עלילה ירושלמית

כמו בכל שנה, גם הפעם, לכבוד יום ירושלים, הפכו אולפני הטלוויזיה לסוכות אבלים מאולתרות. לדיונים הוזמנו אחר כבוד דמויות מפתח בשיח הפוסט־ירושלמי, דוגמת ההיסטוריונים פנינה בר־יגון ויהוידע צלמוות, והאושיה הבינתחומית צביון פניתחת, וחזרו על ריטואל ההספדים השנתי, שבו אין לפסוח על מילות המפתח "כבדה", "מתחרדת", "הגירה שלילית" ו"העלייה התלולה במחירי הנדל"ן".

ירושלמים, למדתי עם השנים, הם אנשים עם קמט קטן של צחוק ליד העין. טוב, הם לא ראו את כל מה שעיר הנצח ראתה, ובכל זאת ראו דבר אחד או שניים, והם יודעים לזהות מי ומתי מורח אותם. הניסיון לטעון שכאשר מחירי הדיור בתל אביב נוסקים לשמיים זה אות לפריחה ולשגשוג, ואילו כשאותה תופעה עצמה מתרחשת בירושלים זאת תוצאה של הגירה שלילית ונטישה המונית, הוא אכן אחד הבלופים המשעשעים שנשמעים כאן כבר שנים.

הבעיה היא שעל השטות הזאת חוזרים שוב ושוב ובשיא הרצינות. או כמו שאומרים בירושלמית: בפרצוף "אֵיכה". וכל הנוכחים באולפן - בר־יגון, צלמוות ופניתחת - מהנהנים "אמן", כאילו הרגע נחשפו לתובנה חדשה וצלולה ולא לריטואל המאוס, הכל־כך־לא מעודכן, המתנשא ובעיקר המזיק שעליו הם חוזרים מדי שנה.

לא בכדי אמרו הנביא ישעיהו וששי קשת "שישו את ירושלים, גילו בה כל אוהביה". מי שאוהב אותה - שמח. אפילו שש. מי שלא אוהב אותה, אז לא. וזה בסדר. לגיטימי. שישקע בעצב, יקונן ויגז'דר כאוות נפשו. אבל למה על המסך שלנו?

קבלו סיפור ירושלמי. בשבוע שעבר יצאנו לעשות קנייה גדולה בסופר הסמוך. הימים ימי היציאה מהמגיפה, ומצב הרוח היה טוב אך בלתי יעיל, ולכן התייחסנו לכל העניין כבילוי משפחתי.

יש מחלוקת עקרונית עמוקה סביב השאלה, האם קניות הן דבר שרצוי לעשות ביחד או לחוד? והתשובה היא "לפעמים". קנייה עם ילדים מסתיימת בגילוי המאוחר שמצד אחד שכחנו להביא בצל וחומרי ניקוי, ומצד שני בכלל לא ידענו שיש היום כל כך הרבה סוגים של ג'אנק.

אבל אנחנו משפחה שבה חיים יחד דתיים וחילונים, ועניין העגלה המלאה והריקה הוא חתיכת סיפור אצלנו. זאת סיבה מספיק טובה להגיע מדי פעם בהרכב מלא, כדי למלא את העגלה ולרוקן אותה. אז הנה אנחנו בין המחלוקות ובין המחלקות, עם שני ילדים צוהלים שרוצים הכל, ונוגעים בכל, ומטפסים פנימה והחוצה מהעגלה שאכן הולכת ומתמלאת.

פתאום הגיע בחור מתולתל ונמרץ. המבט מעל המסיכה שלו שידר שהוא מזהה אותי, וברגע הבא ידו כבר נחה על כתפי. "טוב שאני פוגש אותך", הוא אומר לי בטווח נשיקה, "ביקשו ממני, לקראת יום ירושלים, לומר כמה מילים ואולי גם סיפור קטן, ולא הכנתי כלום. האמת, אין לי מושג מה זה סיפור ירושלמי. וואלה ג'קי, באת לי מהשמיים. יש לך סיפור קטן בשבילי?"

זה הזמן, קוראות וקוראים נכבדים, לשתף אתכם בשני ענייני פנים. האחד הוא נוהל פדיון השבויים המשפחתי. מדי פעם כשאשתי, הידועה בכינוי החיבה "העוכרת", מזהה שנחטפתי על ידי אנשים טובים שרק רוצים להגיב על משהו שכתבתי בעיתון (לפני 14 שנה!) או סתם לשטוח בפניי את תפיסת עולמם (בנוגע לטעויות היסטוריות של בן־גוריון או מסמך חדש מעיזבונו של אבא הלל סילבר), היא נוטה להתמלא בתחושת שליחות עילאית.

הם לא מבינים שיש עבודה ויש גם חיים פרטיים? היא מתקוממת, ומייד עוזבת הכל, מסתערת אל היעד, חותרת למגע ושולפת בו במקום את המשבר היצירתי ביותר שהיא מסוגלת לברוא באותו רגע. לפעמים עניין משפחתי, לא פעם משהו מתחום הבריאות. הילדים זה קלף שתמיד עובד (זאת הגננת, הקטנה מקיאה). בכל אופן מדובר במשהו שמחייב את התערבותי המיידית. "ג'קי!", היא אומרת בקול גבולי, "בוא מייד! אני חושבת שצלצלו מהמוסך".

העניין השני קשור בטעות אנושית שכולנו נופלים בה. כמו כולם, גם אנחנו מתעבים את העניין הזה עם המטבע, שחייבים לנעוץ כדי להוציא עגלה בסופר. ברגע האמת, כמעט אף פעם אין עלי את החמישה שקלים הארורים, והמחשבה ללכת עכשיו לקופה הראשית ולבקש מזאתי עם הציפורניים והמבט העייף... לא!

ואז, פתאום, קורצת אליך עגלה חופשייה. עגלת פרא שלא מחוברת ולא מחויבת היא פיתוי שרובנו לא נעמוד בו. העניין הוא שב־99 אחוזים מהמקרים יש סיבה טובה לכך שהיא מחוץ לשורה, ומדובר בעגלה בעלת צרכים מיוחדים, מאותגרת מוטורית, שהולכת למרר את חייך בחצי השעה הקרובה.

אם להיות ממש אישי: יש מעט מאוד דברים מביכים כמו להיות מזוהה כ"ההוא מהתקשורת" בדיוק ברגע שבו החיים הפשוטים מסתבכים לך. למשל, כשאתה מקלל את האמ־אמ־אמא של העגלה שמסרבת לקחת את הסיבוב במחלקת דגני הבוקר. והנה הגיע אדם שרוצה שאעשה לו הופעה. עכשיו. בו במקום החלטתי שעדיף לשרוף כמה דקות ולא להיחשף כמי שבחר עגלה מקרטעת בגלל חמישה שקלים. הנה, אמרתי את זה.

אתה רוצה ממני סיפור ירושלמי? אמרתי לו. איזה ירושלים אתה רוצה. אתה יותר בקטע של סיפורי סוראמלו, או בקטע של הרב אריה לוין? סיפור מ"פעם", או סיפור ממש עתיק? של מעלה או של מטה? סיפור שאחריו כולם יגידו "יישר כוח" או "אינעל דינו"? מה תבקש?!

העוכרת, מצידה, כבר זיהתה את האירוע, ולא עשתה שום סימן שהיא עומדת לוותר. עיניה יונים שידרו "מה לעזאזל אתה עושה", אבל בפועל היא אמרה "אתה לא מתכוון לענות ליחיאל מהמוסך? הוא אומר שזה קריטי". מילא קריטי, אני עונה לה. אבל יד על הלב, לא יכולת להמציא שם יותר אמין למוסכניק? יחיאל? מאיפה הבאת יחיאל?

פניתי לידידי החדש, וגם הבחור המבולבל, שבסך הכל ביקש סיפור ירושלמי קטן, נטה להסכים שיחיאל זה לא בדיוק הטייפקאסט. "מה קרה באמת עם הרכב?" הוא כחכח. בדיוק מה שקרה עם העגלה - לא היו לנו חמישה שקלים.

מפה לשם, שוחחנו קצת על הרב אריה לוין וקצת על סוראמלו. עברנו לתערוכה במגדל דוד על משפחת בנאי, ולהתפרעויות המיותרות בשייח ג'ראח. אשתי היקרה הביטה בי כמו שמביטים נוסעי טיטאניק על קייט ווינסלט ברגע שהיא מוותרת על סירת ההצלה. ורק כשנפרדנו לשלום הודה לי הבחור על הסיפורים, והוסיף שהוא חושב שאם רק אשחרר את הגומייה שנתפסה בגלגל, יש מצב שהעגלה תנוע קצת יותר חלק.

אז מה זה באמת סיפור ירושלמי? לפני הגלות היו בעיקר סיפורי אגדה קדמוניים. סיפורי מקדש. ואז סיפורי חורבן. אחרי שאבותינו חזרו ארצה, הם רצו להשתחרר מירושלים האגדית כדי לחיות בה חיים ממשיים.

אז התחלנו לספר סיפורים קטנים על רגעים קטנים. סיפורים מפוכחים ומצחיקים בין אגדה למציאות פעוטה, ובין חוכמה לטיפשות וכל הניגודים האלה. כך למעשה נולד ההומור הישראלי, שירושלים היא הדגניה שלו. ההומור של שייקה אופיר, והגשש, ויוסי בנאי וז'ק כהן. והנה, באמצע הקניות מגיע אדם נחמד שרוצה סיפור, ולא יודע שבזה הרגע הוא יוצר בעצמו סיפור ירושלמי קטן. 

shishabat@israelhayom.co.il