פסגת חייהם: משלחת של נכים ובעלי מוגבלויות כבשה את האנאפורנה

ניצוץ שובב בוהק מתוך שני האגמים הירוקים בעיניו של בעז שפירא, כשהוא מביט בהשתאות בהרים המושלגים העטופים בענני פרא. נוף ההוד של רכס האנאפורנה שבנפאל נשקף מלוא העין, ובעז לוגם אותו בהתרגשות.

הוא בן 13.5, הצעיר ביותר במשלחת הנכים מישראל שיצאה בתחילת החודש לטראק אתגרי בנפאל הרחוקה. מגיל צעיר הוא מרותק לכיסא גלגלים, תוצאת תסמונת גנטית נדירה שפוגעת קשות בתפקוד שרירי גופו. למרות שהוא סובל מרעידות בגוף ומתקשה לדבר, בכל כמה רגעים הוא קורא בניגון מתפנק בשמות הנוכחים, מה שמריץ את 43 חברי המשלחת - מהם עוד שמונה נכים - לחבק אותו שוב ושוב באהבה.

הוא לא מטפס ברגליו במעלה ההר האינסופי, אלא מתגלגל בו באמצעות גילגולון - כיסא מרופד המותקן על גלגל יחיד, עם ידיות נשיאה מלפנים ומאחור. אם תרצו, סוג של הכלאה בין אלונקה למריצה, שנקרא על שמו של סגן גיל בדיחי ז"ל, שנהרג ב־2002 בקרב עם מחבלים ברמאללה.

כמו יתר הנכים שיצאו למסע, גם המגבלה של בעז לא מנעה ממנו לכבוש כל פסגה בדרך, וגם להיות מוכתר כאלוף החבורה בדמקה ובחי־צומח־דומם. וכשהצוות שנושא אותו בגילגולון מצליח להגיע ראשון לחניוני הלילה, בתחרות שניצתת בין הצוותים בסוף כל יום, צהלותיו מעירות לחיים את המרבד המושלג של הרי ההימלאיה.

לצד בעז, עוד חמישה מתשעת הנכים עשו את המסע על גילגולונים: אריה כץ (36), דרור טויטו (43) ואיציק פרנלדס (47), שלושתם משותקים בפלג גופם התחתון; ארז שטיין (59), שמשותק בפלג הגוף השמאלי; ואביטל פטיש (68), נטול יכולת להניע את כפות רגליו.

עוד שלושה נכים צעדו על רגליהם: עמית לבקוב (47), על רגל אחת ופרוטזה; דביר בר חי (34), אחרי פציעה קשה במבצע עופרת יצוקה בעזה; ודן ליאני (59), שאיבד את מאור עיניו כשנפצע במלחמת לבנון הראשונה.

כל התשעה עמדו בגבורה בקור העז, צלחו לילות של שינה בחושות ללא חשמל ומים, הסתפקו לרוב בשירותי בול־פגיעה בחוץ, ויכלו לטלטלות הדרך התלולה והמסולעת - שעברה על שפת תהום ובין גשרים רועדים.

אל תשעת בעלי המוגבלויות הצטרפו 35 מלווים, תשע מהן נשים. מדובר בבני משפחה קרובים, בחברים ובידידים, ובעיקר באנשי עמותת ארז, יוצאי סיירת גולני, שהובילו את המסע כולו.

למרות החמצן הדליל בגבהים, הם נשאו בידיהם את הגילגולונים הכבדים, כשהנכה יושב בהם, מתנשפים מהמאמץ האדיר, וכל זאת עד לגובה הבלתי נתפס של 5,416 מטרים מעל פני הים. למסע הצטרפו גם 40 סבלים (פורטרים) נפאלים, שבקיאים בסביבה ובאתגריה.

• • •

סמוך ליום הכיפורים קיבלתי מסרון מפתיע מנעם שפירא (39), אביו של בעז. "מתי היית לאחרונה באנאפורנה?" (התשובה: לא הייתי, לא שם ולא במזרח). את משפחת שפירא פגשתי בעבר בהרכב מלא: נעם, אשתו סגליה, בנם בעז וארבעת אחיו הצעירים ממנו. זה קרה כשסיקרתי מסע על אתונות שעשו יחד מהחרמון לים התיכון. עם בעז על כתפיו טייל נעם בכל הארץ, אבל הפעם החליט להוציא אותו לאתגר גדול בהרבה - הרחק מאוד מהבית ביישוב תל תאומים, ליד בית שאן.

כיוצא יחידה מובחרת בצה"ל, נעם, המתנשא לגובה 195 סנטימטרים, מוצא הקבלה בין היחידות המיוחדות למשפחות שלהן ילד מיוחד. "כמו יחידה צבאית שיש לה משימות ואתגרים לצלוח, כך גם משפחה של ילד עם מוגבלות. היא לא רק נושאת בעול, אלא צומחת ממנו להיות חזקה ומיוחדת יותר, מובחרת", הוא מסביר.

את המסע לנפאל, טראק נועז על גבול המטורלל, ארגנה כאמור עמותת ארז, שקרויה על שמו של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג בלבנון ב־1999. העמותה הוקמה על ידי חבריו, יוצאי סיירת גולני, חלקם בני 50 ו־60 כיום, ועדיין מורעלים על הכומתה החומה. במו אוזניי שמעתי אותם מתכננים להטיס למסע הבא דלי של צבע חום, כדי לשנות את סימון השבילים של מסלול סובב אנאפורנה, שמסומן כיום בפס אדום, רחמנא ליצלן, צבעה של חטיבת הצנחנים המתחרה.

העמותה, שבראשה עומד שמעון פריינטה, בנויה על מתנדבים בלבד. בכל חורף היא מביאה כ־3,000 ילדים בעלי מוגבלויות לימי כיף בחרמון, ומוציאה נכים מבוגרים יותר לטיולי סקי בארץ ובעולם. המסע לאנאפורנה, שנחשב לפרויקט הלוגיסטי המורכב ביותר של העמותה, יצא השנה בפעם השלישית, אחרי שבמסע הראשון, ב־2018, השתתפו ארבעה נכים, ולשני, ב־2019, יצאו שבעה, בהם שתי נערות נפאליות - אחת בכיסא גלגלים והשנייה חירשת־אילמת.

יום רביעי, 29 בספטמבר. בנתב"ג עולים הנכים לטיסת לילה של חברת Flydubai, בסיוע כיסא גלגלים מיוחד שמותאם למעבר הצר במטוס. עד מהרה מתברר שאירעה תקלה, וכל הנוסעים נאלצים לרדת ולהמתין בטרמינל. רק בבוקר עולים למטוס חלופי. בעז מקבל בינתיים פיצוי: תמונת ניצחון מחויכת כאורח כבוד בתא הטייס.

ממריאים. אחרי חניית ביניים בדובאי, ממשיכים לבירת נפאל, קטמנדו, ומשם בטיסה פנימית לעיר היפה פוקרה שבמרכז המדינה. אחר כך ממשיכים במטוסים קטנים ובמסוקים להומנדה, כפר זעיר בהימלאיה בגובה 3,200 מטר מעל פני הים. המראות בטיסה מטריפים: מתחתינו יערות־עד ירוקים, נהרות שוצפים וראשי הרים מושלגים שמזדקרים הרבה מעל לגובה העננים.

• • •

יום שישי, 1 באוקטובר. מהומנדה מתחילה המשלחת בהעפלה הרגלית למרומי רכס האנאפורנה. ד"ר אורי קפלן, הרופא המלווה, ממליץ לכולנו לבלוע כדורים שמסייעים לגוף להסתגל לדילול החמצן. מסיבה זו אנחנו מטפסים רק 300 מטר לגובה, ובמסלול מתון יחסית שנמתח לאורך חמישה קילומטרים - עד לכפר מנאנג, שם ננוח בשבת לקראת האתגר הפיזי האמיתי שיתחיל ביום ראשון.

את הפורטרים הנפאלים שהצטרפו למסע ארגנה חברה מקומית. כולם נמוכי קומה, חזותם נערית, גופם חזק להפליא. 12 מהם מתחלקים לזוגות ומוצמדים לששת הגילגולונים. פורטר אחד נקשר לרתמה ומחזיק בידית הגילגולון מלפנים - והשני דוחף מאחור. לכל גילגולון מצטרפים עוד שלושה־ארבעה מלווים ישראלים, שנושאים עם המקומיים בעול בעליות התלולות.

את הדרך למנאנג אני מתחילה במאסף, לצידו של שמעון פריינטה (62), נשוי, אב לחמישה, שנחשב לאבא של המסע הזה. סא"ל במילואים, ממקימי יחידת האלפיניסטים של צה"ל, שעליה פיקד במשך שנים. בין השאר, היה מפקדו הישיר של ארז גרשטיין בסיירת גולני.

יש בו, בפריינטה, כריזמה וחוש הומור, מנהיגות שקטה שיודעת למגנט אנשים ולאצול סמכויות בלי הרבה מילים. למרות הקור הוא צועד גלוי ראש, נושא על גבו ספר תורה במנשא מיוחד שמלווה אותנו לאורך המסע. מתחת לג'ינס הקצרים שלו מציצים גטקעס שמתחברים לגרביים לבנים שמגולגלים על נעלי צבא עתיקות. המראה הקשוח לא מצליח לחפות על רגישותו של פריינטה: למחרת היא תתפרץ בדמעה של ממש בעינו, כשספר התורה ייפתח בשבת, ובעז יעלה לתורה ויברך מתוך כיסא הגלגלים שלו.

"במסע הזה ההענקה היא הדדית, הנכים נותנים לנו לנשמה", הוא מסביר. "זכינו כולנו להשתתף במסע הזה רק בזכותם. בלי הנכים אף אחד מאיתנו לא היה עוזב את המשפחה וטס לנפאל באמצע השגרה".

מנאנג מקבל את פנינו עם בקתות בשלל צבעים זורחים, פרחים ססגוניים ומאפייה ריחנית. בכפר הקטנטן יש חשמל בחדרים ואסלות בשירותים, ובעיקר לוקסוס שיתברר בהמשך כחריג: מקלחת עם מים זורמים לסירוגין. אם יש מזל, הם גם יוצאים מהברז חמימים.

עבור המתגלגלים, העסק מורכב יותר. איציק, דרור ואריה, שצמודים לכיסא גלגלים, מנהלים בשגרה אורח חיים עצמאי. כאן הם תלויים באחרים, מאחר שכל שביל ומפתן דלת אינם מונגשים. כל מעבר מהגילגולון לכיסא הגלגלים, ומשם למיטה או למקלחת - דורש עוד ניצחון של הרוח על מגבלות הגוף.

שבת, 2 באוקטובר. האווירה מתחממת, והחברים מתחילים אט־אט להיפתח. אחד משתף במשבר נפשי קשה במיוחד שעבר, אחר מספר על האישה בבית שהתמודדה עם מחלה קשה, השלישי מדבר על בנו החולה. לכל אחד משא פרטי כבד, שיסחב עימו במעלה הדרך.

במוצ"ש כל חברי המשלחת מתכנסים לחדר האוכל של הגסט האוס, מבנה עשוי אבן מקומית עם גג מפח, ומפלס ההתרגשות עולה כשבעז עושה הבדלה. בחוץ 10 מעלות, שנחשבות כאן ל"ערב חמים". בפנים אפלולית.

דן ליאני מספר את סיפור חייו ועיוורונו. איך נפצע "מהפגזה נוראית" אחרי חודשיים של לחימה במלחמת שלום הגליל, ב־1982, סמוך לנמל התעופה של ביירות. חודשיים שכב בביה"ח הדסה בירושלים, ובהתחלה עוד האמין שהרופאים יצליחו להציל אחת מעיניו. לדאבון הלב, הניתוחים כשלו. הוא החל בהליך שיקום ארוך, למד כתב ברייל, נרשם ללימודים אקדמיים ומצא עבודה באחד מגופי הביטחון. בדרך גם מצא את סוניה, אשתו ואהבת חייו, עולה מצרפת שהחליטה לקשור את חייה עם גבר עיוור. יחד הם מגדלים ארבעה ילדים בפסגת זאב שבירושלים.

25 שנה אחרי הפציעה עבר דן ניתוח מורכב שכלל גם השתלת קרנית. בזכות הניתוח החל לראות אור וצלליות, ואף חזה לראשונה בפניה של אשתו. "אני זוכר את השיער של סוניה מתנפנף ברוח, את החיוך שלה. זאת תמונה מאוד חזקה שאני לא שוכח. בבית ראיתי לראשונה את הילדים. זאת היה תחושה של שיכרון חושים".

שבעה חודשים החזיקה ראייתו מעמד. הוא הספיק לרוץ ללא נוכחות מלווה לעיוורים, ואפילו חזה במפלי הניאגרה. אבל בכל שבוע הלכה הראייה ודעכה, עד שצלל מחדש לאפלה מוחלטת. "כעוצמת שיכרון החושים, כך היתה עוצמת הדיכאון. נפלתי לבור עמוק מאוד, ובמשך שנה וחצי הייתי אדם מריר ומסוגר. עד שהבנתי שאני לא רוצה לחיות כך, ושאני חייב לחזור להיות אדם שמח".

בכוחות אדירים שב לעשות ספורט עם חברים, ומצא עבודה כעוזרו של יו"ר ארגון נכי צה"ל. רק כעת, באיחור של 40 שנה, הוא יוצא לטיול שאחרי צבא. "הנה, אני עושה במסע הזה את מה שלא העליתי בדעתי שאזכה לו", עיניו מחייכות.

יום ראשון, 3. באוקטובר. בוקר, והמשלחת מתחלקת לצוותים לקראת היציאה למסלול. לפנינו יום קשה שיכלול טיפוס במסלול שאורכו 12 ק"מ - בעלייה של 500 מטרים נוספים בהשוואה למיקומנו כעת.

בדרך עוצרים בפונדק דרכים, לקפה ומרק. סולם עץ על קיר האבן מאפשר לעלות לגג המבנה - היישר לנוף גלויה של גג העולם. הרים שלגיים נושקים לעננים צמריים, השמיים בכחול עמוק, האדמה מקושטת בתפרחת ירוקה.

נעם מעלה בסולם את בעז, וגם דן מטפס בסיוע מלווה. יתר הנכים נותרים בחצר הפונדק. אורי קייזר (41) מעלה הצעה: להניף את הנכים מעלה, בלי צורך בסולם. קייזר הוא איש מושב לכיש, עובד רשות הטבע והגנים, שמתנדב קבוע בעמותת ארז. הוא מי שגייס למשלחת כשליש מחבריה, נכים ומלווים. "גרר לאנאפורנה כל מי שפגש ברחוב", צוחקים עליו האחרים בחיבה.

• • •

אריה, אב לארבעה מהיישוב עדי־עד שליד שילה, זורם עם הצעתו של אורי. הוא משתחרר מהגילגולון שלו ונישא בידי הצוות המלווה לגג. ישיבתו ברצפה שם, ללא כיסא הגלגלים, משכיחה לרגע את נכותו.

בעברו היה אריה בחור ספורטיבי במיוחד, עד שלפני ארבע שנים נפל כשרכב על אופני שטח. נפילה פשוטה שכמותה חווה עשרות בעבר, אבל הפעם ניזוק עמוד השדרה שלו, והוא נשאר משותק מהחזה ומטה. כיום אין לו תחושה ברגליים, וגם לא שרירי בטן שיסייעו לו לייצב את גופו.

ידיו השריריות מסייעות לו לעבור בכוחות עצמו מהגילגולון ומכיסא הגלגלים לכיסא רגיל. בכל פעם שמישהו ניגש לסייע לו בכך, אריה מסרב בחיוך. "את המעט שאני יכול לעשות לבד, תנו לי לעשות בכוחות עצמי", הוא פוסק.

אריה עובד כיזם בתחום הנדל"ן, ולפני שנה הקים את עמותת "מתגלגלים קדימה", שמלווה נפגעי חוט שדרה סמוך לפציעתם. "הרעיון הוא לחבר בין נכה ותיק יותר, שכבר למד לחיות עם הפציעה, לבין נכה טרי שהשמיים נפלו עליו", הוא מסביר.

אריה מדבר בפתיחות על מדרג הקנאה הטעון רגשית בין נכים עם פציעות שונות. "כל נכה מקנא בנכה אחר שהפגיעה שלו פחות קשה", הוא מבאר. "אני מקנא בדרור, כי יש לו שרירי בטן. אני מניח שאדם כמו איציק, שנפגע בחוליה גבוהה יותר ולכן ידיו פחות חזקות, מקנא בי. ונכים שנפגעו בחוליה הכי גבוהה, ולא מסוגלים להזיז בכלל את הידיים, מקנאים באיציק".

יורדים מהגג, והצוותים חוזרים לדחוף את הגילגלונים במעלה. המלוות שני ונעה מוליכות בעדינות את דן, שנעזר במקל מטיילים רגיל. הן שומרות על כל צעד שלו, מתארות לעיניו הסומות את מראות הדרך. דביר בר חי, שסיפור השתקמותו מעורר ההשראה סופר כאן בהרחבה לפני שבועות אחדים, צועד כשהוא נשען מלפנים על אמיר, וורד תומכת בו מאחור. צעד אחרי צעד.

אנחנו עוקפים את הצוות של דרור, ובעז מריע כהרגלו. דרור, נשוי ואב לשלושה מרחובות, עבד כמתקין מערכות סולאריות, עד שנפצע לפני תשע שנים בתאונת עבודה מנפילה מגובה. מאז הוא משותק בפלג גופו התחתון. ביום־יום הוא משחק כדורסל, רוכב באופני יד, וכבר השתתף בסקי שלג לנכים בבולגריה. בכל הזדמנות הוא מבצע פעלולים עם כיסא הגלגלים שלו. באחת הטיסות טיפס בזחילה בכוח שריריו במעלה כבש המטוס. הוא לא מרבה לדבר, אבל החיוך שלו מרומם גם את המרימים אותו.

אחר צהריים. אנחנו עוקפים את עמית ודיאנה, שצועדת לצידו. אני מביטה בהשתאות באיש הצועד בעזרת קביים במעלה התלול. לעיתים הוא קופץ על רגל אחת, לעיתים צולע על הפרוטזה, אבל לרגע לא עוצר.

הדרך מתישה, העלייה קשה, אבל אם עמית מסוגל לצעוד בראש הטור ולא להתלונן - מי אני שאפצה פה. "לא נפצעתי במלחמה, גם לא בתאונה, ואין מאחוריי שום סיפור גבורה. נולדתי עם רגל קצרה יותר, זה הכל", הוא מסביר בחיוך מופנם.

בכפר הקטן ביאק קהרקה אין מקלחות בחדרים, רק מקלחת משותפת אחת עם זרזיף של מים חמים, בסמוך לבול־פגיעה מצחין. זאביק מבצרי, שמופקד על שיבוצי המלווים במסע, מבקש ממני לעבור ללוות את דן. זאביק הוא אל"מ במילואים, טייס ומפקד בחיל האוויר, ששימש גם נספח צבאי בהודו ובנפאל. ביעילותו הוא מצליח להכניס קצת סדר חיל־אווירי בכאוס הנפאלי ובברדק החינני של הגולנצ'יקים.

יום שני, 4 באוקטובר. משכימים מוקדם. בחוץ ערפילי והנוף אפור, אבל השמש החבויה ותחושת הקרירות יקלו בהמשך את הטיפוס. אני צועדת לפני דן, שמסביר לי שהכי נוח לו לאחוז בידית התיק שעל גבי.

הדרך נעשית תלולה יותר ויותר, ולראשונה אנחנו צועדים על שפת תהום. דן שואל אם התהום נמצאת משמאלנו, ואני מאשרת, מנסה לשמור שלא ייתקל באבנים שעל השביל הצר.

• • •

שיירת פרדות יורדת לפתע מולנו, עמוסה בציוד לכפרים שהדרך אליהם נותקה במונסונים האחרונים. פרדה נחושה אחת צועדת במרץ לעברנו. אני מצמידה את דן לשיחים, מנסה לפנות לסוררת את הדרך - אבל הפרדה מפילה אותי במרוצתה ארצה. דן קולט ללא עיניים את שאירע, ולרגע מתהפכים בינינו היוצרות: הוא תופס אותי ומעמיד אותי בחזרה על רגליי. בהמשך גם דן ייפול פעם אחת, אחרי שלא הזהרתי אותו בזמן מאבן. נבוכה, אני מושיטה לו יד - והוא נעמד מייד בחיוך: "הכל בסדר".

הנפילה הקטנה של דן המחישה לי את כובד האחריות: צעד אחד שגוי עלול להיגמר באסון. הריכוז דורש מאמץ אדיר, אבל באותה מידה אדיר גם הסיפוק שנלווה לו.

אני שמה לב ששפתיו של דן אדומות. מתברר שדביר השובב חמד לצון ורכש לדן שפתון הגנה שמכיל צבע, במקום שפתון שקוף. דן, כדרכו, חייך לשמע המתיחה, ואת הנקמה המתוקה הוא יגיש כשיגלח את דביר וישאיר לו אניצי זקן במקומות מפתיעים. שני החבר'ה, פצועי המלחמות שבמשלחת, חלקו בלילות אותו חדר וסייעו זה לזה בשמחה.

גשר לפנינו, כמותו כבר עברנו כמה פעמים בדרך. מדובר בגשר שבנוי על כבלי ברזל ומתנדנד בין שמיים לארץ בגובה רב, מעל נחל שוצף. הבטן שלי מתהפכת, אבל עבור דן מדובר דווקא בחלק קל, מאחר שלגשר יש רצפה ישרה, בלי אבנים שעליהן עלולים למעוד. ושוב היוצרות הפוכים: במקום שדן ייעזר בי, אני זו שלופתת את זרועו, והוא מוביל אותי בבטחה על פני הגשר המתנדנד לגדה השנייה.

חניון הלילה בכפר הקטן טרהונג פדי חבוי בעמק שמוקף הרי גרניט אדירים. אנחנו בגובה ארבעה קילומטרים וחצי מעל פני הים. היום המתיש, רדוף החוויות, דוחף מייד אל מתחת לשמיכה החמה, לכמה שעות טובות של מנוחה.

בערב מתכנסים בחדר האוכל, וגיטרה ישנה שנמצאת במקום מועברת מיד ליד. תחילה גרניט פריינטה, בנו של שמעון, מנגן, ודפנה רעייתו שרה איתו. הפוגה קלה לשני הצעירים, סטודנטים לרפואה, שסייעו לשמעון בניהול המסע כולו. המשלחת מתקבצת סביבם ומצטרפת לשירה. אריה מחמם את האווירה בשירי שולי רנד, ואז עמית פותח את גרונו - ואצבעותיו מתחברות למיתרים. לפתע עמית, "הצולע", מתגלה ככוכב רוק פראי וכובש. כולנו שרים כך, עד השעות הקטנות של הלילה.

אריה מבקש לומר כמה מילים. "עד שנפצעתי, לפני ארבע שנים, חייתי בעולם שיכולתי לעשות בו כל מה שאני רוצה, בלי שום מגבלה. אבל ברגע אחד החיים משתנים לך, ואתה משלים עם העובדה שיש דברים שאתה לא יכול לעשות, כי לא כל דבר נגיש לנכים.

"לא דמיינתי בחלומותיי הכי פרועים שאשתתף במסע הזה, קל וחומר שבכיסא גלגלים. רציתי להגיד לכולכם תודה על שהשקעתם כסף וזמן כדי שאנשים כמוני יוכלו להגיע לפה. ובעיקר תודה לשמעון, שחולם רחוק וגורם לדברים בלי אפשריים להתגשם".

כל משתתפי המסע - הנכים, המלווים והמתנדבים (ובהם גם אריאל, אישי) - מימנו את הטיול מכיסם הפרטי (2,000 דולר). התורמת החיצונית היחידה היתה חברת ביטוח הנסיעות פספורט קארד, שהעניקה ביטוח רפואי לכל חברי המשלחת. עמותת ארז מימנה עבורי, העיתונאית, את עלות המסע.

יום שלישי, 5 באוקטובר. אריאל ואני מוצמדים לצוות של ארז שטיין, אחרי שהתברר שדרושות שם עוד ידיים נושאות. מאחורי ארז, אל"מ במילואים, נשוי ואב לשלושה מבית השיטה, יש קריירה צבאית ואזרחית מרשימה. בין השאר, עבד בפיתוח הרחבות קהילתיות במועצה אזורית גלבוע ונשא תפקיד בכיר בקק"ל.

לפני שנתיים, בשל בעיה בליבו, הופנה לצנתור, ומשם לניתוח מעקפים. במהלך הניתוח הגיע קריש דם למוחו, ומאז הוא משותק בכל צידו השמאלי. "נכנסתי לניתוח בהליכה ויצאתי ממנו בכיסא גלגלים", הוא משחזר. המצב הסתבך כשהתפתח זיהום חמור בראשו, שדרש הסרה זמנית של חלק מהגולגולת. מאיש פעיל ומוביל, אוהב הארץ וחובב טיולי ג'יפים, נאלץ ארז ללמוד ללכת ולשקם את חייו מאפס.

צמודה אליו אלה, שמסייעת לו במסירות בארץ, וגם כאן, בנפאל. באחד הלילות ארז נפל כשקם לשירותים, ואלה נחלצה לעזרתו. בלילה הבא, כשמיהרה להכין לו את חדרו, נפלה בעצמה ונחבלה בפניה. עם קישוט על סנטרה המשיכה, מחויכת, לצעוד.

ארז סובל מקור בשל זרימת דם איטית בגופו, ולכן הוא מתחפר במסע בתוך מעילים ושקי שינה שבתוכם שקיות חימום. ויש פריט נוסף שמחמם אותו לאורך הדרך: דגל ישראל שהוא נושא צמוד לליבו. בכל פעם שהאנשים סביבו מתפעלים מהנופים העוצמתיים, ארז דואג להעיר: "הנופים כאן יפים - כמעט כמו בארץ".

עובד רחום (54), מוותיקי העמותה, נשוי ואב לארבעה מיקנעם, הוא הסבל המוביל בצוות שנושא את ארז. הוא איש ענק ממדים, וכשהוא צועד בראש הטור - האחרים נדמים לידו כננסים. עובד רותם את עצמו לקדמת הגילגולון של ארז ומושך בעוז קדימה, כשבצדדים מסייעים לורן, יובל ואריאל.

בבית מחכה לעובד בנו בכורו, יהונתן בן ה־17, שסובל משיתוק מוחין. הבן לא הצטרף למסע, כי "הוא לא מדבר ולא ברור אם הוא מבין מה קורה סביבו". בהערצה מדבר עובד על אשתו שמטפלת ביהונתן במסירות. אחר כך, כשהוא מחבק ברכות את בעז, ניכר לרגע שליבו הענק נשבר.

• • •

העלייה קשה, האוויר דליל. 20 פסיעות של צעידה, שתי דקות מנוחה. כשהגילגולון של אביטל פטיש מתקרב למחנה העליון - ההיי קמפ - אביטל מבקש לעצור ויורד ממנו. בתמיכת צוותו, ובמאמץ כביר, הוא גומא על רגליו את סוף המעלה התלול.

אביטל, נשוי ואב לשלושה מקיבוץ כפר מנחם, עבר לפני שש שנים ניתוח קיבה שהסתבך. 62 ימים פרפר בין חיים למוות. הרופאים כבר חשבו שלא יחיה. אחרי שהתאושש, הזהירו שלא ילך, אבל אחרי שיקום ממושך ומייגע הוא הולך כיום לאט ומעט, בסיוע מקל. הוא אף חזר לעבודה כמנהל פרויקטים במועצה אזורית יואב.

לא קל לאביטל לשבת בגילגולון ולהניח לאחרים לסחוב אותו, וכל אימת שהדבר מתאפשר, הוא בוחר לצעוד על רגליו. באחת ההפסקות הוא נותר לשבת בגילגולון שהועבר למצב חניה, וכשהושיט יד לאחור לפתוח תיק, איבד את שיווי המשקל ונפל. במזל, הפציעה בפניו היתה קלה בלבד.

ערב קפוא בחניון העליון, 4,900 מטר מעל פני הים. זאביק מעביר הרצאה מרתקת על אסון השלגים שאירע באנאפורנה ב־2014, ועל רעידת האדמה הקשה שתקפה את נפאל שנה אחר כך. הוא עצמו כיהן אז כנספח צבאי בהודו ובנפאל, והיה שותף בהובלת החילוץ ומשלחות הסיוע.

לבקשת החבורה, גם עמית לבקוב, נשוי ואב לשלושה מגדרה, מעביר הרצאה ספונטנית קצרה. "הרצאה על רגל אחת", הוא קורא לה, ומספר שנולד עם רגל ימין "קצרה באופן משמעותי", כך שכף הרגל צומחת ממש מתחת לברך.

עד גיל 7 עבר ניתוחים רבים בניסיונות מלאכותיים להאריך את הרגל. "ואז הודעתי להוריי שאני לא מוכן עוד לסבול את כאבי התופת של טיפולי ההארכה. הרופא טען שלא אוכל לעולם ללכת, אבל למזלי הם לא שמעו לו". אחרי שהותקנה לו פרוטזה, החל ללכת בצליעה. הוריו יצאו איתו למסעות, דרשו ממנו להתמודד עם פחד הגבהים שלו, ודחפו אותו לשחק כדורסל גם כשהיו ילדים שסירבו לשחק איתו. "אתה יכול לעשות הכל, וכל ההבדל בינך לבין ילדים אחרים יהיה שהם יסיימו את המסע שעה אחת לפניך", אמרה לו פעם אמו.

עם אותה רוח נחישות לא ויתר עמית על שירות הצבאי, למרות שקיבל פרופיל 21. את המסלול ההתנדבותי החל בקורס ביטחון שדה, שאותו סיים בהצטיינות, ואחר כך שובץ במגלן. "הייתי מורעל. לכל הקפצה בג'יפים או במסוקים הצטרפתי גם", הוא זורח.

יום אחד נסע "לסגור חשבון" מחויך עם הרופא שטען שאין סיכוי שילך, וצעד מולו זקוף במדי צה"ל. היום כבר למד ליהנות מהמיוחדות בצליעתו: "אנשים מנסים להתבלט, אצלי זה בילט אין, כבר מותג". בשגרה הוא לא נעזר בקביים, ועובד כמנהל אגף המכירות ברשות הטבע והגנים. אחרי שהוא מודה לכולם, הוא מוסיף טיפ קטן: "אל תהיה נכה אם אין לך הומור שחור מטורף".

• • •

מחר צפוי לכולנו היום הארוך והקשה ביותר במסע. רגע לפני השינה, ולשמחת כולם, לורן בן סעיד מצליח למצוא קליטה רגעית בטלפון הלווייני שמלווה אותנו. לורן, מוותיקי העמותה, הוא האיש שייבא את הגילגולונים מצרפת, והוא האחראי גם לסקי בעמותה.

כבר שלושה ימים שהיינו בלי קליטה סלולרית, מנותקים מהעולם, ועכשיו יש סוף־סוף קשר עם הציביליזציה. את מכסת הדקות הקצובה לשיחות דורש שמעון שנותיר לשעת חירום, אבל המתגעגעים במיוחד עומדים בתור ומקבלים דקת דיבור עם הבית - שרק מגבירה את הגעגוע.

בלילה מתקשים להירדם. בחדרי האבן הזעירים אין חשמל ואין חימום. הטמפרטורה בפנים זהה לזו שבחוץ. בעונה זו של השנה היא יכולה לצנוח עד למינוס 12 מעלות. למזלנו, הפעם היא רק מינוס 2. את החושך הנפאלי, בדרך לשירותים שבחוץ, מלווה ריקוד קליל של פתותי שלג.

יום רביעי, 6 באוקטובר. 5 בבוקר, ולפנינו טיפוס אחרון ומאתגר במיוחד. כולם כבר ארוזים ומוכנים, חמושים בפנסים. בחוץ עדיין חשוך. חופה של כוכבים מעלינו, וההרים בוהקים בצחור מבעד לאפלה. בכל רגע נצבע הנוף בגוון מטריף אחר.

אחרי טיפוס של חמש שעות ותוספת גובה של 600 מטרים, אנחנו מתקרבים לשיא: מעבר "טורהונג לה", אוכף בגובה 5,416 מטרים, שמחבר בין ההרים המתנשאים לגובה של יותר משבעה ק"מ. הראשון שמגיע לשלט העץ הקטן, שסביבו דגלים צבעוניים, הוא עמית. "אמא שלך טעתה", אני מבשרת לו מייד, "אפילו שעה אחת אין בינך לבין האחרים".

את המטרים האחרונים למעבר (שנקרא כאן "פס"), עושים כל הגילגולונים בשורה רוחבית, ומסיימים בריצה של המלווים כדבוקה אחת, בדמעות ובחיבוקים. אפילו הפורטרים, שראו בחייהם משלחות מכל רחבי הגלובוס, נסחפים בהתרגשות. בגובה כזה, באוויר כה דליל, נמסות סופית כל המחיצות בין נכים להולכים, בין דתיים לחילונים, בין נשים לגברים.

ותיקי גולני מצרפים את כולם לשירת "גולני שלי" ופורשים את דגל הסיירת עם הנמר המעופף. ארז שולף, מצידו, את דגל ישראל שנשא עימו כל הדרך, והמשלחת מונצחת בתמונות בהרכב מלא. אודי המלווה מברך "שהחיינו", ונחנק בדמעות.

גיל אלון, מושבניק מכפר יהושע ומוותיקי הסיירת והעמותה, מצטרף לדתיים ומבקש להניח תפילין. זאת הפעם השלישית בחייו שהוא מניח, השתיים הקודמות נרשמו בשני המסעות הקודמים, בדיוק באותו מקום. הדס, בתו, מתעדת בנייד את האירוע החריג.

• • •

גם אליה, רעייתו של איציק, מפתיעה ומצטרפת להנחת התפילין. איציק, עורך דין, נפצע בגיל 17 בתאונה מצערת: הוא עבר ניתוח פשוט בהרדמה מקומית, ובטרם התפוגגה ההרדמה ניסה לרדת במדרגות. התוצאה הכואבת: הוא צנח שלוש קומות והפך למשותק.

אליה, רודפת הרפתקאות מושבעת, עלתה לישראל מברזיל. היא חולה בעצמה בטרשת נפוצה, ולפני 15 שנה הכירה את איציק באתר היכרויות שמיועד לאנשים שמתמודדים עם מחלות ומוגבלויות. כיום הם גרים במזכרת בתיה ומגדלים שלוש בנות. אליה פעילה בקהילה הקונסרבטיבית שהקימה במקום.

"כשהצעתי לאיציק לצאת למסע, הייתי בטוחה שהוא יסרב. איציק מאוד זקוק לסדר של הבית, לשגרה. היינו כמה פעמים בחו"ל, אבל מסע מדהים כזה בחיים לא היינו מסוגלים לעשות לבד. קיבלנו פה מתנה אדירה". אליה מתרפקת על איציק בחיבוק רומנטי, ולרגע נדמה שרק שניהם כאן, בגובה חמישה קילומטרים וחצי.

אחרי ההיי ב"פס", אתגר קשה לפנינו: הירידה למטה, שתסגור הפרש של 1,700 מטרים לעומת מיקומנו כעת. בסיכום היום כולו נגמא 25 ק"מ - בהליכה של 14 שעות ברצף.

אם בעלייה הכל תלוי ברצון, בירידה זה כבר סיפור של הגוף. השרירים מתכווצים במאמץ אדיר. צעד אחרי צעד אני יורדת, משתרכת מאחור. הגילגולונים מקפצים על מדרגות הסלע, בעוד שריריהם של המלווים נמתחים עד הקצה - בניסיון לבלום אותם.

באמצע הירידה אנחנו עוצרים במקום שבו אירע לפני שבע שנים אסון סופת השלגים הקטלני. ארבעה ישראלים נהרגו אז: נדב שהם, אגם לוריא, מיכל צ'רקסקי ותמר אריאל, זכרם לברכה. המשלחת עורכת להם אזכרה קצרה אך מרגשת.

ממשיכים לרדת. דידי סגל (70) ממושב היוגב שבעמק יזרעאל, זקן השבט במשלחת, צועד בסמוך אלי. זהו מסעו השלישי לאנאפורנה, כאיש הטכני שאחראי לתחזוקת הגילגולונים. הוא חבר קרוב של משפחתו של ארז גרשטיין, וכך התחבר לפריינטה. למרות גילו, דידי מצוי בכושר פראי. אצלי, לעומתו, השרירים כבר התאבנו.

אליה ודביר הולכים ורוכבים לסירוגין על סוסים נמוכים שנשכרו במיוחד כדי לסייע למתקשים בשלבי הסיום. עמית מתעקש להמשיך בכוחות עצמו. כשהוא מגיע בתום הירידה התלולה והאינסופית כשעה אחרי כולם - הוא זוכה למחיאות כפיים נלהבות. מתברר שאחרי הכל אמו צדקה בנבואתה.

כמעט סיימנו. עוברים דרך מקדש בודהיסטי בעיירה מוקטינת. נשים בלבוש מסורתי צבעוני ועם נקודה אדומה במצח, ריח נרות וקטורת, צלילי פעמונים, נזירים שדופי גוף ועזי מבט, דוכני מזכרות עמוסים ואופנועים שנוסעים בדרך הבוצית. שלווה ורוחניות מתערבלים בכאוס ובלכלוך בכל מקום.

עולים לאוטובוס שמקרטע בדרך איומה. הגוף רועד שוב בטלטולי הדרך, אבל גם את התענוג הזה צולחים הנכים בגבורה. את הלילה מעבירים באכסניה בכפר ג'ומסום. שם יש כבר קליטה ויש גם מקלחת חמה. מה צריך בחיים יותר מזה.

• • •

יום חמישי, 7 באוקטובר. משכימים קום לקראת הטיסות הפנימיות בחזרה לפוקרה, במטוסים קטנים שאורגנו למשלחת. אחרי המתנה של שעות מתבשרים שמזג האוויר הערפילי בפוקרה לא מאפשר המראת מטוסים לכיווננו. באין ברירה, מתארגנים לנסיעה של 12 שעות בג'יפים ובאוטובוס.

רק הבוקר הצהיר שמעון שמדובר ב"דרך שנכים בשום אופן לא יכולים לנסוע בה", אבל בהיעדר טיסות, הגיבורים מוכיחים שוב שאין קושי שלא יצלחו. הדרך הלא סלולה מתפתלת שוב על שפת תהום, עוברת על גשרים רועדים, עוקפת בולדרים שקרסו עליה במונסון האחרון וצולחת שלוליות בוץ טובעני. טוב שעובד יודע לשלוף ג'יפ שהתחפר. בדרך עוצרים לחלץ עצמות במפל אדיר ובבריכות מים חמים. למלון בפוקרה מגיעים לקראת חצות.

את השבת עושים בבית חב"ד בקטמנדו, שהיה סגור שנה וחצי עקב הקורונה. הוא נפתח לכבודנו, וגם לקראת שיבת התרמילאים הישראלים לנפאל. אודי עורך קניות בשוק המקומי ומשדרג פלאים את התפריט ואת תחושת הבית. בארוחות מפציר עובד בחברים לדבר ולשתף בתחושות הרוחשות. המילים זורמות ומנסות לתאר את עוצמת החוויה: הן יוצאות מהלב, ואיתן גם הדמעות. ובעצם, לעיתים רק דמעות.

אחד היחידים שלא אומר דבר הוא נעם. את מילותיו הוא בוחר לכתוב למחרת בפוסט בפייסבוק, שנפתח במילות שירה של גלי עטרי על ציפור הפלא שבאבן מפוסלת בנפאל הרחוקה. והוא מוסיף מילים משלו: "ומספרים, שבמהלך השבועיים האחרונים יצאה מהארץ לנפאל משלחת מופלאה. בין חבריה תשעה גיבורים בעלי נפש של ציפור, אך חלק מאיבריהם מאובנים כמו ציפור האבן.

"היה זה מסע שמימי שבו טיפסנו לגג העולם, נגענו בשמיים והגבהנו אותם עוד קצת. מסע שבו ציפור האבן עפה גבוה כל כך".

yifater1@gmail.com