ליבי נשבר שטקס פרסי ישראל יתקיים ללא נוכחותו של הפרופסור שקרא לחרם על אוניברסיטת אריאל ושטיפה תמך ב־BDS בזמנו הפנוי, עודד גולדרייך. ליבי התמלא גאווה וכבוד כשעמיתים מהאקדמיה התייצבו לצידו, ואחד מהם אף נתן לו בטקס אלטרנטיבי את פרס ישראל שהוא קיבל פעם. יפה. קולגיאליות מחממת סרעפת, בקרב אנשים שאינם ידועים דווקא כאוהבי אדם מובהקים.
אבל יש בעיה עם האֶבֶל האוטומטי של החבר'ה האלה מהאקדמיה על מות הדמוקרטיה, שוב, בפעם השלישית השבוע. הבעיה היא שדווקא הקריאה לחרם על ישראל היא האקט הלא דמוקרטי, כי דמוקרטיה היא משחק פנים־ארצי, ואם אתה מפסיד במלחמת הדעות, אתה לא יכול להביא עזרה מבחוץ שתכפה את דעתך בכוח. זה נקרא להיות סוציופת. אם לא מתאימה לך מדיניות - צא אל שוק הדעות, תתווכח, תתמקח, תרוץ לכנסת, תיצור השפעה, תהרוס את האוניברסיטה. אבל גולדרייך ביקש מהבן־דוד הבריון שלו לבוא לפתור לו את הבעיה שלו עם חבריו מהכיתה, ועכשיו הוא מתבאס שהם לא בחרו בו לקבוצות בכדורגל.
טוב עשה השר גלנט שהחליט למנוע את הפרס מהפרופ' גולדרייך, וטוב שמייד קפצו כל אלה שחושבים כמוהו באקדמיה והתייצבו לימינו, כדי שנדע כמה האקדמיה נשלטת בידי פאתי השמאל האנטי דמוקרטי. הלוואי שבשם הרעיון הנאצל של גיוון, שהשמאל העולמי מוביל, נשכיל לגוון את האקדמיה באנשים שחושבים שישראל זה מקום סבבה.
איכשהו הולך ומתברר שהשמאל העמוק מלא אנשים שמשווקים את עצמם כיפי נפש, אבל הם דווקא טיפה מחוספסי נפש. רשימה חלקית: חיים דעואל לוסקי, לכאורה מטריד מינית וגם איש שמאל מסור, יצחק לאור, המשורר האנס לכאורה, והמו"ל שלו, שלא עצר את פרסום מאמריו יותר מעשור אחרי שנודעו מעשיו, לא נקפח את עזרא נאווי זצ"ל, ולהבדיל אלף הבדלות, גם עמוס עוז נכנס כנראה לרשימה של האנשים המסתירים דפוסי אלימות אישית במסרי שלום עולמי. השבוע הצטרפו לרשימה הזאת כמה מפגיני בלפור עם מגאפון טרחני "הון, שלטון, עולם תחתון", שהמשיכו לצעוק את סיסמאותיהם המשמימות, גם כשאמא צעירה בכתה והתחננה שיפסיקו, כי ילדיה לא מסוגלים להירדם ככה. זה הכל אותו דבר: אישיות אלימה בעטיפת עלי זית.
אידיאולוגיה קיצונית, שמאל או ימין, היא הרבה פעמים רק תחפושת לנשמות פגועות, שמחפשות לפגוע הלאה כדי לרפא את כאבן. מי שמחרים את בני עמו הוא תוקפן במסווה של אידיאולוג. הדמוקרטיה יכולה להכיל את זה, אבל אל תצפו לקבל על זה פרס.
איור: יהודה נוני, Nuni-art.com
נתנז
הפעולה בכור הגרעיני הפרסי בנתנז היא עוד פנינה בשרשרת הפנינים של הבחורים הטובים, הנלחמים את מלחמתנו בקמים להשמידנו בלי שתהיה להם אפילו סיבה טובה. אני לא יודע אפילו להתחיל לדמיין איך עושים מבצע כזה, איך אוספים מידע מודיעיני, איך חודרים אל תוך מערכות מוגנות לתפארת, איך, בתזמון מושלם, סוגרים למג'נונים מטהרן את השלטר על הפרויקט השטני שלהם.
אני חושב לי: איזו רמת מצוינות כמעט לא אנושית מפגינים החבר'ה מהמוסד, משייטת 13, מהסייבר. כמעט לא להאמין שהם פירותיה של מערכת החינוך הישראלית, המלמדת בינוניות, חפיפניקיות, עיגול פינות והשגת התאמות.
ברור לי שמי שהוציא לפועל מבצע כזה לא חיפש שום הקלה בדרכו אל מעבה האדמה בנתנז, לא עשה שום קומבינה, לא ביקש שום פטור. ואני חושב לעצמי, כמה נהדר שיש לנו אזורים בקיום הישראלי, שהם כל כך מעולים, שאיכותם מגינה עלינו מול האתגרים הכי קשים שמדינה יכולה להתמודד מולם, אזורים שמושכים את הכלכלה שלנו מעלה־מעלה.
ואז אני חושב: ומה עם שאר המערכות, למה הן לא ככה? למה רמת הביצוע הזאת לא מתפשטת מטה, אל הממשלה, אל הרשויות, אל המוסדות, אל העסקים, אל הרשתות החברתיות, אל הנהיגה בכבישים, אל ההתנהגות במלון באילת?
אנחנו טובים בשיאים, בפסגות, לא בחיים עצמם. יש חיסונים לכולם, אבל מערכת הבריאות עצמה יבשה כמדבר. חכמי האינטרנט מצליחים לבקע בכוח המקלדת חומות בטון בארצות רחוקות ולהפילן, אבל האינטרנט שלנו בבית בקושי זז. שייטת 13 פוגעת בספינת משמרות המהפכה, אבל המצב בימ"חים זוועה כרגיל.
מילא, אם היינו חיים באיזה מקום אפור, דל, משעמם, עם אנשים מרובעים וקטנים. אבל לכל הרוחות, הגדוּלה ניכרת פה בכל מקום, פסגות נכבשות לפחות פעם בשבוע, וזה לא מחלחל. וזה מתסכל, ואפילו מכעיס לפעמים.
זמן חדש בא עלינו, זמן קשה מאוד. אמריקה התהפכה על השכל, האיראנים מחממים מנועים, בהאג הדליקו את הגז שעליו יטגנו אותנו. לא נלך שולל אחרי ההתעלות של דעיכת המגיפה. עוד רגע יהיה פה ממש מסובך. נרים מבטינו אל הטובים שבבנינו ובבנותינו וניישר קו לפיהם, כי ממש בקרוב נצטרך להיות אומה מצוינת בכל התחומים, אחרת יאכלו אותנו חיים.
ולאיראנים ההמומים אני מציע לברך בשישי במסגד את הברכה המסורתית: אללה נתנז ואללה לקחז. יהי שם אללה מבורכז.
אלטע זאכן
מתחילת הרחוב אני שומע את הרמקול המשמיע את אותה הקלטה ישנה: "אלטע זאכן, אלטע זאכן! בגדים, מכונת כביסה, ספה, תנור, מקרר, אלטע זאכן!". אני יודע שבתוך כמה שניות יגיע הפולקסוואגן טנדר האחרון בעולם, בקבינה שני ערבים משועממים, בארגז מאחור קשור מקרר ישן, יש לי חשד שזה אותו מקרר תמיד, ובטרם אני מספיק לחשוב מה אני יכול למכור, ממה אני רוצה להיפטר וכמה אקבל, הוא כבר חולף על פניי וממשיך לרחוב הבא.
יש לי תחושה עמוקה שגם אנשי האלטע זאכן התייאשו מזמן מהמקצוע. הם חולפים ברחוב בלי לתת אפילו הזדמנות לצאת למרפסת ולצעוק "עצור!". שלא כמו האוטו גלידה, שעוצר פה ושם לכמה דקות, הם פשוט מפליגים לדרכם, מבינים שאין מוכרים, וכנראה שאין גם קונים לג'אנק הזה, ועדיף לגמור מהר ולחזור הביתה. אני מניח שגם נמאס להם לשמוע אלפי פעמים ביום את אותה הקלטה ישנה, של ערבי המכריז ביידיש "אלטע זאכן", דברים ישנים. לא בטוח שהוא ידע מה הוא שר, בטוח שהם לא יודעים שאפילו היתה פה פעם שפה כזאת, יידיש. האלטע זאכן קנו אותה מזמן ומכרו בשוק של שכם.
יש לי חשד שהחבר'ה האלה הם סוכנים ירדנים רדומים. הרדימו אותם בשנות ה־50, אמרו להם ללמוד את הרחובות, לשים לב לפרטים, ויום יבוא והם יופעלו, משל היו סוכני מוסד בטהרן. רק מה, זה שהרדים אותם כנראה נרדם ולא קם, ושכחו להודיע לכל הסוכנים הרוכלים שכבר אין צורך, ומשכורתם המשיכה לדפוק, ביורוקרטיה ירדנית, והם המשיכו לנסוע בערים עם ההקלטה שחילקו להם במוחבאראת - אלטע זאכן!
והשנים עברו, ולסוכנים הרדומים נולדו ילדים רדומים, ונכדים, וכולם הצטרפו לביזנס המשפחתי, באותו טנדר שקיבלו בזמנו מהמלך עבדאללה ירום הודו, שנרצח על מדרגות אל־אקצא. והם עדיין נוסעים ושרים, וגם אם בחלומות בא להם השיר, שאינו יכול להפסיק לנגן גם כשהטייפ מכובה, זה בסדר, כי יש להם חיים עם משמעות.
משמעות קיומם היא להזכיר לכולנו שפעם היו לחפצים כאן חיים שניים, ושלישיים, ולא כל מה שקנינו ומאסנו בו היה הולך לפח. תמיד היה מישהו שבשבילו הזבל שלנו היה אוצר. והם מראים דוגמה אישית, בנוסעם בטנדר פולקסוואגן כתום, כי עם המאוורר על הדשבורד, מי צריך מזגן?
באחד הימים אאזור אומץ ואעצור את האלטע זאכן במרוצתו, אציע לו את הרדיו הישן של סבי בעבור חמישה בישליק, ואראה מה יעשה. אם יסרב, אדע בוודאות: מישהו עושה עלינו סיבוב בפולקסוואגן דאבל קבינה.
avrigilad@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו