מלחמת אזרחים: יומן מלחמה מקו האש

התעוררתי בקפיצה מקול מנועי הסילון של מטוסי קרב. עשר שניות של הלמות לב לקחו לי כדי להיזכר שאני בבית, בדירה שלנו ברחובות, ושהמטוסים שהקימו את המהומה הם "משלנו", לא מטוסי מוות של פוטין שמהם התחמקתי ממקלט למקלט ברחבי אוקראינה בשבוע החולף.

סיקור זירות מלחמה או סכסוך תמיד מותיר משקעים ששבים וצפים בלילה. אם אלה פרצופי הילדים היזידים בעיראק שהפכו לפליטים, שרידי ניצולי רצח העם ברואנדה, הנערות הלוחמות הכורדיות בסוריה או המבטים המאיימים של אנשיו של קדירוב בצ'צ'ניה, משהו מהאימה ומהרוע האנושי שעיתונאי פוגש במסעותיו נשאר במערכת שנים רבות, מסרב לשחרר.

עם זאת, החלק המאתגר ביותר במשימה של כתב באזור סכסוך זר הוא עשרות הפרצופים שאתה פוגש במהלך העבודה, אנשים שאתה פולש לחייהם ולבתיהם והם, בתורם, מתגנבים לליבך. פתאום המלחמה חדלה להיות אוסף של סטטסטיקות, טקטיקה, אסטרטגיה וגיאופוליטיקה. היא הופכת לשמות, לבני אדם חיים שלגורלם ולשלומם אינך יכול להישאר אדיש עוד. זה מה שהבנתי כשהתעוררתי באמצע הלילה לקול מטוסי הסילון, והלב נדד ישר לאלה שנותרו שם, תחת גלגליה של מכונת המלחמה הרוסית באוקראינה. הסיפור הזה הוא במידה רבה הסיפור שלהם, כפי שהם בחרו לספר לי אותו, בדרך שהובילה, תוך כדי הקרבות, המלחמה שמרעידה את אירופה ואת העולם כולו.

בוגדן הנאמן

נחתי לראשונה בקייב בסוף ינואר, לאחר שדקות לפני העלייה למטוס סיפק לי עיתונאי שעובד עם המערכת רשימה של סייענים, "פיקסרים" בעגה מקצועית, שיודעים לפתוח דלתות ולהביא אותך לסיפורים הטובים ביותר, וגם להכווין כשיש סכנה ולשמור עליך בחיים.

באופן מקרי, ברשימת השמות שפניתי אליהם, הראשון שהגיב היה בחור צעיר בשם בוגדן צ'בק, לוחם לשעבר באחד מגדודי המתנדבים של הצבא האוקראיני ודובר אנגלית מצוינת, שהרשים אותי בהבנה שלו לגבי מה דרוש עבור סיפור טוב ואיך להשיג אותו. ההחלטה לעבוד מול בוגדן, שהפך לסוג של מדריך וגורו בכל הנוגע לאוקראינה, פתחה בפניי צוהר למצב במדינה שאני בספק שמישהו אחר היה מצליח ליצור.

בוגדן אסף אותי משדה התעופה של קייב היישר לבית הקפה שהוא מנהל, כחלק מרשת שמטרתה לעזור ליוצאי צבא, שרבים מהם מתקשים למצוא את עצמם מקצועית אחרי שנים בחזית.

כשילוב של פעיל חברתי, עסקן ואיש חיי לילה, בוגדן התגלה כאיש שיכול להשיג פחות או יותר הכל באוקראינה. לראיין חבר פרלמנט? אין בעיה. הסעה לחזית? רק תן לו שנייה. גם בהמלצה על בית קפה מעולה לשבת ולכתוב בו או היכן להשיג אפוד מגן בוגדן התברר כאיש לפנות אליו, ורשת החברים שלו, שאותה העמיד לרשותי, סייעה לי להגיע לסיפורים מצוינים - וגם להימלט על חיי כשהדברים הגיעו לשם.

באותם ימים של סוף ינואר בוגדן עצמו לא היה מודאג מאוד מהרעיון של פלישה רוסית. כמוני, וכמו רבים אחרים, הוא חזה שבמקרה הגרוע פוטין ייזום מבצע מוגבל, שיביא לו הישגים טריטוריאליים במזרח אוקראינה, שם הבדלנים הנאמנים לו המשיכו לנהל מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה נגד הצבא האוקראיני.

"אתה מבין", אמר לי בארשת יודעת בכל כמה דקות אחרי שנחתי לראשונה במדינה, "הרוסים מבינים שצבא אוקראינה התחמש והשתדרג. הם יודעים גם שמלחמה כוללת תהיה יקרה בחיי אדם ותביא עליהם את כל הסנקציות של המערב, אז בוודאי ינסו מהלך מתוחכם יותר, סוג של לוחמה היברידית כדי להפעיל עלינו לחץ". סוג של נבואה, שהיתה נכונה ושגויה בעת ובעונה אחת.

פיצה וכדורים שורקים במריופול

אחד הדברים הראשונים שביקשתי מבוגדן באותם ימים של לפני הפלישה הרוסית, היה להגיע לקו העימות מול הבדלנים, לפגוש את אנשי הצבא האוקראיני ולהבין מהם מה מתרחש בחזית. אלא שבאופן מרגיז, התשובה לבקשה שלי לאישור מטעם הצבא להיכנס לשטחי החזית המשיכה להתעכב, כפי שקרה לעיתונאים רבים אחרים, שלא נהנו מקשר פנימי כלשהו במסדרונות הצבא. אלא שלבוגדן כבר היה רעיון איך לטפל גם בזה.

הגעתי איתו ועם נהג בשם דימה לעיר מריופול, מובלעת בשליטת אוקראינה הנמצאת בין שטחי הבדלנים במחוז דונצק לים אזוב. מדובר בעיר של יותר מחצי מיליון בני אדם, עם מרכז קטן ונאה. לבוגדן ולדימה היסטוריה ארוכה עם העיר, כך התברר לי מהר מאוד.

"אתה רואה את מבנה הממשל המקומי? זה היה הבסיס של הבדלנים שהתבצרו פה", אמר בוגדן בארשת של זיכרונות מהימים הטובים, כשהוא מצביע על מבנה ציבור גדול שנראה בשיפוצים. "דימה היה המשוגע שהצית את המבנה כדי להוציא את כולם החוצה", הוסיף, ודימה חייך וציטט את השיר הנודע "הגג בוער, אין צורך במים, תנו לבן זונה להישרף". בנקודה הזו הבנתי שדימה הנאמן הוא קצת יותר מנהג.

מי שליווה אותנו במריופול היה לא אחר ממפקד כוח משטרת הסיור של העיר, מיכאילו ורשינין. משטרת הסיור היא גוף שהוקם לאחר המהפכה הדמוקרטית במדינה ב־2014, על פי מודלים מערביים שאומצו מכוחות משטרה בארה"ב, בגרמניה ובבריטניה. הרעיון היה להביא שוטרים צעירים, חדורי מוטיבציה וערכים, ולתת להם להחליף בהדרגה את כוח המשטרה הלאומית הוותיק והמושחת.

בימים שבהם רוחות המלחמה כבר החלו לנשב, ורשינין דאג לספק לי אזהרה מצמררת. "אנחנו יודעים על אנשים שקיבלו הוראות להמתין לפלישה רוסית ולסייע לה", אמר, "אין לי מושג אם פוטין מתכוון לפלוש, אבל אין ספק שמישהו עושה פה עבודות הכנה רציניות". האזהרה של ורשינין נשמעה באותה נקודה כמו ניסיון של איש משטרה בעיר לחוצה להראות שהוא פועל למען הסדר הציבורי ומטפל באיום.

בבר מקומי, שהיה בעבר מפקדה של הגסטפו ושל שירות הביון הסובייטי, נאספים כמה מחבריו של בוגדן לערב ארוך של שתייה. בין המסובים נמצאים שלושה חברים ביחידת צלפים מקומית שחזרו מהחזית לחופשה קצרה, כמה עיתונאים זרים שמצאו גם הם את עצמם בעיר המרוחקת, מפיק מוזיקלי מסרביה ופעילת זכויות אדם ולהט"ב מקומית, אישה מרשימה בשם דיאנה ברג. חייה של ברג נעים בין המאבק למען הקהילה הגאה באוקראינה לבין המאבק האישי שלה, כילידת העיר דונצק שנכבשה על ידי הבדלנים בשנת 2014, על הזהות הלאומית האוקראינית שלה.

"אם ניפול לידיים של פוטין לא יהיו פה לא זכויות אדם ולא זכויות להט"ב, ולא יהיה אפשר להתקיים כאוקראיני", היא אומרת. כיום, כשהעיר מריופול נצורה ומופגזת, קשה לי שלא להרהר במילותיה ובגורלה של האישה האמיצה הזו.

למחרת בבוקר בוגדן מציג בפניי את התוכנית להגעה לחזית. מאחר שהאישור שלי להצטרף לכוחות הצבא התקבל אך טרם הונפק, היה צורך למצוא דרך יצירתית להגיע אל הכוחות בשטח. בוגדן, שרשת בתי העסק שלו "וטרנו" כוללת גם פיצרייה במריופול, הציע שניסע בהתנדבות להסיע פיצה ליחידת עילית של חיל הנחתים, כמה מאות מטרים מעמדות הבדלנים מצפון לעיר.

הפיקוד המקומי אישר את מעשה ההתנדבות היפה, ואני סייעתי לעובדים בפיצרייה לארוז את המאפים החמים ולהעמיס אותם על האוטו של דימה. אחרי שעה וחצי של היטלטלות בכבישים המושלגים של מזרח אוקראינה הגענו למוצב הפיקוד הקדמי של היחידה, שהתמקם במפעל טנקים סובייטי נטוש.

אנשי הכוחות המיוחדים, אנשים עצומים ומזוקנים שחמושים בסכיני קומנדו ובגרזינים, הסתכלו בתחילה על הזר המוזר בתערובת של חשדנות ופליאה. אבל אז הגיעה השמועה שמדובר בעיתונאי מישראל, ופתאום כל אנשי הכוח במקום הגיעו לחדר הפיקוד של המוצב והחלו לשאול שאלות על טיב הציוד הצבאי הישראלי, על מבנה הפיקוד של צה"ל ועל איזה כלי נשק מומלץ לאוקראינה לקנות מישראל, בהנחה שזו תיעתר למכור לה.

מצאתי את עצמי מרצה ומשיב לשאלות במשך שעה וחצי מול קהל ידידותי ואוהד, שפנטז על רובי תבור ועל טילים נגד טנקים. "עם כלי נשק כאלה היינו יכולים להדוף את הרוסים עד הרי אורל", צחק אחד החיילים.

בתמורה להרצאה הציע אחד הסיירים להעלות אותי לגג המבנה ולערוך לי תצפית. הסכמתי ברצון, שוכח לגמרי את פחד הגבהים המשתק שלי. סולם מתכת חלוד הוביל לגג הבטון החשוף של המפעל לשעבר, ובראשו, ברוח המושלגת והקפואה, קיבלתי הסבר על מוצבי הבדלנים ועל האפשרות של הרוסים לסייע להם במקרה של פלישה.

כמה דקות מתחילת ההסבר החלה כיתה מהכוח המוצב במקום לירות במטווח סמוך. הירי ליווה את דבריו של הסייר הנאה שהדריך אותנו, כשלפתע שמעתי רעש של פגיעת קליע ממש מעליי, על קונסטורקציית המתכת של הגג. המלווה משך אותי כלפי מטה להשתטחות מלאה על הבטון הקפוא. שמענו את הכדורים שורקים מעלינו, ולא הצלחנו להבין אם הירי היה מכיוון הבדלנים או מעמדה גבוהה אחרת שבה החזיקו האוקראינים, אך הוא סיים את הסיור באבחה אחת. את הירידה המהירה במורד סולם המתכת לא אשכח לעולם.

ואז העולם התפוצץ

הבירה קייב היתה באמצע פברואר עיר על סף התקף פאניקה. בסיור שערכתי עם תושב קייב ולוחם מקומי בשם מקסים, גם הוא מחוג חבריו הקרובים של בוגדן, הגעתי לביתם של טניה ודניס פרפליצין.

בשלב הזה הדיבורים על פלישה כבר היו הרבה יותר מהשערות ובני הזוג, שגרים עם בנם סבטוסלב בן ה־3 בדירה קטנה ברובע פודיל התוסס במרכז קייב, היו כבר על קצות עצביהם הרופפים.

בעיניים כלות סיפרה לי טניה כיצד רכשו נשק כדי להגן על השכונה שלהם מפלישה. "אנחנו לא חובבי נשק ובטח לא צמאי דם, אבל אנחנו חייבים להגן על החופש שלנו. לא נוכל לחיות במדינה שנכנעת לגחמותיו של פוטין", אמרה.

טניה ודניס רחוקים מלהיות היחידים שרכשו נשק והתאמנו להגן על עירם ועל ארצם מפני הפלישה. אלפים כמותם ניצבים כעת בין הצבא הרוסי למימוש מטרותיו ברחבי המדינה המדממת.

דניס התגלה כנהג אפקטיבי ומוכשר, שמכיר היטב את השטח ויודע להגיע למקום הנכון, ולא פחות חשוב - לצאת ממנו. זו הסיבה שביקשתי ממנו להסיע אותי, יחד עם אשת חינוך ופעילה מקומית בשם אוקסנה, למחוז לוהנסק, לביקור בכפר שהגישה אליו נותקה בשל הפגזות הבדלנים הפרו־רוסים.

יצאנו לדרך בבוקר, לנסיעה בת שמונה שעות מהבירה קייב. לפני שיצאנו הזהיר אותי דניס כי "השמועות רעות. משהו קורה ויכול להיות שנצטרך להתחפף משם מהר מאוד".

בשעת ערב הגענו לכפר נובוטושקיבסקה, שנמצא בקצה השטח שבשליטה אוקראינית. מדובר בכפר שבמשך שמונה שנות מלחמת האזרחים ספג אינספור קליעים ופגזים, והחיים בו הפכו לסיפור מורכב מאוד. דרינה, מורה מקומית לאנגלית, אירחה אותנו כמיטב המסורת האוקראינית עם תה חם, עוגיות ומיני ממתקים, למרות המחסור ששורר בכפר.

המורה הצעירה סיפרה כיצד הצליח צוות בית הספר להחזיר את הכפר לרמה מסוימת של חיים ולהעניק ל־60 הילדים שלומדים בו חיי חברה ותחושה של שגרה ושל מקום בטוח בצל העימות המתמשך. היא הסבירה כיצד כעת היא חוששת שעם סבב חדש של אלימות כל עבודתם הקשה תרד לטמיון.

כמה דקות אחרי שסיימה להגיד את הדברים, פגז פגע בקו המתח לא רחוק מהכפר וזרם החשמל הופסק. נסענו בחושך מוחלט לעיר סבירודונצק, שבה מצאנו מלון. לפני שהלכנו לישון אמר דניס שמכר שלו, המעורה בקרב הבדלנים, אמר שהיחידות קיבלו הוראה לתקוף באור ראשון. הלכנו לישון בלב כבד ובביגוד מלא, ואז העולם התפוצץ.

ההרעשה הארטילרית שזרקה אותי מהמיטה מתישהו בין 5 ל־6 בבוקר היתה מהחזקות ששמעתי מימיי. למזלנו, ההפגזה התמקדה בשולי העיר ולא בתוכה, אך הרעידות והעשן השחור שהחל לעלות הבהירו לנו שלא נוכל להישאר. בחוץ חזינו בעיתונאים זרים אחרים, בריטים בעיקר, שהתכנסו במגרש החניה לשקול את האופציות שעומדות בפניהם.

אחד הכתבים התווכח עם המדריך המקומי שלו, שהיה מבוהל ורצה לשוב לקייב. "אתם בפאניקה, שום דבר רציני עדיין לא קרה וזירת ההתרחשות היא פה", אמר הכתב בהתנשאות לצעיר בשם ויטלי. בינתיים, הגיעו שמועות על מתקפה רחבה ועל תקיפות אוויריות על קייב וחרקיב. ראיתי את האימה בעיניים של דניס, שאשתו ובנו נמצאים בקייב, וידעתי שעלינו לחזור מייד.

לקחנו את ויטלי איתנו לנסיעה הארוכה בחזרה לבירה. הדרך לקייב היתה כמו סצנה מהתופת של דנטה. כמה מאות מטרים לפני העלייה לכביש המהיר פגע פגז בסביבות הכביש, לא רחוק מהרכב שלנו. עפר עף על השמשה, אולם דניס המוכשר עצר את הרכב בזמן ויצאנו מהאירוע ללא פגיעה אמיתית, מלבד צלצולים באוזניים.

לאורך הכביש המהיר ראינו את כוחות הצבא האוקראיני נחפזים לארגן מתקפת נגד. טנקים נסעו בשרשראות על הכביש, סוללות טילים נגד מטוסים חצו בין היערות כדי להחליף מיקום ולהימנע מפגיעה רוסית, ובנקודה אחת נפרסה סוללת טילי גראד על הכביש עצמו והחלה להתכונן לשיגור. גורשנו מהמקום בטרם הספקתי לצלם.

במקלטים ובשיירות

בסמוך לעיר חרקיב ראינו עשן שחור שעולה מאחד מבסיסי חיל האוויר שהותקף. ריח של דלק שרוף מילא את האוויר, ומעלינו יכולנו לשמוע את המטוסים הרוסיים ממשיכים ביעפי התקיפה. בהמשך הדרך ראינו כלי רכב שנפגע, ככל הנראה מהפצצה מהאוויר. סמוך לרכב שכב אדם, שעל פי תגובת כוחות החילוץ הצבאיים שהגיעו למקום לא שרד את המתקפה; אחד האזרחים הראשונים ששילמו בחייהם על הפלישה הנפשעת לאוקראינה.

חזרנו לקייב בערב, כשכולנו רועדים. הגעתי למלון שבו התאכסנתי רק בשביל לגלות שבניין סמוך נפגע בהפצצה והמעליות במלון אינן עובדות. בנוסף, חדר המלון שלי פנה לרחוב וסיפק הגנה מעטה מפני הפצצה. בוגדן, שבינתיים כבר הספיק להתגייס להילחם, התקשר לומר שעלי להתפנות מהעיר. "אני עיתונאי", השבתי לו בהתרסה, "המקום שלי פה, היכן שהדברים מתרחשים".

"לא תועיל לאף אחד אם תיתקע בעיר נצורה או תיהרג בהפצצה", השיב לי האוקראיני במידה רבה של היגיון. היה לי כל הלילה לחשוב על ההצעה שלו להוציא אותי, כששכבתי על הרצפה בחניון תת־קרקעי שהוסב למקלט. רוח ההתנדבות של יושבי המקלט הדהימה אותי. כל מי שהגיע לשם בא עם משהו כדי לסייע ליתר היושבים במקלט. מיחם לתה, סיר מרק, שקיות חטיפים, שמיכות פליז, איש לא הגיע בידיים ריקות.

באורח טבעי, התנדבתי לספק את כישוריי המועטים במצב הזה והכנתי תה עבור חבריי לצרה, בשעה שהאזעקות והפיצוצים נשמעו מכל עבר. בקצה החניון, מאחורי מכונית פאר, מצאתי את דאשה, צעירה תושבת קייב, שהיתה זקוקה לכוס תה ולשיחה מנחמת. "ההורים שלי נמצאים במערב המדינה ואני רק עברתי לקייב לפני שנה", סיפרה לי, "כשהמתיחות התחילה השארתי את הבת שלי אנה אצלם, וכעת אני תקועה פה ומתגעגעת אליה".

זה היה מחזה קורע לב, וכמעט לכל אחד מיושבי החניון היה סיפור כזה או אחר על קרובי משפחה מנותקים, ועל והחרדה שלא יצליחו לצאת מהעיר ולראות אותם שוב. לפנות בוקר הגיע למקום מקסים, המלווה שלקח אותי לסיורים בקייב ובגבול הבלארוסי. הפעם היה עם מדים ונשק, לאחר שהתגייס להגן על הבירה.

"אני הולך להילחם, הרוסים פרצו מהגבול ונמצאים מצפון לעיר, ואני רוצה שאתה תצא מפה", אמר לי.

באותו בוקר עזבתי את קייב בלב שבור. עיר הבירה התוססת שהכרתי לראשונה לפני כחודש הפכה לעיר רפאים, שבה הצבא מפטרל ברחובות והאזרחים מסתתרים מתחת לפני הקרקע. בשיירת העקורים שאיתם עזבתי את העיר היו גם חבריו של בוגדן, שאף שכבר היה בחזית, עדיין מצא איך לעזור. בין הנוסעים היתה גם טניה, אשתו של דניס שהסיע אותי אל הגבול, שעזבה את הבית עם בנם הקטן סבטוסלב.

השיירה, שכללה בעיקר נשים וילדים לצד כמה גברים בעלי חזות צבאית ומכשירי קשר, יצאה מקייב ועברה מחסום צבאי אחר מחסום צבאי, תוך הצגת אישורים ותעודות בלי סוף. הנסיעה הותרה רק בדרכים צדדיות, שכן הדרכים הראשיות הופצצו וכמה גשרים חשובים הושמדו על ידי הרוסים או האוקראינים, במאמץ לבלום את ההתקדמות הרוסית. היינו בפקק תנועה מתמיד, יחד עם אלפי עקורים מקייב ומערים אחרות. הנהגים התחלפו תדירו, ואפילו אני נקראתי אל ההגה. האווירה היתה קודרת, כל אחד מנוסעי השיירה חשב על האנשים שהשאיר מאחור, בקייב המופצצת.

בבוקר השני של הנסיעה, לאחר נהיגה בלתי פוסקת לאורך הלילה, כינס איוואן מנהיג השיירה את כל העקורים בתחנת דלק והודיע חגיגית כי ערך בדיקה, וכי איש מהקרובים שהתגייסו ויצאו לשדה הקרב לא נפגע. הוא אף הראה לי תמונה של מקסים, לאחר יום של קרבות, נח על כורסה גדולה עם רובה סער לצידו. ההודעה שימחה את החבורה.

"צוק איתן" בדרך ללביב

זמן לא רב לאחר מכן נפרדתי מהשיירה, שהצליחה להוציא אותי מהבירה המופצצת, והמשכתי ברכבת מערבה לכיוון העיר לביב, כדי לחצות את הגבול לפולין. אלא שהפצצות הצבא הרוסי תפסו אותי בעיר איוואנו־פרנקיבסק, שם נאלצתי לרדת מהרכבת ולהצטרף להמון הנוהר לעבר המקלט.

ראיתי חיילים מקומיים מנסים נואשות לשלוט באזרחים המבוהלים. "ילדים וקשישים קודם", צעקתי ברוסית משובשת למדי, וחזרתי על הצעקה עד שהחיילים התעשתו, יצרו מסדרון אנושי ונתנו לאזרחים הפגיעים יותר קדימות בכניסה למקלט. בתוך המקלט של תחנת הרכבת, שהיה מאובזר ומרשים, מצאתי את עצמי מספר על מבצע צוק איתן לחבורה של אוקראינים צעירים, שבעיקר התרשמו מרמת הדיוק של מערכת האזעקות וההגנה האווירית של ישראל.

מחוץ למקלט תפס אותי במאי סרטים צעיר בשם ולאד, שוהראה לי את עבודותיו באינסטגרם כשהוא ממלמל כמה קשה לו להתמודד עם החרדה מההפצצות. "הדירה שלי בקייב הופצצה, לכן חזרתי להורים שלי פה. אני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה, אין לי שום ניסיון במצבים כאלו", אמר, ונראה שהקל עליו לספר את הדברים הללו למישהו זר.

מאחר שהרכבת לא המשיכה לכיוון לביב, והחדשות זעקו כי התורים במעבר הגבול לפולין מגיעים כמעט עד העיר עצמה, החלטתי לחצות את הגבול להונגריה. ולאד הבמאי עזר לי לקבוע עם נהג מונית קשוח בשם וסילי, שייקח אותי למעבר הגבול סמוך לעיירה צ'ופ.

וסילי, שנהג על מכונית רוסית מקרטעת מדגם וולגה, לא דיבר אנגלית אך הראה נכונות אדירה לתקשר, בעיקר בקללות ברוסית. הנסיעה עברה דרך שמורת הטבע סינביר, גן עדן של הרים מושלגים ויערות מחטים ירוקים, ולאחר שלושה ימים של הפצצות, שיירות פליטים ואימה, יכולתי להרגיש מעט רוגע.

במעבר הגבול ניצבה שיירת מכוניות באורך שלושה קילומטרים. כולם המתינו לעבור את הגבול להונגריה, ואילו וסילי הודיע לי שאין לו שום כוונה לחכות שהפקק העצום יזוז. הודעתי לו חגיגית שאלך ברגל לכיוון מעבר הגבול, הוצאתי את המזוודה שלי ונפרדתי ממנו, בשעה שהביט בי כאילו אני משוגע שזקוק לאשפוז. בחוצפה ישראלית אופיינית עקפתי את טור המכוניות העצום, רק כדי לגלות שאין כניסה להולכי רגל.

ברגע של תושייה ביקשתי מאחד הנהגים שהמתינו בסמוך להכניס אותי לרכבו, והמארחים החדשים שלי התבררו כמשפחה אוקראינית מקסימה. הם הלעיטו אותי במזון בריא, לקחו ממני את הדרכון והציגו אותי לאנשי המעבר לצד ילדיהם, כאילו הייתי בסך הכל עוד ילד במשפחה.

אבל החוויה החביבה עם המשפחה המקומית לא הצליחה להסתיר את הסבל האדיר של משפחות הפליטים, שעוזבות את ארצן וממתינות יותר מיממה במעבר הגבול, המקבל מכוניות בודדות בכל שעה. נשים הרות, קשישים וילדים רכים המתינו שם בתנאי קור קשים.

הסבל הזה שחווים אזרחי אוקראינה, שבהם פגשתי ובמחיצתם הייתי יותר מחודש, ממשיך לרדוף אותי עכשיו לא פחות מהבהלה הקטנה שאני חווה בכל פעם שמטוס קרב חולף מעלי. אני מוצא את עצמי מתעדכן בכל כמה שעות בגורלם של ידידיי בקו האש ומתקשה להתיק את עיניי מהעדכונים בהתפתחויות בלחימה.

אם יש משהו שליווי המלחמה הכי נוראה שידעה אירופה במאה הנוכחית לימד אותי, זה שהדבר הקשה והמסוכן ביותר בעבודת שטח של עיתונאי הוא לא ירי צלפים או פגזים, אלא החתיכות הקטנות של הלב, שנשארות אצל כל מי שמכניס אותך אל ביתו ואל עולמו, והרגע האכזרי שבו אתה נאלץ לחתוך ולעזוב.

• • •

הכומר "היהודי"

"פוטין נתן הוראה להעמיד את הכוחות הגרעיניים במצב קרב", אמר השבוע בדאגה הכומר הפולני תומש מנקו, "ואני מאמין לו, כמו שהיה צריך להאמין להיטלר כשהכריז על השמדת היהודים".

מנקו בן ה־56 הוא הכומר של הכנסייה האוונגליסטית "ניו ג'רוזלם" בעיירה רדזין שבמחוז לובלין בפולין, עיירה שממנה צמחה חסידות רדזין. מאז החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, גייס את הקהילה שלו לעזרה לפליטים היהודים שחוצים את הגבול לפולין. מאפייה בעיר אפתה לחמניות כשרות, המתנדבים שלו הכינו עבור הפליטים כריכים ואחרים גייסו כסף לציוד הומניטרי.

את הקשר לעם היהודי ירש מנקו מסבו, פיוטר, שנולד ב־1922 ברדזין ואמו נפטרה בלידה. השכנה היהודייה, רחל, לקחה את התינוק בן יומו והניקה אותו, ובכך הצילה את חייו והיתה לו לדמות אם. "לסבא שלי היה מקום חם בלב ליהודים והוא הוריש לי אותו", הוא מחייך.

מנקו, שנולד והתחנך כנוצרי קתולי, למד משפטים באוניברסיטת לובלין. אחרי 20 שנה כמשפטן ברשות המסים הפולנית, יצא להגשים את חלומו. הוא סיים תואר דוקטור בלימודי תיאולוגיה בוורשה, חזר לכנסייה ברדזין, ויחד עם אשתו ביאטה (54) הם מחפשים כל הזדמנות לעזור ליהודים. משנת 2005 הוא פועל ליצירת קשרים בין פולנים לישראלים, ובמסגרת זו יצר בין היתר ברית ערים תאומות בין קריית מוצקין למחוז רדזין פודלסקי. ב־2014 הגיעו אליו כמה עשרות פליטים יהודים מחצי האי קרים, ומנקו נתן להם מקלט.

עכשיו הוא דואג מאוד. "אם הצבא הבלארוסי יצטרף למלחמה, ייסגרו מעברי הגבול כדי להפריד בין אוקראינה לפולין ואף אחד לא יוכל לעבור", הוא אומר, "ומצב הפליטים יהיה קשה ביותר".

ביום שלישי האחרון נסעו הוא ואשתו 320 ק"מ מביתם אל מעבר הגבול. הוא נהג באוטובוס עמוס מזון וציוד, ובמשך שש שעות הם חיכו לפליטים. לבסוף, באישון לילה, עברה קבוצה של 40 יהודים את הגבול. "אשתי ואני נתנו להם אוכל ומים והסענו אותם לוורשה", הוא מספר. "הגענו לשם לפנות בוקר ופגשנו את נציגי הסוכנות היהודית. בימים הקרובים הם ייפגשו עם הקונסול ויקבלו אשרות עלייה לישראל. הכי התרגשנו מאמא צעירה עם ילדה קטנה, שבעלה גויס לצבא והיא עזבה את הבית עם תיק פלסטיק קטן שבו כמה חפצים אישיים בלבד".

הילה טימור אשור