עיניה של אנה־סוזט אדומות לאורך כל השיחה בינינו, אבל רק פעם אחת דמעות סוררות מוצאות את דרכן החוצה. זה קורה כשהיא מתארת כיצד אנשים עם מוגבלויות ואנשים על הספקטרום האוטיסטי נרצחו על ידי הנאצים באמצעות אוטובוס גז, במרחק חצי שעה בלבד מבית הולדתה בטיבינגן שבדרום גרמניה, בתחילת מלחמת העולם השנייה.
"מבחינתם של הנאצים, האנשים האלו לא היו ראויים לחיות", היא אומרת בדמעות. "וזה קרה רק חצי שעה מהבית שלי. הנאצים היו מרוצים כל כך מהקלות שבה זה עבד, ומכמה קל להרוג אנשים, שהם החליטו להעתיק את המיזם למחנות ההשמדה".
אבל היא מזועזעת לא רק מהזוועות שביצעו בני עמה ביהודים. היא מזועזעת גם מההיסטוריה המשפחתית שלה: ארבעת הסבים הגדולים שלה, האבות של סביה וסבותיה, היו נאצים מובהקים, ושניים מהם אף השתתפו בהשמדת היהודים: האחד היה מהנדס שבנה את תאי הגזים וגדרות החשמל של מחנה ההשמדה אושוויץ, והאחר - צלף באס.אס, שהיה שותף ברצח יהודים בהולנד.
"הם היו חלק מהמכונה הזו, חלק מהרצח הנורא הזה", היא מודה בפה מלא. "אלה האנשים שלי, העם שלי. וזה מה שהביא אותי לכאן".
את אנה־סוזט פייפר ("ההורים שלי שקלו לקרוא לי מישל, כמו השחקנית, אבל בסוף החליטו שזה מוגזם"), ובקיצור אנה, רק בת 19, אני פוגש בגן יפהפה במרכז הכפר הטיפולי "עדי נגב־נחלת ערן" שליד אופקים. מדי פעם מגיעים לגן כמה מהמטופלים, צעירים ומבוגרים בכיסאות גלגלים, במסגרת הטיול היומי עם המטפלים שלהם. צופים מרחוק במבקר שהגיע לדבר עם הצעירה הגרמנייה הנחמדה, שאומרת שלום במתיקות לכל עובר ושב.
כבר כמעט שנה שהיא בישראל, מתנדבת בכפר בגן של ילדים עם מוגבלויות פיזיות או על הרצף האוטיסטי. בפעם הראשונה הגיעה לכפר לשנת התנדבות באוקטובר 2020, כחלק ממיזם "מצעד החיים". בקיץ האחרון חזרה הביתה לשלושה חודשים, ובאוקטובר חזרה לכפר לעשרה חודשים נוספים.
"אני לא חושבת כל הזמן על הצורך לתקן את מה שעשו בני משפחתי בשואה", היא מבקשת להבהיר ומקפידה לומר את המילה "שואה" בעברית. "נכון, זה חלק משמעותי מהחיים שלי, אבל אני גם צעירה רגילה שבאה להתנדב. אני נהנית מעצם העזרה לילדים".
היא נולדה ב־2002 למשפחה חמה ומחבקת. ארבע שנים אחריה נולדה אחותה, יורדנה, בת 15. משפחתו של אביה, פרנק (51), מתגוררת בטיבינגן שנים רבות. המשפחה של אמה, בארבל (50), הגיעה מצרפת ומאזורים נוספים בגרמניה.
את הסבים והסבות שלה, בניהם של הבכירים הנאצים, היא הכירה היטב, אך אלו סירבו בעקשנות לדבר על החלקים בהיסטוריה המשפחתית שעליהם ידעו. גם הוריה של אנה לא ידעו, לדבריהם, על הזוועות שביצעו סביהם.
ב־2007 החלו שניים מתושבי טיבינגן, ג'ובסט ושרלוט ביטנר, לחקור עם כמה מחבריהם לכנסייה את עברה של העיר, כחלק מתהליך שהתרחש במקומות רבים באירופה להכרת השואה.
המחקר שלהם הביא לחשיפת הסוד האפל, שנסתר מעיניהם של רוב התושבים: שרבים מהם צאצאים של פושעים נאצים. בני הזוג, שמפעילים מאז שנות ה־80 ארגון כנסייתי בשם "TOS Ministries", שבמסגרתו הקימו מרכזי גמילה מסמים ובתים לילדי רחוב, החליטו, עם כמה מאות מחבריהם לערוך "מצעד חיים" משלהם. בין חברי הקבוצה הזו היו גם הוריה של אנה.
"רוב הגרמנים לא מספרים מה הם עשו במלחמה בגלל הבושה, ובגלל שלא רצו להתמודד עם ההשלכות של הווידוי", אומרת אנה. "יש אימרה בגרמניה שהאשם היחיד בסוף מלחמת העולם השנייה היה היטלר, כי כל אחד הצביע על השני. ההורים שלי התחילו לחקור את העבר שלהם וגילו היסטוריה מחרידה. כל הסבים שלהם היו נאצים, חלקם בעלי משנה אידיאולוגית סדורה ורצחנית".
• • •
טיבינגן נמצאת במרחק כשעתיים וחצי נסיעה ממינכן, מציריך ומשטרסבורג. העיר הציורית, עם בתיה הצבעוניים, האוניברסיטה העתיקה שנוסדה כבר במאה ה־15 והכנסיות היפהפיות, הוקמה כבר במאה השישית לספירה, וכיום מתגוררים בה כ־90 אלף תושבים. אבל מאחורי כל היופי הזה מסתתרת היסטוריה אנטישמית רבת שנים.
"מייסדי העיר היו אנטישמים, וכך גם התושבים שבאו אחריהם", מסבירה אנה. "הם היו גאים מאוד בכך שהקימו אוניברסיטה ללא יהודים. מאות שנים מאוחר יותר, בליל הבדולח, שרפו תושבים את בית הכנסת בעיר, ומהלבנים שנשארו הקימו דיר חזירים. בזמן השואה הכשירו אנשי המפלגה הנאצית בעיר קצינים שנשלחו לכל אירופה והתקדמו לדרגות מאוד גבוהות. אני עדיין לומדת על ההיסטוריה שלי, גם היום, וככל שאני שומעת יותר - זה נורא יותר".
אחת הזוועות המוקדמות שביצעו הנאצים התרחשה בטירת גראפֶנֶק, מרחק חצי שעה נסיעה מהעיר. בטירה המרשימה, שמזכירה ארמון מצויר מסרטי דיסני, הוקם בתחילת שנות ה־40 מרכז ל"המתת חסד", שבו רצחו הנאצים בשיטתיות בעלי מוגבלויות פיזיות ושכליות, כולל אוטיסטים וסכיזופרנים, שהובאו מכל האזור.
"בתחילה הם השתמשו באוטובוס אפור אטום, שאליו העלו את הקורבנות ושם רצחו אותם באמצעות הגז מהאגזוז. כשהבינו שזה איטי מדי, הם הקימו בטירה את תא הגזים הראשון, ובדקו אותו על הילדים שהובאו לשם", מוחה אנה את הדמעות. "הנאצים כל כך נדהמו מהקלות שבה זה עובד, שהם החליטו אחר כך לעשות את זה גם במחנות ההשמדה, בצורה מוסדית".
אנה עצמה נחשפה להיסטוריה המשפחתית כבר בגיל צעיר. "תמיד התעניינתי בהיסטוריה, וכבר כילדה ידעתי שמשהו נורא קרה במלחמה, אבל לא ידעתי מה. בסביבות גיל 12 אמא שלי הביאה לי ספר על השואה, שסופר בו על ילדה יהודייה שהתמודדה עם אנטישמיות. אחר כך אבא ואמא התחילו לספר לי, צעד אחר צעד, מה קרה במשפחה שלי.
"ביקרתי באושוויץ בפעם הראשונה בגיל 14. הייתי שם שבוע עם אמא שלי. מאוד רציתי לדעת מי אני, מה הקשר של הסבים שלי אלי, הרי הם מתים, הם בעבר. אמא הלכה איתי יד ביד ואמרה לי שסבא רבא שלי עזר להקים את תאי הגזים. הרגשתי מאוד אשמה. למה הוא עשה את זה? למה לא עצר?
"כעסתי, זעמתי על כך שאני גרמנייה, תהיתי למה זו חייבת להיות אני. זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי מה קרה שם, שהבנתי ש־6 מיליון יהודים נרצחו, מתוכם 1.3 מיליון באושוויץ, באמצעות סבא רבא שלי. זה שבר את ליבי, להבין עד כמה היהודים היו לא אנושיים בעיני העם הגרמני".
• • •
הרמן ברנהרט, הסבא רבא של אנה מצד אמה, עבד כמהנדס במפעל גרמני בשם "בונה ורקה", שעסק בייצור גומי סינתטי. עם הקמת אושוויץ עבר לעבוד במפעל בשטח המחנה, שבו הועבדו יהודים רבים בפרך - בהם, בין השאר, הסופר פרימו לוי וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל. באוקטובר 1941 החלו ברנהרט והעובדים במפעל להקים את מחנה בירקנאו (אושוויץ 2), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים. "סבא רבא שלי עזר להקים את גדרות החשמל ואת תאי הגזים, הפלטפורמה לכל כך הרבה קורבנות", אומרת אנה.
"תוך כדי המלחמה סבא רבא שלי חזר הביתה וסיפר למשפחתו על מעשיו, אבל אמר להם לא לדבר על כך לעולם, מפחד שיירצח או יישלח בעצמו למחנות. אחר כך, עדיין במהלך המלחמה, הוא התגרש, שינה את שם המשפחה שלו ונעלם. זו היתה הפעם האחרונה שבה סבא שלי, רודולף, שהיה אז בן 8, ראה אותו".
רודולף ברנהרט נחשף לסיפור המזעזע על אביו רק בשנות ה־80 לחייו. "ב־2012 הוא נסע לישראל ופגש ניצולי שואה, שמע מהם מה אבא שלו עשה, והתנצל בפניהם. עשרה ימים אחר כך הוא נפטר. סבתא שלי תרמה לניצולי שואה את כל מה שהותיר אחריו".
שני סבים נוספים של אביה ושל אמה של אנה היו גם הם חלק ממכונת המלחמה הנאצית. "סבא של אמא שלי, יעקב וילהלם פוקס, היה אחראי במפעל לייצור טנקים, שכנראה העביד יהודים בכפייה", היא מספרת ומראה לי תמונה של פוקס לבוש במדי אס.אס. לא ברור מדוע לבש את המדים, כי לא שירת באס.אס, אך מהתמונה ניכר שהוא גאה בהם.
"הוא היה אדם מאוד אגרסיבי, לפי מה שסיפרו לי. יום אחד הביא הביתה תכשיטים, עגילים ושרשרת, ונתן אותם במתנה לבת שלו, סבתא שלי, שהיתה בת 8. אבל היא הרגישה שמשהו בתכשיטים לא טוב וזרקה אותם. היא לא רצתה לענוד משהו שלא היה שלה".
הסבא רבא הנוסף היה וילהלם פייפר, סבא של אביה של אנה, ששירת כקצין בוורמאכט. "הוא שירת בצרפת, באוקראינה, ברוסיה ובמדינות נוספות. תפקידו היה להכין את האזורים הכבושים לקראת ביקורם של קצינים בכירים ואישי ציבור. ייתכן שהיה מעורב גם בירי בחפים מפשע, אבל הוא מעולם לא דיבר על זה. הוא הותיר אחריו יומן, שבו סיפר עד כמה המדינות שבהן ביקר יפות, אבל כמובן לא סיפר מה הם עשו".
סב נוסף של אביה של אנה, ארנסט האמאן, שירת גם הוא באס.אס. "הוא נולד ברומניה, בקהילה גרמנית שהיגרה לשם. עוד לפני המלחמה הוא היה בכלא, לא ברור למה, אבל זה כנראה היה משהו נורא. עם פרוץ המלחמה הוא סירב להתגייס לצבא הרומני ונסע לגרמניה, להתנדב לאס.אס.
"הוא היה מאמין אדוק באידיאולוגיה של הגזע הארי והאמין שיהודים, בעלי מוגבלויות וקומוניסטים הם נחותים ואין להם זכות לחיות. אבא שלי, שהכיר אותו, סיפר שכילד הוא היה מאוד מפוחד ממנו. היה בו משהו מאוד אכזרי. בארוחות משפחתיות הוא היה מדבר על בעלי מוגבלויות ויהודים בשנאה תהומית.
"במלחמה הוא שירת, בין השאר, כצלף ביחידה של האס.אס בהולנד, והיה מעורב ברצח של פרטיזנים ויהודים. תפקיד נוסף שהוא לקח בו חלק היה סיורים במקומות שנכבשו וטיהורם מיהודים. הוא לקח חלק אקטיבי ברצח. מאוחר יותר היה שותף בפרויקט לגירוש יהודים ופולנים מבתיהם שבפולין למחנות ריכוז, ויישוב של גרמנים בבתים שנעזבו. האמאן שרד את המלחמה והפך לאיש תחזוקה. הוא מת כשהייתי תינוקת. יש לי אפילו תמונה שבה רואים אותי יושבת על ברכיו".
מבחינתה של אנה, "האמאן הוא זה שחולל את הזוועות הקשות יותר. הוא זה שמעורר בי יותר רגשות קשים. יש לי תחושה שהרמן ברנהרט הוכרח במידה מסוימת לעשות את מה שעשה, והתקשה לחיות עם זה. ארנסט האמאן, לעומת זאת, עשה הכל כדי לרצוח אנשים. זה היה הרצון העמוק ביותר שלו. הוא הגיע מרומניה לגרמניה על דעת עצמו, למרות שלא היה עשיר ולמרות שזו לא היתה נסיעה קלה. הוא היה מוכן לשלם מחיר, להקריב את עצמו, כדי לרצוח יהודים. ועד יום מותו הוא לא התחרט על מה שעשה".
קשה מאוד לגלות את כל ההיסטוריה הזאת על המשפחה שלך.
"בכיתה י"ב עשיתי בבית הספר פרויקט על הרמן ברנהרט. ישבתי מול המחשב ובכיתי. לא הבנתי איך הסבים הגדולים שלי חיו חיים כפולים. הם רצחו וירו, התייחסו לאנשים כמו אל חיות, בזמן שבבית חיכו להם המשפחות שלהם. איך אפשר לשנוא אנשים עד כדי כך? זה מכניס אותי להלם כל פעם מחדש. אתה יודע שחיים של אדם נגמרו כי סבא רבא שלך ירה בו. אני ממש יכולה לדמיין את האמאן אונס מישהי, עד כדי כך.
"עיתונאית גרמנייה שאלה אותי פעם למה אני משתמשת במילים קשות כל כך. היא אמרה שזה כאילו שאני עירומה, שאני מפשיטה את עצמי ומאפשרת לכל אדם לפגוע בי. שגם אני צאצאית של האנשים האלו, ושהאמת כואבת לעם הגרמני.
"הסברתי לה שהעם הגרמני מסתיר את האמת עד היום באמצעות מילים יפות, וזה לא עוזר לאף אחד. כשניצולי שואה שומעים שסבא רבא שלי בנה את תאי הגזים, וסבא רבא אחר היה צלף שרצח אנשים, הם מזדעזעים. אבל כשהם רואים שצעירה גרמנייה מספרת את זה בלי להסתיר דבר ומקבלת אחריות - אז אפשר להתחיל את תהליך ההחלמה".
• • •
כשאנה נכנסת לגן הילדים שבו היא מתנדבת ואומרת בעברית "בוקר טוב", ברור לחלוטין שהיא מרגישה בבית. והילדים מתמסרים אליה בלי היסוס.
ליד אחד השולחנות מביט בנו לביא, בן קצת יותר משנתיים, שמתמודד עם קשיי תקשורת. בצד השני יושבת על כיסא גלגלים ילדה, בת שנה, שמתמודדת עם מוגבלויות בהליכה ובראייה. על הכיסא שלה יש משחק עם שרשראות, שאותן היא יכולה לחוש. כשהיא מתחילה פתאום לבכות, אנה ממהרת אליה.
"אני מרגישה שאני עושה כאן שינוי בכל כך הרבה מובנים", היא מתרגשת. "כשהגעתי לכאן, זו היתה הפעם הראשונה שבה פגשתי ילדים ואנשים עם מוגבלויות. בהתחלה היה לי לא פשוט. היו עלי צרכים, קיא, כל מה שאפשר. אבל התרגלתי. העבודה כאן גרמה לי להיפתח, וגם לימדה אותי להיות רגועה יותר".
"עדי נגב־נחלת ערן" הוא כפר שיקומי, אחד מכמה מרכזים לילדים ולמבוגרים שמתמודדים עם מוגבלות שכלית־התפתחותית קשה ובעיות רפואיות מורכבות, כמו מומים ומחלות גנטיות. את המיזם הקים ב־2003 האלוף (מיל') דורון אלמוג, והכפר בנגב נקרא על שם בנו ערן, שסבל מאוטיזם ומעיכוב התפתחותי והלך לעולמו בגיל 23. אלמוג עומד בראש הכפר השיקומי, ובשנת 2016 זכה בפרס ישראל למפעל חיים.
ב"עדי נגב" פועלים בית חולים סיעודי, מרכז פרא-רפואי, בריכה הידרותרפית ומרכז חקלאי, לצד גן ילדים שיקומי, שבו מתנדבת אנה, ובית ספר לחינוך מיוחד. במקום פועל גם גן ילדים קהילתי, שמשלב ילדים שאינם בעלי מגבלה עם ילדי החינוך המיוחד.
אנה מתגוררת עם מתנדבים נוספים בשכונת המגורים שנמצאת בכפר הטיפולי. היא מתכננת להמשיך להתנדב בכפר בשמונת החודשים הקרובים, ולאחר מכן לחזור לגרמניה ללימודי תואר ראשון בסוציולוגיה.
לישראל היא הגיעה לראשונה כילדה, בעקבות פעילות הוריה בארגון "מצעד החיים" של טיבינגן. אחר כך ביקרה בארץ עוד כמה פעמים.
דיברתם על השואה בבית הספר?
"כן, אבל בצורה של כרונולוגיה ועובדות. אף אחד לא יודע למי יש היסטוריה נאצית במשפחה, ואף אחד לא מדבר על זה. במקום זה מסתתרים מאחורי עובדות ומספרים. לכן היה חשוב כל כך שאמא שלי לקחה אותי לאושוויץ כילדה, כדי שאוכל לחוש ולהבין כמעט ממקור ראשון מה קרה שם.
"הגרמנים לא מדברים מספיק על השואה. נכון, יש טקס בכל שנה, והדלקת נרות ופרחים, ומדברים על זה בחדשות, אבל זה לא אישי. הפוליטיקאים אומרים 'לעולם לא עוד', אבל בינתיים רואים שם יותר ויותר אנטישמיות, לא רק מצד ניאו־נאצים אלא מצד כלל האוכלוסייה.
"כל הזמן מתרחשות מתקפות אנטישמיות. בכל בית כנסת מוצבים מאבטחים ושוטרים עם רובים. נער מהכיתה שלי שלח בקבוצת ווטסאפ תמונה של ענן אפר, שמעליו נכתב: 'משפחה יהודית'. זה היה מצחיק מבחינתו. זה משוגע. יש לי חבר יהודי שכינו אותו 'חזיר יהודי' ואיחלו לו לחזור לאושוויץ. בעיר שלי מישהו הציב שלט עם מגן דוד שקרא להפסקת האנטישמיות, ולמחרת השלט כבר היה קרוע ומרוסס בגרפיטי.
"בגרמניה כל הזמן מאשימים את ישראל, עושים לה דמוניזציה, כאילו מדובר במדינה רעה שתמיד תוקפת את הפלשתינים המסכנים. לפני שבועיים נרצח בפיגוע בירושלים אליהו קיי, אבל בחדשות בגרמניה לא ציינו בכותרת שמדובר בפיגוע, ומהדיווח היה אפשר להבין שישראלים הרגו מישהו בירושלים.
"מבחינת הגרמנים, בסאבטקסט ישראל תמיד אשמה. אנחנו רואים לא מעט הפגנות, בכל מיני נושאים, ותמיד נוכחת בהם קבוצה שמחזיקה דגלים פלשתיניים וקוראת להרוג את היהודים. מה זה, לכל הרוחות? אתם מפגינים בעד איכות הסביבה או נגד חיסונים, מה הקשר לפלשתינים או לרצח יהודים? זה הזוי.
"אתם אומרים 'לעולם לא עוד', אבל בפועל זה קורה שוב. אולי בצורה אחרת, אולי לא באותו סדר גודל, אבל זה ממש לא 'לעולם לא עוד'. יהודים לא יכולים היום להיות טוחים בגרמניה.
"אנחנו חייבים ללמוד מהעבר ולקחת את מוסר ההשכל לעתיד, כי רק כך נצליח להתחיל להחלים כחברה. מהסיבה הזו אני לא מסתירה כלום, וחושפת גם את הפרט הקטן ביותר לגבי המשפחה שלי".
• • •
בספטמבר 2020, בשיא הגל השני של הקורונה, החליטה אנה לבוא לישראל לתקופה של עשרה חודשי התנדבות, מטעם "מצעד החיים". "האנטישמיות בגרמניה רק התרחבה במהלך הקורונה", היא נזכרת. "היו כל כך הרבה שמועות וקונספירציות סביב היהודים והקורונה, ושיא החוצפה היה שהרבה גרמנים השוו עצמם לניצולי שואה, ענדו טלאי צהוב נגד חיסונים וטענו שהם כמו אנה פרנק ושאר הקורבנות. זה היה מטורף לגמרי. אנחנו צאצאי הרוצחים, איך אתם מעיזים להשוות את עצמכם לקורבנות?
"ואז קיבלתי את ההצעה מ'מצעד החיים' להגיע להתנדב ב'עדי נגב', וראיתי בזה סימן. ידעתי שאנשים עם מוגבלויות הם הרגישים והחלשים ביותר, וחשבתי שזה יכול לעשות טוב - שאדם גרמני יגיע לישראל ויסייע לילדים עם מוגבלויות, דווקא באמצע מגיפה".
מה הסבים הגדולים שלך היו אומרים אילו ידעו שאת מתנדבת עם יהודים בעלי מוגבלויות?
"אני מאמינה שהם היו בהלם, ואם היה להם רובה ביד, היו יורים בי במקום. הם היו רואים בי את הבושה של המשפחה, הכבשה השחורה. מבחינתי זה מדהים שהחיים שלי יכולים להיות ההפך המוחלט מהעבר הנורא.
"אבל חשוב לי לומר שאני לא כאן רק בגלל העבר. אני עסוקה בהווה ובעשיית דברים טובים. אני גאה בזה. אלי ויזל אמר שההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. במשפחה שלי היו גם שנאה וגם אדישות. לכן, במקום לשנוא יהודים או להתעלם מהם או מאנשים עם מוגבלויות, אני בוחרת לעבוד איתם. אני לא יכולה לשנות את העבר, אבל אני יכולה לעשות צעדים כדי לתקן את מה שנשבר ונרמס".
לו יכולת, מה היית אומרת לסבים שלך?
"הייתי מתעמתת איתם ואומרת להם: 'אתם חושבים שהייתם נעלים, ושהחיים של היהודים שרצחתם היו חסרי משמעות, אבל אתם אלה שהיו חסרי משמעות. הרסתם את המשפחה שלכם, את העם שלכם, כי שנאה לעולם לא מנצחת, רק אהבה'".
מה ההורים שלך אמרו על ההחלטה להתנדב פה?
"אבא שלי הוא זה שדחף אותי לשנת התנדבות שנייה. הוא ראה כמה ההתנדבות טובה לי, ואיך הסיפור של חיי מתכנס אליה.
"דווקא החברים שלי מהתיכון לא הבינו למה החלטתי בסוף הלימודים לעזוב הכל ולבוא להתנדב בגן לחינוך מיוחד. הם שאלו אותי אם אני רוצה למות בישראל, כי יש שם טרור והקורונה השתוללה באותו זמן. הם לא הבינו מה המשמעות של התנדבות בישראל מבחינתי.
"רוב הצעירים בני גילי מסיימים תיכון, ואז נוסעים לאוסטרליה לגלוש או עובדים בבר, ולאחר מכן לומדים באוניברסיטה. אני רציתי לעשות משהו בעל משמעות.
"חשבתי שאהיה הגיבורה שבאה לתמוך בילדים, וגיליתי שהם אלה שמלמדים אותי. הם מגיעים מנקודת התחלה כל כך קשה בחיים, ולמרות זאת הם שמחים ומלאים באופטימיות. הם נלחמים יום־יום על החיים שלהם, וזה מעורר השראה. הם אלה ששינו את חיי".
hanangreenwood@gmail.com
