אם גם פיד הפייסבוק שלכם התמלא ביום שלישי בהספדים, בזיכרונות ובתמונות של רייזור ראמון, מתאבק בדמותו של מהגר קובני שגם האיש שמאחוריה, סקוט הול, יודה שגנב מאל פאצ'ינו ומטוני מונטנה שלו ב"פני צלקת" - אתם בטח לא לבד. סביר להניח שהאנשים בסביבתכם שנפרדו מהול נפרדו במקביל גם מחתיכה מהילדות שלהם, שאי־אז, בניינטיז, הוא היה אחד מסמליה. לא פחות מדילן מק'יי או מאקסל רוז. תאמרו - לישראל יש יחסים מורכבים עם שנות ה־90, והיא נאחזת בהן בכוח עד היום, מביטה בהן בערגה בעת שהיא מאזינה ל־"Jeremy" של פרל ג'אם ברוב תחנות הרדיו - וזה גם יהיה נכון.
העשור של שנות ה־90, שהביא איתו את שירותי הטלוויזיה בכבלים, חיבר את ישראל לעולם בזמן אמת בפעם הראשונה. לכן, הניינטיז נצרבו עמוק בתודעה התרבותית של מדינה שחיה עד אז בקצב אחר, ובדיליי משמעותי. שידורי ה־WWF (אז קראו לזה ליגה, אף שמדובר בענף לא תחרותי בעליל - לפחות לא במובן הקלאסי), שהגיעו אז לארץ, הפכו לחלק מהדנ"א הישראלי עד היום, לפחות נוסטלגית.
אבל זה לא מסביר למה גם ביתר העולם הרשת התמלאה בפרידות עצובות, ממי שפרץ בתקופה שבה הפופולריות והעניין בענף הרסלינג היו בתחתית השפל. מקומות כמו ארה"ב ובריטניה, שחוו תקופות יפות יותר של רסלינג עם שמות כמו האחים ואן אריק, האלק הוגאן, מאצ'ו מן רנדי סאבאג' או רודי פייפר, התקשו אף הם להיפרד מרייזור ראמון - בטח לא המתאבק הראשון שמת בטרם עת. אז איך אפשר להסביר שדווקא המוות שלו נתפס כטראגי, אחרי רבים כל כך שהלכו לפניו? ובכן, זה מפני שהול, יותר משהיה עוד מקרה של מתאבק בכאילו ששילם בסוף על יותר מדי שטויות שעשה בחייו, היה סיפור של דור שלם.
הסיפור הזה נגמר בשעות הערב המוקדמות של יום שני האחרון, בבית החולים "וולסטר קנסטון" בג'ורג'יה, שבו ליבו של הול נדם. זה קרה אחרי סוף שבוע שבו שכב האיש, שרוב העולם הכיר כרייזור ראמון, מחוסר הכרה ומחובר למכונת החייאה אחרי שלושה התקפי לב, תוצאת ניתוח להחלפת מפרק ירך שגרם לקריש דם.
חברו הטוב קווין נאש - המתאבק דיזל, לחובבי ה־WWF שביניכם - סיפר באינסטגרם שמשפחתו של הול חיכתה להתאסף סביבו ולהיפרד בפעם האחרונה, בטרם החליטה לנתק אותו מהמכונה. דייב מלצר, עיתונאי רסלינג ותיק, כתב שמעכשיו - רק נס יעזור.
בערך ארבע שעות מאוחר יותר, הול, על שני המטרים ו־130 הקילוגרמים שלו, ייכנע סופית. כך הגיעו לקיצן 63 שנים, שרובן ידעו, לצד תהילה והצלחה מקצועית - בעיקר סבל. לא רק מפני שהיה אבטיפוס של קלישאת המתאבק השבור, מהסוג שגילם מיקי רורק בסרט "המתאבק" של דארן ארונופסקי, שריגש וזעזע רבים. הול אכן נשא עליו כל חולי שהתעשייה המרתקת הזו, שבה נחשב דמות מוכרת ומוערכת גם אחרי שפרש ממנה, היתה ידועה בו. החל מסמים ואלכוהול, דרך פציעות, משככי כאבים ומרגיעי שרירים ועד מערכות יחסים שבורות ומפגשים עם הצד הלא נעים של החוק. סקוט הול סימן וי על כל רובריקה ברשימה הזו, אבל הוא לא היה היחיד.
• • •
לפני הכל, קצת סדר בדברים. שידורי ה־World Wrestling Federation, ארגון ההיאבקות המוכר בעולם (שיש עוד לא מעט כמוהו, למשל באמריקה, בבריטניה, במקסיקו או ביפן), הגיעו לישראל בסוף 1992 ותחילת 1993, כחלק מתהליך התרחבות של החברה לשווקים חדשים. לצורך העניין, ישראל היתה שם לצד הודו. חלק מזה קשור לעובדה שבאמת היה לא מעט עניין אז סביב המדינה, תוצאת הסכמי השלום של אותן שנים והפיכתה לתחנת עצירה בסיבובי ההופעות של השמות הגדולים ביותר בתרבות העולמית, ממטאליקה עד מייקל ג'קסון ומדונה.
עבור וינס מקמהן, הבעלים והאיש שירש את WWF מאביו והפך אותה לתאגיד ענק, מדובר היה גם בניסיון לשרוד שנים פחות מוצלחות כלכלית - תוצאה של שחיקת המוצר אחרי שנות פופולריות ארוכות, לצד משפט על הפצת סטרואידים. מקמהן אמנם נמצא זכאי, אבל בדרך חשף כמה אמיתות לא נעימות על השימוש בסטרואידים ועל ההשלכות של התופעה בקרב הגברים המגודלים האלה, שעבור הצופה הממוצע היו עד אז בובות צעצוע, וגם סופר־גיבורים בשר ודם. אקשן פיגרז של דמויות גדולות מהחיים, שבמקרה גם מתהלכות בינינו.
מי שמבין ברזי הענף, יספר לכם שהשנים 1993-1992, ואולי גם 1996-1994, היו בין הרעות שידע הז'אנר, שחווה אז נתוני צפייה די איומים והיעדר עניין משווע. אבל בישראל, כיאה לטריטוריה שפגשה את תופעת ההיאבקות לראשונה (לפחות בגרסה הנוצצת של ה־WWF, לפניה היו כאן האחים ואן אריק ומה שכונה אז "קאץ'" ושודר בערוץ המזה"ת, שכונה "לבנון"), התאהבו מיידית בטיפוסים השריריים והעצומים האלה, ובשלל הדמויות האינפנטיליות ברמות משתנות שהציגו.
1992 היתה גם השנה שבה הגיע לחברה סקוט הול, שבפגישה עם מקמהן יהפוך ל"רייזור ראמון", אותו ערס קובני מסוקס שכל מהותו הסתכמה במילה שלו - "מאצ'יסמו". טיפוס שהסתובב עם קיסם בפה, זיפי זקן, בערך שלושה קילו ג'ל בשיער וביטחון עצמי בכמויות בלתי סבירות. הבעיה היתה שבמציאות, לאיש שמאחורי הדמות היתה בעיה בדיוק בתחום הזה.
"נכנסתי לעולם ההיאבקות כדי להשיג בנות", סיפר הול־ראמון בסרט דוקומנטרי שנעשה עליו שנים מאוחר יותר. "רציתי לחיות חיים מזויפים מאחורי דמות, כי לא ממש התלהבתי מהאדם שהייתי במציאות", הסביר, ואז חשף פרט בביוגרפיה שלו שגם מעריציו הגדולים גילו רק בשלבים מאוחרים. כשהיה בן 24 ועבד כשומר במועדון חשפנות באורלנדו, הרג בשוגג אדם ששלף מולו אקדח. זה היה ריב סביב בחורה שכולו טסטוסטרון, שנגמר לכאורה בניצחון של הול - שנשפט ונמצא זכאי.
מערכת היחסים בינו לבין אותה אישה לא שרדה הרבה אחר כך, וסקוט, שרק כשהזדקן הצליח להסביר לעצמו את הסיפור של עצמו, הפך למתאבק והתחפר עוד ועוד בדמות הבדיונית שלו. הוא עבר כמה פאזות, למשל כ"סקוט הול הגדול" או "הדיימונד סטאד", הסתובב עם שיער מתולתל ושפם פורנו אימתני שגרר השוואות בינו לבין טום סלק, שחקן וגבר לוהט בשנות ה־80, אבל רק כשהגיע בתחילת הניינטיז ל־WWF והפך לרייזור ראמון - חווה הצלחה אמיתית ראשונה.
הוא הפך אמנם כוכב ענק, אבל חייו האישיים הוסיפו להתפורר. חבריו הטובים ביותר היו המתאבקים דיזל (נאש), שון מייקלס (שחלק איתו את קרב הסולם מ"רסלמניה 10", שרבים זוכרים עד היום) ושון וולטמן, שגם אותו לא מעט זוכרים עד היום, בעיקר בגלל השם הדבילי שאלוהים יודע איך הוא גרם לו לעבוד: 123 קיד.
החבורה הזו, כמו יתר הקולגות לקרקס הנודד שהוא ה־WWF, תרה את ארה"ב וגם ביקרה בארץ כמה פעמים, עד שגם כאן אבד העניין בה. הם שכרו ואן גדול, נסעו מעיר לעיר וחיו בטיול שנתי מתמשך שכולו חגיגה של עזרים חיצוניים. בקרב חבריהם זכו החבר'ה לכינוי "הקליק", והרבו לשתות אלכוהול ולערבב אותו עם קריסופרודול (או בשמו המסחרי - סומה), תרופה להרגעת שרירים שהשימוש בה מאושר ללא יותר משלושה שבועות - סעיף שחברי הקליק ראו בו המלצה ולא יותר, ועוד מהסוג שאין להתחשב בה.
רוצים להבין את גודל ההתמכרות? חפשו ביוטיוב קטעי ראיונות עם קווין נאש שבהם הוא מספר על החיים שלו, של הול ושל חבריהם באותן שנים, כולל סיפורים על צנצנות בנות מאות כדורים וחיים על מים ובירה במשך שבועות. בשנים הללו הפך סקוט הול לסקוט אלכו־הול, אבל ב־1996, כשהוא נחשב עדיין כוכב ענק, החליט לערוק יחד עם נאש מה־WWF לחברה המתחרה, WCW.
WCW, שבסיסה היה בדרום ארה"ב, פנתה לקהל לא בדיוק מתוחכם ונוהלה בצורה נוראית, אבל תודלקה בכסף של המיליארדר טד טרנר, בעליה של CNN. במקום העבודה החדש החברים קראו לעצמם "האאוטסיידרים", חברו להאלק הוגאן שכבר הגיע לשם והציתו לו את הקריירה מחדש כחלק מארגון "עוין" בשם NWO, שפירושו "New World Order".
ואכן, מדובר היה בסדר עולמי חדש בענף. בפעם הראשונה מתאבקים מקבלים משכורת קבועה, ופרנסתם לא תלויה בכמות האנשים שבאים לחזות בהם או בכל תמורה אחרת בתחום. במהלך קרייריסטי אחד, סקוט הול וקווין נאש לא רק הפכו את הרסלינג שוב לנושא חם בתרבות הפופ האמריקנית, אלא שינו גם את המודל העסקי של התחום וגרמו להרבה אנשים שעבדו איתם להתעשר, או לכל הפחות - לחיות חיים יציבים יותר.
אבל החיים של הול היו כל דבר פרט ליציבים. הוא תחזק שלל התמכרויות, נכנס לקטטות בברים והפך, לצד היותו מתאבק מוערך, לנטל על חבריו וגם על החברה ששילמה לו מיליונים. ב־2002, שנה אחרי ש־WCW קרסה סופית (ככה זה כשניהול לא טוב מנצל משאבים שהוא תופס כבלתי מתכלים), חזר הול ל־WWF, שבינתיים הפכה ל־WWE ולחברה שנסחרה בוול־סטריט, אבל שרד שם לא יותר מכמה חודשים לפני שפוטר.
• • •
בברים בארה"ב נהוג להכריז בפני הלקוחות על "סיבוב אחרון" בטרם הם נדרשים לעזוב את המקום, כלומר - משקה אחד נוסף. באותן שנים, הביטוי "Last call for Scott Hall" הפך שגור בקרב מתאבקים. את העשור הראשון של שנות האלפיים בילה הול בליגות קטנות ופחות מצליחות. הוא השמין, נעצר, שוחרר בערבות, ועם כל שנה שעברה איבד את הרצון והיכולת לנהל חיים נורמליים.
השיא, או יותר נכון - השפל, הגיע ב־2011. הול עבר התקף לב לפני מופע היאבקות עצמאי בפני כמות מעליבה של אנשים, והובל מול הקהל על ידי אנשים שאחזו בו, מבקשים לחזות בגיבור שלהם עומד שבור ומפורק בזירה. להגיד שסקוט הול נראה בסרטון המחריד שמתעד את האירוע ומופץ מאז ביוטיוב כמו צל חיוור של רייזור ראמון - יהיה בגדר מכבסת מילים. הול נראה שם כמו אלביס בימיו האחרונים. לא צל חיוור של דמות מיתית, אלא בקושי צל חיוור של בן אדם.
אבל לסיפור הזה כמעט היה סוף טוב. הול קיבל עזרה מחבר־מתאבק לשעבר וגורו יוגה בהווה בשם דיימונד דאלאס פייג', שבאופן אירוני היה גם זה שהציע לו את מראה הזיפים, התלתל על המצח, הקיסם ויתר הגימיקים, שהפכו אותו למזוהה כל כך בתחום שבו פעל. הוא עבר תהליך גמילה מוצלח, לשם שינוי, וגם טיפול פסיכולוגי שעזר לו להתמודד בפעם הראשונה בחייו עם תקרית הירי ההיא מעברו. כשהוא השתקם, ואפילו נכנס ב־2014 להיכל התהילה של ה־WWE, הול נראה טוב מתמיד.
מאז הפציע מדי פעם בשידורים של החברה, לא כמתאבק פעיל, אלא כאקט נוסטלגיה שתמיד כיף להיזכר בו. את שנותיו האחרונות בילה די בנעימים, תקשר עם מעריצים ופגש אותם והרבה להתראיין. בתקופה מסוימת, זה נראה כמו סוף הוליוודי - ראמון־הול, שכונה "האיש הרע", שרד את התופת, ניצח את השנים הרעות וחווה עדנה בגיל מאוחר. אבל הגוף לא שוכח כל כך בקלות, וב־14 במארס השנה החליט גופו של הול להשיב לו על כל מה שעולל לעצמו במשך לא מעט שנים.
הסיפור של סקוט הול הוא בעצם הסיפור של שלל שחקנים ושחקניות, כוכבי רוק או ספורטאים, אבל הוא גם סיפור של תעשייה שבמשך שנים רבות חמקה מפיקוח אמיתי. כן, פה ושם פקחו עליה עיניים, אבל רוב הזמן הצליחה לחמוק ממתן תשובות כנות על מה שמתרחש בה באמת - אם זה בשינוי ההגדרה שלה מספורט ל"ספורט בידורי" (דבר שפטר אותה מרגולציות ממשלתיות שונות), ועד שלל דרכים לתחמן בדיקות סמים וסטרואידים.
היום, ה־WWE היא חברה בעלת אופי שונה לגמרי. מתאבקיה נמנעים מחיי הוללות ומהרס עצמי, משקיעים בטיפוח הגוף, מעדיפים לשחק פלייסטיישן במקום לצאת לבר בסוף הופעה, ומנהלים חשבונות מצליחים ברשתות החברתיות. עבורם, יותר משהוא גיבור ילדות, סקוט הול הוא תמרור אזהרה.
shishabat@israelhayom.co.il
