דרכון יורק אש: גירוש פורטוגל - אז והיום

הפעם הראשונה שבה הגיעו לאוזניי זמזומים ושמועות על הסיפור הבלתי נתפס הזה, היתה כשביקרתי בליסבון לפני שנים. זה היה ביקורי היחיד אי פעם בפורטוגל, ואני, עם המזל שלי, במקום לחגוג את קלות הדעת וליהנות מבירה וממוזיקה טובה במועדונים המסוגננים של העיר ההררית, מצאתי את עצמי מחטט בסיפורים ישנים על הקהילה היהודית.

לא שמעתי לפני כן יותר מדי פרטים על גירוש פורטוגל, שהיה אחד האירועים הנבזיים בהיסטוריה. הסיפור הגדול של גירוש ספרד תמיד האפיל עליו וקצת גנב את ההצגה. ובכלל, שיעורי ההיסטוריה של נעורינו השאירו אותנו בסך הכל עם חופן של כותרות גדולות שלא אמרו לנו כלום, ושהתחברו איכשהו לתאריכים שאמרו אפילו פחות. אז הגענו לליסבון כדי לצלם תוכנית על הפרק היהודי בתולדות העיר, ורצינו לשמוע סיפור אנושי שייתן פנים לכל הפרק העגום הזה.

לאן שלא הגענו בבירה הפורטוגלית, ועם מי שלא שוחחנו, ריחף באוויר סיפור אפל ומסתורי על ספינות שיצאו מפורטוגל עמוסות בילדים יהודים. מאות מהם. זה קרה בשנים האחרונות של המאה ה־15. הילדים - המבוגר שבהם צעיר מ־15 - נתלשו מזרועות הוריהם. הספינות הפליגו דרומה לעבר האיים שמול החוף המערבי של אפריקה, שנכבשו כולם על ידי הצי המלכותי המפואר.

אותן ספינות, שהפכו את פורטוגל של המלך ז'ואאו מממלכה זניחה בשולי היבשת האירופית לאימפריה של ממש, עשו זאת במידה רבה בזכות חכמים יהודים - אנשי תורה ומדע, קרטוגרפים וממציאים ילידי ספרד, שהשמות הבולטים שבהם היו אברהם קרסקס (לא פעם נכתב קרשקש) והרב אברהם זכות. קרסקס התמחה בשרטוט מפות ימיות, וזכות פיתח מכשירי ניווט שפתחו אופקים חדשים בפני תשוקת הגילוי, הנדודים והזהב של רבי חובלים, ושבלעדיהם ספק אם אנשים כמו ואסקו דה גאמה או קולומבוס היו מגיעים רחוק כל כך.

אבל בעת הגירוש האכזרי, אף אחד לא זכר את הנווטים והקרטוגרפים היהודים. ובקיצור, מאות הילדים שנתלשו ממשפחותיהם הושלכו לגורלם מהספינות במרחק מה מהחופים האפריקניים. מי שיגיע יגיע ומי שלא - אז לא.

הסיפור החל ללבוש אופי של אגדה, כשסיפרו לי שאותם ילדים וצעירים הצליחו להקים מעין קהילות באיים כמו כף ורדה וסאו טומה. עד לכיבוש הפורטוגלי, האיים הללו לא היו מיושבים כלל, וכעת מצאו את עצמם הנערים המגורשים בתנאים שמזכירים את הספר "בעל זבוב" - ללא מבוגרים כלל, וכמובן גם ללא הגנה, מזון, הנהגה רוחנית או חינוך.

• • •

השמועות היו שבניגוד למשל המחריד של בעל זבוב, הנערים הללו לא הפכו לחיות פרא ולא פגעו זה בזה. הם דווקא ניסו להקים קהילה תומכת, ואפילו לשמור פה ושם על שמותיהם ועל מנהגים שזכרו מהבתים שלהם - ברוב המקרים בתי יהודים שהתנצרו בכפייה שמרו בסתר על אי אלו מנהגי חגים ומאכלים יהודיים.

היתה אפילו שמועה, חדשה הרבה יותר, על שגריר כף ורדה (קאבו ורדה, כפי שקוראים לה בפורטוגזית) לאו"ם, שפגש במסדרונות בניו יורק את סילבן שלום, ואחרי שהציג את עצמו כבעל שם משפחה יהודי - בן עוליאל או משהו קרוב לכך - ביקש להדק את הקשרים בין האיים הללו (שזכו לעצמאות ב־1975) למדינת ישראל. מה שאכן התרחש מאז שנת 2000.

הסיפור הסעיר את הדמיון, אבל זה גם מה שגרם לו להרגיש כמו מיתוס. מסוג האגדות שנרקמות בנפשות נסערות מדי. הדברים צרבו להם מקום מסוים בליבי, אבל קשה להגיד שהתפלאתי למצוא שבערכי הוויקיפדיה של כף ורדה או סאו טומה אין מילה וחצי מילה על הסיפור היהודי הפורטוגלי.

נכתב שם רק שהאוכלוסייה הראשונה באיים היתה עבדים ועבריינים שיושבו שם בכוח על ידי שלטונות פורטוגל. מה שמלמד שהמילה "עבריינים" יכולה לחול גם על משפחות שנאנסו להתנצר ומאוחר יותר חטאו באכילת כף של חמין מחתרתי לכבוד שבת. אותו חמין שבפורטוגל קראו לו "אדפינה" ולכן עד היום במשפחות מסוימות בארץ קוראים לחמין "דפינה".

אני חוזר ומספר את הסיפור הזה, כי לאחרונה נסערתי לגלות שיש לו רגליים היסטוריות. בזמן האחרון נחים לצד מיטתי הכרכים העבים של "הסיפור של היהודים", שכתב סיימון שאמה.

שאמה הוא אוצר בלום של ידע, אבל בניגוד לידענים אחרים הוא גם מספר סיפורים גאוני ומלא תשוקה. הוא כבר כתב על רמברנדט ועל שייקספיר, על יצירות אמנות גדולות ועל מלחמות אזרחים קטנות, וספרים רבים שכתב הפכו לסדרות טלוויזיה מצליחות בבריטניה. אבל בשנים האחרונות מתברר שהוא החליט לחזור הביתה, ובהיותו יהודי בריטי עם מקום בבית הכנסת, ובן לאב ספרדי ולאם אשכנזייה, ישב וכתב בשלושה כרכים סיפורים נבחרים שמתארים 3,000 שנה של יהדות ויהודים.

חשבתי בהתחלה שזה קצת יומרני מדי, וניגשתי לקריאה מתוך חשדנות, אבל אני חייב להודות שאינני זוכר מתי נתקלתי בספר שגרם לי לא פעם ולא פעמיים להטיח אותו בשולחן, ולצאת המום אל הרחוב כדי להתאוורר קצת. לנשום. לבכות כמו ילד. או לצחוק עד דמעות.

סיימון שאמה הוא מסוג ההיסטוריונים שאוהבים את הסיפורים הקטנים, על האנשים שמאחורי הקלעים, ועל הדרמות שנחבאו מאחורי הכותרות שאותן התבקשנו לשנן למבחן בהיסטוריה. חשוב לא פחות, הוא אוהב את הסיפורים שהוא מספר, וגם את התכונות הכי מעצבנות של היהודים הכי סטריאוטיפיים הוא מצליח לאהוב איכשהו, או לפחות לספר עליהן בעין אוהבת.

• • •

לא פעם הוא עוצר באמצע תיאור, ולא משנה אם זה מאיזו שכונה ימי־ביניימית של יהודים פשוטים בשולי ביזנטיון או מוויכוח שמאיים לקרוע את הקהילה בבורדו של קצת לפני המהפכה הצרפתית, והוא עוצר רק כדי להודות שאחד הציטוטים שם מזכיר לו משהו מילדותו. דברים שאמר לו פעם אבא, או אמא אמרה, או איזה נודניק מהספסל האחורי בראש השנה.

והוא כמעט שמח לגלות שיש מאפיינים שמשותפים לסוחרי סמרטוטים, שכירי חרב או אסטרונומים יהודים. דוברי כל השפות בעולם ותושבי כל פינה. וחשוב להזכיר את הנקודה הזאת, כי שאמה החוקר, ובן התרבות והיהודי, מספר סיפור היסטורי שבלעדיו אי אפשר להבין בעצם כלום.

ופתאום אני מוצא שם בין שלל הסיפורים המרתקים גם את ספינות הילדים. ילדים מיהודי פורטוגל, שנשלחו לאיים השוממים כדי שאלו מהם שישרדו יהיו חזקים וקשוחים מספיק כדי לשמש עבדים, והם יכרתו יערות, ייטעו מטעים וייצרו עבור מלך פורטוגל המון קקאו, סוכר, קפה וכסף. ומתברר שזאת לא אגדה ולא בדיה.

חשבתי על ההורים של אותם ילדים, מגורשי ספרד שהתפתו שנים ספורות לפני כן למילים המתוקות שקראו להם לעבור לפורטוגל ולבנות שם עתיד. וחשבתי גם על הזמרת המופלאה בת ימינו סזריה אבורה, שבאה מאותו אי - קאבו ורדה - וזכתה לאוהדים מושבעים בכל העולם וגם אצלנו. חוה אלברשטיין וגם אתי אנקרי ציינו לא פעם כמה השפיעה עליהם סזריה, שהלכה לעולמה ב־2011 וששם משפחתה הוא בדיוק שם העיר בפורטוגל שממנה גורשו לא מעט מאותם ילדים, ולך תדע.

ואני מספר את זה גם כדי להמליץ לכם בחום על "הסיפור של היהודים" של סיימון שאמה, וגם כדי להסביר למה אני לא ממהר לעשות דרכון פורטוגלי.

shishabat@israelhayom.co.il