אכזבה בארץ מיהדות ארה"ב
"לצערי, עלי להביע את אכזבתנו הגדולה מהעובדה המצערת שיהדות ארה"ב לא עומדת לצידנו בעוצמה הנדרשת" - כך אמר שר החוץ, משה שרת, בנאום בכנסת באמצע פברואר 1951. דבריו אלה עוררו מייד דיון בסוגיית המתח הקיים כבר זמן מה בין מדינת ישראל הצעירה לבין יהדות אמריקה.
פרופ' (אמריטוס) סרג'יו דלה־פרגולה, מהאוניברסיטה העברית, מוסר שב־1951 חיו בארה"ב כ־4,750,000 יהודים. אל בסיס כוח זה, של קהילה ותיקה, יציבה ומבוססת, נישאו עיני ההנהגה הישראלית, שלא השכילה להבין שמרגע הקמת המדינה נקרעו יהודי אמריקה בנאמנות כפולה - למולדתם ולישראל.
שלל אירועים מתחילת ימי המדינה יצרו ב־1951 את האכזבה מרמת השתתפותם של יהודי אמריקה במאמץ להקמת ישראל: באמצע 1949 פנה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ליהדות ארה"ב בהודעה ש"ישראל זקוקה בדחיפות לאלפי מומחים בתחומים שונים, שיגיעו ויסייעו לנו במלאכת פיתוח הארץ", אך בפועל הגיעו מארה"ב מומחים ספורים בלבד, וישראל נאלצה לשכור שירותי מומחים ממדינות שונות.
ובנושא אחר, למרות שכ־80 אחוזים מהתרומות שהתקבלו מיהדות העולם עד תחילת 1951 הגיעו מאמריקה - חשה ישראל מאוכזבת גם בתחום זה, שכן ההנהגה בארץ ציפתה לסיוע גדול בהרבה. האכזבה גברה במיוחד אחרי "ועידת המיליארד", שנערכה בירושלים בספטמבר 1950 בהשתתפות עשרות מנהיגי יהדות אמריקה, שקיבלו על עצמם התחייבות לגייס מיליארד דולר לסיוע לקליטת העלייה, אך בפועל התקבל רק שליש מהסכום. גם העובדה שיהדות ארה"ב לא הצטרפה למפעל העלייה לישראל - לא הסבה נחת למנהיגות בישראל.
שמואל רוזנר, עיתונאי ועמית מחקר בכיר ב"מכון למדיניות העם היהודי", מסביר: "המציאות שבה קיימות שתי קהילות יהודיות גדולות, אחת בישראל והאחרת בארה"ב, יצרה כבר מתחילת הציונות מתח מובנה, שלא היה אפשר לפרום אותו. על קו מתח זה מתנהלים יחסי שתי הקהילות, שידעו לאורך השנים עליות ומורדות רבות".
בשל ריבוי מכשירים: חשש לקריסת רשת החשמל
ב־10 בפברואר 1951 פרסמה הממשלה צו הנוגע להגבלת השימוש בחשמל, שלפיו "עד להודעה חדשה חל איסור חמור על חימום חדרים במכשירים שמתחברים לרשת החשמל בדירות פרטיות, במשרדים, בבתי עסק ובכלל - בכל יום בין השעות 20:00-17:00, ובשישי בין השעות 11:30-09:00. כל הנתפס עובר על צו זה - ינותק מזרם החשמל לאלתר".
באותם ימים ציינה ישראל חודש שישי ברצף של עלייה בצריכת החשמל, משתי סיבות עיקריות: מאמצע 1950 הפך המקרר החשמלי לפריט הנחשק ביותר בבתים בישראל, ועם תחילת הייצור בבית החרושת "אמפא" בתל אביב, צבאו המונים לרכוש את המלאי, לצד רשימת המתנה של עוד 15 אלף משפחות. בד בבד, הלכה והושלמה בארץ הקמתם של שני בתי חרושת נוספים למקררים, בבעלות אמריקנית.
כמו כן, ישראל הוצפה במכשירי חשמל קטנים, דוגמת מגהצי אדים, מיקסרים, מכונות גילוח ומערבלי מזון. הללו הגיעו משני מקורות: הפלגת אוניות נוסעים מנמל חיפה לקפריסין, כשהמטרה העיקרית היא לרכוש באי השכן מוצרי חשמל ללא מכס; ותקנה חדשה שאפשרה לכל עולה חדש למכור בשוק החופשי מכשירי חשמל עודפים שהביא עימו, כשהוא פטור מהחובה הקודמת למכור את המוצרים באמצעות חברה ממשלתית.
"רשת החשמל הישראלית משולה לאפרוח שעדיין לא צימח פלומה", הסביר שר המסחר והתעשייה, יעקב גרי. "אנו מתפללים שהאפרוח לא יקרוס תחת המעמסה שאנו עורמים על גבו השברירי".
חדש: "קנו אצלנו - בדולרים"
ב־12 בפברואר 1951 נערכה במועדון המסחרי בתל אביב מסיבת עיתונאים חגיגית, לרגל השקת שיטת מכירה חדשה בישראל, המאפשרת לכל אזרח לרכוש מוצרי ביגוד והנעלה משובחים בתשלום בדולרים - וללא שימוש בנקודות.
את השיטה "המציאו" בעליהם של שלושה בתי מסחר תל־אביביים ותיקים ויוקרתיים ששכנו ברחוב אלנבי: "מיקולינסקי", שהוקם ב־1925 ועסק בהנעלה, "היילינג", שהתמחה במוצרי הלבשה, ו"מצקין" - רשת בתי אופנה עילית.
וכך עבדה השיטה: הצרכן הישראלי היה שולח לקרוביו באמריקה מכתב שמסביר את מצבו הקשה ומבקש את עזרתם. הללו היו יוצרים קשר עם חברה אמריקנית בשם M.H.M, שהקימו שלושת בתי המסחר הישראליים בניו יורק, ומעבירים לחשבונה את הסכום הדולרי המבוקש. הצרכן הישראלי היה מקבל בדואר מאמריקה "תעודת תשורה דולרית", שציינה את הסכום, את שם בית העסק שלגביו התקבל התשלום ואת שם הלקוח בישראל. כל שנותר ללקוח היה לגשת עם התעודה לבית העסק עצמו - וליטול את מבוקשו.
"גם תיירים אמריקנים המבקרים בארץ מוזמנים לסור לבתי המסחר המשובחים שלנו, לשלם במזומן בשטרות הדולר ולרכוש לעצמם ביגוד והנעלה שופרא דשופרא - בחצי מחיר ממחירם בניו יורק", הסביר מנהל בית המסחר "מצקין", זכריה הופמן.
עד מהרה הצטרפו לשיטה בתי עסק נוספים, אך עם הקמת בנק ישראל ב־1954 הוצא צו האוסר שימוש בתעודות תשורה דולריות.
"שדה תעופה בירושלים"
ב־10 בפברואר 1951 הודיע שר התחבורה, דב יוסף, על תוכניתו "להקים בקרוב שדה תעופה בירושלים": באותו זמן היו בירושלים שני מסלולי נחיתה ארעיים מתקופת מלחמת העצמאות, שלא התאימו לצרכים אזרחיים. השר לא ציין מתי תוגשם תוכניתו, ורק ב־1967 זכתה ירושלים בשדה תעופה בקלנדיה (עטרות), עקב מלחמת ששת הימים. שדה זה נסגר בשנת 2000, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. ליצני העיר אומרים ש"שדה התעופה בירושלים יוקם יחד עם הרכבת לאילת..."
שעונים בתוך נקניקים
מהנהלת המכס בנמל חיפה נמסר ש"לאחרונה אירעו כמה מקרים שבהם נמצאו נקניקים במטען היד של עולים חדשים, שעוררו חשד". בבדיקה התברר שהנקניקים היו חלולים, ובתוכם הוטמנו שעוני יד יוקרתיים, חלקם עשויים זהב. "ברשותנו כבר 238 שעונים מוברחים, ובקרוב הם יוצאו למכירה פומבית בשווי של 10,000 לירות לפחות - לכלל השעונים", נמסר מהמכס.
באותו עניין, ב־12 בפברואר 1951 הגיע למשטרת חיפה אזרח שסיפר שרכש מרוכל בפתח הנמל תריסר נקניקים, אך כשהגיע לביתו התברר לו כי שישה מהם ריקים לחלוטין. הוא ביקש מהיומנאי לפצות אותו ב"שעון אחד לפחות" - וסולק מייד מהתחנה.
הממתקים חוזרים!
עיתון "הבׂקר" פרסם באמצע פברואר 1951 ש"השוקולד, הוופלים ושאר דברי המתיקה ישובו בקרוב מאוד למדפים, בעקבות נסיעתו של השר פנחס לבון לאמריקה, שם קנה פרודוקטים בסך 7.5 מיליון דולר". כבר למחרת פרסם השר לבון תגובה, שבה הבהיר: "הסיפא (הסוף) של הידיעה בנוגע לסכום נכונה היא, אך הרישא (ההתחלה) היא שטות ואיוולת. באמריקה לא רכשתי שוקולדים, אלא מספוא לבהמות, סוכר וגרעיני חיטה".
הנעלמים / נוסטלגיה בקיבוץ
"איזולציה" (בידוד)
מה עשו בקיבוץ בזמנים ההם, כשאחד הילדים חלה, לא עלינו, במחלה מידבקת? לבית הוריו לא היה אפשר לשלוח אותו, מכיוון שהללו שהו בעבודתם במשק. בבית הילדים המרכזי לא רצו לשכן אותו - שמא ידביק את חבריו על ידי התעטשות, שיעול, גירוד או פריחה. הפתרון בא בהקצאת חדר מבודד שנקרא "איזולציה", שבו שהו הילדים החולים וזכו לטיפול של "אחות האיזולציה", עד להחלמתם.
הצרכנייה / פריטים מאז
פתילת בעירה
בלי פתילת האסבסט המוצגת בתמונה לא היה אפשר להפעיל בזמנים ההם את תנורי הנפט, בעיקר מתוצרת המפעל הירושלמי "פרידמן", שהפיץ את מוצריו בארץ כבר מ־1944. וכך תיאר חיים חפר, בשירו "שיר הפטנטים" (שהלחין מל קלר וביצע אורי זוהר), את תהליך ההפעלה של תנור הנפט: "סובב את הכפתור תחילה / הנפט מרטיב את הפתילה / תדליק עם גפרור / תסס. תס... תס... / זה בוער, זה בוער, זה בוער".
אין מספיק נייר לעיתונים
מתחילת ינואר 1951 חוותה ישראל מחסור חמור בנייר, שגרם לעצירה של פעילות הדפוס בארץ. מערכות העיתונים נאלצו לצמצם גיליונות לדף בודד, שהודפס משני צדדיו. ב־9 בפברואר 1951 הגיעה לנמל חיפה אונייה מקפריסין, עם 22 טונות נייר שהתקבלו כהלוואה, פרי הקשר האישי בין ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לבין מנהיג מפלגת הפועלים הקפריסאית, שהיה גם הבעלים של בית דפוס גדול. רק במאי 1951 חזר ענף הדפוס לפעילות סדירה, כשלארץ הגיע מטען גדול של נייר מאיטליה. בתמונה: פועלים בתל אביב סוקרים גיליונות על לוח עיתונים ברחוב, 1951
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il