השנה הבועטת שלי: אבישג סמברג לוחמת על

אם אתם מאמינים בקארמה, יש מצב שמדליית הארד של אבישג סמברג באולימפיאדת טוקיו לא תהיה המדליה האולימפית האחרונה שלה. בישראל יש רק ספורטאי אחד שהצליח לשחזר זכייה במדליה אולימפית - השייט גל פרידמן, שזכה בארד באטלנטה 96', ובזהב באתונה 2004. סמברג אמנם לא נולדה עדיין ב־96', והיתה רק בת 4 כשפרידמן הדהים עם הזהב הישראלי הראשון, אבל עדיין יש להם משהו משותף, חוץ מהארד: הם חולקים את אותו תאריך לידה.

"ב־16 בספטמבר העליתי פוסט יום הולדת, ואז גל כתב לי מזל טוב, וסיפר שיש גם לו יום הולדת", היא מחייכת. "כתבתי לו שזה תאריך מחייב. אולי זה סימן שאני אצליח לשחזר את הזכייה השנייה שלו, בזהב".

בין הזכיות של גל היתה אולימפיאדה אחת, סידני 2000, שבה הוא לא הצליח לעשות את הקריטריון.

"את זה אני מקווה לא לחקות... אני מכוונת לזהב בפריז. המטרה שלי בחיים היא להיות אלופה אולימפית. פעם המטרה היתה להיות מדליסטית, אבל אחרי שהשגתי את זה, הצבתי לי מטרה חדשה - להיות אלופה".

עד כמה תתאכזבי אם לא?

"אני חיה מאימון לאימון וחושבת כל יום איך להשתפר. כרגע, היעד הגדול הבא הוא אליפות אירופה במנצ'סטר, בחודש מאי. בשנה הבאה יש גם אליפות עולם, היא היתה אמורה להיערך בסין באפריל, אבל השבוע הודיעו שהיא תועבר למדינה אחרת בגלל הקורונה, עוד לא ברור איפה. 

"לפריז אני אגיע באותה גישה שאיתה באתי לטוקיו: לעשות את העבודה הכי טוב שאני יכולה. אם זה יתבטא במדליה אולימפית - בשאיפה שהיא תהיה מזהב, תודה רבה. אם לא - יש עוד אולימפיאדה אחר כך". 

לוס אנג'לס 2028?

"כן. ב־2028 אהיה בת 27. רוקייה אילדירים, הטורקייה שנלחמתי מולה באולימפיאדה, היא בת 30 וזו היתה האולימפיאדה הראשונה שלה. היא הגיעה לשיא שלה בגיל 30. יש עוד המון כאלו".

• • •

זו היתה השנה הטובה בחייה של סמברג (20). התחילה בטוקיו, ונמשכה במדליות זהב בתחרויות גביע העולם במונטנגרו ובבוסניה.

"כשאת עולה לפודיום עם דגל ישראל על הכתף, את מבינה שהכל סובב סביב ייצוג ישראל בעולם. כשאת רואה באולימפיאדה את דגל ישראל מונף, זה מרגש. כשצפיתי בלינוי אשרם, בארטיום דולגופיאט ובנבחרת הג'ודו, הרגשתי שייכות. חלק ממשהו גדול".

אנחנו נפגשות ביום שישי בצהריים בבית אמה בגדרה. סמברג מתכרבלת בטרנינג על הספה, נטולת איפור ופאסון. היא כבר הספיקה לסיים את האימון היומי במתחם האימונים ברמלה, ומתחילה את מנוחת סוף השבוע, אחרי שישה ימים עמוסי אימונים, טיפולים ותחרויות.

"בדרך כלל יש לי שניים או שלושה אימונים ביום. הראשון מ־10 בבוקר עד 12 או אחת בצהריים, אחריו אימון חדר כושר או גמישות, ובערב עוד אימון. ככה כל יום, בסך הכל בין שש לשמונה שעות אימונים ביום. בתקופות של תחרויות יש כמובן גם טיסות וכו'".

את דרכה בטאקוונדו החלה בגיל 6, אצל המאמן מעוז שרעבי, אחיו של המאמן הנוכחי שלה, יחיעם שרעבי. "הייתי הולכת לחוג של 40 דקות, פעם בשבוע בימי רביעי, בגדרה. מעוז האמין בי וקידם אותי מהרגע הראשון. עוד לפני שבכלל ידעתי טאקוונדו, הוא אמר שיש לי את הכישורים ואת מבנה הגוף הנכון, ושאני מהירה ונלחמת. הוא היה זה שהביא אותי למועדון שלנו, 'שרעבי אומנויות לחימה', וכשהייתי בת 8, אִתגר אותי בקרבות עם בנים שהיו בגובה ובמשקל שלי".

סמברג קטפה שלוש פעמים את אליפות ישראל לילדות, וזכתה במדליות בתחרויות בינלאומיות לנוער. היא הפכה לישראלית השלישית שזוכה במדליה באליפות אירופה לבוגרים (אחרי אניה מירקין ז"ל ובת אל גטרר), כשחזרה עם מדליית זהב מהתחרות שהתקיימה בשנה שעברה בסרייבו.

ואז הגיעה טוקיו.

סמברג הגיעה לתחרות האולימפית כמדורגת במקום ה־16 מבין 17 מתחרות. במוקדמות ניצחה מתחרה מפורטו ריקו, העפילה לשמינית הגמר, ושם הפסידה 29:5 לאלופת העולם לשעבר, מתאילנד. סמברג המשיכה לבית הניחומים, שם ניצחה מתחרה וייטנאמית והעפילה לקרב על הארד.

בקרב הזה היא התמודדה מול המדורגת שלישית, רוקי יילדירים מטורקיה. היא הובילה בשני הסיבובים הראשונים, אבל במהלך הסיבוב השלישי והאחרון עלתה הטורקייה ליתרון. בדקה האחרונה התעשתה סמברג וניצחה בקרב בתוצאה 22:27.

את עדיין משחזרת בראש את הקרב מול התאילנדית? אומרת לעצמך שיכולת לנצח אם היית עושה משהו אחרת?

"בטח. שחזרתי את הקרב בראש אינסוף פעמים, ואני יודעת שלא הבאתי את הביצועים הכי טובים שלי. מבחינתי, לא נלחמתי שם. הלחץ השתלט עלי שם, קפאתי.

"אחרי האולימפיאדה ניסיתי להכריח את עצמי לצפות בקרב הזה, ולא הצלחתי. אמרתי לעצמי, 'אבישג, עכשיו תשבי ותראי את הקרב', אבל כל פעם רק כיסיתי את העיניים עם האצבעות כדי לא לראות. היו לי שבועות מאוד קשים. זה לא מרגיש לי אני, זה לא קרוב למה שאני יודעת לעשות.

"עכשיו אני כבר אומרת לעצמי שאין לי מה לראות את הקרב הזה. היה, נגמר. שחררתי. אני לא מלקה את עצמי יותר, רק לומדת איך להשתפר, וזה נותן לי מוטיבציה. אני באה לכל אימון וזוכרת מה אני לא רוצה שיקרה שוב. אז אני צריכה להתאמן חזק יותר".

היום כבר קשה לך להסתובב ברחוב?

"כן, ניגשים אלי ברחוב, וזה מרגש. היום, למשל, ניגשה אלי מישהי וביקשה להצטלם איתי. למרות שהייתי זרוקה כזאת, עם הבגדים של נמרוד (בן זוגה; ש"ז) ולא מאורגנת, הצטלמתי איתה. היא מאוד הודתה לי, וזה מרגש אותי בטירוף. 

"אני תמיד מסכימה להצטלם, גם אם אני ממהרת, ואני באמת מתרגשת מזה שאנשים אומרים לי 'ראינו את הקרב שלך'. זה מדהים בעיניי. אבל השינוי הוא באמת רק כלפי חוץ. עם עצמי אני אותו דבר, וככה גם ביחס של המשפחה ושל החברים".

הזכייה שלך הביאה להתעוררות בביקוש לענף?

"כן, ואני מאוד שמחה על כך. כיף להרגיש שאנשים יודעים פתאום מה זה טאקוונדו. כשהגעתי לבסיס שלי בפעם הראשונה ואמרתי שאני בטאקוונדו, אנשים לא ידעו מה זה. חשבו שזה כמו ג'ודו. עכשיו כולם יודעים שזה לא אותו דבר. 

"כיף לראות שיש כמות הרבה יותר גדולה של ספורטאים, ויש הרבה יותר ילדים ובני נוער שמשקיעים ומחויבים, כי הם רואים שאפשר להגיע רחוק בענף הזה. כיף להרגיש ששימשתי השראה לדבר הזה. כשיש כמות כזאת, כבר אפשר לזהות את הילדים שיש להם פוטנציאל".

הזכייה שלך הביאה גם לשינוי של המדינה ביחס לענף? משקיעים יותר?

"אם יש שינוי, אני לא מרגישה אותו. יכול להיות שיגיע אלינו לאולם יותר ציוד, אני מקווה שיגיע, אבל כרגע זה לא קורה".

את מענק הזכייה קיבלת?

"כן. המענק למדליית ארד הוא 250 אלף שקלים, וצפוי לעבור חוק שהכסף הזה פטור ממס, שזה ממש משמח ומגניב".

מעבר למענק המדליה, כחברת "סגל הזהב האולימפי" היא מקבלת תמיכה מהוועד האולימפי. "יש לי פיזיותרפיסט, תזונאי, פסיכולוג ספורט, מעסה, ושעות אימונים, הצוות הכי טוב שיש. ואני גם מקבלת סיוע במימון תחרויות בחו"ל ומלגה חודשית של 8,500 שקל".

בעקבות הזכייה, נבחרה סמברג לפרזנטורית של "תנובה" (שהפכה לספונסרית הראשית שלה), של חברת שירותי המחשוב בענן "טריפל סי", ושל הבושם ALIEN GODDESS של בית האופנה היוקרתי מוּגלר.

"כרגע אני חוסכת את הכסף, לא מתפזרת. אני גרה עם נמרוד ברמלה, ויש לי הוצאות על מחיה. אני לא עושה שופינג".

• • •

נמרוד קרביצקי (23), בן זוגה של אבישג בשנתיים וחצי האחרונות, מתאמן לצידה במתחם האימונים ברמלה. בשנה שעברה היה סגן אלוף אירופה בטאקוונדו, והשנה לא עשה את הקריטריון לטוקיו והחמיץ את האולימפיאדה. לפני חודשיים קטף מדליית זהב בתחרות גביע העולם במונטנגרו.

"שנינו נמצאים באותו אולם ורואים אחד את השני כל הזמן", היא אומרת, "אבל הוא מתאמן עם הבנים ואני עם הבנות, וסדר היום שלנו מאוד עמוס. אם אני צריכה משהו והוא לידי, אני יכולה לבקש ממנו. אנחנו מדברים קצת בין האימונים, אבל בעיקר נפגשים בסוף היום, בדירה שלנו.

"בעיניי, העובדה שהוא בתחום תורמת הרבה לקשר שלנו, וגם להתקדמות שלנו בספורט. כשאני מאכילה את עצמי סרטים בראש - למשל, שלא הלך לי טוב באימון - הוא אומר לי: 'אבישג, ראיתי, את מדמיינת'. אם אני לא מצליחה לעשות בעיטה מסוימת, הוא יכול ללמד אותי טכניקה טובה יותר, ולהפך.

"אבל יש לנו כלל שהטאקוונדו לא נכנס אלינו הביתה, כי זה יהיה שעות על גבי שעות, בלי סוף. בבית אנחנו זוג רגיל שצופה בטלוויזיה ומדבר על שטויות". 

יש ביניכם תחרות?

"לא. אני מאחלת לו כל מה שאני מאחלת לעצמי, ויותר. אם הוא זוכה בזהב, זה מרגש אותי בדיוק כאילו שאני זכיתי".

את חושבת שהוא יהיה בפריז?

"כן, אני חושבת שנגיע לשם ביחד ונביא מדליות".

יש דיבורים על חתונה?

"זה עוד רחוק. במארס נחגוג שלוש שנים ביחד, אבל אנחנו ממש צעירים, ולכל אחד מאיתנו יש שאיפות גדולות. הקמת משפחה זה לא משהו שאפשר לעשות תוך כדי קריירת ספורט. אני מקווה שזה יגיע, אבל עוד לא בשלה לחשוב על זה".

היא למדה בתיכון בגדרה, אבל לא השלימה תעודת  בגרות מלאה. "במשך שנים כמעט לא הייתי בבית הספר. לא יצאתי לטיולים השנתיים ולא הלכתי למסיבות, בגלל האימונים והתחרויות. היו לי מורים נהדרים שעזרו לי מאוד, בזכותם הצלחתי לסיים 12 שנות לימוד".

ב־2020 התגייסה לצה"ל ושירתה כרל"שית במחלקת מיגון והנדסה בבסיס פיקוד העורף ברמלה, במעמד של ספוטאית מצטיינת. בנובמבר האחרון השתחררה, וציינה את האירוע, כמו רבות מבנות גילה, בגזירת פנקס החוגר - תמונה שגרפה יותר מ־35 אלף לייקים באינסטגרם.

"דווקא נהניתי בצבא", היא מחייכת. "פתאום היה לי משהו בחיים שהוא לא טאקוונדו. עשיתי טירונות במחנה 80 והכרתי חברות, שאני בקשר איתן עד היום. עשיתי תורנויות מטבח ושמירות, ושרדתי את זה. הייתי מסיימת את תורנות המטבח גמורה, לא יכולה לזוז, בדיוק כמו כולן".

איך שילבת בין השירות לקריירה?

"שחררו אותי למה שהייתי צריכה, התחשבו בי כמה שאפשר. זה היה קשוח". 

אחרי האולימפיאדה הדברים השתנו?

"כן. אחרי שחזרתי לארץ, הרמטכ"ל הזמין אותי לפגישה. נפגשנו, וזה היה מאוד מרגש. פתאום התחילו להגיע אלי המון הצעות להרצאות בצבא. הרציתי בפני קצינים, העברתי שיעורי ספורט בבסיסים, יחידות הזמינו אותי לימי ספורט והעניקו לי תעודות הוקרה. בסוף השירות גם טסתי לארה"ב דרך ארגון ידידי צה"ל כדי לגייס כסף לחיילים בודדים, ודיברתי עם המון תורמים. מאוד נהניתי מכל החוויה הזאת".

• • •

אבישג היא בתם הבכורה של אורן (50), עורך דין, ונילי (47), עובדת בקופת חולים כללית. הוריה התגרשו לפני ארבע שנים ומתגוררים בגדרה ("אני כבר רגילה לגור בשני בתים"). יש לה שתי אחיות - נעמי (17) ויערה (13).

"נעמי מתנדבת בתנועת הנוער מכבי, והיא האדם הכי מכיל שתפגשי", מספרת אבישג, "אנחנו מאזנות אחת את השנייה. יערה ניסתה את מזלה בטאקוונדו לתקופה קצרה, אבל פרשה לטובת ענף אחר, לא פחות מאתגר - טריאתלון. היא קמה כל יום ב־6 בבוקר, לפניי! ומתאמנת בקבוצה".

כאחות גדולה, נאלצת פעם להשתמש ביכולות הלחימה שלך במציאות?

"רק כשהן ממש עצבנו אותי", היא צוחקת. "אני משתדלת לא להכאיב להן, למרות שאני יכולה".

מספר העוקבים של אבישג באינסטגרם זינק מאז הזכייה במדליה. עד אז היו לה 18 אלף עוקבים, ונכון להשבוע, כבר היו 253 אלף.

"כל המדינה קטלה אותי כשאמרתי שאני אוהבת את אינסטגרם, אבל מה לעשות, אני מאוד אוהבת את הרשתות החברתיות, הן משהו שגורם לי לא לחשוב על הספורט. כל היום אני באימונים, ואחר כך אני נכנסת לטיק־טוק ולאינסטגרם ורואה ריקודים מגניבים, מאכלים שנראים טעימים ותמונות יפות, ואז אני מרגישה כמו כל צעירה רגילה. 

"אני אוהבת לשתף את העוקבים שלי בדברים שעוברים עלי. אוכל טעים, הזוגיות עם נמרוד, הכלב שלי, האחיות שלי, תחרויות. אני גם אוהבת שפונים אלי ומחמיאים לי. למשל, כותבים לי 'שיפרת את הטכניקה', או 'את מאוד מהירה', וזה כיף. אני משתדלת לענות לכולם, אבל זה מאוד קשה".  

את מרגישה שהפכת לכוכבת רשת, כמו גל גברעם או טיילור מלכוב?

"אני לא מרגישה אושיית רשת, כי אם יש לי יום לא טוב או אימון לא טוב, לא אשתף. אני יכולה גם לא להעלות שום דבר במשך כמה ימים, לא מרגישה מחויבת לזה. כשאני בלחץ לפני תחרות, ולא במוּד להעלות תמונה כדי שכולם ישלחו לי 'בהצלחה', לא אעלה שום דבר. אין לי בעיה שמישהו שחושב שאני לא מעניינת יפסיק לעקוב אחריי, כי זאת לא העבודה שלי. אם אתם אוהבים לראות את הסרטונים והתמונות שאני משתפת מחיי היומיום שלי, תעקבו בכיף, אבל אני לא רוצה שזה יפריע לי להיות ספורטאית.

"מעבר לזה, התוכן שאני מעלה שונה מאוד מזה של כוכבות רשת. אני לא משתפת איך אני מתאפרת, למשל. רוב התכנים הנצפים אצלי הם זכיות במדליות ובעיטות שאני בועטת".

אבל כמוהן, את מודל לילדות ולנערות. הן מסתכלות עלייך ולומדות ממך.

"נכון, והמסר הכי גדול שלי הוא להאמין בעצמךְ, ושתהיה לך סביבה שתתמוך בך. לפני האולימפיאדה מעטים האמינו בי. לא הייתי מסומנת על ידי הוועד האולימפי או בעולם הטאקוונדו, שם אמרו 'יש לנו פה מדליסטיות ואלופות עולם, וזאת ילדה בת 19, אולי בפעם הבאה היא תהיה מוכנה'.

"אני כן האמנתי בעצמי. עליתי לזירה באותו יום ואמרתי לעצמי שאסיים אותו עם מדליה. אחרי שהפסדתי והגעתי לבית הניחומים, אמרתי שאין מצב שאני לא לוקחת מדליה. רק כשאת מאמינה בעצמך באמת, מהלב - וזאת עבודה - רק אז אפשר לעשות דברים בצורה הרבה יותר טובה".

את מעלה באינסטגרם גם תמונות שלך בבגד ים. למה, בעצם?

"אני יכולה להיות גם בבגדי טאקוונדו וגם בבגד ים, ואני לא מתביישת בזה. רוב היום אני באמת בבגדי האימון, אבל אם אהבתי תמונה שלי בבגד ים - למה שלא אעלה אותה? רק בגלל שאני ספורטאית? כל תמונה שאני אוהבת אני מעלה. ואני היחידה שמתפעלת את העמוד, אף אחד לא נוגע לי בזה".

עד כמה חשוב לך המראה החיצוני? יש בך דברים שאת לא אוהבת?

"יש דברים שאני לא אוהבת, לכל בן אדם יש את השטויות שהוא נתקע עליהן, אבל בסך הכל אני מרוצה מהמראה שלי. לא מתלוננת על שום דבר".

עד כמה הפציעות מפחידות אותך?

"תודה לאל, בינתיים יצאתי די בזול. היה לי זעזוע מוח אחד ושברתי את האף כמה פעמים, וגם האצבעות שלי נשברות באופן די קבוע. אבל זה לא משהו שמשבית אותי לתקופה ממושכת.

"שברתי את האף בפעם האחרונה באוגוסט 2019, והוא היה קצת עקום עוד לפני השבר. הרופא בבית החולים אמר לי שהוא לא מחזיר אפים למקום, אבל בגלל שאני חמודה, הוא יחזיר לי אותו. עכשיו הוא יפה. אני מקווה שזו היתה הפעם האחרונה". 

מה דעתך על השיח סביב פוסטים שלך? קיבלת גם תגובות פוגעניות? 

"אני כמעט לא מקבלת הודעות מכוערות. הרוב פרגונים שמחממים את הלב. לפעמים אני קוראת טובקבקים, אבל אני לא נותנת להם מקום, כי תמיד ימצאו מה להגיד. אם אני שלמה עם עצמי, זה מה שחשוב. בסך הכל אני מרגישה המון פרגון".

מתחילים איתך ברשתות החברתיות?

"מתחילים, אבל אני לא עונה. אין לי טעם להתחיל שיחה בכלל, כי אני תפוסה חזק. כולם יודעים שיש לי בן זוג, נמרוד נמצא בגדול בעמוד שלי באינסטגרם".

חווית הטרדות מיניות?

"לא. אני נמצאת בסביבה טובה ותומכת מאוד, יש לי את המשפחה שלי ואני מספרת לאמא שלי הכל, אז שום דבר לא יכול להתפקשש. אני ערנית לנושא הזה גם בגלל האחיות שלי, שאני בודקת איתן ומוודאת כל הזמן שהכל בסדר אצלן".

נתקלת בתגובות שוביניסטיות בגלל שבחרת לעשות קריירה באמנות לחימה? 

"יש הרבה שאומרים שטאקוונדו הוא ספורט של בנים, אבל זה נאמר ממקום של חוסר ידע. עכשיו, אחרי הזכייה שלי, אני מקווה שיודעים יותר שזה ספורט של כולם. אגב, אצלנו בנבחרת הבנות יותר טובות מהבנים, אבל הבנים ינצחו אותנו, כי זה עניין של כוח פיזי. מבחינת טכניקה ודברים כאלה, בנות קולטות יותר טוב. חבל לי לראות שבנות נמנעות מענפי קרב כי יש סטיגמה שאלה ענפים גבריים. אני נראית לך כמו מישהי גברית?"

ממש לא. 

"אני זוכרת איך דיברו על ספורטאיות בג'ודו, בעיקר דברים שאמרו על ירדן ג'רבי, שספגה כינויים איומים. אני מעריצה של ירדן שנים, מאז שהיא זכתה בריו. ראיתי 'הישרדות' בגללה, כדי לראות איך היא מתנהלת, והיא היתה פשוט ווינרית. היא בן אדם שמעניק השראה, ואני שמחה שיוצא לנו לעשות ביחד את הקמפיין לתנובה. היא נתנה לי המון מוטיבציה".

את מתחרה באולימפיאדה בקטגוריית 49 ק"ג, ובתחרויות ואליפויות עולם בקטגוריה עד 53 ק"ג. איך שומרים על משקל מאוזן?

"יש לי תפריט שעושה עבורי דיאטן, אז אני לא אוכלת מה שאני רוצה, אבל זו לא דיאטת הרעבה ולא דיאטת כאסח. אני מנהלת אורח חיים בריא, ולא מסיימת כל יום עם מגש פיצה וגלידה. אני אוכלת בבוקר פיתה קלה עם קוטג', כמה ירקות ופרי, בצהריים חזה עוף עם ירקות ותפוחי אדמה, ובערב אני יכולה לאכול ירקות, גבינה וביצים. מותר לי לפעמים שורה של שוקולד. אין מצב שאדלג על ארוחות, אני לא מאלה ששוכחות לאכול. כשאני רוצה להתפנק, אני אוכלת פיצה מדי פעם, וכשאני חוזרת מתחרות מטרה עם אחד ההורים שלי, אנחנו עוצרים בשווארמה, לוקחים לאפה או שתיים וחוזרים הביתה".   

לפני תחרויות יש שינויים קיצוניים בתזונה? 

"שבוע־שבועיים לפני תחרות צריך לעשות הפחתה במשקל, אבל אני לא צמה או משהו כזה. זה לא שאני יורדת שמונה או עשרה ק"ג, צריך ירידה קטנה. במצב כזה אני עושה אימון חזק ומגיעה לשקילות בלי בעיה.

"אני לא נותנת למשקל להיות פקטור במצב הרוח שלי. אם יש ימים שאני מרגישה שהמשקל יכול להשפיע עלי נפשית והתחרות קצת רחוקה, התזונאי שלי אומר שאין צורך להישקל. אני יודעת שבסופו של דבר אגיע לתחרות במשקל הדרוש".

היית הולכת היום לריאליטי?

"כרגע לא, אין לי זמן. אני גם לא צופה המון בטלוויזיה, מאותה סיבה. כשיש לי זמן, אני מעדיפה לבלות בבית עם המשפחה ועם נמרוד. אני אוהבת גם ללכת לקניון, בעיקר עם נמרוד, לקנות בגדים, איפור ושטויות".

מה התוכניות שלך ליום שאחרי? מה תעשי כשתהיי גדולה?

"הייתי רוצה להיות כמו אריק זאבי, לעשות הרצאות. מעניין אותי לספר על הדרך שלי, כשהיא תסתיים. אולי ארצה ללמוד משהו בתחום התזונה, כי זה באמת חלק מאורח החיים שלי, ואני לומדת הרבה על התחום הזה".

• • •

בשבוע שעבר חוותה אבישג עוד רגע מרגש, כשחברה הטוב, אסף יסעור בן ה־19, לוחם טאקוונדו קטוע ידיים, זכה בזהב באליפות העולם בטאקוונדו פראלימפי בטורקיה.  

"הוא הילד הכי מיוחד שפגשתי בחיים", היא אומרת. "מי שמכיר אותו יודע שאם הוא לא היה זוכה בזהב, זה היה מוזר. אסף מהיר בטירוף, חזק ברגליים, והרבה יותר טוב מכולם, בפער. ראיתי את כל הקרבות שלו מהבוקר, והוא הלך והשתפר מקרב לקרב. בחיים לא ראיתי אותו נותן הופעה כמו שהוא נתן הפעם. 

"בגמר היה לו יריב טורקי, שהגיע כפייבוריט לזהב. זה היה קרב צמוד והייתי בלחץ, בטירוף. אמא שלי ואני צרחנו פה בבית. אני מאושרת בשבילו. מגיע לו ממש".

מתי הכרתם?

"הכרנו כשהוא התחיל להתאמן אצלנו במועדון, ולפני שלוש שנים התקרבנו מאוד. אם אני צריכה משהו, אני יכולה לפנות אליו, אנחנו מסתמסים, ואני באה לבקר אותו בבית שלו ברמת הגולן". 

התמודדת מולו בקרבות?

"בחיים לא. הוא יותר מדי טוב. אפילו המאמן שלי אמר לי לא לעשות את זה".

את בקשר עם הספורטאים הישראלים שהתחרו באולימפיאדה?

"קצת. רובם מתאמנים בווינגייט, אז אני לא רואה אותם. אני בקשר עם הג'ודאיות גפן פרימו וענבר לניר, שלא היו באולימפיאדה, וגם עם אנסטסיה גורבנקו, שהיתה איתי באולימפיאדת הנוער. חלקנו שם חדר, וגם בטוקיו. היא באמת ספורטאית על. עקבתי אחריה בשבוע האחרון באליפות העולם בבריכות קצרות, אני הכי שמחה בשבילה. היא עובדת כל כך קשה ומגיע לה. אני מקווה שהיא תעשה היסטוריה בפריז".

בפריז תצטרכי להילחם בסטטיסטיקה - אף ספורטאי ישראלי חוץ מגל פרידמן לא הצליח לשחזר זכייה במדליה אולימפית. אולי זה בגלל שההצלחה באה דווקא כשהספורטאים עדיין אנונימיים, ואין על הכתפיים שלהם את משקל הציפיות של מדינה שלמה.

"יכול להיות. הציפיות הגדולות יכולות להשפיע עלי, אבל בשביל זה יש לי את יחיעם, ואני סומכת עליו. הוא יכניס אותי לפרופורציות ויידע לכוון אותי למחשבות טובות ולגרום לי להתעסק במה שחשוב. הוא תמיד אומר לי, 'אין דבר כזה לחץ רע'. 

"לאנונימיות יש יתרונות וחסרונות. כשלא יודעים מי את, יש מחשבה של 'בואנ'ה, אף אחד לא מכיר אותי', ואז מתגנבת מחשבה כמו 'רגע, זה בכלל יכול לקרות? אולי אני לא ריאלית?'. מצד שני, כשאת מוכרת, את בלחץ. 

"כדי להגיע לפריז אני אצטרך להיות בין 16 הטובות בעולם, שזה אומר אלופת אירופה או סגנית אלופה. זה מאוד קשה, יש רק ארבע קטגוריות בטאקוונדו, ולנצח באירופה זה קשה במיוחד. אם אגיע לשם, אני מסמנת לעצמי כמטרה את הזהב. לא מתחייבת, לא מתיימרת להגיד שאעשה היסטוריה, אבל אלה הציפיות שלי מעצמי. אני חושבת שאני מסוגלת".

shirshirziv@gmail.com