בסרטים על המאפיה חוזרת לא פעם הסצנה שבה המשטרה שולחת כוחות להלוויה של אחד הגנגסטרים כדי לראות מי בא, ומי לא. מי הגיע כדי לחלוק כבוד, מי כדי לוודא שהמנוח אכן מת; מי עומד קרוב ומי שומר מרחק.
התמונה הזאת עלתה על דעתי השבוע, כאשר עלעלתי ברשימה המתארכת של התגובות הבינלאומיות לצרתה של אוקראינה. בניגוד לתוכניות של פוטין היא חיה ובועטת, אבל כמו בדוגמה של השוטרים בהלוויית העבריין - התגובות מרחבי העולם הן מודיעין מרתק שכדאי לגזור ולשמור. מנהיגים מסוימים עוקבים בעניין אחרי פוטין. שמחים שמישהו בודק עבורם עד כמה חלשות אמריקה ובעלות בריתה. יש מנהיגים של מדינות צנועות יותר שעקבו בדאגה דווקא אחרי זלנסקי, תוהים מתי יומם יגיע.
באופן אישי, הוקסמתי עמוקות מתגובותיהן של מדינות מסוגן של סוריה וונצואלה. גני עדן של זכויות אדם, שתיהן יחד וכל אחת לחוד. מה הפלא שרוב אזרחי העולם רק חולמים להגר לסוריה או לזכות בדרכון ונצואלי. "ונצואלה מביעה תמיכה מלאה בנשיא פוטין במאמציו להגן על השלום ברוסיה ובאזור" - זו לשון ההודעה הרשמית, והיא שרה שיר לשלום. גם קובה פרסמה הודעת תמיכה בפוטין בשם השלום, ושכננו בשאר אסד הוציא הודעה מתפעמת על כך שהצבא הרוסי עושה תיקון היסטורי.
שלום ותיקון, אם כן. זה מה שקורה פה. וזה מרתק, כי פעם, כשהעולם באמת האמין במלחמות, לא היתה בעיה לומר זאת בפירוש. אנשים היללו את המצביא על כמות הדם ששפך, פיסלו את דמותו בברונזה וכתבו חרוזים על כיבושיו המפוארים. מספרים על הרבי מקוצק שאמר פעם שהצביעות היא תכונה נעלה. כשכל החסידים הגיבו בתימהון, אמר הרבי שהצבוע יודע לפחות אילו מילים מזויפות נכון לומר ואיזו מסיכה ראוי לעטות.
הערכים העולמיים השתנו כל כך, שאפילו מקומות כמו ונצואלה או סוריה כבר לא יכולות פשוט להריע לאש ולהרג, הן חייבות למלמל כמה שטויות על השלום בכל פעם שהן מצדיקות שפיכות דמים. אם תרצו, זאת תבוסתה העמוקה של התרבות הרודנית. דווקא אנחנו, שהמילה "שלום" נוטה לערפל קלות את חושינו, צריכים לתייק התבטאויות כאלה ולשמור לימים הבאים.
חייבים לומר גם מילה טובה על שינוי הסגנון המהיר של מדינות צפון אירופה. בשבוע שעבר הנפיקו שם בעיקר גינויים רפים והצעות מגוחכות למשלוח קסדות או פלנלית. אך באמצע השבוע הזה גם מדינות כמו שבדיה ודנמרק הודיעו על משלוחים אמיתיים של נשק אמיתי. סגנון ההתבטאויות שעלה מכיוון חברות נאט"ו התפתח בהדרגה מגוון ירקרק חולני לארגמן זועם ונחוש.
ובכלל, יכול להיות שכל מי שהזדרז להספיד את אירופה, הקדים את המאוחר. כיהודי שעדיין זוכר משהו, קשה לי מאוד לבטא מילים כמו "ליבי עם אוקראינה". כמי שחי כאן ועכשיו אני מייחל להצלחתה. מגיע לעולם לקוות לכישלון מפואר של המתקפה הרוסית, ולו רק כדי שכל יתר המנוולים שעוקבים בשקיקה ומקווים לראות את העולם הדמוקרטי קורס, יאבדו קצת את התיאבון.
• • •
עכשיו, אחרי שהשאלה "האם פוטין יתקוף" זכתה לתשובה די ברורה, אפשר להתפנות לשאלות קצת יותר רלוונטיות, כמו: מה אנחנו לומדים מפרשת רוסיה־אוקראינה? האם אפשר בכלל ללמוד לענייננו משהו מעבר לתובנה הבסיסית שחייבים להיות חזקים ולסמוך בעיקר על עצמנו? והאם חולשתו של המערב הגיעה לרמה פתטית עד כדי כך, ששחקנים מסוימים בזירה פשוט לא מסוגלים להתאפק מלהעיף לו כאפה?
רגע אחד אחרי שכוחות רוסיים החלו לתקוף את אוקראינה מכל עבר, בבוקר יום חמישי שעבר, החזיק העולם ההמום את ראשו ומלמל: איך לא ראינו את זה בא? והתגובה הפנטסטית הזאת די אופיינית לתקופתנו. הרי צריך כישרון יוצא דופן כדי להגדיר את המהלך של פוטין כמתקפת פתע. הרמזים הרוסיים שקדמו למתקפה היו שקטים ודקים בערך כמו הטנקים ששועטים לעבר קייב. אבל מה לעשות ועולמנו משתוקק, ואף מצליח, להיות מופתע בכל פעם מחדש.
אפשר, אם כן, לסכם: את מה שאפשר ללמוד, היינו אמורים לדעת כבר מזמן. כאשר מנהיג חזק וחסר קווים אדומים מפזר איומים בלתי סבירים, כדאי להניח שבעיניו הם סבירים ביותר. אפילו מחויבי המציאות. זה רק אנחנו שחשבנו שזה לא סביר. ההיסטוריה מספקת תזכורות די תכופות לעובדה הזאת, השאלה היא למה אנחנו מתעקשים להתכחש להן.
כל מי שראה מעט קולנוע בחייו, יודע שכאשר השגרה נראית שלווה ונינוחה, תכף יבוא ה"בום". כאשר החיים והעולם עצמו מצטיירים כמו פיקניק משפחתי מאושר על שמיכת משבצות, וכולם מתפתים להאמין שכך זה יישאר לנצח, זה רק סימן לכך שבעוד רגע קט טלטלה גדולה תבוא, והעולם יתהפך על ראשו. החוקיות הזאת אינה טריק של תסריטאים, אלא עדות לכך שרבים מהם קוראים ספרי היסטוריה. וההיסטוריה מספקת לא מעט תזכורות גם לעובדה הזאת. שלווה היא עניין זמני ושברירי מאוד.
היו מי שציטטו השבוע את אלבר קאמי, שאמר שמלחמות ומגיפות תמיד מגיעות בהפתעה. זאת אמת חלקית. היא נכונה רק מזווית מבטו של הקורבן. מחוללי המגיפה ומחרחרי המלחמה אף פעם לא מופתעים. אבל כדאי לזכור שלא רק ההפתעה היא נחלתו של צד אחד בלבד. אם המתקפה הרוסית אכן סימנה את סופו של עידן - ואתם מוזמנים לכנות את העידן שהסתיים השבוע בשמות כטוב בעיניכם - יש להודות שהמערב נקשר בכל ליבו לעידן הזה, הדיפלומטי.
ספק אם היתה תקופה בהיסטוריה שהמערב אהב כל כך, טיפח וכמעט התמכר לה ולתפנוקיה. אבל גם זאת תמונה חלקית. כי בזמן שהמערב היה מסוחרר מאהבה, היו לא מעט אחרים מאחוריו ומצדדיו שתיעבו עמוקות את עידן הדיפלומטיה ואי־הלוחמה. עובדה: הם עשו הכל כדי לשים לו קץ.
• • •
בכל פעם שמדברים על עניינים גדולים מדי, מחטטים ברומו של עולם או קופצים מעל לפופיק המקומי שלנו, תופס אותי מישהו ומנחית אותי חזרה למציאות הקטנה. הפעם היה זה פ', שכן שלי שהוא בחור חביב ביותר ומדריך טיולים ותיק מהסוג המושבע. כזה שגם בבית מעדיף להכין קפה בפק"ל.
ובכן, אחד התחומים המקצועיים שנפגעו הכי קשה מהקורונה הוא תחום מורי הדרך והדרכת הטיולים. האנשים הטובים שמלווים תיירים ונופשים מקומיים נשארו חסרי עבודה במשך תקופה ארוכה. ממש כלום. כלי הרכב עם הציור הרומנטי של המרגלים התנ"כיים שנושאים אשכול ענבים ענק - העלו אבק. לקינוח, הם גם ספגו עלבונות משר האוצר, שקרא להם להתייאש ולבחור לעצמם מקצוע חדש. לאחרונה אופק הקורונה החל להתבהר סוף־סוף, שוק התיירות התעורר לחיים ושוב הגיעו הצעות עבודה, ואז נחתה עליהם גזירה חדשה.
מתברר שלמישהו במשרד התחבורה היה דחוף מאוד לשלול מהסעות התיירים (המכונות "אשכול") את הזכות לנסוע בנתיב התחבורה הציבורית (המכונה נת"צ). מדובר בכמות זעירה של כלי רכב. כמה מאות בכל רחבי המדינה. לא זה מה שמעמיס על התנועה. מצד שני, בלי הזכות לנסוע בנתיב מהיר אין למדריך הרכוב מה להציע לתיירים, שמן הסתם לא עשו את כל הדרך לכאן רק כדי ליהנות מפקק ארץ־ישראלי אותנטי. אני לא מאמין שמישהו התכוון לפגוע כך במדריכי הטיולים.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו