צולם במחתרת: התמונות הנדירות של הלח"י

בשנה שעברה מלאו שמונה עשורים להקמת ארגון לח"י – לוחמי חירות ישראל. בפברואר 2022 יצוינו 80 שנה לאחד הימים המכוננים בתולדות המחתרת הנועזת והשנויה במחלוקת: היום שבו נרצח אברהם ("יאיר") שטרן ז"ל, מייסדה ומפקדה הראשון. שטרן נורה למוות בעודו כפות, דקות ספורות אחרי שנלכד בידי אנשי הבולשת הבריטית בדירת המסתור שבה שהה בשכונת פלורנטין בתל אביב.

לאחרונה יצא לאור הספר המרתק "לח"י בעין המצלמה – סיפורה של מחתרת לוחמי חירות ישראל" (הוצאת העמותה להנצחת מורשת לח"י, עורך ראשי: זאב גולן), שמגולל את תולדות המחתרת יוצאת הדופן ומאיר את לוחמיה דרך מאות צילומים היסטוריים, רבים מהם מתפרסמים בפומבי לראשונה. הספר מאפשר הצצה מחשמלת לתוככי החיים בעולם הצללים, בדרך להקמת המדינה וגם אחריה: בשיעורי נשק, בתדריכים חשאיים, בפעולות תגמול ונקמה, בשבי, אפילו בתא הנידונים למוות.

העובדה שספר שכזה קיים היא בבחינת נס, שהרי מצלמה היא מטבע הדברים אויבת של כל איש מחתרת. ולא כל שכן של אנשי הלח"י, שחשו נרדפים לא רק מצד שלטונות המנדט הבריטי שנגדם לחמו – אלא לעיתים קרובות גם ניצודים ומוקצים מצד אחיהם ביישוב היהודי בארץ.

אחרי מות "יאיר" פיקדו על המחתרת שלושה: נתן ילין מור (שנקרא "גרא"), איש שמאל קיצוני שדגל בלחימה באימפריאליזם; יצחק שמיר ("מיכאל"), לימים יו"ר הכנסת וראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, איש הליכוד; וסבי, ישראל שייב ("אלדד"), איש רוח שדגל במלכות ישראל, סופר, מורה, עיתונאי ומתרגם. שמיר היה איש הארגון והביצוע, ילין מור היה "שר החוץ" הפוליטי, ושייב־אלדד היה האידיאולוג הסוחף של המחתרת. השלושה, שהפכו עד מהרה למבוקשים בעצמם, נדדו בין דירות מסתור, חיו בנפרד ממשפחותיהם ויצאו לרחוב רק בלית ברירה ובתחפושת. למרות כל אמצעי הזהירות, כל אחד מהם נתפס על ידי הבריטים בזמן אחר - ובנפרד.

בשמונה שנות פעילותה, מ־1940 ועד שהתמזגה עם צה"ל זמן קצר אחרי הכרזת המדינה, נודעה לח"י בפעולות ההתקפיות היזומות והנחושות שלה, שגבו קורבנות רבים - אף שהקפידה תמיד שלא לפגוע במתכוון בנשים ובילדים. היא התמקדה בסמלי השלטון הבריטי הזר בארץ, אבל משום שלא נשמעה להנהגת היישוב היא נרדפה על ידיו, וסבלה מהלשנות, מהסגרות ואף ממקרי רצח. כה גדולה היתה האיבה כלפי הלח"י ופעולותיה, שלעיתים קשה היה למצוא יישוב עברי שיסכים לקבור בתחומו את הרוגיה.

בשל קרבתי המשפחתית, כנכדתו של שייב־אלדד, את המאורעות והאנשים הניבטים מהתמונות אני מכירה היטב מילדותי. חלקם בגופם ממש, ואת חלקם כסיפורים מכוננים על גבורה בלתי נתפסת של צעירים שהיו מוכנים לתת את חירותם ואת חייהם להקמת מדינת ישראל ולגירוש הבריטים - שמנעו משארית הפליטה של יהדות אירופה לעלות ארצה.

ספר הצילומים הזה, שכל התמונות בכתבה לקוחות ממנו, הוא בבחינת גלעד למורשתם, שלא תימחה לעולם.

מלחמת דת

לוחמים במחלקה החרדית של הלח"י מתאמנים בירי מקלעים, מלחמת העצמאות

לח"י היתה מחתרת ייחודית: לחמו במסגרתה קומוניסטים, אנשי ימין לאומיים, חרדים - ואפילו ערבים. בירושלים הוקמה מחלקה שלמה של 20 איש, שהורכבה מבני ישיבות חרדים, דוגמת יצחק גבירץ, שנראה בצילום (מלפנים) מתאמן בירי במקלע כבד. המחלקה התאמנה גם בלוחמַת קומנדו והכינה חומרי נפץ, וחבריה השתתפו בכל הקרבות החשובים בעיר. האימונים נערכו בלילה, כדי לאפשר לבני הישיבות להמשיך בלימודיהם. גבירץ היה גם השוחט של הלח"י, והוא ששחט את הבקר שהוברח לעיר העתיקה.

ירושלים של עופרת

הדרכת ירי בקרבות על שחרור העיר, מאי 1948

אנשי לח"י השתתפו בקרבות מפורסמים על ירושלים וסביבתה במלחמת העצמאות, ובהם הלחימה על שייח' באדר, ליפתא, קטמון ודיר יאסין. כשיצאו הבריטים מהעיר ביום הכרזת המדינה, 14 במאי 1948, השתתפה הלח"י בקרבות העקובים מדם לכיבוש מנזר נוטרדאם שמול השער החדש, עמדה אסטרטגית שחלשה על נתיב חשוב לתוככי העיר העתיקה. אחרי הקמת צה"ל, ב־26 במאי 1948, המשיך חלק מהלח"י לפעול כמסגרת עצמאית באזור ירושלים - שנותרה מחוץ לתחומי מפת החלוקה ויועדה לבינאום. בצילום נראים אימוני נשק של הלח"י בעיר: טוראי אביאסף ("עוזי התימני") קרואני ז"ל מלמד את לאה לוי־זילבר ("אביבה הקטנה") לירות באקדח. קרואני נהרג ב־25 ביולי 1948 בפיצוץ מחסן נשק במחנה דרור שבשכונת טלביה.

ישנן בנות

תלמידות צעירות משתתפות בשיעור הדרכת נשק על גג בשייח' מוניס בפאתי תל אביב, מאי 1948

הזמן: סוף מאי 1948, בזמן פירוק הלח"י וההצטרפות לצה"ל. 11 צעירות בנות 15-14 יושבות מסביב לשמיכה, באור מלא, ומולן מדריך צעיר, איש לח"י, שמלמד אותן פרקים בהפעלת אקדחים: איך לפרק, לנקות, להרכיב – ולבסוף גם לירות. יש להניח שדעת הוריהן של הנערות המצולמות לא היתה נוחה מהחלטתן לחבור לאנשי המחתרת, אבל ב־1948 נהנתה הלח"י מהילה של מחתרת לוחמת, גם אם שנויה במחלוקת, עובדה שהפכה אותה לאטרקטיבית ולרלוונטית - לפחות בעיני בני הנוער של התקופה.

רדיו חזק

טכנאי של "קול המחתרת העברית" באולפן השידור החשאי, 1945

תחנת השידור החשאית של הלח"י, "קול המחתרת העברית", שפעלה מ־1941 ועד קום המדינה, היתה אמצעי חשוב בהפצת האידיאולוגיה של הארגון, בגיוס אוהדים ופעילים ובפנייה ישירה ליישוב העברי בארץ. התחנה פעלה מדירות מסתור מתחלפות ושידרה בימי שני וחמישי ב־19:30, כשכל שידור נפתח בשריקת ההמנון "חיילים אלמונים" ונמשך 20-10 דקות. את תוכן השידורים כתבו ישראל אלדד ונתן ילין מור, ובין קרייניה המפורסמים היו חברת הכנסת לעתיד גאולה כהן (בשמה המחתרתי "אילנה") ונתן מרפיש ("גד"). בתמונה: טכנאי התחנה יעקב יצחקי, שנעצר ב־1946 והוגלה לאפריקה. אחרי שחרורו הצטרף ללוחמי הלח"י בירושלים והקים את רשת הקשר בעיר. בהמשך התגייס לצה"ל והיה ממקימי גלי צה"ל.

ללכת אחריו

המפקד הנערץ יעקב גרנק ז"ל באימון זחל"מים בגדוד 89, אמצע 1948

סרן יעקב (דב) גרנק גורן ז"ל (בצילום הקטן), "דב הבלונדיני" בשמו המחתרתי, קנה בחייו הקצרים שם של אגדה בלח"י וגם בצה"ל - עד למותו בטרם עת בקרב. הוא נחשב למפקד יפה תואר, אמיץ לב בצורה יוצאת דופן, איש צבא מבריק וכריזמטי שסחף אחריו את אנשיו בהתלהבות.

הוא פיקד על מבצעים נועזים רבים, ובהם המבצע לכיבוש משטרת עיראק סווידאן, שתרם תרומה משמעותית לכיבוש הנגב. במסגרת גדוד 89 של חטיבה 8 השתתף בקרב על עוג'ה אל־חפיר, ליד ניצנה, בדצמבר 1948. בקרב זה נתקל צה"ל באש מצרית כבדה, וגרנק נהרג – כשהוא בן 25. בתמונה, שצולמה באימון זחל"מים של הגדוד, עומד גרנק על ג'יפ ומתדרך את חייליו, בסצנה שכאילו נלקחה מסרט מלחמה הוליוודי.

חורבן בית

התנקשות באנשי הבולשת הבריטית על גג בית בתל אביב, ינואר 1942

דיווחים שהגיעו ללח"י סיפרו שבלשים בריטים מענים חברי מחתרת שנפלו בשבי. הלח"י מחליטה להוציא פעולת נקמה שתרתיע את הבולשת. המקום שנבחר: גג בית ברחוב יעל 8 בתל אביב. ב־20 בינואר 1942, ב־9:15, הופעל מטען דמה קטן על הגג, ואחד הלוחמים התיז דם תרנגולת על המדרגות - כדי למשוך את בכירי הבולשת לחקור את "תאונת העבודה", כביכול, של הלח"י. בניגוד לצפי, הבלשים הבכירים ג'פרי מורטון ותומס וילקין, שהיו היעד המקורי לפעולה, התעכבו בישיבה, ולשטח נשלחו מפקד משטרת תל אביב, מייג'ור שלמה שיף, וסגנו, קפטן נחום גודמן, שניהם יהודים. כשעלו לגג הופעל מטען נוסף, ומהפיצוץ נהרגו שניהם - יחד עם קפטן ג'ורג' טורנטון, הקצין הבריטי שתלה ארבע שנים קודם לכן את שלמה בן יוסף ז"ל בכלא עכו. העובדה ששניים מההרוגים היו יהודים רשמה שפל חדש ביחס היישוב העברי ללח"י. בעיתונים הוגדרו הפיצוצים המכוונים "פשע מחריד", והכותרות הבטיחו לשתף פעולה עם הבריטים בלכידת האשמים. הכישלון המהדהד גזר סופית את דינו של "יאיר", שנרצח על ידי מורטון כעבור שלושה שבועות, אחרי שהתקשה למצוא מקום מסתור, בין היתר כיוון שהציבור ביקש להסגירו.

זיכרונות מאפריקה

קבוצת כדורסל של אנשי המחתרת שהוגלו למחנה מעצר ביבשת השחורה, 1946

בשנים 1948-1944, אחרי בריחות חוזרות ונשנות של אנשי המחתרת מבתי הכלא והמעצר בארץ, החלו הבריטים להגלות אנשי אצ"ל ולח"י, שמבחינתם נחשבו לפושעים מסוכנים, הרחק לאפריקה, למחנות מעצר שמהם תקשה עליהם יותר הבריחה. בין השאר, נשלחו הגולים - שעם המפורסמים שבהם נמנה יצחק שמיר - לאריתריאה, לקניה ולסודאן. תנאי המחיה במחנות היו קשים, אבל פה ושם אפשר היה למצוא רגעים אנושיים יותר, דוגמת זה שמונצח כאן בצילום, ובו נראית קבוצת כדורסל שהקימו עצורי מחנה גילגיל שבקניה.

לוחמה בשטח בנוי

תקיפת עמדות ירי ערביות בשכונת מנשייה, על גבול יפו־תל אביב, תחילת 1948

במלחמת העצמאות גבול יפו־תל אביב היה אזור קרב מדמם. צלפים ערבים התמקמו על גגות שכונת מנשייה, בעיקר על המגדל במסגד חסן בק, וירו לכיוון עוברי אורח יהודים שחלפו ברחובות. במהלך ינואר 1948 תקפו אנשי הלח"י והאצ"ל את עמדות הצלפים הערביות, חיבלו במסילת הרכבת ליפו וסיירו בחוליות קטנות וחמושות בתחומי מנשייה. כחלק מפעולותיה ביפו, ניסתה הלח"י להחדיר גם משאית תופת לנמל העיר, אך בשל תקלה טכנית היא התפוצצה לפני שהגיעה ליעדה. הפעולה אמנם נכשלה, אבל הדי הפיצוץ זרעו מורא בתושבי העיר הערבים.

חיסול הסראייה

השמדת מפקדת הכנופיות הערביות ביפו, ליד מגדל השעון, ינואר 1948

הזמן: חודש בלבד אחרי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ. המנדט הבריטי בדרכו החוצה, והערבים מתקיפים את היישוב היהודי. בלח"י, שראשיה חלוקים בשאלה אם יש לחתור לשיתוף פעולה עם הערבים או שמא להילחם בהם, מחליטים לבסוף לפגוע בבניין הסראייה - מפקדת הכנופיות הערביות נגד היישוב באזור תל אביב – ששכן ליד מגדל השעון ביפו. ביצוע הפעולה הוטל על המסתערבים רחמים חכמוב ("ריגולטו") ואלישע איבזוב ("שמואל"), שצוידו באישור כניסה לנמל יפו, ביום גשם סוער במיוחד, והציבו משאית עמוסה תפוזים וחומר נפץ בכניסה לסראייה. שומרי המבנה, ששהו במחסה מפני הגשם העז, לא הבחינו בשניים שנמלטו, ובפיצוץ האדיר שנשמע זמן קצר אחר כך נהרגו כ־70 מאנשי הכנופיות הערביות.

שרשרת הדבקה

בני נוער תולים בחשאי כרוזי תעמולה של הלח"י

בתנאי מחתרת, כשאתה חש נרדף, מנודה ומסתתר לעיתים גם מאחיך בארגונים עבריים אחרים, הדבקת כרוזים היא דרך יעילה לתקשר עם הציבור ולהפיץ מסרים. הלח"י נהגה לשלוח למשימה נערות ונערים בני 17-14, חמושים במוטיבציה גבוהה, בכרוזים ובדבק תוצרת בית. הללו היו מתחלקים לקבוצות של שלושה ויוצאים לרחובות באישון ליל, בחירוף נפש, כשמעליהם מרחפת סכנת מעצר ולעיתים גם ירי חי.

מבט מהיר לצדדים, גב שפוף, אחד מורח דבק בסחבה והשני מדביק, בשעה שהשלישי פוקח עין. ואז ריצה מהירה להסתתר. חלק מהנערים קיבלו תמיכה מהוריהם, שלעיתים הכינו למענם בבית את הדבק הנחוץ, אבל אחרים נאלצו להתמודד עם משפחה שאסרה עליהם להילחם במחתרת, ולעיתים אף נידתה אותם בשל פעילותם בה.