בטח שמתם לב שעניין שמעון פרס ז"ל וקולט אביטל לא התפוצץ ברעש גדול מאוד, ונדחק לעמודים הפנימיים די מהר. יש לזה כמה סיבות. קבלו ניתוח:
- האיש כבר לא איתנו. לא כיף לבזותו בראש חוצות. הוא כבר מת, אמנם ניתן להרוג פעם שנייה, הריגת השם הטוב בדיעבד, אבל לאדם עצמו זה כבר משנה מעט מאוד. אם אין אדם שיכול להגיב, התקשורת מאבדת עניין מהר.
2. על פי עדות הגב' אביטל, מעשי ההטרדה שלו היו בדרגה נמוכה יחסית של סולם ההטרדה. על פי עדותה, פעמיים ניסה כבוד הנשיא לשעבר ליזום יחסים, אבל כשאמרה "לא" העניין נגמר מייד. נכון, האופן שבו יזם את הקיום היה בוטה, שוביניסטי, לא ראוי, אבל הוא לא כפה עצמו, לא השתמש בכוח, קלט את מה שקולט שידרה מייד ועזב. חינני? לא. פוגע? כן. אבל האם שווה להשחית שֵם בשביל זה? ככה ככה, למרות שהשחתת שם בימינו היא כיף בכל מצב.
3. התקשורת עוסקת בפרשיות מהסוג הזה גם כסוג של פורנו. החיטוט בפרטי המקרים אינו מטעמי חיפוש צדק, אלא מתוך רצון לתת פייט גם ל"פורנהאב". פרס וקולט זה כבר לא סקסי. אנשים לא רוצים לחשוב עליהם בקונוטציה כזאת. אז אם אין לזה תדר מיני, אין מה לשהות במסיבה יותר ממה שחייבים.
4. והכי חשוב: אמרה יפה ח"כ מיכל רוזין, מרצ, שאמנם זכרו נפגע בעיניה, אבל לא יעשו לו מה שעשו לרחבעם זאבי (גנדי), כי הוא החזיק ב"עמדות הנכונות". בום, נפלה התפאורה, רואים את אחורי הקלעים. זה הכל הצגה. מי צריך חנינה מהנשיא אם יש עמדות נכונות. לא שלא ידענו, אבל לשמוע את זה מחברת כנסת ממרצ, פמיניסטית טורבו, שמוכנה לשים טובת אישה בצד כי הגבר הפוגע הביא את אוסלו, זה מרענן. קצת אמת לשם שינוי.
אגב, במבחן ההיסטוריה, חטא אוסלו חמור מחטא קולט פי 1,180, מספר נרצחי אוסלו. שמעון פרס ז"ל, איש מורכב ובעל שיעור קומה נדיר, לא היטיב לפעמים לפענח את המציאות. לא של ערפאת ולא של, להבדיל, קולט. הוא חשב שרצונו ינצח, ונכשל. הוא דילג על שלב ההקשבה לפרטנר ובירור הרצון. כשהם חשבו "לא", הוא שמע כן.
נהוג אצלנו "אחרי מות - קדושים אמור". ואני מוסיף - את האמת.
רישיון
כשהייתי ילד, לאופניים היה רישיון. היה צריך ללכת לתחנת משטרה כל שנה, לעבור בדיקה, לקבל אישור, לשלם אגרה, לקבל לוחית ולהצמידה למושב מאחור או בין השפיצים של הגלגל. מי שהיה נתפס בלי רישיון היה מאבד את אוויר גלגליו מידי הפקח של העירייה. כן, כך היה.
ההופעה הראשונה שלי בתקשורת, אגב, היתה בגיל 15, ככתב צעיר בתוכנית נוער שעשתה תחקיר נוקב על עניין רישוי לאופניים והוכיחה שהבדיקה במשטרה אינה קפדנית מספיק. הייתי נקניק כבר אז. ההופעה היתה נוראית, גמגמתי ולעלעתי, ורישיון להופיע שוב לא קיבלתי.
אחר כך ירדו מזה, מרישיון לאופניים, וכנראה טוב שכך. אבל בפרצה בגדר התחילו לעבור עוד כלי רכב שונים ומגוונים, שהקשר שלהם לאופניים הלך והתרחק. אופניים חשמליים, קורקינט חשמלי, טרקטורון חשמלי לילדים ועכשיו בגרסת שטח מפלצתית, סגוויי, הובר־בורד, קלנועיות, מכוניות חשמליות זעירות, תלת־אופן חשמלי, ועוד ועוד. כל שבוע נולד משהו חדש להזיז אדם ממקומו ולהביאו למקום אחר ללא רישיון.
הבעיה בכלים ללא רישיון היא שהם גם ללא אחריות. המשתמש בכלי, גם אם פגע פגיעה חמורה, יכול להימלט בשנייה באוושת מנוע חשמלי ולא לפצות, לא לשפות. לא לצפות, היה ואיננו. אי־רישוי בא גם עם אי־ביטוח, מה שמביא אנשים שחוששים לשלם מכיסם דמי נזיקין לברוח כמו עלובים. מה שעוד קורה, זה שהורים קונים לילדיהם הקטנים כלים חשמליים אימתניים ומאפשרים להם לשעוט במרחב הפתוח - כשלילד אין שום הכשרה בנהיגה. ליד ביתי יש כר דשא, שם מתאמנים בני חמש להרים זוג גלגלים ברכב שטח חשמלי, ומרימים, כשליד יושבים אנשים בבית קפה. יום אחד זה יהיה בחדשות, חלילה.
יש יותר מדי כלי רכב מכדי שאפשר יהיה לתת לכולם רישיון. צריך לתת את הרישיון דווקא לאנשים, מודפס כ־QR קוד על הגב, על וסט, על התיק, על קסדה, שאפשר יהיה לצלם בכל רגע נתון. ואז לכל אחד יהיה ביטוח נסיעה בכלי זעיר, לא משנה איזה, והרישיון יהיה אישי, ואנשים יעשו חשבון. אולי.
מה שהממשלה לא מבינה זה שהאנרכיה זוחלת מכל כיוון. בכל מקום שהיא מרימה את ראשה הפרוע, צריך לתת לה בראש עם פטיש, אחרת היצירה הזאת, מדינת ישראל, תתפרק לנו בידיים. אין זמן. אכיפה יצירתית, חדשה, הדוקה, היא הדרך לשמור את הפלא בחיים, כי אם לא, האיראנים על הגבולות, על קורקינט.
הַס
עונת החתולים בעיצומה. צעקות מקפיאות דם מחרידות את הלילה, צלילים דמויי זעקות תינוק אומלל מגיעים לדציבלים שהאוזן שלי מתקשה לשאת. היא רגישה מדי ואינה מסוגלת לסבול רעשים מכל סוג. חתולים בתשמישם, כלבים בנביחתם, מפוחי עלים בנפיחתם, אופנועים בדאווינם, וגם מוזיקה של אנשים אחרים שנכנסת לי לסלון, צעקות, צפצופים, רשרושים, לחשושים, תקתוקי עטים, הכל מייצר תגובה של רתיעה. לא נעים. זה מורגש כמתקפה מתמדת.
ויש לזה גם שם - מיזופוניה. לאורך החיים ניסיתי כל מיני טכניקות הישרדות. בהתחלה ניסיתי להשתיק את העולם. כל רעש מיותר היה מקבל ממני התייחסות פרטנית, דרישה לחיסולו, או התעמתות עם מקור הרעש. ריב. הכל כדי שיהיה לי שקט. אבל המוקש היה שגם אם הצלחתי להשיג שקט, זה היה במחיר סכסוך עם מישהו, ובמקום רעש בחוץ קיבלתי רעש בפנים, בנשמה, וגם קניתי לי אויב. לא הרווחתי כלום.
אחר כך הבנתי: אם לא יכול לשנות את העולם, אשנה את העולם שלי. בניתי לי חדר שינה אטום לחלוטין. כמעט. באתר הבנייה ממול קודחים, הכלבים נובחים, שיירת הגננים עוברת, ואני לא נמצא בחוץ ורב. אני בשקט בחדר השינה. יש מחיר - אין מצב לחלון פתוח, רק מזגן תמיד. לא אוהב, אבל השקט אלוהי.
אני סובל במיוחד באירועים רועשים, אך לאחרונה התוודעתי לחֶברה שיוצקת לבנאדם אטמים מיוחדים שמשתיקים במידה לא רעה את העולם. יצקו לי. זה תלוי לי על הצוואר עם חוט, וכל אימת שהמציאות רועשת, אני תוחב לאוזניים ומוריד ווליום. הייתי באטרקציה הומה עם מוזיקה חזקה והרבה צעקות ילדים, ושרדתי בלי להתמוטט. ממליץ למי שמתקשה כמוני.
קראתי השבוע על החדר השקט ביותר בעולם. שייך למיקרוסופט. מדידת הדציבלים בו היא מינוס עשרים. עשרים מתחת לשקט המוחלט. אנשים נכנסים לשם, שומעים את הדם זורם להם בעורקים ומתחרפנים בתוך כמה דקות. הזיות, בחילות, סרט רע. עד כה איש לא הצליח לשרוד מעל 45 דקות שם. הא! הם לא פגשו אותי. אני עובר לשם, שק שינה וגזייה וזהו. זה המקום שלי בעולם.
עד אז בדעתי להקים את כפר הַס. שם יגורו אנשים מיזופוניים, יראי רעש, כמוני, בשקט מוחלט. החוקים יהיו ברורים: באגף חיות מחמד - רק דגי נוי, כל הרכבים חשמליים, כל הבתים אטומים, כל הילדים אילמים. סתם.
גברת לוי, שמעתי שאתמול רשרשת בסוכרייה. נאלצתי לדווח. שלא יקרה שוב. לא גברת, גיהוק מותר. אין לך קייס פה. שששששלום לך.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו