חשיפה: ערן סויסה שובר מסך

יום שלישי, 20:00, מוזיאון ארץ ישראל, פרמיירה של "יס מן". היחצנים כבר יודעים: באירועים האלה אני לא מוצא את עצמי. עוד בשנה השלישית לעבודה שלי ככתב בידור עייפתי מהשקות ומפרמיירות. זה אולי לא המהלך הנכון למי שאמור להתערבב בכל הזדמנות, אבל ערבים שלמים של "מהממת", "את לבושה מושלם" ו"חייבים קפה השבוע" עשו את שלהם במהירות כדי לגרום לי להבין שאין בהם אמת, או תועלת. יש בהם בעיקר הרבה צביעות, ובעיניי גם מבוכה. 

אבל בערב הזה אין לי ברירה. זו פרמיירה של דוקו־ריאליטי חדש של yes, שאני אחד מכוכביו. עוד בקאסט רותי ברודו, אביבית בר זוהר, הזמרת דיקלה ומלך זילברשלג - ארבעה שמנוסים ומורגלים באירועים האלה, ואת כולם אני מכיר כמראיין. 

"אתה הכי פחות מפורסם, אז אתה גם הכי פחות מעניין", אני אומר לעצמי. זה לא באמת עוזר. 

היום הלחוץ הזה נפתח בשיחת טלפון מאמא שלי, אתי, האישה המשמעותית בחיי ואחת הסיבות שהסכמתי להשתתף בפרויקט. זאת שרוב חיי אני מנסה להוכיח לה שבכל זאת יצא ממני משהו, והוא לא כל כך גרוע. בעולם הישן שלה "הומו" היה דבר פסול, שבמשך זמן לא מועט זמן היא התביישה בו, ואני רק רציתי להוכיח שאין לה במה להתבייש. 

"אני לא אגיע הערב", היא אמרה בנונשלנטיות, "אני לא מרגישה טוב". 

"אמא, זה לא זמן למתיחות", אני עונה, "גם ככה אני לחוץ". 

אבל היא לא צחקה. זו היתה השיחה הקצרה ביותר שלנו אי פעם, שהסתיימה בניתוק שלי, דבר שלא קרה 38 שנים. הדרמטיות עשתה את שלה, ואחרי התערבות קלה של אחותי הגדולה ופותרת הבעיות, לילך, קיבלתי את ההודעה שהיא תבוא. 

הכניסה למוזיאון ארץ ישראל עמוסה בתור ארוך של אנשים. חלקם מוזמנים שלי, שאני מנסה בכל דרך לחמוק מהצטלבות מבטים איתם. לא כי אני לא שמח שהם באו, אלא כי אני באמת לא יודע מה אומרים במצבים כאלה. 

רגע לפני שאנחנו נכנסים פנימה מגיעים שניים מהמוזמנים שלי - רפי וציפי רפאלי. הסיכוי שתמצאו את הראשון באירוע מתוקשר הוא אפסי. הכניסה של האורחים המפתיעים לאירוע מקפיצה את כל הצלמים לכיווננו. רגע שהוא חלום עבור מי שמחפש את אור הזרקורים, אבל פחות עבור מי שלא רוצה להיות במרכז הסיפור. אני מבין שאין לי לאן לברוח.

לראשונה בחיי אני בצד השני. מראיינים אותי, ואני צריך לספק תשובות - תשובות כנות, אותנטיות ומעניינות, בדיוק כמו שאני מצפה מהמרואיינים שלי. שישה ראיונות רצופים, ושום יין לא עוזר לפה להפסיק להתייבש.

• • •

הסיפור הזה מתחיל לפני שנה ושמונה חודשים. אני, שרגיל לדווח על אודישנים ועל המשתתפים בהם, מוצא את עצמי עובר צד. מולי בחדר של "קודה הפקות" בבעלות רם לנדס יושבים מלהק־העל מורן מרציאנו, המלהקת בר טל, שפנתה אלי כמה ימים לפני כן, וטליה ענבר, העורכת והבמאית הראשית, שיחד עם העורך זיגי (אליהו זיגדון) יפצחו את כל מה שיקרה בכל תקופת הצילומים. זה יהיה הרבה יותר ממה שדמיינתי.

את טליה אני מכיר עוד מהימים ששירתנו יחד בגל"צ. לא היינו חברים, הסתפקנו בשלום מנומס. מי היה מאמין ש־20 שנה אחרי, היא זאת שתפרק את הדילמות והפצעים הכי גדולים של חיי, ותביא איתה גם שתי מצלמות.

במפגש הזה אני חושף בפניהם את שנות חיי בנקודות. חזרה בתשובה, יציאה בשאלה, יציאה מהארון, טיפולי המרה, דילמות מקצועיות, רצון להיות אבא. היו שם גם דמעות, מוטיב חוזר בצילומי העונה, שזלגו בדיוק כשסיפרתי על ההפתעה שאני מתכנן ליום הולדתה ה־60 של אמא שלי, שתכלול סגירת מעגל משמעותית: נסיעה לתאילנד, לחוף שבו חודש הקשר שלנו אחרי כמעט חצי שנה של נתק בעקבות היציאה שלי מהארון. הטיול בוטל, אתם כבר יודעים למה, אבל בהפקה סידרו לי סגירת מעגל אחרת.

16 שנות סיקור של תחום הבידור לימדו אותי שאודישנים תמיד נגמרים רע. "מה הסיכוי שמתוך 300 אנשים יבחרו דווקא אותי", אמרתי לבן זוגי טל, "חוץ מזה, ככל שלא ארצה, כך ירצו אותי יותר". טקטיקה שהמצאתי כדי להתמודד עם פחד מדחייה. 

לא מעט עיתונאים כמהים לפרסום. לכתבי הבידור זה זמין יותר ומפתה יותר: ההתחככות היומיומית במושכים בחוטים יכולים להטעות וליצור את האשליה שהסיפור הוא עלינו. "ביום שתחשוב שאתה הסיפור ולא הם, תתחיל להיות כתב פחות טוב, ושעון החול שלך יתהפך", אמר לי חבר קרוב. זאת אחת הסיבות שסירבתי לכל ההצעות שקיבלתי לאורך השנים מתוכניות ריאליטי רבות. הוחמאתי, וסירבתי. 

הפעם הסכמתי. אני גאה בדרך שעברתי, שמח בחלקי, ויש לי הרבה טוב להראות ומסר חשוב להעביר - משפחה נהדרת, זוגיות טובה, ועבודה שאף פעם לא מפסיקה לאתגר. מצד שני, אם הכל טוב - בשביל מה אני צריך את זה? עמוק בתוכי קיוויתי לקבל תשובה שלילית כדי לחסוך מעצמי את ההתלבטות.

במהלך הצילומים גיליתי שיש גם לא מעט כאב מתחת לפני השטח. דברים שנמנעתי מלעסוק בהם, כי אצלנו בבית טאטאו אותם מתחת לשטיח. לא במקרה המשפטים השנואים עלי ביותר הם אלו ששמעתי הרבה פעמים בצעירותי: "תיזהר לא לספר למישהו", "אם אבא יידע זה הסוף שלך", "אף אחד לא יודע, ושזה יישאר ככה".

כשאתה גדל עם הרבה כאלה, זה לא מקרה שאתה מתפרנס מעיסוק בחייהם של אחרים. את הדברים שבאמת דורשים חיטוט עמוק, אתה מעדיף להשאיר לעצמך. הסדרה הזאת אילצה אותי להתמודד איתם, בפעם הראשונה. החוויה היתה מטלטלת.

• • •

יום ראשון, 11 בנובמבר 2020, 8 בבוקר. זו שעה שבה אני בדרך כלל נאבק בשעון המעורר, אבל בבוקר הזה אני קם מהמיטה בקלות, פשוט כי לא נרדמתי כל הלילה. זה יום הצילומים הראשון, והאייטם הראשון הוא התלוות אלי כשאני מתארח בתוכנית הבוקר של פאולה וליאון. המשמעות: שלוש מצלמות של התוכנית, שמשדרות בלייב בקשת 12, ועוד שתיים של "יס מן". בסך הכל חמש מצלמות על הפרצוף שלי. ואם יש לי מסר עבורכם מהבוקר הזה - הוא לעולם לא לשתות שוקו בימים לחוצים.

מייד אחר כך מפגש ראשון עם חנוך דאום, האיש שבתקופה הקרובה אני, שרגיל להגיד קודם כל "לא", מחויב להגיד לו "כן" על כל משימה אפשרית, בלי ויכוחים ובלי הנחות. הסיפור שלי בעונה הזאת יתחלק לשניים - מתחילים בפן המקצועי, ומשם עוברים לאישי. "מהקל אל הכבד", כמו שהבטיחו המפיקה הראשית טל בראל והמפיקה בפועל דנית דניאל. אבל מה עושים כשגם הקל ביותר הוא כבד מאוד? 

כבר במפגש הראשון דאום מציף אצלי סוגיה שבוערת בי לא מעט שנים. "עזוב את המקום שממנו אתה מגיע, שבו חינכו אותך לא ללכת רכיל", הוא אומר, "תן לי דבר אחד חשוב שפרסמת, שיש לו משמעות". אני מזכיר לו את סיפור אלין לוי והשפתיים, שפרסמתי באותם ימים, ואם נערה אחת הבינה ששפתיים לא אמורות להיראות ככה, או שלפחות לא נולדים עם כאלה, עשיתי את שלי.

השאלה שלו מחזירה אותי 16 שנה אחורה, לפגישה עם רון לשם, אז עורך אתר nrg וסגן עורך "מעריב", ולמעשה האיש שגרם לי להגיד "כן" ולהסכים להיות כתב רכילות. "תביא את עצמך אל תוך התחום, ולא להפך", הוא אמר לי, "תהפוך אותו למשהו אחר".

הייתי אז בקושי בן 22. שנה אחרי כבר היה לי מדור יומי של עמוד, תחת השם "מלך הביצה". האתגר למלא את העמוד הזה בכל יום, יחד עם ההישגיות והתחרותיות שטבועות בי, גרמו לי לעבוד בלי סוף, ולפעמים גם לשכוח שמאחורי כל אייטם יש חיים ורגשות של אנשים. בכל יום הייתי מגיע למערכת ראשון והולך אחרון, אחרי שכבר הכנתי אייטמים לאתר, לבוקר שאחרי. בערבים הייתי מסתובב בין השקות ואירועים, ובסופם, עד אמצע הלילה, יושב במסעדת ה"בראסרי", שאליה היו מתקבצים המפורסמים, בניסיון לקושש אייטמים אחרונים לפני שהשמש זורחת שוב. 

בבוקר הייתי מתעורר עם הטפות מוסר של אבא שלי: "לא תלך רכיל בעמך. לא רק שאתה מרכל, אלא כל מי שקורא אותך - העונש שלו הוא עליך". במשך לא מעט שנים הסתובבתי בעולם בתחושה כבדה, מדמיין איך מלאכים של מעלה עסוקים בבניית גיהינום מיוחד בשבילי. 

ההתמודדויות הקשות ביותר היו כשמושאי הסיקור התקשרו זועמים. את הבוקר שבו מיקי חיימוביץ', אז הפנים של החדשות בישראל, התקשרה לצרוח עלי למה הרסתי את מסיבת ההפתעה שהיא תכננה לבעלה דאז, אלי אילדיס, לא אשכח לעולם. האמת היא שגם ממש הופתעתי שהקול הנעים והחם מהחדשות יכול להגיע לטונים האלה. עד היום אני שומע את ה"אל תיתמם" שלה, אחרי שאמרתי לה "אני לא יודע על מה את מדברת". 

דודו טופז, הראשון בבידור בעת ההיא, נזף בי על כותרת לא מחמיאה, שבכלל לא אני נתתי - אבל מה זה משנה, אני חתום על הידיעה. צביקה פיק איים בתביעה, וסיים בהצעה לשבת לצהריים. היו עוד רבים.

אבל יותר מכולם זכורה לי שיחת הטלפון עם אייל גולן, בבוקר שבו פרסמתי את הידיעה על כך שהוא ואשתו אילנית לוי נפרדים. אחרי שווידא שזה אני, הוא פצח ברצף של קללות, שהנייר לא ישרוד. לא הגבתי. 

ככתב צעיר, שהקדיש את חייו לחשיפות וש"פרסום ראשון" הוא עבורו אוויר לנשימה, הייתי גאה מאוד בפרסום הזה, שהיכה גלים והוזכר בכל מקום אפשרי. לרגע לא עצרתי לרגע לחשוב על הכאב של הצד השני, עד שהגיע דאום ושלח אותי לדון בסוגיה עם הצלע הנשית בסיפור, אילנית לוי.

אילנית לוי היא אחת הנשים האהובות בתעשייה. נטולת מניירות, בגובה העיניים, מדברת מהלב. הפחד הגדול שלי היה שהיא תגיד שהפרסום שלי היה המסמר האחרון שהביא לגירושים שלהם, או שהילדים לא ידעו על הפרידה ושמעו עליה לראשונה בעיתון.

הבשורות הטובות: היא לא ציינה אף אחד מהשניים. הבשורות הרעות: הדברים שאמרה היו הרבה יותר קשים ממה שחשבתי. בעקבות הפרסום היא החליטה להישאר עוד כמה חודשים בזוגיות, שבה לא רצתה.

• • •

החפירה בהיבט המקצועי העלתה שאלות רבות. מה התרומה שלי כעיתונאי? האם אני מפרסם דברים חשובים? איך אני חי בשלום עם חיטוט בחיים של אחרים? ועד מתי אוכל להמשיך לעשות את זה? אין לי תשובות חד־משמעיות, אבל היום, אחרי הרבה מאוד שנים, אני יודע שאני יכול להשפיע מאוד ולהעביר מסרים משמעותיים - דברים שלא הבנתי בהתחלה. ההבנה הזאת נותנת לי להרגיש הרבה יותר נוח להמשיך לעסוק בתחום הזה במרץ.

אבל כל אלה היו רק ההכנה לחלק השני, הקשה יותר - החלק האישי. נולדתי ביפו לאבא דניאל (64), שרברב, ולאמא אתי (61), עקרת בית. יש לי אחות גדולה, לילך (43), ואח צעיר, יוסף (30).

בגיל 6 עברנו לבת ים. כעבור שנה אבא שלי חזר בתשובה, ולקח איתו את המשפחה. למדתי בישיבה תיכונית אדר"ת בבת ים וסיימתי בתיכון "בית וגן" בעיר. אחרי הצבא התחלתי לצאת בשאלה.

בגיל 24 יצאתי מהארון, וזה היה צעד שלא היטיב עימי. הוריי שלחו אותי לטיפולי המרה ולביקורים אצל רבנים ומקובלים. "נהפוך כל אבן ונשלם כמה שצריך עד שנסדר את זה", הסבירה לי אמא שלי, ויחד יצאנו למסע בלתי אפשרי לשינוי הנטייה המינית.

בכל יום חמישי בשעה 8 בבוקר הייתי אוסף אותה מבת ים במכונית שלי, ויחד היינו נוסעים למקובל בבית דגן וממתינים בתור. זו היתה נסיעה של חצי שעה, שהרגישה כמו ארבע שעות. שנאתי כל עץ וכל אבן בדרך, ובייחוד את הכיכר, שסימנה לי שאנחנו ממש קרובים. 

בחוץ עמדו איתי עוד הרבה אנשים שחיכו לברכה. המכנה המשותף לכולם היה מחלות במצב קשה. בביקור הראשון הוא נטל דף נייר וצייר עליו מלבן גדול, שאותו חצה בקו. "מימין הצדיקים, משמאל הרשעים", אמר. "באיזה צד אתה רוצה להיות?"

הפחד שיתק אותי. "התשובה ברורה", הוא המשיך, "אני רואה בעיניים שלך".

גם לי היה ברור באיזה צד אני רוצה להיות. לגמתי כל מילה שלו בדריכות. הקשבתי להוראות. אסור להגיע לידי סיפוק בשום דרך. צריך להסיט את המחשבות. החצי הטוב שלי עמד במשימה. אבל זה לא הספיק.

בביקור השני ובאלה שבאו אחריו, עברנו לשיטה אחרת. "אני רואה עליך שהכל בסדר", הוא אמר, חצי כיודע בביטחון מלא וחצי כמברר, לוודא שאנחנו באותו עמוד. השבתי בחיוב. הוא היה כותב דברים על נייר קטן, מקפל אותו לארבע, מגיש לי כוס מים ונותן לי לבלוע. אני הייתי מחזיק את הנייר המקופל ביד ובולע אותו בלי לחשוב פעמיים. ככה בכל פגישה.

המפגשים התקיימו אחת לשבוע, במשך קצת יותר מחודשיים. הם נמשכו עד הפעם ההיא שכשלתי במשימה. הגעתי, חיכיתי, ביקשתי רפואה שלמה, אבל הוא זיהה מייד שהפרתי את הבקשה שלנו. "למה עשית את זה?", שאל, "אתה רוצה לעבור לרשעים?". אמרתי: "לעולם לא".

חזרתי הביתה, למיטה, לראש בתוך הכרית, ונשאבתי לדיכאון. היה לי ברור כשמש שיש עבורי רק שתי אופציות: לעצור את החיים, או לעזוב את הרב. למזלי, בחרתי באופציה הנכונה. אבל הקשר עם הוריי נותק למשך זמן רב.

13 שנה אחרי הסיוט ההוא הלכתי לפגישה עם פסיכולוג דתי, שסבור שאפשר "להמיר", וגם עושה את זה למי שחפץ בכך. הפעם זה היה מבחירה, במסגרת הצילומים ל"יס מן". פתאום שוב הרגשתי את אותו דיסוננס שלא נתן לי מנוח, לא הדיסוננס בין ערן ההומו הרע לערן הסטרייט הטוב - את הוויכוח הפנימי הזה כבר פתרתי, ולא בזכות המקובל ההוא - אלא הדיסוננס בין האדם החכם ונעים ההליכות, שרק רצה בטובתי, לבין המחשבה שלו שאפשר להפוך אותי למשהו אחר.

בלילה שלפני הפגישה בקושי נרדמתי. הכנתי בראש את רשימת הטיעונים, הכל היה מנומק ומפורט, רק חיכיתי לרגע שבו אשב מול האיש ואטיח אותם בפניו. לכאורה, הזדמנות נדירה בשבילי לסגור מעגל ולהגיד לו את מה שהייתי צריך להגיד אז, ולא הייתי אמיץ מספיק כדי לעשות.

אבל כבר בדרך אליו הרגשתי שמשהו הולך להשתבש. התחלתי להזיע, ולא מהחום. הייתי בחרדה גדולה. בן־רגע חזרתי לערן בן ה־25, המפורק, זה שהרגע יצא מהארון, ואף אחד במשפחה לא היה מוכן לקבל אותו. בלעתי כדור רוק גדול ונזכרתי בנייר שגולש במורד גרוני, ובו מילים שלא ידעתי מה הן.

במפגש עם האיש השתתקתי. כל מה שהכנתי נשכח. כל כך הרבה שנים עברו מאז המקובל מבית דגן, ולא הצלחתי להבין: עכשיו, כשסוף־סוף ניתנה לי ההזדמנות, איך לא צעקתי? איך לא צרחתי? איך לא העמדתי אותו על טעותו? איך לא הקאתי את הנייר?

הבנתי שעל אף כל השנים שעברו, הטראומה ההיא עוד טבועה בי, עמוק בפנים. אבל לצד ההבנה הזאת, אני גם יודע שאני שלם. אין לי חצי רע וחצי טוב, רק ערן.

• • •

החלק האחרון של הצילומים היה הקשה ביותר: העימות עם אבא שלי. הוא אדם ישר, בעל מידות טובות, ואני בדיוק כל מה שהוא לא רצה: יוצא בשאלה, חילוני, תל־אביבי, עיתונאי, הומו. הפערים הללו גרמו לריחוק בינינו, שמעולם לא ניסינו לתקן.

השיחה הרצינית המשמעותית הראשונה שלו איתי היתה בגיל 24 וחצי, כשפגשתי אותו מחוץ לישיבה שבה הוא לומד וסיפרתי לו ש"אני לא נמשך לנשים". המילה "הומו" מעולם לא הוזכרה בפניו. 

לא היתה לנו טלוויזיה בבית, או כפי שאבא שלי מכנה אותה, "טמבלוויזיה", כך שהסיכוי לגרום לו להצטלם לסדרה שתשודר בטמבלוויזיה היה אפס. אבל אחרי מסע שכנועים כבד שלי, של אמי ושל אחותי, הוא השתכנע במפתיע. "רק בלי דברים פרטיים", אמר לי, ואני ידעתי היטב על מה הוא מדבר, או במקרה הזה, מעדיף לא לדבר. בתוך תוכי ידעתי שזו אולי ההזדמנות היחידה שתהיה לי אי פעם לפתוח בפניו את כל מה שאני לא מעז לפתוח כבר שנים ארוכות.

במפגש הזה ביקשתי מההפקה, לראשונה מאז תחילת הצילומים, להיות לבד עם אבא שלי. הפתרון שנמצא הוא צילומים ברכב שמרושת בשלוש מצלמות נייחות, שמתעדות כל זווית, ועוד רכב מלווה שמצלם מבחוץ.

נסענו לקבר של רבן גמליאל ביבנה, שחזור של נסיעה שהרבינו לעשות בנעוריי. השיחה התחילה דווקא בשבחים שלו אלי. "אני כל הזמן אומר שמידות כמו שלך אין לאף אחד", אמר.

"אז למה אתה הכי פחות קרוב אלי מכולם?", שאלתי.

"אורח החיים שלך לא מסתדר עם ההלכה", הוא ענה, ואני אמרתי: "אבל אני הבן שלך, אני חלק ממך, זה לפני הכל". הוא אמר: "אני לא מכיר את העולם הזה".

רגע השיא הגיע כשסיפרתי לו שיש לי בן זוג כבר שלוש שנים, טל. אבי פגש אותו בארוחות שישי בביתי, אבל שם הוא הוצג בתור "חבר". הוא אפילו בירך כל אחד מאיתנו ל"זיווג הגון", ולא העלה על דעתו את האפשרות שכבר מצאנו זה את זה. עול של 13 שנים ירד לי מהגב, והדמעות חנקו את גרוני.

ביום הצילומים האחרון נדרשתי להפגיש בין אבא שלי לבין טל. אגיד רק שאם הייתי צופה בזה מהצד, הייתי משוכנע שזה מתוסרט. אבל כמאמר הקלישאה, החיים גדולים מכל תסריט. 

הפרמיירה התחילה. ברגע שהאורות כבו והתחיל הפרק הראשון, עזבתי את האולם. "זה כבר יותר מדי בשבילי", הסברתי לטליה הבמאית. יצאתי החוצה ונזכרתי שהתפקיד שלי הוא לספר סיפורים של אחרים, גם אם עכשיו יושבים מאות אנשים באולם וצופים בי על מסך ענק.

ואם בכל זאת הצלחתי להעביר את המסר, עשיתי את שלי.

erans@israelhayom.co.il

"יס מן" משודרת ב־yes וב־STINGTV בימים א'-ג'