אם יורם טהרלב היה כותב את "הבלדה על זרח ברנט", הוא אולי היה פותח את השיר בתיאור לילה בשנת תר"ן (1890), אז נם זרח את שנתו כשהוא יהודי יחיד בשכונת נווה שלום על גבול יפו, שאת אדמותיה קנה תקופה קצרה קודם. ברנט, שהיה אז בן 47 ודמות ותיקה ומוכרת בארץ ישראל, הותיר את רעייתו, רחל לאה, ואת שבעת ילדיהם ביפו מפחד השודדים באזור – פחד שאכן התממש.
באותו לילה נכנס לביתו שודד ערבי חמוש בסכין, אולם זרח נאבק בו והצליח להשתלט עליו. במקום לגרש את השודד מביתו, אמר לו: "אני יודע שאתה לא רוצה להרוג אותי בגלל שאני יהודי, אלא כי אין לך כסף. בבקשה, קח כסף ולך הביתה". הוא הוציא מכיסו סכום הגון ונתן אותו לשודד, שהסתלק.
למחרת דפק השודד בנימוס על דלתו של זרח ואמר לו בתחנונים: "לא ידעתי שאתה אזרח בריטי. אל תגיד לשלטונות, הם יתלו אותי". השודד, שסבר בלילה שמדובר ביהודי בודד שדמו מותר, גילה בבוקר שברנט הוא אחד ממייסדי פתח תקווה ואיש בעל אמצעים, ולכן התחנן שלא יסגיר אותו לשלטון הטורקי.
הסיפור הזה, שעובר כאגדת עם במשפחת ברנט, חושף טפח מדמותו החידתית והמסתורית של ברנט, שנצרב בתודעה בזכות השורה בשירם של טהרלב ושלום חנוך, "הבלדה על יואל משה סלומון". אבל זרח ברנט הוא הרבה יותר מ"גוטמן בא, ושטמפפר בא וזרח ברנט", כפי ששר אריק איינשטיין על האנשים שנמנו עם מייסדי פתח תקווה.
הוא היה שם, בהחלט, אלא שמסע חייו של מי שעלה לארץ בפעם הראשונה ב־10 בנובמבר 1871 - ועתיד לעזוב אותה ולחזור אליה לא פחות מ־16 פעמים - נשזר בבניית ארץ ישראל בעוד מקומות, ששמו נשכח מהם, אולי אפילו הודר.
אחד המקומות האלה, ואולי החשוב מכולם, הוא שכונת נווה שלום, אזור גדול בדרום־מערב תל אביב, על גבול יפו, המשתרע על רחובות שאחד מהם נקרא כיום על שמו.
למרות שכבר התגוררו יהודים עשירים בשכונת נווה צדק הסמוכה, נווה שלום, שהחלה להיבנות על ידי ברנט ב־1890, היתה השכונה היהודית הראשונה שתפקדה כמקום חי ותוסס מחוץ ליפו, כשני עשורים לפני הגרלת הצדפים המפורסמת של אנשי "אחוזת בית" ב־1909, תחילתה של תל אביב.
את המאבק להנצחת מעשיו החל ברנט לנהל בשנים האחרונות לחייו, כשכתב ב־1929, כשהוא בן 87, ספר זיכרונות בן 41 עמודים בלבד. עד אז לא עסק כלל בתיעוד מעשיו, ותעיד על כך העובדה שרק שני צילומים שלו נמצאים כיום.
גם הספר שכתב כמעט אבד בתהומות הזמן, אולם ניצל בידי שניים שנרתמים בשנים האחרונות למשימת הנצחתו: החימש שלו, מיכאל (מייקל) ברנט (74), שסבא רבא שלו הוא בנו של זרח, אליהו; והפרופ' לספרות של עם ישראל יפה ברלוביץ, שלימדה שנים רבות באוניברסיטת בר־אילן וסבתה היא אחותו הצעירה של זרח, דינה, שהתחתנה עם יוסף ברלוביץ ועלתה עימו לארץ בשנת 1894, בעזרת זרח, שגם סייע לשניים להתיישב בפתח תקווה.
ברלוביץ התחקתה אחר עקבותיו של זרח בארץ ובעולם ועוסקת בכתיבתה של ביוגרפיה מקיפה שלו, ואילו מייקל מוציא בימים אלה את ספר הזיכרונות של סבו הגדול בהוצאה מחודשת. מחר (מוצ"ש) ייערך במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב כנס מיוחד לרגל 150 שנים לעליית ברנט ארצה, שבו יושק הספר ויוקרן סרט תיעודי חדש שהפיק מייקל, המספר את קורות חייו של זרח, "זוֹרַח" בפיו.
"עד כמה שידוע לי, רק לי וליפה יש עותק מהספר המקורי של זורח", אומר מייקל, "אני קניתי את שלי באי.ביי מאספן שבכלל לא ידע מה יש לו ביד".
ברלוביץ: "את העותק שנמצא בידי קיבל אבי, יצחק ברלוביץ, מאברהם ברנט, בנו של זרח, ב־1936. הספר הזה, כפי שאני מבינה אותו, הוא מאבק על הזיכרון הלאומי, על איך יזכרו את זרח ואת אנשי הדור שלו. הזיכרונות של זרח נכתבו בתקופה שבה חלוצי העליות השנייה, השלישית והרביעית התכחשו להשגיהם של מתיישבי היישוב הישן והעלייה הראשונה. היו מי שאמרו שחלוצי העליות הללו פגשו כאן רק חורבן, או שהעלייה השנייה נולדה מהייאוש. האומנם הקמת 24 מושבות היא חורבן? זרח לא ידע את נפשו. הוא חש נמחק מתולדות הארץ הזאת והוא מנסה, ולו רק בזיכרונות אלה שלו, להעמיד יד ושם, מעין מצבה חיה לו ולבני דורו - הן אנשי העלייה הראשונה והן אנשי היישוב הישן, שיצאו מהחומות לבנות את הארץ ולהתיישב בה.
"זרח מרגיש שמוחקים אותו מההיסטוריה של בניית הארץ, שהיא הדבר הכי יקר לו. הרי כל חייו הוא נוסע וחוזר כדי להביא כסף שמושקע בבניית הארץ, והוא רוצה שיזכרו אותו בה. אז הוא נעלב מאוד, ונאבק מאוד. נאבק על הזיכרון שלו ושל החברה שהוא מייצג".
• • •
כחלק מהמאמץ המשפחתי לשימור זכרו של זרח, החליט מייקל לאתר כמה שיותר מבני המשפחה. "נולדתי בתל אביב ב־15 באוקטובר 1947, בדיוק 12 שנים אחרי יום מותו של זרח", הוא מספר. "אבא שלי אברהם, נינו של זרח, הוא יליד הארץ. אמי מארה היא ניצולת שואה מצ'כיה שאיבדה את כל משפחתה, עד האחרון שבהם, והגיעה לכאן בגיל 18.
"הייתי בן יחיד, ובגיל 10 עברנו ללונדון. ידעתי שיש לי איזה סבא רבא גדול בשם זרח ברנט, אבל לא דיברו עליו הרבה בבית. ידעתי גם שיש בארץ שלושה רחובות על שמו, בירושלים, בפתח תקווה ובתל אביב. השיר של יורם טהרלב יצא ב־1970, כשהייתי בוגר יותר".
בלונדון סיים מייקל תארים בהנדסה, בכימיה ובמנהל עסקים, עבד בשלוחה האירופית של חברת פורד, ואחר כך פנה לדרך עצמאית, כשהוא מתמחה בתחום התפלת מי שתייה, ואף רושם פטנטים שהמציא בנושא.
"במסגרת החברה שהקמתי עם שותף ייצרנו מכונות להתפלת מים לתעשייה, לאו"ם ולמדינות בעולם השלישי. ב־1983 מכרנו את החברה לחברה אמריקנית גדולה, במה שהיה בעצם אקזיט, לפני שהמושג היה נפוץ. נשארתי מנכ"ל החברה שלוש שנים נוספות, ואחר כך הקמתי חברה חדשה, גם היא בתחום המים.
"תוך כדי התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. בני הגדול יונתן (37) חי בלונדון, ובתי הקטנה קרוליין (19) היא סטודנטית בפראג. במשך כל השנים הייתי מגיע באופן קבוע לבקר את אבי בארץ. אמי נפטרה ב־1994, בגיל 74. ב־2014 אבי חלה, ונשארתי כאן לצידו. הוא נפטר אחרי עשרה חודשים, בגיל 96, ואני החלטתי לעשות עלייה ולהישאר בארץ".
מתי התחלת לחקור את תולדות המשפחה?
"ב־2015 ביקש ממני בן דודתי, הזמר והחזן אודי שפילמן שחי בפלורידה והוא בנה של אחות אבי, רותי שפילמן בת ה־98, לעשות מחקר לטובת מסיבה בסגנון 'חיים שכאלה', שעשו לכבוד אודי. אפילו הביאו את עמוס אטינגר המיתולוגי להנחות את הערב ההוא.
"ככה נדבקתי ב'חיידק' הברנטי והתחלתי לחקור ולמצוא עוד ועוד ענפים של המשפחה. תוך כדי גיליתי שזרח וחלק מילדיו גרו ברחובות נווה שלום. זרח גר ברחוב הבעל שם טוב, שהיום נקרא שמרלינג, בבית מספר 4. הוא התגורר ליד בית הכנסת שבנה, על שטח גדול שעליו נוספה מאוחר יותר גם הישיבה שהקים.
"לזרח ולרחל לאה, רעייתו, היו ארבע בנות ושלושה בנים. לבנים, אברהם, אליהו ואליעזר, היו בתים בשכונה. אליעזר גר בבית מספר 1 ברחוב הבעל שם טוב שהפך לשמרלינג. אברהם גר במספר 2 באותו רחוב, ואליהו במספר 1 ברחוב ברנט.
"את משפחתו של אליהו, שהוא הסבא רבא שלי, הכרתי כמובן כל השנים והיינו בקשר רציף. גם את משפחתו של הבן אברהם אני מכיר, כי בניו מאיר ויצחק נשארו בארץ והמשפחה שלי היתה בקשר איתם ועם הצאצאים שלהם, שחלקם מגיעים לכנס בשבת.
"את משפחתו של הבן אליעזר איתרנו בסן פרנסיסקו. היה סיפור משפחתי שאליעזר עבר לשם ועבד בעסקי פרוות, כמו אביו זרח. ביקשתי עזרה מהקהילה היהודית שם ולפני קצת יותר משנה הצלחנו לאתר את הצאצאים של אליעזר, אבל הקשר לא נשמר.
"את המשפחות של ארבע הבנות, חנה, בקי, רוזי ודורה, לא מצאתי בהתחלה, אבל דרך מחקרה של יפה ברלוביץ מצאנו את חנה טרגר, הבת הגדולה, שהתגוררה בלונדון ואפילו היתה ידועה באנגליה כאישה חזקה וכפעילה חברתית. היא קשרה את עצמה לבניין הפרלמנט כדי שנשים יקבלו זכות הצבעה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה פתחה חדרי קריאה לחיילים הפצועים כדי שיבואו לקרוא עיתונים ולשתות קפה.
"אחרי שהתחקיתי על עקבותיה, גיליתי שהיא כתבה ספרים על ילדותה בפתח תקווה. היא מתארת שם איך היה לגדול כילדה וכנערה בארץ ישראל של אז. למשל, איך ברחה מהוריה עם החבר הראשון שלה כדי להתנשק איתו בשדות.
"את משפחתה של הבת דורה איתרנו בארגנטינה ובניו יורק. ידענו שאולי היא עברה לארגנטינה, כי מצאנו עדות לכך שהיא התגוררה עם בעלה ישראל מזר בדירה קטנה בשכונת נווה שלום, סמוך לבית הכנסת שבנה זרח. היה כתוב שם שאותו ישראל היה חזן ושליח מארגנטינה, ושהם עבדו במכירת בגדים. הקשר עם הצד שלה במשפחה קרה ממש במקרה, לפני שנה לערך, כשבן דודי דניאל ברנט, שהוא בנו של אחד מאחיו של אבי, קיבל יום אחד אימייל מאדם בשם אדי מזר מניו יורק, שהוא אחד מצאצאיה של דורה. מאז אנחנו בקשר איתו וכך איתרנו את הענף הזה במשפחה.
"ממש השבוע, שוב דרך יפה, מצאתי גם את הענף של הבת רוזי. לא ידענו עליה כלום, אבל יפה גילתה שיש לה נכדה בשם אביבה אביב, בת 80, שמתגוררת בארץ. יצרתי קשר עם אביבה ועם בנה עופר והם יגיעו לכנס בשבת.
"למעשה, הבת היחידה של זרח ורחל לאה שאני עדיין לא יודע עליה כלום היא בקי. אולי בעקבות הכתבה נצליח לאתר גם את הענף שלה במשפחה".
בת המשפחה היחידה אולי שיכולה לספר על זרח ממקור ראשון היא דודתו של מייקל, רותי, שנולדה בשנת 1923 והיתה בת 12 כשנפטר זרח. "גרנו ברחוב גרוזנברג בתל אביב, ואני זוכרת שהיינו באים לנווה שלום לבקר את זרח ואת סבא שלי, אליהו", היא מספרת. "הבנים הקטנים היו יושבים על הברכיים של זרח, ולפני כל חג הוא היה מניח את ידו על הראשים שלנו ומברך אותנו.
"אני זוכרת גם את הכיפות המיוחדות שהוא היה מביא במיוחד מפריז ונותן אותן כמתנות לבני המשפחה. היתה לו כובענית שהיתה עושה את הכיפות הללו במיוחד עבורו".
במקביל למחקר ולבניית עץ השורשים המשפחתי, החליט מייקל לאחרונה לרכוש מגרשים ובתים ברחוב ברנט, כדי להקים מרכז מבקרים שינציח את זכרו של זרח.
"בשנה שעברה קמתי בוקר אחד ואמרתי לבת הזוג שלי: 'איך יכול להיות שלברנטים אין אדמה ברחוב ברנט?' החלטתי שאני רוצה לקנות אדמה שם.
"זה היה בשבת, אז הלכנו לשם, ופתאום, לפני בית מספר 5, נפלה לבת זוגי שרשרת החרוזים שהיא ענדה, והכל התפזר על הרצפה. היא אמרה לי: 'מייקל, זה לא סתם, זה סימן. צלם את הבית הזה, מספר 5 ברחוב ברנט'. זמן קצר לאחר מכן אכן קניתי את מספרי 4 ו־5 ברחוב".
הבתים מאז עדיין שם?
"לא. היום יש שם מגרש חניה ובונים שם בניינים חדשים. הרחובות ברנט והבעל שם טוב היו בעצם הקו הראשון ליפו, וב־1947 הבריטים הקימו שם גבול ממערב למזרח, עם גדר תיל והכל. הפלמ"חניקים היו באים בלילה לשורות הבתים של זרח, לבית הכנסת ולישיבה שהוא הקים, ויורים משם על צלפים ערבים ביפו, שירו על תל אביב.
"ב־12 בפברואר 1948, ויש לי את גזיר העיתון שבו כתבו על זה, הגיע קפטן בריטי עם צוות, הוציא את כל היהודים מהבתים, ופשוט פוצצו את הכל. שיטחו את רחוב ברנט לגמרי. הישיבה המפוארת, שהיתה בנויה על שתי קומות עם תקרה מזכוכית כתומה, שאומרים שהיתה מדהימה, פשוט נחרבה. ליהודים נתנו להוציא רק את ספרי התורה, ששמעתי שהגיעו לבתי כנסת בפתח תקווה ובטבריה.
"בשנה האחרונה, במהלך קניית השטח והעבודה על הסרט התיעודי על זרח, וגם בשנים שלפני כן, הצלחתי להתחקות אחרי ענפים רבים במשפחה שעזבו את הארץ והקשר עימם אבד. בכנס במוזיאון יהיו 70 ברנטים, אבל אני מעריך שבעולם יש בוודאי כמה מאות מאיתנו. עכשיו נוכל סוף־סוף לספר לכולם מי היה ראש המשפחה הזו ומה חשיבותו".
• • •
זרח ברנט נולד ב־1843 בעיירה הקטנה ציטוביאן שבליטא, שנשלטה אז בידי האימפריה הרוסית. הוא היה בנו של סוחר פרוות דתי, ומגיל 10 התחנך אצל דודו, הרב אליהו, שעל שמו נקרא אחד מבניו.
בגיל 13 שלח אותו הרב אליהו לישיבה בסלובודקה, שם למד אצל הרב חיים בן אברהם קרויזר, מיסטיקן שעסק בקבלה והיה אוהב ציון מושבע. קרויזר עודד את תלמידיו ליישוב ארץ ישראל, ואף תכנן עימם לעלות אליה, אך בשל מצבו הבריאותי דחה את הנסיעה.
ב־1863 הופיע בישיבה יהודי אמיד מלונדון, יצחק הכהן, שהגיע לחפש חתן לבתו, רחל לאה. הרב הציע לו את זרח, אולם החתן המיועד סירב: "אם לעזוב את ליטא, אז לארץ ישראל".
הרב קרויזר אהב את תשובתו, ובירך אותו "להיות מראשוני הבונים", אולם גרס כי על ברנט הצעיר להינשא ולנסוע ללונדון, מכיוון שגם משם כל הדרכים מובילות לארץ.
"עלי ללכת ללונדון למען אעשה שם הון אשר אוכל אחר כך להשקיע בארץ ישראל", כתב זרח. "כי גם אז רווחה בחוגינו הדעה שכדי להחיות את שממות ארצנו הקדושה דרושים, מלבד עמל כפיים וחריצות ומרץ רב, גם אמצעים חומריים מרובים".
על פי מייקל, מניע חשוב נוסף למעבר ללונדון היה קבלת אזרחות מהאימפריה הבריטית, שתאפשר לזרח לקנות אדמות בארץ ישראל.
הזוג הטרי הגיע ללונדון ב־1864 והתגורר באזור של מהגרים עניים בשם איסט אנד. זרח עבד תחילה במפעל לייצור פרוות, וכעבור כשנתיים הקים בית מלאכה קטן לבגדי עור ופרווה – שבו הצליח לייצר פרנסה מכובדת.
ב־1868 נולד בנם הראשון, משה, שנפטר שבועיים אחרי לידתו. על כך רשם ברנט ביומנו שורה קצרה בלבד: "בעת ההיא קרני אסון גדול, בני בכורי משה עליו השלום הלך לעולמו".
ב־1870 נולדה לזוג בת, חנה, וב־1871 קיבל זרח את האזרחות הבריטית המיוחלת. ב־10 בנובמבר הוא הגיע עם משפחתו הקטנה וסכום כסף הגון שחסך לנמל יפו, ואחרי שבועיים בעיר יצאה המשפחה לירושלים, שם קבעה את ביתה הראשון בארץ. בשנה שלאחר מכן, 1872, נולדה הבת השנייה, בקי.
"זרח הגיע לארץ עוד לפני מה שנחשב כ'עלייה הראשונה', שהיתה ב־1882", אומרת פרופ' ברלוביץ, "התפיסה שלו לגבי ארץ ישראל נבעה גם מאידיאולוגיה יישובית, אבל גם מתוך תשוקה משיחית. הוא בא להקים את 'יום השישי לקראת יום השבת', שבו יבוא המשיח".
• • •
השנה הראשונה של משפחת ברנט בארץ ישראל היתה לא קלה. זרח הפסיד את מרבית כספו בעסקים כושלים ומצא עבודה כשכיר בתפירת מגבעות אצל גרמני בירושלים. בזיכרונותיו הוא כתב שיום אחד המעסיק הגרמני כעס על עבודתו והשליך על ראשו כלי גיהוץ לוהט. במחאה קם והתפטר מעבודתו.
באותה תקופה הכיר זרח את בן ציון ליאון, יוסף ריבלין ויואל משה סלומון, מייסדי חברת "מאה שערים" שהוקמה ב־1872 כדי לבנות עוד בתים וחצרות מחוץ לחומות ירושלים. זרח הצטרף ונמנה עם החברים, אולם לא היו בידו אמצעים לבנות בית, והוא החליט לחזור בפעם הראשונה ללונדון, כדי לצבור שם כסף לבניית ביתו במאה שערים. הוא נשאר בלונדון שנה, בעור רחל לאה ההרה והילדות נשארו בירושלים, וב־1873 נולדה בת נוספת, רוזי.
כשזרח חזר לארץ, עם הון בסך 1,000 פאונד, הוא בנה בית במאה שערים. ביתרת הסכום הוא סייע לאחרים להקים בית משלהם, ובסך הכל נבנו בשכונה מכספו עשרה בתים.
"בניית השכונה הזו היא סיפור מעניין", אומרת ברלוביץ. "תכנן אותה אדריכל גרמני בשם קונרד שיק, ובתי השכונה נבנו כמעין כחומה רציפה. הקירות החיצוניים הקיפו חצר פנימית, והשערים נסגרו בלילה. לכל בית היתה גינה, ובשכונה היו גם בורות מים. ממש פנינה אדריכלית".
כשכספו אזל שוב, חזר זרח ב־1875 ללונדון, והפעם עם משפחתו. הוא שהה בלונדון שנתיים, ושם נולד בנו אליהו. ב־1877 חזרה המשפחה לארץ, כשבאמתחתה כסף וסחורות חדשות, כגון 20 חביות של דגים מלוחים, שהיו הראשונות שהגיעו לארץ ישראל.
זמן קצר אחרי חזרתו חבר זרח ליואל משה סלומון, יהושע שטמפפר ודויד גוטמן, וחבורת הירושלמים הנרגשים יזמו הקמת מושבה חקלאית ראשונה בארץ ישראל. הם החליטו לצאת למסע לאזור יפו כדי לבחון אדמות שונות.
השיירה ראתה אדמות ברודן (רחובות), ברמלה ובראשון לציון, אך לבסוף החליטו "הרוכבים" לקנות שטח של 35 אלף דונמים מאדמות מלאבס, במחיר 5 פרנק לדונם. זרח שילם על הרכישה מכספו.
אחרי זמן קצר השיירה רכבה פעם נוספת לאדמתה החדשה, לבחור מקום להקמת המושבה. הם בחרו בגבעה אסטרטגית קרובה לנהר הירקון, שהיה מקור מים.
למרות חוות דעתו של הרופא מהמוצא היווני קלרמו מזרקי, שאכן כתב שהוא אינו רואה במקום ציפורים, וזה "סימן לסכנה", מחליטים החברים להתיישב באדמות החדשות. ברנט מספר שכשהגיע למקום נפל על האדמה והחל לבכות מרוב התרגשות, כהוא חש כאילו "נולד מחדש".
סיפור אחר מעט מסופר בשירו של יורם טהרלב, "הבלדה על יואל משה סלומון", שמתאר את שטמפפר, גוטמן וברנט כמי ששמעו בעצתו של ד"ר מזרקי והסתלקו מהגבעה.
"ביססתי את השיר על סיפור שכתב טוביה סלומון, בנו של יואל משה סלומון, שמן הסתם התמקד באביו והפך אותו לגיבור. כך יצא שהשיר מוטה לטובתו של יואל משה סלומון, אבל כשחקרתי את הסיפור באופן כללי ראיתי שכל אחד מארבעת הרוכבים שמוזכרים בו היה קליבר גדול באופיו ובמעשיו, אבל לפי דעתי יואל משה סלומון היה היזם הגדול שבהם, ואולי ביישוב הישן בכלל. הוא יזם הקמת יישובים ותעשייה, הקים עיתון והיה איש רב־פעלים, כך שבאופן טבעי הסתבר לי שבחרתי את האדם אולי הכי מתאים לייצג את הסיפור שעליו נכתב השיר.
"אגב, אלמלא השיר, אולי אף אחד לא היה יודע על האנשים הללו. אני חושב שבמובן הזה תרמתי מספיק לראשית היישוב, בעצם העלאת הדמויות הללו ושמותיהן".
המשפחות של "הרוכבים" פנו אליך במרוצת השנים?
"בהחלט, וגם שלחו לי חוברות שהוציאו על האנשים. אני חושב שהשיר עודד את המשפחות להוציא את החוברות הללו, שתיעדו את פועלם של מי שהוזכרו בשיר. ממש לפני יומיים כתב לי מייקל ברנט והזמין אותי לכנס לכבוד זרח שיתקיים במוצ"ש".
בחזרה לפתח תקווה, דווקא רחל לאה, שהיתה אישה חרדית שנשאה עיניים לבעלה אך גם דעתנית ובעלת זקיפות קומה נשית משלה שראתה בעצמה שווה לזרח, התנגדה לצאת למסעות בשממה ולגדל את ילדיה בתנאים לא תנאים.
"כאשר עלו על אדמות פתח תקווה, היתה רחל לאה אמא לארבעה ילדים קטנים ובהיריון מתקדם", אומרת ברלוביץ. "אחרי הטראומה של מות הבן הבכור משה, איך יכול היה זרח לדרוש ממנה לקחת את ילדיה אל השממה, אל הביצות, אל הלא כלום? הלוא היה זה מוות בטוח. לכן, כאם אחראית ודואגת - היא סירבה לבעלה".
בעקבות הסכסוך המשפחתי ביקשה רחל לאה מזרח שיפנה לייעוץ אצל הרב הראשי לירושלים, שמואל סלנט. הרב צידד ברעיה וטען שזרח לא יכול להכריח את אשתו לצאת עימו למסעות, ואם בכל זאת יתעקש, זכותה לדרוש ממנו גט.
זרח, מצידו, ענה ש"אם הרב חושב את מעשיי למעשי שטות של יוצא מדעת, הרי אז לא יהי גם גטי גט כשור על פי דין" (כלומר, הגט לא יהיה כשר, שכן זרח "יוצא מדעתו"; י"פ). הוא הוסיף כי תקוותו חזקה שבזכות יישוב הארץ יהפוך אלוקים את השממה לגן עדן, וגרס שאשתו לא תסבול שם. הרב סלנט, שהתרגש מהדברים, ציווה על רחל לאה ללכת אחרי בעלה.
ב־30 ביולי 1878, ארבע שנים לפני העלייה הראשונה, נמנתה משפחת ברנט עם 12 המשפחות מהיישוב הישן שייסדו את פתח תקווה. מעט אחר כך נולדה שם הבת דורה. בתקופה זו, לראשונה בחייו, ברנט עבד את אדמתו. הוא הקים משק, ויחד עם שאר המייסדים בנה בית העשוי חמר, חול, עפר ותבן.
אולם השמחה הסתיימה מהר מהצפוי, לאחר שבחורף הגיעו גשמים קשים והירקון הוצף והרס את הבתים. בנוסף, מחלת המלריה התפשטה במושבה החדשה וגבתה קורבנות, ובהם ארבעה ילדים.
בייאושם, וגם במצוות רופא מיפו לצאת מאדמת הביצות, החליטו חלק מהמתיישבים לעזוב את פתח תקווה ולעבור לירושלים, ליפו ולמקומות אחרים. מצב המושבה הלך והחמיר.
ב־1882 הגיעה שנת השמיטה, שהקשתה על הנשארים עוד יותר, ורובם החליטו לעזוב. בשנה זו שוב נגמר כספו של זרח, והוא ידע שעבודת כפיים לבדה לא תספיק. בלית ברירה הוא חזר שוב ללונדון, אולם מאחר שלא היה לו די כסף להוצאות הדרך, ביקש מרחל לאה למכור את כל תכשיטיה.
רגע לפני נסיעתו, כדי "לא לרפות את ידי הבונים האיכרים הנאמנים שהחזיקו בנחלתם", כפי שכתב בזיכרונותיו, כינס זרח את חבריו ונשבע בפניהם שאם יעזור לו האל לצבור הון, הוא יחזור אל אדמתו "לעבדה ולשמרה".
את הפרידה הקשה מארץ ישראל תיאר במילים: "חשתי כאילו ליבי ניתר ממני במחמדיו - גבעות החול של השרון". הוא הפליג עם משפחתו ללונדון, וכשקו החוף של ארץ ישראל התרחק ונעלם באופק, הוא הסתגר בתאו באונייה ולא יצא במשך יומיים.
• • •
בספטמבר 1882 נולד הבן אברהם בלונדון. בתקופה זו החליט זרח לפנות ליהודים עשירים, ובהם הברון רוטשילד. הוא הגיע לפריז, לפגישה עם רוטשילד, אולם הברון, שכבר תרם בנדיבות למושבות רבות בארץ, סירב לבקשתו להירתם.
ב־1883 חזר זרח לארץ לבדו וגילה שביתו בפתח תקווה הרוס ושהמושבה שוממה. הוא בנה מחדש בית של שתי קומות ושתל מטע זיתים וכרם ענבים, אולם ב־1884 חזר שוב ללונדון, להמשיך בגיוס כספים.
בין ארץ ישראל לאנגליה ביקר זרח בקהילות יהודיות באירופה וסיפר על החיים במושבות החדשות. בקיץ 1884 נסע ללייפציג, שהיתה אז מרכז עולמי למסחר בעורות ובפרוות, ועסקיו הניבו שם פירות.
לאחר צבירת ההון הוא ייסד בלייפציג את חברת "יישוב ארץ ישראל", חזר ללונדון וארגן גם שם חברה דומה. בשם החברה הוא יצא להשתתף בוועידת קטוביץ' המפורסמת, שנערכה בנובמבר 1884 והיתה למעשה הכנס הרשמי הראשון של "חיבת ציון", שאותו יזמו, בין היתר, ד"ר יהודה לייב פיסנקר והרב שמואל מוהליבר.
ללא הודעה מוקדמת ומבלי שאיש מנוכחי הוועידה הכיר אותו ואת פועלו, החליט זרח להשתמש במה שהוא מגדיר "תחבולה סנסציונית". הוא עטה על עצמו תרבוש טורקי אדום ועורר מייד את סקרנותם של הנוכחים.
זרח פרש בפני הצירים את קורות היישוב החקלאי בארץ, והציע להם להשקיע כספים בהתיישבות החקלאית. בהצבעה שנערכה הוקצבו 30 אלף פרנקים למושבה גדרה, ו־10,000 פרנקים לפתח תקווה.
בתום הוועידה חזר זרח ללונדון, ובדרך עצר שוב בפריז, לפגישה נוספת עם הברון רוטשילד. הפעם גילה הברון עניין בדברי האורח והבטיח לבנות תוכנית חדשה למושבות, ובהן גם פתח תקווה.
ברלוביץ: "המצב היישובי בארץ היה קשה מנשוא. אנשי המושבות היו תלויים בנדבותיהם של חובבי ציון בגולה ושל נדבנים כמו רוטשילד, אבל זרח ברנט היה אחר. הוא היה בעל הון, שהישיר מבט מול הברון רוטשילד בבקשותיו ובדיונים עימו".
בעל הון? בארץ הוא היה פעמים רבות כמעט חסר כל. מאיפה הגיעו כל הכספים שהוא גייס בנסיעותיו ללונדון?
"זה משהו שנתקלתי בו כשנסעתי אחרי זרח ללונדון וחקרתי את תולדות המשפחה. פרט לסבתא שלי, דינה, לזרח היו שני אחים, יעקב ומאיר. יעקב היגר לפריז ועבד שם בבורסה, ומאיר, שהיה רב ותלמיד חכם, הצטרף לזרח בלונדון עוד לפני שהוא עלה בפעם הראשונה לארץ.
"גם ליעקב וגם למאיר היה מה שנקרא 'ראש לעסקים', ושניהם ניהלו את העסק שהתחיל כבית המלאכה הקטן לפרוות שהקים זרח. הם עשו ממנו אימפריה ומכרו בגדי פרווה לכולם, וככה לזרח היה גב כלכלי. הוא היה עובד עם אחיו וחוזר לארץ ישראל עם כסף".
• • •
ב־1885 נולד לזרח ולרחל לאה בן הזקונים, אליעזר (לזרוס), והמשפחה חזרה מלאת תקווה ארצה. באותה שנה, בעזרת הכספים שגייס, נבנו בפתח תקווה בתים חדשים ורפתות, ברחוב שנקרא על שם חובבי ציון.
במושבה בנה זרח בית אבן, וביולי 1886 ערך חגיגה גדולה לחנוכתו, בטקס מפואר שתואר בעיתון "המגיד" כ"חג לאומי". אלא שערביי האזור התנכלו לתושבי פתח תקווה, שלחו את עדריהם להרוס את השדות החקלאיים, ואף תקפו את המתיישבים בצורה מאורגנת. היהודים התבצרו בבית האבן של משפחת ברנט והצליחו להדוף את התוקפים, אולם מצב הרוח הפך ירוד.
ב־1887 זרח שוב בלונדון, עם משפחתו, והפעם נשאר בה שלוש שנים. הוא הפסיק לראות את עצמו עובד אדמה, ופתח את העידן המאוחר שלו בארץ ישראל, שיתאפיין מעתה ביזמות ובניהול.
"מדי חושבי לשוב ולחדש את ניסיון ההתארחות שלי בפתח תקווה, הרגשתי את תשות כוחי", הוא כותב. "אני בן 47 ואין ביכולתי להמשיך בעבודת האדמה ולשאת את העול הקשה. במשך 14 שנה ששתי לקראת עבודה זו, על סכנותיה ותלאותיה, אך אין אני מסוגל עוד". עם זאת, זרח הבהיר: "לא נואשתי מלהשתתף בבניין הארץ באופנים שונים".
ב־1890 חזר זרח עם משפחתו לארץ, לא לפני שמכר את כל הבתים שברשותו לצבירת הון נוסף. הפעם התיישב ביפו, שם הבחין שכמות היהודים בעיר גדלה ושרבים גרים בבתים רעועים וקטנים בבעלות ערבית.
הוא רכש מאהרון שלוש "15 אלף אמות מרובעות (כ־7,000 מ"ר) אדמת חול בגבול העיר", במחיר פרנק אחד לדונם, וחגג הנחת אבן הפינה לשכונה, שעתידה להיקרא נווה שלום.
רבים מבני יפו לעגו לו וכינו את מעשיו "מעשי שטות ואיבוד ממון - יעלו עשבים על לחייך ושוב לא יצמח על החולות האלה", אולם זרח לא התרגש וכתב: "האמנתי בכל ליבי כי סוף היישוב העירוני להתרחב גם הוא בארץ, וזכות המצווה הגדולה של בניין היישוב תעמוד לי שלא אאבד את כספי לשווא".
הוא בנה במהירות את שורת הבתים הראשונה בשכונה והציע אותם לתושבי יפו במחירים נוחים מאוד - אולם איש לא היה מעוניין לעזוב את חומות העיר. זרח עבר להתגורר באחד הבתים החדשים, ובלילה השלישי לשהותו שם הגיע השודד מתחילת סיפורנו.
למרות השוד, זרח לא נרתע והעביר את אשתו וילדיו לגור איתו, לבדם, בשכונה החדשה. באותו זמן חלתה אשתו של הרב הראשי של יפו, נפתלי הרץ הלוי, והרופאים יעצו לה לחפש אוויר צח לטובת בריאותה.
הרב עבר עם משפחתו לימי הקיץ לאחד הבתים החדשים בשכונתו של ברנט, והאוויר הנקי והמרחב אכן השפיעו לטובה על בריאות הרבנית. הזוג החליט להשתקע בבית ולרכוש אותו.
בעקבות הרב הגיעו לשכונה יהודים נוספים, וזרח שמח לראות את מפעלו צומח ומצליח. בזיכרונותיו הוא מכנה את קבוצת הבתים המבודדת "מפעל" - כלומר, פעולה חשובה ורחבת היקף.
"בנווה צדק גרו אנשים כבר מ־1887, אבל היא היתה מעין רובע יהודי לעשירים שרצו לצאת מהצפיפות של יפו - ולהמשיך לעבוד בה", אומר מייקל, "לזרח, בנווה שלום, היה חזון אידיאולוגי אחר. הוא רצה לבנות עיר חיה ונושמת, עם חנויות, מקווה, בתי כנסת. הוא ראה בדמיונו מקום שבו אנשים גרים ועובדים.
"בצילומים של תחילת תל אביב משנת 1909 מקפידים שייראה כאילו האנשים עומדים באמצע חול, בשממה, אבל זו פוליטיקה, כי סמוך אליהם כבר היו נווה צדק ונווה שלום. הוא החשיב את תל אביב כעיר שנבנית לעשירים, והחזון שלו היה לבנות לעולים החדשים בתים לגור בהם".
שכונת נווה שלום עלתה כפורחת, וזרח המשיך במסעותיו הלוך ושוב ללונדון, להביא כספים להמשך בנייתה.
מייקל: "הוא היה בונה בתים של שתי קומות, כשבקומה הראשונה היתה חנות ובשנייה דירה למגורים. את הדירות מכר, ואת החנויות השכיר. מעל כל חנות היו חקוקות האותיות ZB, כלומר זרח ברנט (Zerach Barnett), ולפי הסיפורים הוא נהג לדפוק על דלתות החנויות בכל יום שישי, כשעה לפני כניסת השבת, כדי שיסגרו ולא יחללו שבת. כך כמעט עד יום מותו.
"אגב, בגלל שהעולים החדשים היו מגיעים ראשית ליפו, הוקמו בשכונה גם בתי מלון עבורם. לפני מותו של זרח, בשנות ה־30 של המאה ה־20, כבר גרו בשכונה עד כמה שידוע לי כ־3,800 משפחות".
• • •
ב־1904 עשה זרח את מסעו האחרון ללונדון, ובשובו כעבור שנה קנה 20 אלף אמות מרובעות (כ־9,500 מ"ר) על יד נווה שלום, במחיר 40 אלף פרנק. על קרקע זו בנה בתים נוספים והקים בית כנסת בשם "שונה הלכות". במקביל, התחיל בבניית הישיבה "אור זורח" ליד ביתו, שנקראה על שמו ונחנכה בספטמבר 1914, בראש השנה. בנוסף, הוא תרם שני דונמים ברחוב הבעל שם טוב למוסד "שערי תורה" של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהגיע לארץ ב־1904 וכיהן כרב הראשי של יפו והמושבות. במסגרת זו נבנו ברחוב בית כנסת, ישיבה ובית מלאכה, ששימש גם ללימוד עבודה בברזל.
כשמלחמת העולם הראשונה פרצה באירופה, זרח, שהיה בעל אזרחות בריטית, חשש מהתעמרות השלטון הטורקי ועבר עם משפחתו לאלכסנדריה שבמצרים, שהיתה בשלטון בריטי.
"קשה היה לי להיפרד מהארץ כלהיפרד מן החיים", כתב, "הרגשתי את חרדת הגלות במצרים עם כל זעזועיה, וחשתי בנפשי כאילו היא נתונה בכלא, ושם, על יד שערי הארץ, ציפיתי ליום בשורה על גאולתה".
הגאולה הגיעה ב־1917, כשהבריטים כבשו את ארץ ישראל וזרח חזר לנווה שלום ושמח לראות את השכונה חיה ותוססת. ב־1921, לציון יובל לעלייתו הראשונה ארצה, ערכו לו ידידיו ובני משפחתו חגיגה גדולה, שאליה הגיעו "כל ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל וידידיו", כפי שכתב בזיכרונותיו. בשנים הבאות המשיך זרח לחיות בנווה שלום, עד למותו ב־15 באוקטובר 1935, בגיל 92.
הוא נקבר בהר הזיתים, לצד רעייתו רחל לאה שנפטרה ב־1924. בסיום ספר זיכרונותיו הקדיש לה מקום של כבוד, כשכתב: "היום אני זוכר בכאב לב את רעייתי רחל לאה, שלולא היתה לי בעזרי, לא יכולתי לבצע את כל תוכניותיי".
"זרח ידע להעריך את אשתו, ואף הצהיר 'שלי - שלה'", אומרת ברלוביץ. "רחל לאה היתה אשת חיל שניהלה את עסקיו של זרח יד ביד עימו, ועצותיה הטובות סייעו לו וקידמו אותו. יחד הם שיתפו פעולה במעין חיים כפולים, שהרי זרח נסע 15 פעמים הלוך וחזור מאנגליה לארץ, שבחלקן טלטל יחד איתו אותה ואת ילדיהם הקטנים באוניות, ברכבות ובכרכרות רתומות לסוסים. כמשפחה חרדית, כל המסעות הללו נעשו תוך שמירת השבת והקפדה על אוכל כשר.
"כששאלו אותו על מקורות כספו, היה זרח עונה: 'זה הכל פיקדון מהקב"ה לבניית ארץ ישראל'. בעלייה הראשונה היה מקום גם לאנשים כמוהו, שהבינו שבניין הארץ וגאולתה צריכים להיקנות גם בעבודה, אבל גם בהון. זרח לקח על עצמו להיות אחד מאנשי ההון הללו".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו