יום רביעי, שעת צהריים. רכב השטח של יואל זילברמן, מנכ"ל ארגון השומר החדש, סוטה מכביש 211 המוביל מרמת בוקר שבנגב עד למעבר ניצנה, ונכנס לעומק הדיונות, תחילת שטח האש של בסיס האימונים צאלים. אחריו מעלים אבק רכביהם של אנשי השטח מארגונו, שועלי מדבר מנוסים המכירים כל מסתור וכל שביל גמלים. הם יודעים בדיוק מה הם מחפשים.
הרכב מג'עג'ע, עולה, יורד. לרגעים נדמה שהוא מתקשה מול חומת החול הסמיכה. לפתע הוא עוצר, וזילברמן מצביע על עקבות טריים של צמיגים, ממש לפנינו. "אתה רואה?", הוא אומר, "כנראה שמתבצעת פה 'עבודה' באזור".
הוא לא מספיק לסיים את המשפט, ובמרחק של כמה מאות מטרים לפנינו אנחנו מבחינים בשני טנדרים מסוג היילקס של טויוטה דוהרים בשטח, אחד אחרי השני, ממש כמו בנסיעה מבצעית בצבא. עוד כמה שניות עוברות, וההיילקסים קולטים את השיירה שלנו ונעצרים. רכבים מול רכבים, באמצע הדיונות השוממות, כמו אקדוחנים לפני קרב שליפות במערב הפרוע.
זילברמן מבקש בקשר מתמיר אבוקסיס, מנהל התחום המבצעי של הארגון בדרום, שיעלה רחפן באוויר ויטיס אותו לכיוון ההיילקסים. אלא שהנהגים ממול, שכבר מנוסים במרדפים, מבחינים בקלות בכלי הטיס הזעיר, וכמו בתרגולת מכסים את פניהם, מורידים את מספרי הרישוי של הרכבים, מתפצלים ונמלטים מהמקום. אחד מהם מתמקם כעבור כמה דקות על גבעה לא רחוקה, וצופה במתרחש. חשוב לו לדעת למה מסתובבת חבורה מ"השומר החדש" בשטח השומם ומרחרחת.
אנחנו מתפרסים באזור עם הרכבים, וכעבור חמש דקות מתגלה לעינינו הסיבה שבגללה מסתובבים נהגי ההיילקס בשטח: בוואדי סמוך ניצבת חממת קנאביס מסודרת להפליא. מגודרת, עטופה בניילון. צינור השקיה שיוצא ממנה מוביל למכל שהוסתר באחת הגבעות, ונשלט על ידי מחשב. פרויקט שהושקעו בו זמן, תכנון ויזע.
און ריפמן, גם הוא ממייסדי הארגון, מציץ דרך הניילון. "מדובר בשתילה חדשה", הוא אומר, "בת כמה ימים בלבד". והיא לא היחידה. במרחק מטרים ספורים מאיתנו מתגלה עבודת מחרשה, הכנה לחממה נוספת. המיקום נבחר בקפידה - רחוק מהכביש, מוגן מרוחות, מתאים להובלת מים.
"במרחב הזה, בחולות שסביב צאלים, שבטה ואפילו עזוז הנידחת, יש כ־5,000 חממות כאלה", מדהים זילברמן עם המספר הבלתי נתפס. "והן אפילו לא מוסתרות מהעין. בשנים האחרונות התעוזה של המגדלים כל כך גדולה, שהם הפכו את שטחי האש לשטחים חקלאיים שלהם.
"אני מ"פ בשייטת במילואים, ועשיתי פה אימון לפני כשמונה חודשים. נסענו בלילה חשוך, ובמזל, ממש באמצע הדרך, נתתי ברקס של הרגע האחרון לפני שנכנסתי ברשת צל שמתחתיה נחפרה, בעומק של ארבעה מטרים, חממה ענקית של גראס. יכולנו בקלות להתהפך ולהיהרג. יש פה אירוע של אובדן משילות, זה הסיפור. ברוך הבא ל־NO MAN'S LAND".
טנדרי ההיילקס שברחו מאיתנו משתמשים בציר שמוביל מגבול מצרים לאזור חממות הסמים. ציר שבסיומו מגיע לאזור ביר הדאג', יישוב בדואי שבו מתקיימים, זה לצד זה, הזנחה, עזובה ועוני ורכבי שטח חדשים שעלותם מאות אלפי שקלים.
"הרכבים האלה אף פעם לא רשומים על שם הנהג, אלא על שם הבן־דוד או הסבתא", מספר אבוקסיס. "רכב שעלותו 800 אלף שקלים ונוהג בו בחור בן 17, לבוש מעיל ב' של צה"ל. אתה מבין שהוא לא עשה את הכסף מאקזיט בהיי־טק".
מאתיים התושבים הראשונים של ביר הדאג', הסמוך לקיבוץ רביבים וליישוב הקהילתי רתמים, הגיעו לאזור ב־1993, לאחר שפונו מאזור רמת חובב בשל החשש מדליפת חומרים מסוכנים. שר התשתיות הלאומיות דאז, בנימין בן אליעזר, הסכים לשכן שם את המפונים באופן זמני, אבל כמו בלא מעט מקרים הזמני הפך לקבוע, ומאתיים התושבים הם היום כמעט 10,000. השטח שהוקצה עבורם כבר מזמן לא רלוונטי, והיישוב התפרס ומקיף כמעט לגמרי את שני היישובים היהודיים הסמוכים לו.
"אבא שלי, שמואל ריפמן, היה אז ראש מועצה אזורית צעיר, ובדיעבד הוא אמר לי שהיום הוא לא היה נותן לזה לקרות", מספר ריפמן (39), בן קיבוץ רביבים. "חמש שנים אחרי שהבדואים התיישבו פה הם כבר ביקשו להיבחר למועצה, והמועצה הבינה שאם משרד הפנים לא יוציא אותם משטח השיפוט, רמת הנגב תהפוך למועצה בדואית. בפועל נוצר פה יישוב בלי תשתיות, בלי סדר וארגון ועם הרבה עבריינות ועוני.
"רואה את המתבן שם?", ריפמן מצביע לעבר נקודה רחוקה בקיבוץ. "הוא בין הסיבות שבגללן הצטרפתי לארגון. ב־2005 הייתי בצבא, ביחידת עילית, וחזרתי לחופשת סופ"ש. קמתי בשבת בבוקר, וראיתי את כל המתבן עולה באש. התברר שיצא צו הריסה על אחד הבתים בביר הדאג', וזו היתה תגובתם. חצי מיליון שקלים הלכו בלילה. זו היתה אחת החוויות הכי קשות שעברתי פה".
קיבוץ רביבים עלה לקרקע ב־1943, ימי שלטון המנדט הבריטי, במסווה של תחנת מחקר חקלאית. במלחמת העצמאות היה תחת מצור מצרי וסבל מהפצצות מרובות. היום, כשהמנדט מאחורינו והגבול המצרי שקט, מקיפה אותו גדר גדולה ולידה תעלה עמוקה שנחפרה בשנים האחרונות ועוברת לאורך היישוב. במטעי הזיתים שצומחים שם לא נוגעים, אף על פי שהענף כבר לא כדאי מבחינה כלכלית. הם משמשים אזור חיץ בין הקיבוץ לבין ביר הדאג'.
"המרחק האווירי בינינו הוא אולי 300 מטרים", מספר דוד בן־לולו (59), המנהל העסקי של הקיבוץ. "אני לא עוקר את הזיתים, כי אני משאיר רצועה שתגן עלינו. ברגע שיש מטע, הבדואים לא יכולים לתפוס קרקע. אחרת הם יתקדמו במהירות.
"יש תקופות יותר טובות ביחסים איתם ויש פחות, במיוחד בזמן מבצעים צבאיים כמו שומר החומות. אז הם פשוט באים וזורקים בקבוקי תבערה על הרפת שנמצאת בשולי היישוב. ארבע פעמים זה כבר קרה. לכן בשנים האחרונות הכל אצלנו מגודר ומרושת במצלמות, ומאחר שהבנו שאין ברירה, שכרנו מהם שני שומרים, כסוג של פרוטקשן, כדי להרגיע אותם".
ואתכם זה מרגיע?
"אני לא יודע מה יהיה פה בעוד עשר שנים. אני אומר לך את האמת, זה מדאיג. אתה רואה אצלם סוג של הקצנה. אלה כבר לא אותם חבר'ה שהיו לפני 25 שנה. היום החיכוך איתם הוא יותר פוליטי, לאומני. מפחיד. אם אלה היו רק בעיות של שכנים, זה עוד היה בסדר, אבל זה מתחיל לתפוס גוונים לא טובים. הגיעו לפה לא פעם שרים לביטחון הפנים, ולכולם אמרתי 'תדעו לכם שיש פה גוון אחר'".
• • •
פעם לא התרגשו פה מגניבות. התושבים מספרים שאף פעם לא נעלו את המכוניות, או את דלתות הבית. עד שלפני שנה, בפברואר 2021, באחד היישובים הקהילתיים בנגב, ילדה בת 10 הותקפה מינית על ידי צעיר בדואי מהפזורה.
"הם היו באים וגונבים קצת ברזל, או איזו משאבה, ואמרנו 'גם זה קורה'", מספר ערן גיא (40), חקלאי מהמושב כמהין שבפתחת ניצנה, המגדל עגבניות שרי. "אבל לאט־לאט הגניבות התגברו, ובשנה האחרונה הגענו גם למקרה עם הילדה שמבחינתנו היה קו אדום. זה כבר לא רכוש. אני גר בחלק האחורי של המושב, והילדים שלי היו נוהגים לצאת ולהסתובב חופשי בדיונה הסמוכה. היום אני יוצא איתם".
מושב כמהין נמצא ממש על ציר שמוביל מגבול מצרים לאזור חממות הסמים. במקום שקט ופסטורלי, מצאו עצמם המושבניקים מתמודדים עם פשע על בסיס יומיומי.
כשעונת הקנאביס נמצאת בשיאה, נעלמים מהמשקים צינורות, שקי דשן, מכלים - כל מה שיכול לתפעל חממה. "עכשיו מרגישים יותר את הגניבות החקלאיות", מספר לירן אלמוזנינו (40), מגדל כבשים מהמושב. "דשן, למשל, זה דבר יקר. אנחנו רואים במצלמות האבטחה איך במשך דקה הם מעמיסים שקים על רכבים, ובצ'יק נעלמו להם 20 אלף שקלים. הבדואים מסתובבים כאן כל הזמן, ואנחנו כבר יודעים להבדיל בין מבריחים לגנבים. מבחינתם הם לא גונבים, הם רק מטיילים, ואין משטרה באזור שתוכל לסייע. אנחנו שייכים לתחנת דימונה, ואני יכול להגיד לך שהיה פה אירוע שהיינו צריכים את השוטרים במיידי ולקח להם שעה וחצי להגיע".
"אין פה מדינה, זו ההגדרה", מחייך גיא במרירות. "המדינה נגמרת מבחינתנו בבאר שבע. אשתי מורה בבית ספר שנמצא במרחק של חצי שעה נסיעה מכאן. באחת הפעמים שחזרה הביתה, ביחד עם חברה, בחור מביר הדאג' הציק להן בדרך. עקף, ניסה להוריד אותן מהכביש. תפסו את הבחור ביישוב סמוך לנו, בבאר מילכה. השוטר שאל את אשתי 'הרגשת סכנה?' והיא ענתה שכן. והיא היתה עם חברה, זה לא שהיא דמיינה. אבל השוטר שחרר אותו באותו הרגע, אמר לו 'סע הביתה'.
"חטפתי קריזה. התקשרתי לראש המועצה ואמרתי 'מבחינתי אין משטרה, נגמר הסיפור'. אמר לי 'לך להגיש תלונה', אבל התחנה נמצאת מרחק של שעתיים נסיעה מפה ואני יודע שלא ייצא מזה כלום. זה בזבוז יום עבודה. יש לנו קשרים בכפר, אז באותו ערב סידרו לי פגישה עם הבחור הבדואי שבא לבקש סליחה. ממש כמו בעולם התחתון. ככה לא אמורה להתנהל מדינה".
"לפני שנה וחצי היה לנו חיכוך שכמעט הגיע לחילופי אש עם מגדלי הסמים", מספר אלמוזנינו. "טיילנו בשטח בשבת, וקיבלנו טלפון מחבר שהזהיר אותנו לצאת מהר 'או שיירדו אליכם חבר'ה עם נשקים'. ממש במילים האלה. אבל אנחנו לא נכנסנו לשום חממה, רק טיילנו בוואדיות.
"זה נשמע לנו מוזר אז המשכנו לטייל. ואז קיבלנו טלפון נוסף של אזהרה, כי מתברר שלמגדלים יש תצפיתנים שמאבטחים את האזור. בסוף הם באמת ירדו אלינו, והיה דיבור שבמזל לא הסלים. שאלות כמו 'מה אתם עושים פה?' וזה נגמר. מגוחך, הם מגינים על שטחי גידול סמים שנמצאים בתוך שטחי אש של המדינה, ולא עושים להם כלום".
אלמוזנינו, במקור מהיישוב רעות שבמרכז, הגיע לכמהין לפני שש שנים. "היה לי חלום לגדל כבשים, ואשתי ואני אוהבים את המדבר. חיפשנו להקים בו בית", הוא מספר. "שמענו שיש כאן קליטה ושזה מקום מצוין לגידול בעלי חיים. אני לא רואה את עצמי גר במקום אחר".
כשהחלו הגניבות והעימות עם מגדלי הסמים, נזכר אלמוזנינו בארגון השומר החדש, שלשורותיו הצטרף ב־2008 כמתנדב. שמר, עזר בעבודה חקלאית, "מה שצריך". הוא ביקש מהם לבוא לסייע לחקלאים, והיום כבר פועלת בכמהין יחידה של הארגון המורכבת מצעירים בשנת שירות. הם אחראים על השמירה ומסייעים גם בעבודה החקלאית. לא מזמן הצליחו להבריח גנבים, אחרי שתפסו אותם על חם בתחומי היישוב.
"אנחנו פה כמה עשרות תושבים, ולא כולם שומרים", אומר גיא. "לא באנו לגור בחור הזה בשביל לשמור. אני אישית שונא את זה. זה הורס לי את החיים, כי ביום אחרי לילה של שמירה אני הופך לזומבי. אבל עכשיו, בזכות השומר החדש, אנחנו יכולים לחיות בשקט".
אלמוזנינו מסכים: "אני לא יודע איפה היינו אם לא היתה פה נוכחות של השומר החדש. לדעתי חצי מהחקלאות כבר לא היתה. חקלאים היו נוטשים שטחים, מפסיקים לגדל. אני מתעסק היום בין היתר בתיירות של טרקטורונים. באים לפה חבר'ה מהמרכז, ואחת הנקודות שאנחנו עולים אליה לתצפית נמצאת על גבול מצרים. אני מספר להם על ההברחות והפשיעה ועל איך זה לחיות פה, ואותם יותר מעניין איפה לומדים הילדים ואיפה עושים קניות. אין מודעות למה שקורה פה ברמת הפשיעה. שומעים על זה, אבל זה לא נתפס".
• • •
השומר החדש הוא ארגון שלא אמור לצמוח במדינה מתוקנת עם משטרה וצבא. זילברמן וריפמן, שהכירו כשלמדו יחד במכינה הקדם צבאית במעיין ברוך, הקימו אותו מכורח המציאות שאיתה הם מתמודדים.
"גדלתי במושב ציפורי למשפחה של מגדלי בקר וכבשים", מספר זילברמן (37). "הייתי בשייטת, נלחמתי במלחמת לבנון השנייה. חצי שנה אחרי המלחמה, משפחה של עבריינים בדואים ניסתה להשתלט על שטחי המרעה של אבא שלי בגליל. הציתו את השטח, חתכו גדרות, הרגו בעלי חיים. אבא שלי בעצמו הותקף, וממש נשבר נפשית. הוא ישב עם מפקד תחנת המשטרה באזור שהמליץ לו לתת להם פרוטקשן, כסף או קרקע. 'אין לי איך לעזור', הוא אמר לו. 'יש לי רוצחים, שודדים ואנסים להתמודד איתם'.
"באחת מארוחות השבת אבא שלי הודיע שהוא הולך למכור את העסק. אמרתי לו 'על גופתי המתה'. איתרתי נקודה בשטח, הקמתי בה אוהל ועברתי לגור במשך שנתיים וחצי בשטחי המרעה של המושב בגליל התחתון. המון אנשים הגיעו לבקר, כולל און, ובמהלך אותה תקופה למעשה התחזק הקשר בינינו.
"בשלב מסוים שנינו הבנו שצריך להקים ארגון שיעשה שינוי ברמה הלאומית, ישפר את הביטחון האישי. עשינו כנס שהגיעו אליו כמאה חקלאים עם סיפורים קשים על גניבות, בתים שהתפרקו, נטישות קרקע. הבנו שהמשבר הגדול ביותר שקשור לתפיסת הקרקע מתחיל במרחב הכפרי עצמו. לרוב, לצעירים שם אין שום נגיעה לאדמה ולחקלאות".
"הבנו שאין דור עתיד", מוסיף זילברמן. "מצד אחד, ממוצע הגילים של חקלאי ישראל עומד על 64 שנים. מצד שני, לא רק שאין אהדה ציבורית לחקלאים, אלא שיש ניכור, ניתוק מהאדמה, מאהבת הארץ, מהחיבור לקרקע.
"המטרה שלנו היא להבטיח את חוסנה של המדינה בראייה של 100 שנים קדימה. תשתית הציונות המעשית של המאה ה־21 בואכה המאה ה־22 צריכה לחזור להיות דרך האדמה, ואנחנו צריכים להבין שאם נאבד את הקרקעות - נאבד את האחיזה, והרעיון הציוני עצמו יאבד את הקיום שלו".
הם התחילו בסוף 2009 עם מנגנון קטן שריכז תלונות מצד חקלאים ודאג לארגן להם מתנדבים, שסייעו בשמירה ותיקון נזקים. היום הארגון מונה 400 עובדים, כ־100 אלף מתנדבים, תנועת נוער עם 24 אלף חניכים, ארבעה בתי ספר ברשת 'אדם ואדמה', 300 חניכים בשנת שירות, גרעין נח"ל - וזו רק רשימה חלקית.
"הרעיון ההתחלתי היה לוודא שאף חקלאי בישראל לא יהיה לבד", זילברמן אומר. "לייצר מצב שבו אנחנו נותנים לכל חקלאי מעטפת של שמירה וסיוע בטווח זמן של 24 שעות, כדי שלא ינטוש. גילינו שקיבוצים חזקים נטשו עשרות אלפי דונמים בגלל אובדן קשר ואחיזה, וגם בגלל עבריינות".
תמיר אבוקסיס (27) הצטרף לארגון ב־2011. "מגיל 14 התחלתי לעבוד בחקלאות, בעיקר בחופשים, וכששמעתי על הארגון ביקשתי להתנדב", הוא מספר. "אני מאוד מתחבר למה שהארגון עושה. שמירה על אדמות המדינה, סיוע לחקלאים".
סיפור חייו קשור לנרטיב ההתיישבות בדרך טראגית ביותר: בינואר 2005, כשהיה בן 10, נפצע קל מפגיעת קסאם בשדרות. אחותו הגדולה, אלה, הגנה עליו בגופה ונהרגה. הוא מזכיר לצלם שלנו, יהודה פרץ, שהוא היה מהראשונים שהגיע אז לזירת האירוע.
אחרי מה שעברת, לא חששת לקבל על עצמך תפקיד ביטחוני?
"לא היה אצלי חשש אז, וגם היום אני לא חושש. אין עלינו איום. אנחנו נזהרים, אבל זו ארץ ישראל, אין לי ממה לפחד".
איך בנויה פעילות שלכם באזור?
"מרחב הדרום בנוי אצלנו מרכזי שטח מרחביים, שמסייעים לחקלאים בתאי שטח גדולים", מסביר אבוקסיס. "רכז אחד פועל בגזרה הצפונית מאזור קריית גת ועד מודיעין, רכז שני מאזור קריית גת ועד אזור פתחת ניצנה, ורכז שלישי באזור באר שבע, ערד, להבים. שלושה רכזים נוספים עובדים עם איגודים חקלאיים שפנו אלינו, והם אלה שמממנים את הפעילות. זה אחרי שבמשך שנים הם שילמו פרוטקשן, והחליטו להפסיק.
"השאיפה שלנו היא לשנות מציאות בשטח, וכמה שיותר מהר מרגע שמתקבלת תלונה. מביאים רכז, מפעילים מתנדבים ואמצעים טכנולוגיים ומרכזים מאמץ. בתוך כמה חודשים רואים ירידה משמעותית בפשיעה. כשרכב לא מזוהה נכנס לשטח בשעה שתיים בלילה, רכז השטח מייד קופץ עליו ומתשאל.
"אנחנו מגיעים אל כל חקלאי שחווה פשיעה חקלאית בתוך 12 שעות גג. המתנדבים מתקנים נזקים, שותלים מחדש, הקריטריונים שלנו בסיסיים - שהשטח מוחזק על פי חוק ושהחקלאי מגיש תלונה במשטרה. הוא לא יקבל סיוע מאיתנו אם לא יגיש, זה חלק מהתפיסה".
יש לכם סמכויות?
"ההנחיה היא לא להתעמת פיזית. על פי החוק היום, אזרח יכול לעכב מבצע עבירה במשך שלוש שעות עד להגעת שוטר, תוך כדי הפעלת כוח סביר. הבעיה היא, שגם אם תפעיל כוח סביר, ככל הנראה אתה זה שתעלה על המוקד. נוסף על כך, איפה יש במדינה מקום שבו לוקח למשטרה שלוש שעות להגיע? בסוף אנחנו עובדים עם המשטרה בשיתוף פעולה מלא, ורואים את הרצון שלה להיות בשטח ולהגיב לאירועים. הם מגיעים ופותחים חקירה של מז"פ על אירועים שפעם חקלאים לא האמינו בכלל שמישהו יסייע להם בזה".
"ההסתכלות שלנו כארגון היא לתת לחקלאי את היכולת להתנהל כחקלאי", אומר זילברמן. "שהנוכחות שלנו בלילה תאפשר לו לחזור בבוקר ולנהל משק בצורה הגיונית. אנחנו אומרים לחקלאים 'בואו תהיו שותפים'. אנחנו לא חברת שמירה, אנחנו עושים את זה בצורה וולונטרית ומתנדבים מגיעים מכל הארץ. הכוונה היא להפוך את החקלאים למוקד השראה חינוכי".
איפה אבא שלך נמצא היום?
"הוא עדיין חי באחד האזורים הכי קשים במדינה, בלב הגליל. יש בסביבתו עדרים מכפר כנא, משהד, כפר מנדה, ביר אל־מכסור, עילוט, ריינה. כל האזור מרושת בעדרים, אבל אבא שלי בטוח כי עשינו שם 'בליץ'. עבדנו עם המשטרה ובלעדיה.
"למשל, יש חוק שלפיו מותר לעכב בעל חיים לפי סך הנזק שנגרם לך ממנו עד שבית המשפט יחליט אחרת. החרמנו עשרות בעלי חיים, וזה הפך את הכל. משפחה שהיו לה 800-700 ראשי כבשים ובקר לא חוקיים נאלצה לחסל את העסק, ואתה יודע מה הכי שבר אותה? התמיכה הציבורית שקיבלנו. הם ראו שביום מסוים מגיעים לסייע לנו 150 מתנדבים, והבינו מה קורה פה".
• • •
מנתונים שאספו בארגון, ומסקר עמדות שערך הארגון בקרב החקלאים במדינה, עולה כי משק חקלאי בישראל סבל ב־2021 בממוצע מ־6.6 אירועי פשיעה חקלאית בשנה, והנזק הממוצע עומד על 74 אלף שקלים. על פי הנתונים, 39 אחוזים מהחקלאים לא מדווחים למשטרה מסיבות של חוסר אמון, היעדר טיפול, אוזלת יד של המערכת. חלקם אפילו חושבים שהגשת תלונה רק תחמיר את מצבם, ויעיד על כך חקלאי בצפון שלאחר שהגיש תלונה מצא את המטע שלו הרוס, ופתק שהבהיר לו כי פתח במלחמה. התלונה רלוונטית, דיווחו החקלאים, רק בשביל הכיסוי הביטוחי. 95 אחוזים מהם העידו שהם מרגישים לבד בחזית אל מול הפשיעה החקלאית.
"אין משהו קרוב לזה בעולם", משוכנע זילברמן. "באנגליה, למשל, יש כ־220 אלף חקלאים, וב־2018 היקף הנזק כתוצאה מפשיעה חקלאית עמד שם על כ־50 מיליון דולר. אצלנו יש 14-13 אלף חקלאים, ובאותה שנה היקף הנזקים נאמד ב־350 מיליון דולר. ואלה רק הנזקים שהמשטרה יודעת עליהם. כנראה שמדובר רק בחצי מהנזק האמיתי".
היום, רק 32 אחוזים מהחקלאים מקבלים סיוע מארגון "השומר החדש", ועל פי הנתונים מספר אירועי הפשיעה שחוו ירד ב־51 אחוזים. "זה בסך הכל נוכחות של ארגון חברתי", מדגיש זילברמן. "אנחנו לא משרד ממשלתי ולא גוף אכיפה. אנחנו מגיעים אל חקלאי ובונים מעטפת של קהילה, שעוזרת ומורידה לו 50 אחוזים מהפשיעה.
"בשנות ה־70, המשמר האזרחי מנה 130 אלף מתנדבים, היום הוא מכיל בקושי 30 אלף. האוכלוסייה צמחה והיתה הזנחה גדולה בתשתיות שאמורות לטפל בבעיות, והן אינן תואמות היום את המציאות. אנחנו רוצים עם הארגון להגיע ל־90-85 אחוזים מהחקלאים. רוצים בתוך עשר שנים לחסל את תופעות הפרוטקשן, ההשתלטות על הקרקע והפשיעה, והחלום הגדול לטווח הארוך זה להתמקד בחינוך, שהאדמה תהיה מרכיב בחינוכם של הצעירים".
לי אישית הפעילות שלכם מזכירה לעיתים את הסרט "שבעת המופלאים" בכיכובו של יול ברינר, שבו כפר חקלאים מקסיקני שוכר חבורת אקדוחנים כדי שתגן עליו. יש מי שרואים בכם מיליציה.
"אנחנו לא שם", אומר ריפמן. "אנחנו משתפים פעולה עם המשטרה, ויש לנו גם יחידה משותפת עם משמר הגבול.
"אני מודה, שבהתחלה לא הבנו כמה הנקודה הזו רגישה. הבעיה הכי קשה היא שהמשטרה צריכה חיזוק. היא כיום גוף מוחלש וחלש. כולם מדברים על ביטחון, ומקימים מכונים למחקרי ביטחון, אבל הכל מתייחס אל מחוץ לגבולות המדינה. דיון על איך בונים משטרה חזקה כמעט שלא קיים. במדינות גדולות כמו ארה"ב יש תפיסה מאוד חזקה של ביטחון הפנים, בישראל המצב הרבה יותר קשה".
"אנשי המשטרה מתוסכלים בעיקר בגלל הרוח והגישה המשטרתית", משוכנע זילברמן. "אם הצבא חושב על הכרעה, המשטרה חושבת על הכלה. זה גוף קטן ביחס לאוכלוסייה, וגם המשימות שלו משתנות. כל אירוע בשער שכם שולף אותם מהמשימות היומיומיות, וכוח האדם עובר ישר לירושלים. מי שנשאר כאן אלה בעיקר אנשי המטה. לנו ברור שהמדינה צריכה בסוף לקחת את האחריות".
"מדובר על אוזלת יד וחוסר אונים", אומר אבוקסיס. "לפני שלוש שנים היתה תפיסה באזור הזה של בחור בדואי מביר הדאג', שנעצר עם מכלית מים סמוך לחממת קנאביס. זה הגיע להליך משפטי עם סעיף ביטחוני של כניסה לשטח אש, והנאשם אמר לשופט 'נסעתי בשטח, לא שמתי לב והייתי מלא במים. פשוט פרקתי אותם'. טיעון כל כך זול, והוא יצא בלי כלום".
• • •
לאחרונה ערכו בארגון סקר על תחושת הביטחון האישי במגזר היהודי. 78 אחוזים מהנשאלים אמרו שהם לא חשים בטוחים בזמן נסיעה בכבישי הנגב, ו־40 אחוזים הודו שתחושת הביטחון נפגעה אחרי מבצע שומר החומות, במיוחד אצל תושבי הדרום (48 אחוזים) והערים המעורבות (63 אחוזים). רבע מהנשאלים סיפרו שקנו או שהם שוקלים לקנות נשק להגנה עצמית.
"הייתי בפגישה עם רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע, שם גם סובלים בשנים האחרונות מחוסר המשילות בנגב", אומר זילברמן. "הוא אמר לי 'אנחנו מבינים שאנחנו לא מסתמכים יותר על המשטרה, ואני מקים משטרה משלי'. לדעתו, המדינה לא מבינה שהיא הולכת לקראת אסון, ומה שהיה במהלך שומר החומות בערים המעורבות ובכבישי הנגב הוא רק סנונית ראשונה. תבינו, כמות התחמושת שיש פה לבדואים היא כמו של חמש חטיבות".
"ישעיהו אמר 'שמנת, עבית, כשית'", מנסה זילברמן להסביר. "מה שקרה למדינה זה שהפכנו עשירים וחזקים, והסכנה בהשמנה היא אובדן חושים. אתה מאבד את הראייה, את החדות, את הגמישות ואת היכולת להיות רלוונטי ולהחזיק את המציאות".
"הרי נפגעי הפשיעה הם לא הקורבנות היחידים בסיפור העצוב הזה", מוסיף אלמוזנינו. "גם הבדואים הם קורבנות של הזנחה מצד המדינה, ולמעשה לרובם לא היתה ברירה אלא לפנות לעולם הפשע. הרבה לפני שמטפלים בפשיעה צריך לטפל בחינוך ובפרנסה שלהם. אמנם מי שמתעסק בהברחות, הסיכוי שיפנה לאפיק פרנסה אחר הוא נמוך כי הוא מגלגל מיליארדים. אבל באחרים חייבים לטפל. הדאגה להם היא הדאגה לנו, ומה שאנחנו רואים עכשיו זה תוצאות הזנחה של עשרות שנים".
"בסוף לא כל המאהלים באזור שייכים לעבריינים", אומר ריפמן. "יש בחברה הבדואית אנשים רציניים, יזמים. אנחנו נפגשים עם חבר'ה מעוררי השראה. הבעיה היא שאין אצלם הנהגה. אני זוכר שאצלנו, כשגנבו למישהו אופנוע, הוא היה צריך לעבור בין המאהלים ולאיים שאם לא יחזירו לו את האופנוע, יהיה בלאגן".
• • •
בזמן החזרה מכמהין, מבחין זילברמן באחד מההיילקסים שנמלטו מאיתנו בתחילת היום. הוא חזר לעומק הדיונות, כנראה לחממות אחרות שנמצאות תחת חסותו. "הבדואים פה לא רק מכירים את השבילים ואת דרכי המילוט", הוא אומר. "הם כבר מפעילים מכשור טכנולוגי, כמו מצלמות דרך, כדי לדעת מי נכנס לשטח האש הצה"לי ללא אישורם.
"יש פה כמה צעירים שמחזיקים כמות גדולה של חממות, שכל אחת מכניסה הרבה כסף, והם איבדו את הפחד. המדינה מאפשרת להם להיות אנשים עשירים, עבריינים גדולים, ולך תדע לאן זה יגיע.
"הרצון למשול הוא רק עניין של החלטה, ולאבד משילות זה לא פחות מסוכן מאיום הגרעין האיראני. אנשים במרכז הארץ חיים באשליית ביטחון מטורפת, אבל הם לא מבינים שאם נאבד את המקומות האלה, זה יגיע לבית שלהם בתוך חמש דקות".
המשטרה: "משקיעים באכיפה"
ממשטרת ישראל נמסר: "משטרת ישראל רואה בתופעת הסמים המסוכנים תופעה חברתית פסולה ומסוכנת ומשקיעה כל העת באכיפה ומניעה את מרב הכלים והמשאבים במטרה לחשוף את מבצעי העבירה והבאתם לדין.
"נציין כי משטרת ישראל פועלת באזור הסמוך לגבול בשילוב ותיאום מול צה"ל. בזכות פעילות זו, מאז תחילת השנה הושמדו מעל 30 חממות ומתחמי גידול מריחואנה בהם אלפי צמחי קנאביס. כמו כן, במהלך השבוע החולף נעצרו כ־13 חשודים בגין סחר בסם מסוכן וזאת במסגרת מבצע הפעלת סוכן סמוי באזור.
"פעילות זו הנה חלק ממגוון פעילויות כנגד גידול והפצת הסמים המסוכנים בכלל רחבי הארץ ובאזורי הנגב בפרט.
"אנו קוראים לציבור לדווח למשטרה במוקד 100 או באמצעות הגשת תלונה מקוונת, על כל חשד לביצוע עבירה על מנת שנמשיך להיאבק בנגע הסמים למען ביטחון הציבור ושלומו".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו