסיטואציה דומה?

"אני לא אמליץ לעובדים להמשיך לעבוד ככה, אבל גם לא אחסום אותם. אספר להם שמצד אחד לשמור על שגרה זה דבר טוב, ומשמר גם יכולות בריאותיות, אבל שיש גם חסרונות. למשל, כניסה למחלקות בזמן שהמערכת החיסונית של העו"ס מדוכאת, עלולה לפגוע בה פיזית. מבחינתי, אני אאפשר כל דבר שיהיה טוב גם לעובדים וגם למערכת".

את משתפת את המטופלים שלך במה שעברת?

"אני לא מספרת למשפחות מה חוויתי בעצמי, אבל לפעמים, כשאני רואה שזה יכול לעזור, אני משתפת בניסיון שלי - וזה אכן עוזר. אני לא מספרת מה עובר עלי במטרה לטפל בעצמי, אלא במטרה לתרום לצד השני, ליצור אינטימיות וקרבה.

"אני תמיד בודקת עם עצמי מי צריך את השיתוף הזה. ואם אני חושבת שזה יעזור לצד השני, אשתף אותם. הם רואים מולם מישהו שעבר אותו אסון, אבל מסוגל להיות בצד השני ולהוכיח שיש חיים אחרי, אז מקבלים תקווה".

אלינה מסכימה שיש מטפלים שמתקשים לטפל בזמן של קושי רגשי אישי. "לא כולם יכולים לעמוד בזה. אבל אם אני יכולה לשתף את הצד השני בחוויה האישית שלי, ולהעצים אותו, אין סיבה שלא לשתף. אני תמיד אומרת לעובדים שלא יגידו למטופלים משהו שהם לא מאמינים בו. כשמעבירים מסר מלאכותי, האדם שמולך מרגיש אותו, וזה מרחיק.

"ברגע שכל אחד מאיתנו יהיה אמיתי עם עצמו, נוכל להיות אמיתיים גם עם הצד השני. פעם מישהי אמרה לי שאני על־אנושית ושאין לצפות את זה מהצוות. אבל אני מצפה מעצמי את מה שאני מצפה מאחרים.

"לפעמים אני נזכרת במטופלים שהיו לי במחלקה האונקולוגית, שנפטרו עם השנים. היתה לי מטופלת, אם לשישה ילדים, שאובחנה עם מחלה מתקדמת כמו שלי, אבל תמיד הפגינה אופטימיות, היתה עם חיוך, אהבה לחיים ותכננה תוכניות לעתיד גם כשמצבה המשיך להידרדר. לצערי, במקרה שלה הגרורות כבר התפשטו לכל הגוף, והיא נפטרה. אני זוכרת ששאלתי את עצמי מאיפה יש לה הכוחות להתמודד עם התקופה של סוף החיים בגבורה. היום אני תוהה איך אני עצמי מגייסת את הכוחות.

"המחלה יוצרת שינוי תפיסתי שמאפשר לנו להבדיל בין העיקר לטפל בחיים. החיים תחומים בזמן, וצריך לדעת לנצל אותם. אם יש דברים חשובים - צריך להספיק לעשות. אני כבר מחכה לתוצאות של בדיקות ה־PET CT (לגילוי ומעקב אחרי גידולים; ב"א) כדי לנשום".

מה את רוצה להספיק?

"אני מאוד רוצה לטוס לחו"ל, אבל החשש מהקורונה לא מאפשר לי לטוס עדיין. אני מטיילת בארץ, נוסעת, מבלה. ראיתי את הכוחות שטמונים בי, הבנתי שאני מסוגלת. מי שמתנסה בדבר כזה מגיע לעומק רגשי שאדם שלא עבר מחלה כזו לא מבין. ובשביל זה אני כאן, להעביר את המסר שאפשר וצריך להתחבר לחוזקות ולא לחולשות, כי נורא קל ליפול".

batchene@gmail.com