המילואיניקים מתקוממים
עם סיומה של מלחמת העצמאות, ב־1949, שוחררו רבים מחיילי צה"ל לביתם - רק כדי לשוב ולהיקרא כעבור זמן קצר לשירות מילואים (שנקרא בזמנו "עתודות"), שכן צורכי צה"ל באותה עת היו גדולים מאוד.
ב־1951 החלה להשתנות האווירה הציבורית ביחס לשירות המילואים. אם עד אז רוב המגויסים למילואים יצאו לשם בתחושת מחויבות וגאווה - התפתחה עתה תופעה של השתמטות משלל סיבות. במקרים אחרים התייצבו אנשי מילואים במקום ובזמן שנקראו להם, אך בתוך זמן קצר נעלמו ושבו לביתם.
"אני את שלי כבר נתתי מעל ומעבר", אמר עריק משירות מילואים בשם נחמן פינקלשטיין לכתב העיתון "דבר" בפתח הבית הירוק ביפו, שצה"ל השתמש בו כבית דין צבאי: "את הדם שלי שפכתי במלחמה, אפילו להלוויה של אבי לא הצלחתי להגיע בזמן המלחמה. כעת אני מטופל באישה ושני ילדים, ומה קיבלתי אני מהמדינה? גורנישט אחד גדול".
ההתמרמרות נבעה גם מהעובדה שמשרתי המילואים קיבלו מהמדינה פיצוי זעום בעבור ימי ההיעדרות מהעבודה בזמן שירות המילואים.
ב־26 בנובמבר 1951 הגישה שרת העבודה, גולדה מאירסון (מאיר), הצעת חוק לקריאה ראשונה בכנסת, ובה הוצע פיצוי לכל משרת מילואים - ללא קשר לגילו, לדרגתו ולמצבו המשפחתי - של 650 פרוטה ליום.
"מסכום זה יקוזזו 130 פרוטה ליום בעבור דמי הכלכלה בזמן שירות האזרח בעתודות", הודיעה השרה. וכן, קראתם נכון: באותם ימים נהגה המדינה לגבות תשלום מחיילי המילואים על האוכל שקיבלו במהלך ימי שירותם.
"ישראל לא באמת מעניינת את יהודי ארה"ב"
בסוף נובמבר 1951 פרסם העיתון "מעריב" כתבה מקיפה, שממנה עלתה תמונת מצב מדאיגה: העניין שהביעה יהדות ארה"ב בישראל הצעירה היה קטן בהרבה מכפי שסברו רבים בארץ.
מעט רקע: אחרי קום המדינה יצאו ישראלים רבים לאמריקה, בניסיון "לכבוש את העולם" באמצעות פטנט, תוכנית, רעיון או מוצר חדש ממוחם הקודח. בין אלה היו לא מעטים שניסו את מזלם בתחום ההוצאה לאור, שנתפס על ידיהם כרווחי במיוחד. רוב המוציאים לאור היו חסרי ניסיון והתבססו בשיקוליהם הכלכליים על עצם העובדה שבאמריקה חיו באותה עת יותר מחמישה מיליון יהודים, "וגם אם הגויים לא יקנו מאיתנו - תמיד יהיו יהודים חמים ואוהבי ישראל כלקוחות", כפי שהסבירו רובם.
כתב "מעריב", יהושע יוסטוס, ראיין מוציא לאור חסר ניסיון שכזה, שהעדיף, בשל כישלונו, להישאר בעילום שם: "מ.ק הגיע לאמריקה אחרי שרכש בישראל, בכסף מלא, סדרה של איורים של הנרייטה סאלד (מקימת ארגון הדסה; ד"ס), וכעת הוציא אלבום לזכרה בעלות של 8,000 דולרים מכיסו.
"כשהתעניינתי מי לדעתו יקנה את האלבום, במחיר של חמישה דולרים לעותק, השיב לי ש'רק בארגון הדסה יש 300 אלף חברות, וגם אם רק אחת מ־50 תרכוש עותק - הרי לך כבר 6,000 עותקים. וזאת רק ההתחלה, שכן מה הם 6,000 עותקים לעומת הפוטנציאל של חמישה מיליוני יהודים בכל אמריקה?'"
יוסטוס בדק את מצב המכירות של 100 ספרים בנושאים שונים על ישראל, שיצאו לאור באותם ימים בארה"ב, הן על ידי מוציאים לאור ישראלים בלבד או בשיתוף של ישראלים עם מו"לים מקומיים. אף לא אחד מהספרים עלה במכירותיו על 5,000 עותקים, מה שהמחיש את רמת העניין הדלה של יהודי ארה"ב בקריאת חומרים מישראל.
בסיום כתבתו דיווח יוסטוס ש"הספר היחיד שזכה להצלחה גדולה היה על בישול יהודי באמריקה, והוא נמכר ביותר מ־20 אלף עותקים מייד עם צאתו ממכבש הדפוס".
סבב הופעות לקרקס "זירהטרון"
שנה וחצי עברו מאז הקים קואופרטיב של חיילים משוחררים ונכי מלחמה את ה"זירהטרון", הקרקס העברי הראשון. בזמן זה הצליח הקרקס להתחבב על הקהל והפך לשם דבר בתחום הבידור הקל בישראל.
במשך 18 החודשים מייסודו הציג הזירהטרון שש תוכניות אמנותיות שונות, והופיעו בו לא פחות מ־150 אמנים ואקרובטים מכל רחבי העולם, שבאו לארץ למרות השכר הנמוך שהזירטרון הציע ולמרות מדיניות הצנע הנשכנית שהיתה נהוגה בזמנו. רק שלושה אמנים יהודים מחו"ל הציגו בזירהטרון, מה שהוכיח שלוליינות וקרקס אינם מקצועות מושכים ליהודים, למרות ששלושת כוכביו הראשיים של הזירהטרון היו ישראלים שגילמו תפקידי ליצנים והיו אהובי הקהל.
מדי שבוע התקבלו בהנהלת הזירהטרון בקשות מערים, ממושבים, מקיבוצים וממחנות צבא לבוא ולהופיע אצלם, אולם הופעות הקרקס דרשו אוהל ענקי שהכיל זירה גדולה ו־2,500 מקומות ישיבה. אוהל זה שכן דרך קבע ברחוב ז'בוטינסקי 105 ברמת גן, ליד בניין המשטרה.
עיריית תל אביב, שראתה בקנאה איך הזירהטרון מזרים לקופת עיריית רמת גן 120 אלף לירות בשנה כמס שעשועים, הציעה להקים לזירהטרון משכן קבע, ועד שייבנה סיפקה לו מבנה ארעי שניתן לפירוק ולהרכבה, שאיתו סייר הקרקס במקומות שונים ברחבי הארץ.
במהלך השנים הלך הזירהטרון ונחלש, עד שהתפרק ב־1959. כעבור שנה, ב־1960, החלה בניית הסינרמה בתל אביב - שנועדה להיות משכנו של הזירהטרון, אך שימשה לבסוף בית קולנוע.
נחשף: משחתות בריטיות אבטחו אונייה ישראלית
בסוף נובמבר 1951 התפרסמה בעיתונות ידיעה שהיתה חסויה במשך כמה חודשים, ולפיה "במאי האחרון הביאה אונייה בריטית לנמל תל אביב חיטה מאוסטרליה, ומאחר ששלטונות מצרים סירבו לאשר לה מעבר בתעלת סואץ - התלוו אליה ארבע משחתות בריטיות. הללו דאגו להפלגתה בשלום לאורך כל תעלת סואץ והים התיכון, עד ההגעה לתל אביב".
תקנת תעבורה: "אסור לחצות כביש באלכסון"
בין החוקים והתקנות הרבות שחוקקו מייד אחרי קום המדינה היה גם קובץ תקנות שעסק בחובותיו של הולך הרגל - במסגרת חוקי התעבורה. תקנה 12 בקובץ קבעה ש"מעבר הולך רגל ממדרכה אחת לשנייה חייב להתבצע בקו ישר, גם במקום שבו אין מעבר חציה. העובר על התקנה צפוי לעונש של עד שישה חודשי מאסר או 100 לירות קנס".
גברת בשם חנה גולדברג מחיפה, שיצאה לקניות במכולת וחצתה את הכביש באלכסון, נדרסה בידי מכונית נוסעת. הנהג הדורס טען להגנתו שגולדברג, שהובהלה לבית החולים, פעלה בניגוד לחוק, וכשעברה את הכביש באלכסון בלבלה אותו. השופט פטר את הדורס מאשמה וגזר על גולדברג שלושה חודשי מאסר - שיחלו ברגע שתשתקם מפציעתה.
נפטר הטייס המפורסם מכרזת "הטובים לטיס"
ב־1960 המציא משה הדר, שהיה אז עורך ביטאון חיל האוויר, את הסיסמה "הטובים לטיס", שנועדה להגביר את ההתנדבות לקורס הטיס. בתחילת 1962 עיצב סטודיו האחים שמיר את כרזת "הטובים לטיס", והטייס שנבחר לככב בכרזה היה שבתאי גלבוע (גרוטס). גלבוע ניצל ממוות בטוח שבועות ספורים לפני הפצת הכרזה, כשמטוס אימון אחר פגע במטוסו במהלך טיסת אימונים. התאונה ריסקה את כנף מטוסו של גלבוע, ורק בנס הוא הצליח לפלוט את עצמו ולצנוח בשלום. השבוע הלך לעולמו בהוד השרון, בגיל 87.
הנעלמים / אירועים שהיו
מבצע חנוכה של הגדנ"ע
החל מ־1949 ארגן המטה הארצי של הגדנ"ע (גדודי הנוער) מבצע שנמשך לאורך ימי החג, ובו יצאו לכיוון ירושלים גדנ"עים נושאי לפידים משמונה נקודות ברחבי הארץ: דגניה, יחיעם, טירת צבי, אילת, נגבה, מודיעין ומשני בסיסים צבאיים - של חיל הים ושל חיל האוויר. במבצע השתתפו כ־2,000 גדנ"עים, שהגיעו בסוף המסלול להר הרצל והתקבלו שם על ידי ראש הממשלה והרמטכ"ל. מקץ כמה שנים הפסיק הגדנ"ע את מסורת ארגון המבצע.
הצרכנייה / פריטים מאז
סביבון מעופרת יצוקה
במהלך השנה היו הילדים אוספים שפופרות ריקות של משחת שיניים "שנהב", שסופקה על ידי קופת החולים של ההסתדרות, ולפני חג החנוכה היו "מייצרים" בבית הספר סביבונים. השפופרות הריקות חוממו עד שהפכו לנוזל, שאותו שפכו בזהירות לתבנית קטנה שיוצרה על ידי המורה למלאכה. אחרי שהנוזל התייבש והסביבון התמצק היו חולצים אותו מהתבנית במכות קלות, ואז משייפים את שאריות החומר מהסביבון בנייר זכוכית עדין.
שבחים לעבודות התשתית בישראל
בנובמבר 1951 ביקר בישראל פרופ' פיטר ווילהייט, מומחה אמריקני בעל שם עולמי בתחום עבודות התשתית. את האורח הזמין שר התחבורה, דוד פנקס, כדי שיחווה את דעתו על עבודות פריצת הדרכים שנערכו באותם ימים ברחבי הארץ. במשך שלושה שבועות בחן ווילהייט את העבודות, ואת מסקנותיו הותיר בדו"ח מפורט. "בישראל מתבצעות עתה עבודות הנדסיות מסובכות ומורכבות", סיכם. "ספק אם בארה"ב אפשר היה לפרוץ בהצלחה דרך מסוכנת כמו זו שנפרצה בין באר שבע לים המלח". בצילום: פועלים יוצאים לעבודה בכביש באר שבע־סדום, 1951
מודעות שהיו:
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו