"לא יאומן, דז'ה וו מטורף. כל מי שהיה מעורב בלילה ההוא, בפוסט טראומה. ליבי שותת. מחבקת את המשפחות. איזה מסע מחכה להן".
את הפוסט הקצר הזה העלתה שלומית בכר בעמוד הפייסבוק שלה, בבוקר שלמחרת התרסקות מסוק העטלף מול חופי חיפה, בתחילת השבוע שעבר.
שלומית היא אלמנתו של סא"ל בן ציון (בנצי) בכר ז"ל, שנהרג בהתרסקות מסוק דולפין מול חופי נהריה, ב־16 בספטמבר 1996. תאונה כמעט זהה: אותה טייסת 193, כמעט אותה שעת ערב. גם אז היו על המסוק, נוסף על בכר, טייס המשנה סרן שחק סלע וקצין חיל הים סרן ערן גרביה. רק שבניגוד לאסון האחרון, בתאונה לפני יותר מ־25 שנה נספו כל אנשי הצוות. גופתו של גרביה לא נמצאה עד היום.
"בשבוע שעבר, שעה לפני שהתפרסם דבר האסון, התקשר אלי אחד ממפקדי טייסת 193 ואמר 'אני רוצה להכין אותך, זה קרה אצלנו'", מספרת שלומית. "המילה הנכונה לתאר את מה שעברתי היא שיתוק. אחר כך החל מבול טלפונים והודעות מכל מי שהיה מעורב אז בתאונה של בנצי.
"הספקתי מאז כבר לבקר את דנה, אשתו של סא"ל ארז שחייני שנהרג בהתרסקות, וגם נסעתי לטייסת כי הלב שלי רצה להגיע לשם. היה ברור שאני חייבת לתת להם חיבוק".
• • •
בספטמבר 1996, טייסת 193 - "מגיני המערב" - היתה טייסת קטנה שכללה שני מסוקים בסך הכל, שעיקר תפקידם היה שיתוף פעולה עם חיל הים: חיפוש והצלה, לוחמה בצוללות והכוונת ספינות למטרות. ב־1993 מונה סא"ל בכר ז"ל למפקדה הטייסת, ומאוחר יותר היא התמקמה בבסיס רמת דוד.
בכר היה טייס בכיר ומוכר בחיל. בזמן מלחמת לבנון הראשונה, בעקבות מבצע חילוץ נועז בגזרת הבופור, זכה לצל"ש ממפקד חיל האוויר. בכר היה גם זה שהעביר את טייסת 193 מהבסיס בפלמחים לרמת דוד, והוא זה שהכין אותה לקליטת מסוקי העטלף, שנחתו בארץ בקיץ 1996 והיו אמורים להחליף את מסוקי הדולפין.
"בנצי היה צריך לפקד על טייסת ינשופים (בלק־הוק, א"ל), הוא כבר מונה לתפקיד", מוסיפה שלומית. "אבל בעקבות כמה תאונות אוויריות שקרו באותה תקופה, קרא לו מפקד החיל דאז, האלוף הרצל בודינגר, לשיחה, והודיע: 'אנחנו מקבלים מסוק חדש. החלפת תפקיד בזמן כזה מועדת לפורענות. תישאר ב־193'.
"בהתחלה הוא כעס, כי טייסת הינשופים היתה גדולה יותר, אבל ראיתי את עיניו בכל פעם שחזר מסבב הדרכה בארה"ב על מסוק העטלף. הן נצצו. במשך שנים שמעתי ממנו על המערכות השונות של המסוק, ואפילו היכן יעבור פס הכסף בזמן הצביעה. שלוש שנים הוא הכין את הטייסת לקבלת המסוק. אני זוכרת שכשהחלקים הגיעו, ארוזים בניילון, זו היתה התרגשות מטורפת וכל כך כאב לי שהוא לא זכה לטוס בהם".
איזה טיפוס הוא היה?
"גובל בביישן ושתקן. לא סתם היינו ביחד. הוא היה שותק, אני מדברת. הוא עייף, אני ישנה. הוא מרוויח, אני מבזבזת. בממוצע היינו סבבה. הוא היה יצירתי, ידע לנתח מצבים ותמיד התנהל לפי הספר. כשעמדתי ללדת את שוהם, אני זוכרת שנסענו לבית החולים והוא על 80 קמ"ש. אמרתי 'השתגעת? שים גז', והוא המשיך לפי החוק. ישר כמו סרגל. לא היה אצלו עיגול פינות".
הם הכירו דרך חבר משותף כששלומית היתה בת 18, בזמן שעשתה שנת שירות בחולון, נישאו ב־1987 והביאו לעולם שני ילדים: שוהם, שהיה בן 6 כשאביו נהרג, ובר, שהיתה בת 4.
"בדיעבד, בימים שלפני התאונה, קרו דברים מאוד סימבוליים. למשל, בנצי הכין הזמנה ליום ההולדת של שוהם, שדחינו מאוגוסט לספטמבר, כי הוא היה בחו"ל. אז היתה הזמנה, אבל חגיגת יום ההולדת כבר לא התקיימה. או למשל לפני ראש השנה, עברנו אצל ההורים, וזה היה נראה כמו סיבוב פרידה. ובאותו יום, לפני שיצא לטיסה וכבר עמד בדלת, שאלתי אותו 'מתי תחזור?' והוא ענה 'וואלה, אין לי מושג'".
באותו יום גורלי, מייד אחרי ראש השנה, היה סא"ל בכר אמור להגיע עם מפקדי הטייסות ברמת דוד לדיון בקריה בתל אביב. אלא שבאותו לילה אמור היה להיערך תרגיל של הטייסת, ובכר ביקש להשתחרר מהנסיעה למרכז.
"זה לא היה תרגיל שגרתי בגלל מורכבותו", מספר תא"ל (מיל') רני פלק, ששימש באותה תקופה מפקד הבסיס ברמת דוד. "בנצי רצה להשגיח אישית על הטיסה, זו היתה זכותו וחובתו, ובגלל שהיה מדובר בטיסה מיוחדת - הוא גם החליט להטיס אותה".
פלק נכנס לתפקיד מפקד הבסיס פחות מחודש לפני התאונה. לפני כן, לא הכיר את סא"ל בכר. "קראתי לטייסת הזו 'פינת החמד הקטנה שלי'", הוא נזכר. "ידעתי לתת לה את כל מה שצריך מבחינת שירותים של בסיס וחשיבות, למרות ההבדל בינה לבין טייסות הקרב הגדולות.
"אבל גם בפינה הקטנה הזו היתה פינה חשוכה, עם טיסות קשות ומורכבות ללב ים, בחושך, במזג אוויר לא נוח. קשה להסביר כמה הטיסות האלה מצריכות מקצוענות. טסתי עם בנצי פעם על מסוק ימי, ובסוף הטיסה הזו נחתנו על סטי"ל. אני זוכר שהזעתי לא מעט".
בשעה 19:25 המריא מסוק דולפין 905 מרמת דוד לתרגיל משולב עם סטי"לים של חיל הים, שנערך מול חופי חיפה. בין השאר תורגל שם חילוץ נוסעים מספינה, וחלק גדול מהטיסה התקיים בגובה נמוך של כ־120 מטרים מעל פני הים. על פי התכנון, המסוק היה אמור לשוב לבסיס בשעה 21:00, לתדלק ולהחליף צוות. אלא שבשעה 20:02 התקיים הקשר האחרון עם כלי הטיס, ובשעה 20:07 אבד קשר המכ"ם בין המסוק לבקרה האווירית.
"בדיוק חזרתי מהדיונים במרכז, כשהודיעו לי מהטייסת להגיע דחוף'", מספר פלק. "באותם רגעים ידענו שיש תקלה, כי לא היה דיווח, אבל במשך כמה שעות עוד היתה לנו תקווה. נערכו חיפושים על החוף, אולי הם בכל זאת הצליחו להגיע אליו. העלינו פצצות תאורה, מסוקים, סטי"לים שטו באזור. חשבנו שאולי המסוק ביצע נחיתת אונס ולא הודיע, ואולי הוא צף על המים. אחרי שעתיים הבנו שזה לא נראה טוב".
עוד בטרם התקבל אישור רשמי, החליט פלק לעדכן את שלומית. "זה לא כמו היום, שיש קבוצות ווטסאפ והתקשורת בטירוף באירועים כאלה", היא אומרת. "ידעו שהמסוק נעלם, ורני אמר 'עכשיו אני הולך לשלומית'. אמרו לו מהפיקוד 'בשום אופן לא', ממש רבו איתו, אבל הוא התעקש.
"בסרטים תמיד יש סצנה שבה רואים משלחת שמגיעה לבשר. רני הגיע אלי עם בגדי ספורט, נכנס ואמר 'אפשר לדבר איתך?' לא היה לי מושג, גם לא התכוננתי. הוא אמר 'איבדנו קשר עם המסוק של בנצי', ואני הודיתי לו אז ואני מודה לו עד היום. אני חושבת שהוא עשה נכון.
"לאט־לאט הבית התמלא באנשים, הגיעו ידיעות מהשטח, ולפנות בוקר רני אמר לי: 'מצאו את סירת הגומי של ההימלטות'. שאלתי 'הם היו עליה?', הוא אמר שלא ואז אמרתי לעצמי בלב, 'זהו'. לכן ממש הופתעתי כשבתאונה האחרונה היה ניצול. מבחינתי זה אירוע שלא יוצאים ממנו".
כל עוד לא נמצאה גופתו של בנצי, לא קיווית לבדל של סיכוי?
"הייתי נשואה לאיש צבא במשך 16 שנה, ולא היו לי אשליות. כשאמרו לי שהם לא היו על סירת הגומי, ממש דמיינתי את בנצי יושב לצידי על ספה, ואנחנו מסתכלים אחד על השנייה ואומרים 'נגמר'".
• • •
סרן שחק סלע, טייס המשנה באותה טיסה טרגית, כלל לא היה אמור להטיס מסוקים. "הוא היה פסול טיס בגלל בעיות ברכיים", מספרת אמו, נורית. "הוא סבל מקרעים במיניסקוסים אחרי שנים של אימוני סקווש ואמנויות לחימה, ובמהלך הקיץ בין כיתה י"א ל־י"ב הוא התאמן על חזרה לכשירות.
"למזלו, באותה תקופה למדתי פסיכולוגיה והתמחיתי בבתי חולים, ואיתי למד מישהו שהתברר שהוא הרופא הראשי של חיל האוויר. שחק שמע את זה ואמר לי 'דברי איתו'. דיברתי, ואותו רופא אמר לי שאם מצבו של שחק הוא רק 99 אחוז בסדר - הוא לא יעשה כלום, אבל אם שחק כשיר במאת האחוזים - הוא יסייע. ושחק אושר".
רק שלא הכל הלך לפי התוכניות. שחק רצה להטיס מטוסי קרב, אבל בקורס הטיס מוין למסוקים ולאחר מכן הוצב כטייס משנה. בתקופה שבה אירעה התאונה, שירת בתפקיד רוחב במטה חיל האוויר בקריה בתל אביב, והגיע לטייסת ברמת דוד רק לצורך אימונים ששמרו אותו כשיר, ובהם גם אותו תרגיל גורלי.
"בסופו של דבר שחק מצא את עצמו ומאוד אהב את היחידה הקטנה והאיכותית", מספר יובל, אביו. "באותן שנים גם בתי גל ובני שניר שירתו בצבא, שניהם בהנדסה קרבית. להם דאגתי יותר, כי ידעתי שהוא בעיקר נמצא בקריה".
ביום התאונה, שהתה נורית בביתה בגבעתיים וחיכתה לשחק שיחזור מטיסת הלילה. היא ויובל כבר היו גרושים. הוא היה בביתו בהוד השרון, עם רעייתו השנייה ובנם בן השבועיים.
"שחק היה צריך לחזור, כי למחרת היו לו תוכניות בקריה והוא הודיע שהוא לא מוצא את המפתח לדירה", מספרת נורית. "אמרתי לו 'אין לך מה לדאוג, אני אחכה לך'. כשהצוות הגיע לבשר, לא עלה בדעתי שקרה משהו. עוד צעקתי להם 'הדלת פתוחה!' אבל אף אחד לא נכנס. חזרתי ואמרתי 'הדלת פתוחה'. היו שם נציג מקצין העיר ורופא, והם בישרו לי על ההתרסקות וששחק נמצא ואינו בחיים.
"באותה משלחת היה גם טייס אחר מהיחידה, שהיה אמור להיות על הטיסה במקום שחק ולבסוף לא עלה על המסוק. אמרתי לו מייד שיזכור כל חייו שהוא לא היה צריך להיות על הטיסה הזאת. אני אף פעם לא חושבת על 'אילו' ולא 'מה היה קורה אם'. זה ישנה את המציאות? לא. אני מקבלת וחיה עם זה".
את מאמינה בגורל?
"אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש 'פג תוקף', אנחנו רק לא יודעים מתי, ואי אפשר לתת לילד בן 24 לחיות עם הרגשה שהוא חי בגלל שמישהו אחר מת. עוד דבר, שחק וחברתו נפרדו חודש לפני שנהרג, ואמרתי לה שזה המזל של חייה'.
"אני גם זוכרת שהרופא שהגיע לבשר לי לחץ שנלך להודיע גם להוריי, שניהם ניצולי שואה. אמרתי שלא יקרה כלום אם נחכה עד הבוקר, זה הרי היה הלילה האחרון שהם ישנו בו טוב. אמי היתה בתחילתה של מחלת האלצהיימר וזה מאוד השפיע על מהלך המחלה שלה. אבי, אהרון, היה שבור. איך שפתח לנו את הדלת הוא אמר 'אני לא מאמין שזה קרה לי'".
שחק לא ידע שלאותה טיסה גורלית יעלה עם קרוב משפחתו, סרן ערן גרביה, איש חיל הים. ערן נולד והתגורר בקיבוץ גן שמואל, ממזרח לחדרה. הוא התגייס לחיל הים, סיים קורס חובלים, עבר הכשרה כקצין מנחית וקצין גשר על סטי"ל, והיה הגורם המקשר בין אנשי הים לאוויר.
"ערן תמיד בלט", מספרת טלי מאורי, בת כיתתו. "הוא היה חזק פיזית, דומיננטי, מנהיג. טיפוס מוביל חברתית, מאוד חריף, בעל ידע נרחב. בכל דבר שנגע, הצליח".
שחק וערן כלל לא הכירו בחייהם, ורק אחרי מותם התברר הקשר המשפחתי: שחק היה נינה של חיה מקובר, וערן היה נינה של אחותה, דבורה גרביה.
צירוף מקרים מצמרר.
"את גבי, אביו של ערן, הכרתי עד אז רק מאירועים משפחתיים רחוקים שבהם השתתפנו. לא היה בינינו קשר קרוב", מספרת נורית, נכדתה של חיה מקובר. "רק כשפורסמו שמות ההרוגים, הבנתי".
• • •
גופתו של שחק היתה היחידה שנמצאה בחיפושים הראשונים. גם אז, תנאי החיפוש לא היו קלים: המסוק התרסק כ־20 קילומטרים ממערב לנהריה, וצלל לעומק של 650 מטרים. בתאונת העטלף האחרונה, לצורך ההשוואה, נמצאו שברי המסוק בעומק של 12 מטרים.
"לא לחיל האוויר ולא לחיל הים היו את האמצעים שיש היום", מספר חוקר תאונות הטיסה, ד"ר אמיר פרי. "בניגוד לתאונת העטלף, אז גם לא נשאר מישהו ששרד את התאונה ויכול היה לתאר מה קרה. אתה מסתמך על מה שהים פולט. מאחר שהמסוק צלל לעומק, וחלפו שעות מרגע ההתרסקות ועד הרגע שבו נראו על המים כתמי שמן ודלק, היה ברור שהרוח וזרמי הים עשו עבודה. המקום שבו אותר המסוק, בלב ים, והמקום שבו נראו הממצאים באור הראשון של 17 בספטמבר, היו מאוד רחוקים זה מזה".
בזמן ששחק סלע ז"ל נקבר בבית העלמין בקריית שאול, הוכרזו סא"ל בכר וסרן גרביה כנעדרים. בגלל מורכבות המבצע נשכרו שירותיה של חברת "סמית-טאק" ההולנדית, שהשתתפה גם בחיפושי הצוללת "דקר". ההולנדים הקצו לטובת החיפושים את הספינה "פילינג אנטרפרייז", שעליה היה מכשור מתקדם של מנופים, ורובוט תת־ימי משוכלל. במהלך החיפושים הופעלה גם צוללת זעירה, ובתחילת חודש אוקטובר 1996 הועלה המסוק מהמצולות.
"זה עומק בלתי נתפס", אומרת שלומית. "אתה יודע מה היה גובהם של מגדלי התאומים? 417 מטרים. כאן היה מדובר ב־650 מטרים. הם מצאו את הארנק של בנצי, שעון ומחזיק מפתחות, אבל באיזשהו שלב הבנו שהולכת להיות לוויה אחת. לא ידענו של מי, של בנצי או של ערן. לא היה מספיק מידע כדי לדעת את השרידים של מי מצאו.
"מבחינתי זו היתה טראומה על טראומה. לא נתנו לי לברוח, כי במשך כמה חודשים קיבלתי דיווחים על מה קורה ואיפה מחפשים ואיך.
"היום, 25 שנה אחרי, אני כבר יכולה לדבר, אבל במשך שנים לא הייתי מסוגלת. בתאונה האחרונה, כשראיתי את השוטרים הולכים עם חלקי המסוק, לא יכולתי להסתכל. הרי אפילו במוות אנחנו רוצים לדמיין את אהובנו שלם ויפה כמו שהיה. ואי אפשר, הדמיון הורג".
היה חשוב לך שימצאו את בנצי?
"אמו של בנצי, חנה, כל הזמן אמרה 'אני צריכה קבר לבכות עליו', כי גם אביו של בנצי, משה, נהרג בתאונת דרכים עשור לפני כן. אישית, זה נושא שאני נזהרת מלדבר עליו. אני יודעת שהוא רגיש. אבל מציאת שרידים, ולא משנה מה מחירה, יש לי בעיה איתה".
ארבעה חודשים לאחר שנמצאו השרידים בקרקעית הים, אישרה בדיקת דנ"א שביצעה מעבדה בבריטניה כי הם שייכים לסא"ל בכר, והוא הובא לקבורה ב־20 בינואר 1997 בבית העלמין בחולון. בדרך חזרה מההלוויה לבסיס ברמת דוד, הטיס רני פלק את שלומית ואת בנה שוהם במטוס ססנה קטן מעל מקום ההתרסקות, כדי להיפרד.
"זה היה חזק", היא מספרת. "עד עכשיו יש לי יחסים דואליים עם הים. אני לא מפחדת מטיסה, אבל תגיד לי צוללת או שיט, וזה יפחיד. בשנים הראשונות לא היה לי קל להיכנס אפילו לבריכה, אבל אמרתי שאין מצב שאני מוותרת ולימדתי את עצמי להתגבר".
למרות המאמצים, גופתו של סרן גרביה לא נמצאה עד היום, וב־29 בינואר 1997 הוא הוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע.
• • •
בחיל האוויר ניסו במשך חודשים להבין מה גרם לתאונה, ומסקנת המומחים הצביעה לבסוף על הגורם האנושי.
"בעולמות התוכן שלנו עובדים בשיטת האלימינציה", מסביר ד"ר פרי, שהתרסקות מסוק הדולפין היתה עבורו הכניסה לעולם חקירות תאונות הטיסה. "אתה מגיע לאתר כמה שיותר מוקדם אחרי האירוע, רואה מה יש ומתחיל לשלול את מה שניתן. במסוק לא אותר כשל טכני, הצוות לא דיווח על תקלה, אז עובדים לפי מודל חמשת ה־M שיכולים להיות רלוונטיים: האדם, המכונה, סביבת הטיסה, המשימה והניהול".
דיברו בתאונה הזו על ורטיגו.
"המונח הבינלאומי בעולם התעופה לוורטיגו נקרא 'חוסר התמצאות מצבית'. במיוחד בטיסה בלילה, מעל ים, כשהכוכבים משתקפים במים ואתה לא יודע אם אתה במגמת אף מול מים או מול שמיים, ולכן צריך לעבור למושג שנקרא 'טיסת מכשירים'. חיפוש בגוגל של הערך 'חוסר התמצאות מצבית' ייתן הרבה תאונות שהיו מעל ים, בשעת לילה.
"מתברר שהרבה בני אנוש, ולא משנה אם הם טייסים, מאמינים יותר לראש שלהם מאשר למכשיר, כי לא פעם אנחנו מקבלים החלטות לפי תחושות בטן. הבעיה היא, שבסוף אתה מגיע לקבלת החלטה בתנאי אי־ודאות, ואז מתרחשת אצלך מלחמה פנימית, על מה ללכת. וכשזה לא מצליח, מגיעים לקטסטרופה".
"אף אחד לא חף מטעויות", אומר תא"ל (מיל') צביקי טסלר, מי שהחליף את בכר כמפקד טייסת 193. "הרבה תאונות קרו לטייסים מנוסים, בכירים, מקצועיים ומוערכים. אף אחד לא חסין. בתאונה של בנצי לא היתה תקלה טכנית, ויודעים שתורגלו תמרונים שבהחלט מאתגרים את יכולת הטיסה. בנצי טס במקומות שהם לא בליבת המעטפת אלא על הקצה, כדי למצות את התרגול בתנאים מורכבים. לא יודעים להגיד בוודאות מה קרה, אבל טיסה בלילה חשוך, מעל ים, זו סיטואציה שיכולה להזמין אירועים של חוסר התמצאות".
תא"ל (מיל') טסלר, שמונה לאחרונה לפרויקטור להילולה הקרובה של ל"ג בעומר בהר מירון, היה בדרכו ללימודים כשהוזעק לפקד על הטייסת שאיבדה את מפקדה. הוא היה זה שזכה לחנוך לבסוף את מסוקי העטלף, פרויקט הדגל של בכר.
"כל אירוע כזה הוא הלם לטייסת, בטח כשהמפקד נהרג והיחידה קטנה", הוא אומר. "זו היתה למעשה התאונה הראשונה שהטייסת חוותה מאז שנוסדה. מצאתי יחידה אבלה, אבל לא על הקרשים. אנשים מצוינים, מבינים את גודל השעה, כי אי אפשר היה להרפות מהדוושה. אני לא זוכר ששינינו נהלים באופן גורף, אבל בוודאי שריעננו את נושא הטיסה בלילה חשוך מעל ים. שולי הביטחון נהיו יותר גבוהים".
אחד ממסוקי העטלף שהגיעו לטייסת הוא זה שהתרסק ב־3 בינואר מול חופי חיפה, ובחיל מתכוננים כבר מ־2015 ליורש שלו, סיקורסקי "סיהוק", שאמור להגיע בעוד כשנתיים. "לטייסות חיל האוויר יש, לצערי, ניסיון בהתמודדות עם תאונות, והן לא יעצרו בגללן", אומר טסלר. "עושים פאוזה, חשיבה יותר מעמיקה, תחקיר והפקת לקחים, אבל אנחנו מוצאים באירועים האלה אפילו פוטנציאל מחזק".
• • •
והחיים אכן ממשיכים. בעשרים השנים האחרונות שלומית נמצאת בזוגיות עם יוסי, ובר, בתה, עומדת להתחתן בעוד כחודש. "לפני הרבה שנים הייתי בחתונה וראיתי שם אמא בת 34 עם ילדה בת 4, והיה לי פתאום פלאשבק, כל הגוף רעד", נזכרת שלומית. "ראיתי את עצמי באותו גיל, עם ילדה בת 4 וילד בן 6. בזמן אמת אתה לא מבין את זה, אתה בתוך הישרדות, ומזל שכך.
"אבל אם אפשר לקחת משהו מהאסון, זה לתת מקום לשמחות. להעריך ולהוקיר אותן. אני תמיד אומרת לילדיי 'אם יש סיבה לשמוח, שמחים', והם תמיד צוחקים עלי שאני עושה אינסוף 'לחיים' בארוחות שישי. זו התרופה, זו התזכורת לחיות, למצות ולהעריך את מה שיש. החתונה של בר תהיה סופר שמחה וסופר משפחתית".
לנורית ויובל כבר יש נכדים מאחיו ומאחותו של שחק, שהיה צריך לחגוג השנה יום הולדת 50. שניר, בן ה־47, הוא שף מצליח ואב לשלושה; גל, בת 43, היא נוירו־פסיכולוגית ואם לשניים. "היינו משפחה מאוחדת, ילדים מאוחדים, כולם חברים של כולם, ואז האובדן ניהל את חיינו", נורית משוכנעת. "אני תמיד אומרת שזה כמו חומצה שאתה שופך על משהו ושומע 'תסססס'. מבפנים הכל נשרף, ומשם ממשיכים ובונים הכל מחדש".
"אני כבר לא פוחד משום דבר בחיים", מוסיף יובל. "רוב האנשים מסביבי אפילו לא יודעים שאני אב שכול וזה בסדר, כל אחד מאיתנו בנוי אחרת".
טלי מאורי, בת כיתתו של ערן גרביה, מתגוררת עד היום בגן שמואל. בית הוריה נמצא ממש ליד ביתה של אילנה גרביה, אמו של ערן.
"בזמן החיפושים אחרי ערן, כבר הייתי משוחררת בטיול אחרי צבא", היא אומרת. "אבי התקשר אלי ללוס אנג'לס, ואמר לי 'לא מוצאים את ערן'. אני זוכרת שבימים הראשונים עוד קיווינו שימצאו אותו, או לפחות שיביאו את שרידיו, שיהיה איזה קבר, אבן ללכת אליה.
"בימי זיכרון וביום השנה למותו של ערן כל החברים נפגשים, אבל הזיכרון מלווה אותי מדי יום, בעיקר כשאני עוברת ליד בית הוריו ומדמיינת שהוא שם, בביקור, משחק בחוץ עם ילדיו. דווקא החוסר מציף את הזיכרון שלו".
shishabat@israelhayom.co.il
