תות שדה: הסודות של סנדרה

לא היה אפשר לפספס את הלסתות השמוטות של שופטי "הזמר במסכה" כשנחשפה זהותה של "התות". סנדרה שדה בת ה־72, שחקנית ותיקה ומוערכת, הציצה מבעד לתחפושת בחיוך השובבי שלה והדהימה את כולם.

את כולם, אבל לא את עצמה. "עמוק בלב תמיד היתה לי הרגשה שאני זמרת, שפשוט לא נתנה לעצמה את הצ'אנס לצאת עם זה", היא אומרת. "שרתי קצת ב'סוויני טוד' בקאמרי, קצת בהבימה, קצת פה, קצת שם, אבל זה אף פעם לא היה ממש בפרונט. ל'הזמר במסכה' הלכתי בעקבות משה קפטן, במאי שאני עובדת איתו בהבימה, וזו היתה חוויה לא פשוטה".

מה היה קשה? לשיר בתוך המסכה? השמירה על הסודיות?

"אני שחקנית ונקשרת לבגד, ובתלבושת הזאת עבדו והתלבטו על כל קפל. זו היתה מלאכת מחשבת, והתפירה היתה חלק מהנשמה שלהם והפכה לחלק מהנשמה שלי. אותו הדבר עם הכובע. נכנסתי למשחק כמו ילדה שיוצאת לתחרות שהיא לא מכירה. לא ראיתי עד אז שום תוכנית של 'הזמר במסכה', כי אני עובדת בערבים. ידעתי רק שדביר (בנדק, שמגלם את בנה ב"סברי מרנן"; מ"כ) אהוב ליבי היה שם, ושזה 'במשפחה'. וידעתי שקפטן שם. אז הלכתי על זה בלי לחשוב לעומק.

"ברגע שאמרו לי שזה נגמר, נפל עלי עולמי. זה לא שחשבתי להגיע עד הסוף, אבל אני שחקנית עם אמביציה, פרפורמרית, ולא לקחתי בחשבון את המוות המוקדם".

מוות זה קצת דרמטי.

"אני טיפוס דרמטי, אבל החוויה שלי היתה של מוות. באותה תקופה, במקביל לצילומים לתוכנית, הצטלמתי לסדרת הנוער 'זיגי', והרגו לי את הדמות. גם ב'זורבה היווני' (הפקה משותפת של הבימה ותיאטרון באר שבע) אני מתה על הבמה.

"נולדתי ארבע שנים אחרי השואה, ואין לי בעיה להתחבר לאזור הנפשי שמתחבר לחוויית המוות, האסון והאובדן. הודחתי אחרי שלוש תוכניות, ובמקום להיות קוּלית וספורטיבית, כי זה בסך הכל משחק, לא רציתי להיפרד. מה זאת אומרת הביתה? עכשיו אני נפרדת גם מהשמלה? ואז עוד אמרו לי שצריך לחזור לשיר. אז גם הורגים אותי, וגם אני צריכה לשיר?

"ההליכה אחרי החשיפה לחדר ההלבשה היתה כמו DEAD MAN WALKING. את לא רואה כלום, רק דרך הפה, קפטן החזיק אותי ביד, ואני רק חושבת שלא הצלחתי. שנכשלתי".

דווקא החמיאו לך על השירה, זה לא עודד אותך?

"לא, מי חושב על מחמאות. נולה צ'לטון ז"ל, הגורו שלי, אמרה לי פעם: מה שטוב לא חשוב. תעיפי אותו הצידה ותתעסקי רק במה שלא טוב, כדי שתוכלי לתקן".

קשה להתנהל עם פילוסופיה כזאת.

"לא, זו פילוסופיה שבגללה את יכולה לקרוא לעצמך שחקנית. כי אם רק תטפחי לעצמך על השכם ותגידי 'אני טובה', לא תצא מזה אמנות. מטוב לא יוצאת אמנות. רק אם את רוצה לתקן וליצור משהו יותר טוב כי לא היית מספיק טובה, יש לך זכות לקרוא לעצמך שחקנית. ככה לימדו אותי, וזה נשאר לי בדם. את לא באה לבלות, הקהל בא לבלות. את באה לעבוד. וזו עבודה קשה ואכזרית".

בדיעבד את מתחרטת שהלכת?

"לא, אני רק בהלם מעוצמת החוויה. לא הבאתי בחשבון שזה יהיה כל כך דרמטי. אבל זה לא פייר לא לדבר גם על הדברים הטובים, אנחנו לא רוצים לדכא את הקוראים רק עם הדברים הרעים.

"היה לי יום הולדת 72, ובאותו יום שיחקתי בהבימה בהצגה שאני הכי אוהבת בעולם, 'דבר על מקום הימצאם', מחזה של נאוה סמל שבו אני ורובי פורת שובל משחקות שכנות אוהבות־שונאות. בסוף ההצגה רובי יצאה לבמה ואמרה לקהל: 'היום יש יומולדת לסנדרה, התות שלנו'. היא לא הספיקה לסיים את המשפט, וכל הקהל צעק בראבו, עמד על רגליו והריע. אחר כך גם הגיעה ההצעה לשחק במחזמר 'כנר על הגג'. אז בסוף הרווחתי תפקיד במיוזיקל, פתאום אני נקראת זמרת. למרות כל החוויה המאתגרת והקשה הזאת, אני יכולה להגיד שיצא מזה משהו טוב".

אני מניחה שמוני, בעלך, היה איש סודך בזמן הצילומים.

"כן, מותר היה לספר לאדם אחד, אז ברור שסיפרתי למוני. לאורך השנים שהוא חי איתי הוא יודע שמסתתרת בי זמרת שאף פעם לא הרימה ראש, אז אני חושבת שיחד איתי הוא חשב בתום לב שאולי פתאום אוכל לשיר. לכן הוא פרגן".

בתיאטרון לא חשדו?

"לא חשדו בכלום. המשחק עצמו דורש הסתרה מתוחכמת כל כך, שלא היה אפשר לחשוף אותי".

צפית בתוכנית?

"לא".

גם לא בפרקים שבהם השתתפת?

"נכון. גם היום אנחנו לא צופים בזה, חס וחלילה, לא רוצה לחזור לאזור הדמדומים".

מה אמרו הילדים כששמעו שאת היית התות?

"לא אמרו כלום. הם לא מתרגשים מהתעלולים של אמא שלהם. ואצלנו יש נוהל שלא מגיבים, בטח לא על דברים כאלה".

• • •

היא נולדה ברומניה לזוג זמרי אופרה, שלמה (מוני) ועמליה. אחיה, שצעיר ממנה בשנתיים, הוא זמר האופרה הבינלאומי גבי שדה, וגיסתה - מעצבת האופנה דורית שדה.

"ההורים שלי הכירו בקונסרבטוריון בבוקרשט. אבא היה טנור, אמא סופרן. לשניהם היו קולות מדהימים. כבר כילדה ברומניה השתתפתי בתסכיתים ברדיו ושיחקתי בטלוויזיה בתוכנית לילדים. זו היתה תוכנית שבה שחקנים שיחקו ציונים, אני גילמתי את ציון 4.

"עלינו ארצה ב־1964, כשהייתי בת 15, והשתקענו במעברה בבת ים, עם פרוטקציה גדולה של משה שרת, שעלה לאונייה שלנו. אמא שלי, שידעה אנגלית פרפקט, אמרה לו: 'אני זמרת אופרה, לא יודעת איך אתפרנס פה'.

"חודש אחרי שהגענו למעברה עצרה משאית מול הבית שלנו והורידו ממנה פסנתר יפהפה, שהשיגו לנו משה ורחל שרת. הפסנתר נשאר בחוץ, כי היה בלתי אפשרי להכניס אותו לבית, אז בנינו מעליו סככה, וכל הילדים באו לנגן. עד היום יש לי את הפסנתר הזה.

"אמא שלי התחילה לעבוד כמורה לפיתוח קול. בבית היתה מוזיקה כל הזמן - בעיקר מוזיקה קלאסית, קונצרטים, ואני מרדתי בלב. לא רציתי את הקשיים של המוזיקה הקלאסית, אמרתי שאני אהיה שחקנית.

"התחלתי ללמוד בתיכון עירוני א' במגמת תיאטרון במסלול ערב, כי בבקרים עבדתי כמוכרת בחנות תכשיטים. את התפקיד הראשי הראשון עשיתי בגיל 17 במסגרת בית הספר, בהצגה 'בעלת הארמון'. בקושי ידעתי עברית.

"אחרי שלוש שנים במעברה עברנו ליפו, שהרגישה לנו כמו בוורלי הילס. אמא שלי מייד השתלבה באופרה הישראלית, ואז היא ואבא עברו לשחק בתיאטרון גודיק. הוא ב'הלו דולי', והיא בכל ההצגות. ככה התוודעתי ל'כנר על הגג', שם אמא שלי שיחקה את הרוח, וליהורם גאון, ששיחק ב'קזבלן'.

"לא לקחו אותי לצבא כי לא ידעתי טוב עברית. בגיל 19 וחצי הגעתי ללימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב".

שם למעשה הכרת את מוני.

"שם הכרתי את עדנה מזי"א, שהיא בת גילי. מוני למד במחזור מתחתיי באוניברסיטה, הוא צעיר ממני בשנתיים. ראיתי אותו בפעם הראשונה בהצגה 'צ'ה גווארה' בהפקה של החוג לתיאטרון, והתאהבתי בו נואשות. זה היה חודשיים לפני חתונה עם בחיר ליבי, שהייתי מאוהבת בו עד הגג, וחשבתי שמשהו לא בסדר בעולם הזה, כי אני עומדת להתחתן עם גבר שאני אוהבת אהבת אמת, ואני מתאהבת בגבר אחר רק מזה שאני רואה אותו על הבמה - אז אילו מין חיים משונים אלה, שמפגישים אותנו עם חוויות מהסוג הזה?

"התגברתי על ההתאהבות במוני והתחתנתי. אחרי חמש שנות נישואים היו לנו בעיות ונפרדנו. באותה תקופה שיחקתי בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער ושמעתי שעושים אודישנים בתיאטרון חיפה, שהיה אז תיאטרון צעיר ובועט. את האודישנים עשה עודד קוטלר, שניהל קודם קבוצת שחקנים בשם 'בימת השחקנים', ואני ראיתי את כל ההצגות שלהם.

"ניגשתי לאודישנים והתקבלתי. שם פגשתי בשנית את מוני, שגם הוא התקבל. כבר באודישנים היינו פרטנרים - אני, הוא ובראבא, והתחלנו לעבוד יחד.

"עברנו לעין הוד, מין ניסוי יוצא דופן בבני אדם, שהובילו נולה צ'לטון, עודד קוטלר ואמנון מסקין. גרנו בקומונה כזאת, בתנאים של בית ספר אולטימטיבי, עם שיעורי בלט, שיטת אלכסנדר, הרצאות של א.ב יהושע, שיחות עם פסיכולוג ופסיכיאטר של הקבוצה. בקבוצה שלנו היו גם בראבא, עזרא כפרי, מאיה רוטשילד, עידית צור, עמי טראוב, והמורים שלנו, אמנון מסקין, נולה צ'לטון ועודד קוטלר.

"יצאנו להרפתקה. קיבלנו שיעורים שלא ידענו מתי ייגמרו, נשארנו עם הדמויות עד שהלכנו לישון, לא ידענו איפה לשים את הגבול. אני חושבת שזה מה שהם רצו, שהחיידק הזה ייכנס לדם שלנו עד הסוף".

• • •

בעין הוד התאהבת במוני מחדש.

"הפכנו לפרטנרים על הבמה, שיחקנו יחד בהמון הצגות, כמו 'קריזה' ו'ליל העשרים', שהיו בזמנו סיפור הצלחה. התאהבתי בו שוב, כי הוא הצחיק אותי על הבמה. כמה צחקנו ב'ליל העשרים'. אבל מוני היה בכלל מאוהב במישהי אחרת, עברו כמה שנים עד שהפכנו לזוג. אני כבר לא זוכרת איך זה קרה, זה פשוט קרה והפתיע את שנינו. סיפרתי לו שהתאהבתי בו בפעם הראשונה באוניברסיטה, אני אומרת לו את זה עד היום.

"ברגע שאמא שלו ראתה אותי, היא אמרה לו: 'תתחתן עם סנדרה'. הוא אמר לה: 'היא יותר מבוגרת ממני', והיא השיבה לו: 'לא חשוב, אתה תתחתן איתה!' לימים היא סיפרה לי שבפעם הראשונה שראתה אותי, הייתי עם כובע ברט ונראיתי לה אירופאית".

ואיך אמא שלך הגיבה לבחירה במוני?

"היא בכלל היתה אומללה מזה שהתגרשתי, אבל מהר מאוד שמה את התמונה של מוני על הפסנתר, להשוויץ בחתן שלה".

הם נישאו ב־1980, כשסנדרה בת 30. כעבור שנה נולדה אלמה, וכעבור חמש שנים נוספות נולד מיכאל. בסוף שנות ה־80 עברה המשפחה לדירה במרכז תל אביב, שבה גרים סנדרה ומוני עד היום.

"הילדים שלנו הם דור שלישי לאמנים. אלמה נסעה לניו יורק ללמוד מוזיקה, ואחרי עשר שנים שם עשתה אודישן לאנסמבל זמרי האופרה של דיסלדורף, והתקבלה. לפני שמונה שנים הזמינו אותה ל'קומישה אופר' בברלין. היא זמרת אופרה וחיה עם עמיחי גרוס, הוויולן הראשי של הפילהרמונית של ברלין. יש להם שני ילדים - דניאל בן 6 וחצי, ונינה בת 5.

"מיכאל עושה המון דברים - מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה. הוא עבד הרבה בחו"ל ובארץ. הוא התחתן לא מזמן עם שירן, אשת מחשבים עם כישרון חיקוי יותר גדול מכולנו, מקסימה במיוחד. הם גרים בתל אביב, קרוב אלינו".
כמה יוצא לך לראות את הנכדים?

"הרבה. אנחנו בקשר יומיומי, בשיחות וידאו, אבל זה עדיין לא אותו הדבר כמו לראות אותם ברצף. אני נוסעת כמה שאני יכולה, וכבר מכירה את הדרך שם כאילו שאני נוסעת עם הצגה מחוץ לעיר. בתקופת הקורונה הם גרו אצלנו בבית חודש וחצי, אז זו היתה נחמה גדולה".

שני הילדים הלכו בעקבותיכם עם הקריירה. אהבתם את זה?

"זה גורל שהוא עול, אבל הוא גם זכות. שניהם מכירים גם את הקשיים של המקצוע. העובדה שכל המשפחה שחקנים גורמת לנו להבין אחד את השני ולהזדהות. כולם תומכים בכולם, גם כשטוב ונפלא וגם כשקשה. אנחנו קבוצה כזאת, מוני ואני משתדלים בעיקר לא לתת עצות יותר מדי, והם משתדלים לא לשאול יותר מדי".

• • •

אחד הדברים שהכי מרגשים אותה היום הוא התפקיד החדש ב"כנר על הגג", ממחזות הזמר המצליחים בעולם, שיעלה ביוני בתיאטרון העברי, בבימויו של נתן דטנר. היא תגלם את גולדה, ודטנר יחזור לתפקיד טוביה החולב, שגילם בהפקה בקאמרי בין 2008 ל־2016. בימים אלה מתקיימים אודישנים קדחתניים לשאר התפקידים.

"לפני פחות מחודשיים ראיתי את אלמה בפרמיירה של 'כנר על הגג' בהפקה של הקומישה אופר. היא משחקת שם את צייטל, הבת הבכורה של טוביה. זו הפקה משגעת, שמצאתי את עצמי משתכרת מהיופי שלה.

"התאהבתי בדמות של גולדה, שחושבת כל הזמן על האחרים ולא על עצמה. מצאה חן בעיניי האמא היהודייה הזאת, שעסוקה בבעיות של האחרים, והיא כאילו לא קיימת. הקטע שטוביה שואל אותה: 'גולדה, אותי - את אוהבת?', והיא מסתכלת עליו ועונה 'אוהבת', ואומרת לעצמה: מצא לו זמן לשאול שאלה כזאת, אם אין ברירה נענה לו, למי יש בכלל זמן לחשוב על אהבה.

"אחרי שבוע צלצל אלי יגאל הרטל מהתיאטרון העברי עם ההצעה לשחק את גולדה. אמרתי לעצמי, זה קצת מיסטי, וגם – אחרי שאני כל הזמן בוכה על הייסורים של 'הזמר במסכה' - הגיע הצד הטוב של זה. נפרדתי מהשמלה מהר, כי יש לי את גולדה".

כבר עלו בארץ הרבה הפקות של "כנר על הגג", מה יהיה שונה הפעם?

"אני לא מסוגלת לחשוב על השוואה לגרסאות אחרות אלא רק על הרגע הזה, שבו אהיה עם דטנר על הבמה ואשמע את הקול העוצמתי שלו שואל: 'אותי - את אוהבת?'

"אמא שלי שיחקה בזמנו ב'כנר על הגג'. אני זוכרת אותה חוזרת הביתה ושרה, אז זה מתחבר לי מכל הכיוונים. אני רק מחכה כבר לרגע הזה.

"שיחקתי עם דטנר בהצגה 'פליישר' בהבימה, הצגה מדהימה על השואה, התחום שהוא הספציאליטה שלי. נולה תמיד היתה אומרת, במצב דרמטי, כואב או מפחיד: 'You want to take the Shoa - take the Shoa'. לצערנו, החוויות של השואה הן בור ללא תחתית של כאב וייסורים, וזה היה מקור החיבור שלי לכאב, בתור דור שני קלאסי לשואה".

כמה השואה היתה נוכחת בבית הורייך?

"גדלנו עם זה. אחי ואני שמענו יום־יום סיפורי שואה מפורטים, מה עשו ליהודים. הוריי גרו בבוקרשט, אבא שלי היה במחנה עבודה רומני. הנאצים לא הספיקו להגיע, אז שמענו על זוועות של אחרים. היו בני משפחה שהוריי איבדו, אבל אליהם לא הספיקו להתקרב. הם ניצלו בנס, למרות שהיו פרעות ורציחות. החברים היהודים של אמא היו שמים מתחת למיטה את חפירה וכל מיני כלים, להרביץ לאלה שיבואו לקחת אותם. זה היה יומיומי ומוחשי לחלוטין.

"אמא של דטנר היתה באושוויץ, עם מספר על היד. שיחקתי איתו ב'פליישר' ניצולת אושוויץ שפותחת איטליז בתל אביב, ולא היה ערב אחד שלא חשתי צמרמורת, אפילו עכשיו יש לי. היום אני משחקת במחזה של נאוה סמל על השואה, שכל האישיות של נאוה נמצאת בו. היא היתה בדיוק באותו מקום כמוני, קמה בבוקר וצריכה להגיד לעצמה: אני לא באושוויץ, אני בתל אביב. היא ביטאה את זה בכתיבה, ואני על הבמה.

"היום קניתי שני ספרי ילדים שלה, את 'האומץ לפחד' ואת 'פ־ייה והתרמיש', ואני שוקלת מתי נכון לתת לנכדים שלי לקרוא, ומתי בכלל להכניס אותם לאותו אזור נפשי של נאוה ושלי, שקשור באותם ריבועים בצבע זהב עם שמות של יהודים, שהם דורכים עליהם יום־יום בדרך לגן ולבית הספר".

• • •

ב"סברי מרנן" היא מגלמת את הדמות האייקונית של ריקי רוזן, אשתו הפולנייה הנרגנת של פנחס (טוביה צפיר). המבקרים קוטלים, הקהל משתגע, וסנדרה נדהמת בעיקר מהקהל הצעיר שגילה אותה.

"זה באמת מסוג הדברים שאני בהלם מהם, שילדים אוהבים את הדמות", היא אומרת, "זאת הגאונות של רובי (דואניאס) ויניב (פולישוק), שכתבו דמות כל כך אנטיפתית, ולמרות זאת ילדים בני 8 באים אלי ואומרים לי שהם מעריצים אותי. ריבונו של עולם, על מה? זה באמת סוג של נס.

"היות שההצלחה הזאת הגיעה לי בגיל מאוחר, אני כל כך מתלהבת מזה. בצילומים אני מאוד נהנית מהחברה, מהיחסים הנפלאים עם כולם. עם טוביה זה כמעט חיים כפולים - הוא היה המחזר שלי גם על הבמות (בגרסת התיאטרון של 'גבעת חלפון'; מ"כ), ואני מרגישה הכי קרובה אליו בעולם. אני אוהבת את יונה (אליאן) אהבה ענקית, ומתרגשת לפגוש את יהורם כמו שהייתי מתרגשת כשהייתי ילדה בפרוזדורי אלהמברה. רותם קיבלה אותי מהיום הראשון כאילו אני האמא האמיתית שלה, וזה לא הפסיק לרגע".

מחוץ לצילומים יוצא לכם לבלות יחד?

"לא כל כך. במקצוע שלנו לא קל לשמור על חברויות, את מתחילה עם קאסט ומרגישה שזו המשפחה שלך, עוברת לקאסט שני, נכנסת לעוד חבורה, וכמה שנים אחר כך את כבר לא זוכרת מי היה בקאסט הראשון. זה מקצוע כל כך אינטימי, קאסטים מתפזרים, וזה מתכון לבדידות בגיל מאוחר".

בחיים האמיתיים יש בך משהו מריקי?

"אני בבסיסי מה שהפסיכולוגים מכנים 'פליזרית', מְרצה. אני מוכנה להתאבד כדי לרצות את מי שעומד מולי, וזה בדיוק ההפך מריקי רוזן. חברתי הטובה עדנה מזי"א - לא רק שהיא האדם האחרון שירצה, היא מזהה את זה אצלי בזמן אמת, וזה מרגיז אותה. אני מנסה כל חיי לפתור את זה ולהיות אמיצה יותר ולא חביבה, ולכן המפגש עם ריקי הוא סוג של מתנה תרפויטית. זו התרפיה האולטימטיבית.

"הבוקר דיברתי בטלפון עם נציג של חברת השליחויות, שדרכה שלחתי לבת שלי מתנת יום הולדת. לאורך כל השיחה שניהלנו יצאו ממני טקסטים מעצבנים כמו של ריקי. שאלות כמו 'אורן, אתה עוד שם? הלו? אין לכם קופסה גדולה? אז תגיד לקניינית שלך שתלך לקנות'. בסוף מצאתי את עצמי מבקשת סליחה מהבחור, כי חזרתי להיות אני".

"סברי מרנן" מתרחשת סביב ארוחות ליל שישי. איך זה אצלכם במשפחה?

"לאורך השנים הארוחה המשפחתית אצלנו היתה תמיד שבת בצהריים, כי בשישי בערב אנחנו עובדים. כשהיינו צעירים יותר, הייתי מכינה ארוחות ל־40 איש, משפחה וחברים. היום, אם יש ארבעה סביב השולחן זו חגיגה".

עד מתי את חושבת שהסדרה תימשך?

"אני תמיד מקווה שיגיע הטלפון ויבשרו שרוצים עוד עונה. אחרי כל עונה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת העונה האחרונה, וזה תמיד בא. עכשיו אני מתפללת שכולנו נהיה בריאים, ושזה יימשך. צולמו כבר שמונה עונות, כרגע משודרת העונה השביעית. אני עוד לא יודעת מה קורה עם התשיעית".

איזה תגובות את מקבלת ברחוב?

"רבים אומרים לי, 'איך אני אוהב את התוכנית שלך', שוכחים שיש שם עוד 40 איש. אני מופתעת שלמרות האנטיפתיות של הדמות, אנשים מחבבים אותה. זה מרגש ומשמח. בדיוק בשביל זה נהייתי שחקנית".

• • •

בימים אלה היא משחקת בשלוש הצגות בהבימה: "דבר על מקום הימצאם", "זורבה היווני" (הפקה משותפת עם תיאטרון באר שבע), ו"סימני דרך"- מחזה מוזיקלי על חייה של נעמי שמר, שירד בעקבות סכסוך כספי של הנהלת התיאטרון הקודמת עם משפחת שמר ויוצרי המחזמר, וכעת, משנפתר, עתיד לחזור לבמה בחודש הבא.

"לא הכרתי אישית את נעמי, אבל זו זכות לשחק אותה", אומרת סנדרה. "אני משחקת אותה בתקופה הבוגרת והקשה של חייה, שבה התמודדה עם הסיוט של ההאשמות לגבי 'ירושלים של זהב' (שלפיהן כתבה את הלחן בהשפעתו של שיר עם באסקי; מ"כ) וגם עם המחלה. זה שוב מרגיש לי בבית, כי רק תיתני לי חומרים קשים - אני פותחת את הדלת ונכנסת לאזור המוכר, שמחבר אותי לצורך להיות שחקנית.

"משמח אותי לראות שיש קהל צעיר שבא לשמוע על גדולי התרבות שלנו. ידוע שרוב הקהל בתיאטרון מבוגר, וזה מלחיץ. אני מקווה שהמקצוע שלנו ימשיך להיות רלוונטי גם לדורות של הטיקטוק".

המקצוע שלכם היה בתחתית סדר העדיפויות בתקופת הקורונה.

"נכון. מוני ואני היינו בבית, אבל אנחנו אנשים אופטימיים, ולא נכנסנו למחשבות האלו שהתיאטרון כבר לא יחזור לעולם. היו חששות, אבל לא האמנו שזה ייעלם.

"ואז הגיעו הצילומים שלנו לטלוויזיה, וזו היתה מתנה. אני צילמתי שתי עונות של 'סברי מרנן', ומוני התחיל לצלם את האיחוד של 'זהו זה', וזו היתה הצלה מוחלטת. הוא היה עסוק בדבר הזה שהוא כל כך אוהב ושמילא אותו, הלידה מחדש של כל הדבר הזה.

"יום אחד עליתי למונית, והנהג שאל מה אני עושה. אמרתי שאני שחקנית, והוא אמר לי: 'להגיד לך את האמת? אני מוכן לוותר על תיאטרון'. זה קצת העציב אותי, אבל היתה לי אמונה שהקהל שאוהב תיאטרון ויודע שזאת חוויה שאין בשום מקום אחר, לא בקולנוע ולא מול הטלוויזיה, לא יוותר. ובאמת הוא לא מוותר, וזה נפלא".

מה עם ביקורות?

"בכל הקריירה שלי אני פחדתי רק מהביקורות של מיכאל הנדלזלץ (לשעבר מבקר התיאטרון של "הארץ"; מ"כ). כל לילה הייתי רועדת מפחד שמא הוא יכתוב עלי משהו רע, נדמה לי שזה לא קרה אף פעם.

"אבל כתבו עלי רע, אל תדאגי. יש לי רשימה שלמה, ואני למדתי בעל פה את כל הביקורות הרעות, כולל הטוקבקים. כי צריך להתמודד. אני לא מתעלמת מביקורת, אני לומדת ממנה. כשהביקורת פרועה ואלימה, כמו בטוקבקים, יש מעט ממה ללמוד. אבל ביקורות על תיאטרון הן משהו ללמוד ממנו. נולה אמרה שהיכולת להתמודד עם ביקורת יותר חשובה מהכישרון עצמו.

"אחרי הקריאה אני ממשיכה הלאה, אבל משלמת את המחיר בהתמודדות עם מה שלא מספיק טוב. זה המחיר של הזכות לקרוא לעצמך שחקנית או אמנית. את לומדת מה לא אוהבים בך, וצריכה להיות אמיצה. אני יכולה לצטט לך תגובות שקיבלתי בפייסבוק על התמונות שלי".

כשהתחלת את דרכך בתחום, נתקלת בהטרדות מיניות?

"אני גדלתי בתקופה שבה אם לא היו מטרידים אותי מינית, הייתי חושבת שמשהו לא בסדר אצלי. המשוואה היתה: אני שווה - אני מקובלת - אני מוטרדת מינית. להיות מוטרדת היה להיות שייכת, לאו דווקא בעולם הבמה אלא בכלל. זו היתה דרך חיים.

"לי היה מזל אחד גדול - שהמורה שלי למשחק היתה אישה, והדבר האחרון שעניין אותה זה להטריד אותי מינית. לכן אף אחד לא הצליח להטריד אותי מינית בתחום שלי. כן היה מוכר בחנות, או החייט ביפו שהייתי באה אליו למדידות אחרי שקניתי בד לתפור שמלה, והיה מובן מאליו שאני חוטפת כמה נגיעות, בלשון המעטה. ניסיתי בעדינות להדוף אותם. אבל בתיאטרון היה לי כוח, כי נולה נתנה לי כוח להגיד שאמנות והטרדות מיניות לא הולכות ביחד. היא ישבה לי מול העיניים כל הזמן, ולכן ניצלתי. וזה מהותי, כי ברגע שמישהו מטריד אותך ויש לו כוח של במאי או מנהל תיאטרון - זה שילוב קטלני".

ראית הטרדות כאלה מסביב?

"כן. שחקן שכבר לא איתנו היה מפסיק חזרות כדי לצאת עם מישהי להתחרמן, וכל הקאסט היה מחכה שיחזרו, וממשיכים כאילו לא קרה כלום.

"בתיאטרון של גודיק, בהפקה שבה שיחקה אמא שלי, שחקן בכיר ניהל רומן עם אחת הרקדניות. כשהרומן נגמר, זרקו אותה מההפקה, כי הוא הציב את זה כתנאי להישארות שלו. זו היתה הנורמה. הבנתי אז שלא ייתכן שיהיה קשר בין הדרך להפוך לשחקנית לבין המיטה של הבמאי או המנהל האמנותי".

מה את חושבת על מהפכת מי טו?

"אני בעיקר שמחה בשביל הנכדה שלי, שנולדה אחרי הדבר הזה. זו נחמה גדולה. עדנה מזי"א אמרה שבסרטי אורי זוהר היתה נורמה תרבותית להפוך את האישה לחפץ, לאובייקט מיני, שמקסימום גם מנקה פה ושם ויולדת ילדים. זו היתה התרבות הנערצת והנשגבת אז. היום אנחנו בזמנים טובים שאפשר להגיד את זה בקול רם, לתאר את התרבות שהיתה ולהתנהג אחרת".

• • •

בשונה מנשים רבות, אין לה שום בעיה לדבר בפתיחות גם על הליכים קוסמטיים שעשתה. "פרופ' יורם יובל אמר פעם שצריך להעניק לי צל"ש על כך שאני מודה שעשיתי ניתוחים פלסטיים", היא צוחקת. "הוא אמר שזה גורם לאושר יותר מלהרוויח מיליונים".

וזה באמת גורם לך אושר?

"בהחלט. קודם כל, יש לי תירוץ - אני עובדת מול מצלמה, והנראוּת של שחקנית היא חלק מרכזי בעיניי. יש לי ממש תשוקה לזה, גדלתי בבית שבו אמא שלי אמרה כל הזמן 'את לא מספיק יפה'. ברגע שהבנתי שבכלל יש אפשרות כזאת, נכנסתי לעולם הזה. בגיל די מוקדם, 46, עשיתי ניתוח פלסטי ראשון. עד היום היו ארבעה. המנתח שלי, אייל גור, הוא האליל שלי.

"גם גיסתי דורית שדה שאבה אותי לעולם היופי. אני פרזנטורית של הבגדים הנפלאים שלה, וזה היה עוד תירוץ להתעסק ביופי ממקום אמיתי לגמרי. הרי היום אם רואים אישה מבוגרת שפעם היתה מאוד יפה, יש כאלה שיגידו: 'אוי, אלוהים, מה הטבע עשה לה, זה נורא ואיום'. אבל אם היא מעזה לעשות ניתוח פלסטי, אומרים 'מה זה? זה בכלל לא היא, זה לא טבעי'.

"את יודעת אילו השמצות אני מקבלת? שלשום יצאתי ממספרה עם תספורת חדשה שמצאה חן בעיניי, והעליתי תמונה לפייסבוק, אני עושה את זה לעיתים רחוקות. ואז התחילו תגובות.

"חברים טובים כתבו: 'איזה יופי את נראית'. ומצד שני, מישהו כתב: 'את נראית נפוחה, מעניין איפה הפתיל שממנו את מכניסה את האוויר'. אחר כתב שאני נראית כמו מייקל ג'קסון. כתבו לי, 'איכס, זקנה'".

נפגעת?

"זה כואב קצת, ואחר כך אני מתעודדת שגם את משפחת קרדשיאן מעליבים. אני לומדת להתגבר על זה. הגיל לא מטריד אותי, אני מרגישה שזכיתי. אני עושה פילאטיס כבר שנים, אני תלמידה של דליה מנטבר וממשיכה את הדרך שלה, ויש לי, תודה לאל, דוגמאות של בכירות ממני, כמו ליא קניג, מרים זוהר וגילה אלמגור, שחקניות שפורחות היום על הבמות, יש להן תשוקה והן מצליחות, רלוונטיות, לומדות טקסט ונוסעות בכל הארץ. זה תענוג, מתנה. יש לי למה לשאוף. אני לא מרגישה את הגיל, אני ילדה, רק בת 72".

• • •

"בנוסף יש גם 'אנטי־אייג'ינג לנשיוּת', לאזורים האינטימיים הנשיים. עצם העובדה שזה קיים היא מדהימה. אני לא עושה הרבה כי לא צריכה הרבה, אבל יש נשים בנות 70 ו־80 שזקוקות. זה מצעיר את האיברים, נותן חיים באזורים האלה, וזו מתנה אדירה שמעמידה את הנשיות במקום של כבוד. מי שמתמחה בזה היא הגינקולוגית פאני בר לוי, היא פורצת דרך בארץ.

"אני מעודדת נשים לעשות מה שהן רוצות, מה שיגרום להן אושר, בלי להתייחס ל'מה יגידו'. אז יגידו, 'זה נפוח, זה פויה'. פויה, אבל אני מאושרת מזה".

ויש לה גם "מורה לעולם האנרגטי", חנה פילניק. "היא הילרית שעובדת עם מדיטציה ואור. מדיטציה מודרנית, קצרה, עם אנרגיה חיובית. הכרתי אותה דרך הבת שלי, שלומדת אצלה יותר מ־15 שנה. היא היתה אומרת לי: 'יש לי מחר אודישן, והגרון שלי דולק'. הייתי מתקשרת לשכנים שלה ומבקשת שילכו לבית מרקחת לקנות לה דברים. כשהתקשרתי אחר כך לשאול איך היה, היא היתה אומרת: 'היה בסדר, עשיתי טיפול עם חנה'.

"כשאת קמה בבוקר, כל הדברים הלא טובים יכולים לעלות ולחנוק אותך. יש הרבה דברים מפחידים, ותחושת הכישלון תמיד עומדת בפתח. ככל שאת מתבגרת כך קל עוד יותר להצטרף לחמוצי הפנים. אני נלחמת בזה בעזרתה. אנחנו עושות מפגשים בזום, בכל פעם יש תוכנית חדשה.

"עכשיו זו תוכנית שנקראת 'אהבת החיים'. זה נשמע שבלוני, כי מה עוד יש לחדש. אבל אם את מתרגלת יום־יום, אפילו שבע דקות ביום, בסופו של דבר זה מעודד חשיבה חיובית. כמה שזה פשוט, ככה זה אפקטיבי.

"אני אישה מאוד לא רוחנית, במשך שנים היתה לי התנגדות לזה, אמרתי מה, אני אעבוד עם דמיון? אני מדמיינת מספיק בתיאטרון, לא יכולה להפוך את כלי העבודה שלי לכלי ריפוי. אבל אחרי שראיתי שזה עובד על אלמה, אמרתי שאני חייבת לתת לזה צ'אנס. ואני אסירת תודה שנתתי צ'אנס".

maya19.10@gmail.com