חיות בסרט: חרדית, מוסלמית ואמריקנית מביאות דו-קיום לקולנוע

"האתגר של יוצר תיעודי הוא לצוד רסיסי חיים, להקפיא אותם בסרט ולתת להם חיי נצח שישקפו לצופים את חייהם שלהם. ההתבוננות על המציאות של האחר יכולה להביא לשינוי תודעתי ומחשבתי, ובעקבות כך ליצור מציאות חדשה". אלו היו מילות הפתיחה שלי בקורס לקולנוע תיעודי שבו לימדתי לפני שנתיים 15 נשים חרדיות, בשלוחה החרדית של בית הספר הדתי־לאומי לקולנוע "מעלה" בירושלים.

השלוחה, שנפתחה לפני שבע שנים, היא מעין חללית ניסוי בעולם הקולנוע הישראלי. היא מביאה לרחוב הירושלמי ססגוניות חדשה, מבטיחה וקוראת תיגר. הסטודנטיות, בנות 50-18, מגיעות מכל רחבי הארץ ומהזרמים השונים בעדה החרדית. פעמיים בשבוע הן מתקבצות במבנה קטן המכונה "בית המדרש", צמוד למבנה הראשי של בית הספר ובעל כניסה נפרדת, ומביאות איתן ללימודים זיק של התרסה יצירתית לצד הקפדה הלכתית חמורה.

רבקה פרטיג (25), היתה אחת התלמידות שלי. סקרנית, מוכשרת ודעתנית. כזו שבודקת גבולות. כבוגרת לימודי עיצוב ובעלת עולם ויזואלי מוקפד, היא חששה מהשפה הלא אסתטית המאפיינת רבים מהסרטים התיעודיים. שני סמסטרים מאוחר יותר, צפייה בעשרות סרטים מרחבי העולם ואין־סוף שיחות בינינו, שינו את דעתה. בסוף אותה שנה היא ביימה סרט תיעודי בעל שפה ויזואלית יוצאת דופן בשם "המרחב אלייך", המספר את סיפורן של שלוש אמניות חרדיות שמתמודדות עם התשוקה ליצור לצד שאלות הלכתיות.

ערב הסגר הראשון התקבל סרטה של רבקה לפסטיבל "אופוס" לסרטי תרבות ואמנות בתל אביב. זו היתה יכולה להיות ידיעה קטנה במדור תרבות, אלמלא רבקה, צעירה חרדית מבית שמש, בחרה לעצמה כעורכת את ג'ומאן דראגמה (25) מוסלמית בת גילה משכונת שרפאת בירושלים. סרט הסטודנטיות היה התחלה של חברות אמיצה, שהובילה ליצירה כנה ופורצת גבולות.

בהמשך צירפו אליהן השתיים את ג'וליה מאן (25), יוצרת חילונית, תל־אביבית ילידת בלטימור, וביחד החלו שלושתן לעבוד על סרט תיעודי נוסף, שבו הציבו מצלמה במקומות מרכזיים בירושלים ושאלו את העוברים ושבים שאלה אחת לא פשוטה בכלל: "על מה שיניתם את דעתכם לאחרונה?"

הן הספיקו לצלם במשך שלושה ימים לפני שהקורונה התפרצה לחיינו, ועולם התרבות נכנס לקיפאון.

• • •

פברואר 2020. אני מגיעה לירושלים ביום גשום וסוער. שלוש נשים צעירות, שתיים מהן בג'ינס ואחת בחצאית ארוכה, נחושות לקיים את יום הצילום לסרט התיעודי שלהן. הן מגיעות לרחבה שלפני שער יפו ומקימות לוקיישן מאולתר: שתי מצלמות, כיסא שאליו מוצמד מיקרופון אלחוטי, ושלטים גדולים שעליהם נכתב בעברית, באנגלית ובערבית: "ספר לנו, על מה שינית את דעתך בשנים האחרונות?"

רבקה נעמדת מאחורי מצלמה מס' 1 שניצבת על החצובה, ג'ומאן ניצבת מאחורי מצלמה מס' 2 שמחוברת לטריפוד - חצובה שמאפשרת תנועות מצלמה, וג'וליה אוחזת במוט ה"בום" וחבושה באוזניות.

עובר אורח מתקרב אל סט הצילום המאולתר, אוחז כוס פלסטיק עם בירה. רבקה מציעה לו להתראיין. הוא מניח את כוס הבירה על המדרכה ומתיישב על כיסא המרואיינים.

"אני הבנתי לאחרונה משהו", הוא משתף, "שאנחנו בוכים על כל דבר שלא מצליח, ושיניתי את דעתי - ההצלחה לא חשובה. יש לי ילד שהיה שמונה חודשים בבית חולים, מחובר למכונת הנשמה. אני בעצמי עברתי ניתוח גב, גירושין. והבנתי, שהכל קורה כדי שנתחיל לשים לב לדברים הקטנים בחיים. זה מה שחשוב".

בחור חבוש קסקט עוצר גם הוא ליד השלט וקורא את השאלה. ג'ומאן ניגשת אליו, הוא שואל אותה בעברית מה הן עושות. "ערביק?", ג'ומאן ספק שואלת ספק מציעה, והם עוברים לשוחח בערבית.

הוא מתיישב על כיסא המרואיינים. ג'ומאן מראיינת אותו בערבית. בסיום היא מתרגמת: "הוא רופא. מלמד באוניברסיטה פלשתינית. חשב שיהיה שלום בעזרת אמריקה, אבל שינה את דעתו. עכשיו לא יהיה שלום".

• • •

החיבור ביניהן נולד במקרה. רבקה, ילידת ארה"ב, עלתה עם הוריה לארץ בגיל חצי שנה, ומגיל ארבע מתגוררת בבית שמש. בבית לא היו טלוויזיה ורדיו, וגם סרטים לא ראתה בשנותיה הראשונות. אבל כשהיתה בת 9, קנתה לה סבתא שלה מצלמה דיגיטלית במתנה.

"התחלתי לצלם את האחים שלי בווידאו, וזה הפך לסרט הראשון שלי. כל סרטון בערך ארבע דקות, וואן טייק, בלי עריכה. הרשיתי לעצמי להפעיל את הדמיון", היא נזכרת בחיוך.

"בגיל 12 טסתי עם אמי והאחים שלי לבקר את הסבים בבולטימור, ובטיסה ראיתי את הסרט הראשון בחיי, 'האנה מונטנה'. הרגשתי שזה וואו. מדהים. חיבור של כל מה שאהבתי. כילדה קראתי המון, ובסרטים היה שילוב של סיפור, תמונה ואור. עוצמה שיכולה לסחוף את העולם.

"מאז הייתי צופה בסרטים בהיחבא, בביקורים בבית של סבא וסבתא שלי. גם הם חרדים, אבל באמריקה החרדים יותר מודרניים מאשר בישראל, והיתה להם טלוויזיה שמחוברת רק למכשיר וידאו, בלי כבלים. ניצלתי כל הזדמנות להגיע למרתף של סבא וסבתא ולראות סרטים בווידאו".

הצפייה בסרטים לא היתה פשוטה עבורה. "תמיד נלחמתי עם עצמי, כי זה היה חטא, אבל לא יכולתי לוותר. אחרי ביקור באמריקה הייתי מפסיקה לראות סרטים, ובשנה שאחרי, בביקור הבא, רואה שוב. היו לי נקיפות מצפון, אבל החוויה היתה מטורפת ומדהימה".

אילו סרטים ראית?

"מה שהיה. כשהיתה נשיקה על המסך הייתי מסיטה את הראש. אבל בעיקר הפריע לי שאנשים בסרטים לא מברכים על המזון שלהם".

בסיום כיתה י"ב היא יצאה ללמוד במגמת עיצוב בסמינר חרדי לבנות. הלימודים כללו גם קורסים בווידאו ובצילום, "ופתאום מצאתי את עצמי שוב בעולם של סרטים. הבנתי שאני יכולה לעשות סרטים בלי לעבור על ההלכה. חיפשתי מקום להתמקצע והגעתי ל'מעלה'.

"במהלך לימודי הקולנוע התמודדתי עם השאלה אם יצירת סרטים לא נוגדת את אורח החיים החרדי. עשיתי את הסרט שלי, 'המרחב אליך', על הקונפליקט הזה. צילמתי נשים חרדיות שעוסקות באמנויות שונות, וראיתי שאני לא לבד".

לקראת סוף שנת הלימודים ב"מעלה" התקבלה רבקה לתוכנית JFW מטעם ארגון JERUSALEM FILM WORKSHOP, שבמהלכה נפגשים 24 יוצרי קולנוע צעירים נבחרים מכל העולם, ובמשך שישה שבועות יוצרים סרט תיעודי בירושלים. שם הכירה את ג'וליה.

ג'וליה מאן נולדה בבולטימור, מרילנד, להורים יהודים חילונים. "למדתי בקוויקר סקול (Quaker School), בית ספר פרטי פציפיסטי, שמחנך לשלום", היא מספרת באנגלית. "בגיל 19 התחלתי לימודים כלליים באוניברסיטה, אבל עזבתי אחרי חודש. השתעממתי. את שאר השנה ביליתי בטיול בווייטנאם ובתאילנד, ושם שמעתי ממטיילים על תוכנית לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, שמיועדת לסטודנטים מחו"ל. הגעתי לישראל כדי ללמוד בתוכנית, זו נראתה לי הרפתקה, ואז המליצו לי על JFW. חשבתי לעצמי, 'עוד הרפתקה'.

"את רבקה פגשתי ביום הראשון של התוכנית. בהתחלה, כשהסתכלתי עליה, ראיתי רק דבר אחד: חצאית ארוכה. 'דתייה'. המוח החילוני שלי נסגר. האינטראקציה שלי עם אנשים דתיים כללה בעיקר סירוב של גברים דתיים לשבת לידי במטוס".

אבל כשג'וליה היתה זקוקה לעזרה בצילום היא פנתה לרבקה, "שהיתה הצלמה הכי מוכשרת בתוכנית", והשיח המקצועי הפך לאט־לאט לאישי. "הדרך שבה רבקה דיברה על אהבתה הגדולה ליהדות ריגשה אותי", מתפעלת ג'וליה.

רבקה: "אני הייתי הדתייה היחידה בתוכנית, ורציתי להכיר את ג'וליה יותר. יזמתי בדירה של ג'וליה סעודת שבת, ולאט־לאט כל הקירות בינינו נשברו. בסוף התוכנית כבר הפכנו חברות טובות".

ג'וליה: "קיבלנו אחת את השנייה כמו שאנחנו. כבסיס לחברוּת. פעם הסתובבנו בתחנה המרכזית בירושלים. האנשים ברחוב התלבשו בסגנון של רבקה, ואני הייתי בבגדי הקיץ הקלאסיים שלי: מכנסיים קצרים וגופייה. כשהלכנו ביחד, אנשים נעצו בנו מבטים. גם דתיים וגם חילונים. באותו רגע הבנתי שאין כמעט יחסי חברות בין דתיים לחילונים, וחבל. שתינו יכולות ללמוד כל כך הרבה אחת מהשנייה".

במסגרת התוכנית הגיעו רבקה וג'וליה לסיור באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", שם צפו בשלושה סרטים, "ואחד מהם היה בול הסיפור שלי, רק בנשים מוסלמיות", אומרת רבקה.

את הסרט שריגש כל כך את רבקה, "כשתגדלי תביני", יצרה ג'ומאן דראגמה. היא נולדה בראס אל־עמוד, שכונה ערבית במזרח ירושלים, ולמדה בבית ספר הנוצרי־גרמני "שמידט".

"בתיכון למדתי בבית הספר 'יד ביד', בית ספר מעורב לילדים יהודים וערבים", היא מספרת. "זה בית ספר מעולה שפתח לי את הראש. עכשיו אני מדברת את שלוש שפות, ערביתף עברית ואנגלית. סיימתי את התיכון במגמת קולנוע ומאז התאהבתי בעולם הזה. לאחר מכן סיימתי תואר ראשון בבצלאל במגמת וידאו ארט.

"הסרט שלי מספר על בחורה מוסלמית שגדלה במקום דתי יחסית, ובודקת אם יש באמת אלוהים. היא מאמינה שלא, אבל פוחדת שאולי כן. שאולי כל הסיפורים ששמעה בילדותה אמיתיים, שצריך להתפלל חמש פעמים ביום, לצום חודש שלם, לא לעשות דברים 'לא מקובלים'. היא פוחדת שאם היא לא תעשה מה שצריך, היא תגיע לגיהינום. זה בעצם סרט עליי, על ההתלבטויות האישייות שלי לגבי קיומו של אלוהים".

אחרי ההקרנה הרגישה רבקה שהיא חייבת לפגוש את הבמאית. "הסרטים של שתינו פותחים שאלות, בלי לתת את התשובות. גם הסמלים הוויזואליים שהשתמשנו בהם בסרטים הם דומים, וגם אתרי הצילומים. צילמנו בים המלח, במערה ליד איצטדיון טדי בירושלים, כל המוטיבים של חופש, שחרור וכליאה היו דומים אצל שתינו, למשל שתינו השתמשנו בכיסוי שחור כדי לטשטש את הגוף של הדמות הנשית, לשמור על צניעות".

רבקה ניגשה לג'ומאן, והציגה את עצמה ואת הסרט שלה. "עד הפגישה עם ג'ומאן לא פגשתי ערבים בחיים שלי", מחייכת רבקה. "רק שמעתי שיש פיגועים ואינתיפאדות. כשהייתי קטנה, אפילו הקמתי חבורה עם ילדי השכנים, כולל הבנים. התכוננו להילחם בערבים. הנשק שלנו היה קטשופ ושיקויים עשויים מנמלים, שנוכל להשפריץ עליהם".

הסרט של ג'ומאן, והשיחה בין השתיים, שברו הרבה סטיגמות. "המשכנו את השיחה באריכות בטלפון. דיברנו על הסרטים שלנו, ואני בדיוק חיפשתי עורכת לסרט הגמר שלי ב'מעלה' והצעתי לג'ומאן את העבודה".

ג'ומאן: "הגעתי ל'מעלה', ישבנו ודיברנו על כוס תה. היה קצת מוזר, אבל נחמד. לא ממש הבנתי שאני בבית ספר דתי, לפעמים אני לא שמה לב לדברים שלא חשובים בעיניי. זה נראה לי מקום רגיל. לא 'דתי יהודי'.

"ראיתי את הצילומים של רבקה והתלהבתי מהם ומהדמיון בין הסרטים שלנו. אהבתי את השפה הקולנועית שלה, וגם את הסיפור. ההתבלבלות של עולם הקודש והחול. הרגשתי שאנחנו מספרות את אותו הדבר.

"התחברנו מהר. בהתחלה יותר בעבודה, ואחר כך זה הפך לחברות של ממש. דרך רבקה הכרתי את ג'וליה, והחיבור בין שלושתנו היה טבעי".

• • •

היוזמה לסרט משותף היה של ג'וליה. "כשגרתי בניו יורק, צילמתי סרט עצמאי באותו סגנון. ביקשתי מאנשים ברחוב שיספרו לי על הנשיקה הראשונה שלהם. זה היה תרגיל שעשיתי לעצמי, הניסיון הראשון שלי ליצור סרט. גיליתי שאנשים רוצים לדבר, לספר את הסיפור שלהם.

"אז החלטנו לעשות משהו בפורמט הזה, לשאול שאלה אקטואלית ואישית, לא פוליטית. כשזה פוליטי, זה סוגר. המטרה שלנו היתה שאנשים יחשבו על שינוי, כי עצם החשיבה מאפשר להיפתח".

ג'ומאן: "התחלנו בעיקר כי רצינו לעבוד ביחד. זו היתה הקפיצה שלנו למים".

למה דווקא בירושלים?

רבקה: "ירושלים כמיקרוקוסמוס".

ג'וליה: "אני ילדה של תל אביב, שזה אומר פתיחות, חופש, חילוניות. חשבתי איך אנחנו יכולות לעזור לאנשים לפתוח את הראש. הרי אנשים שעצרו ליד השלט המשיכו לחשוב על השאלה, וכשהגיעו הביתה אולי הבינו שהם לא שינו את דעתם כבר המון שנים".

אנשים בירושלים לא משנים את דעתם?

ג'וליה: "בירושלים חיים עם היסטוריה ארוכה ומסורת, וזה מגביל את החשיבה. אני חושבת שלצלם את הסרט בערים אחרות לא היה משמעותי מספיק. בירושלים אנשים תקועים באמונות שלהם".

מה אנשים ענו על השאלה שלכן?

רבקה: "היה מישהו שסיפר ששינה את דעתו על עצמו, ששפט את עצמו פחות. היתה מישהי שנאה ספורט אבל התחילה לשחק כדורסל אחרי שחברה הזמינה אותה, וגילתה להפתעתה שזה כיף. והיה מורה דתי־לאומי, שחשב שהאסלאם הוא דת של אלימות, ובעקבות דיון בכיתה הבין שהוא טועה, שהאסלאם דומה ליהדות בהרבה מובנים. הראיון איתו צולם בשוק מחנה יהודה, והאנשים סביבנו התחילו להתעצבן כששמעו אותו אומר שהאסלאם דומה ליהדות".

ג'וליה: "היה גם איש בן 75 שחשב שרק אקדמאים הם חכמים, עד שהתחיל לדבר עם הרוכלים בשוק וראה כמה חוכמת חיים והבנה של המציאות יש להם".

אתן שיניתן את דעתכן במהלך הצילומים?

ג'וליה: "בגלל שבפגישה הראשונה שלי עם רבקה ראיתי רק חצאית, חשבתי שהיא לא מאמינה בזכויות נשים. כשדיברתי איתה, הבנתי שזה לגמרי אחרת. גם בצילומים דיברתי עם גברים חרדים, לבושים שחור, ועצם זה שהם דיברו איתי שינה לי את הדעה עליהם. הבנתי שדתיים יותר פתוחים ממה שחשבתי. שלא כולם שונאי נשים ולא מזלזלים בנשים".

ג'ומאן: "אני עדיין מבולבלת בנושא האמונה שלי. היו משפטים שאנשים אמרו בצילומים שגרמו לי לחשוב, שאולי אני טועה. שאולי בכל זאת יש אלוהים. זה מפחיד אותי".

רבקה: "אני שיניתי את דעתי לגבי ערבים וחילונים, התהליך הזה, שהתחיל עם ההכרות עם ג'ומאן וג'וליה, התחזק אצלי. הבנתי שלא כל הערבים באים להרוג אותנו, וגם שחילונים הם אנשים עם ערכים טובים שלא מעוניינים רק במיניות, כסף ותאוות כמו שלימדו אותי".

• • •

רגע לפני שפרצה מגיפת הקורונה, בסוף פברואר 2020, הוזמנו ג'ומאן ורבקה להציג את הסרטים שלהן בסינמטק ירושלים, בפני קבוצת יהודים חילונים שבאו מארה"ב ללמוד על יהדות במסגרת מפגש שארגן אביה של רבקה. ג'וליה באה לפרגן. הסרטים, ושלוש הקולנועניות, עוררו שיח משמעותי.

איך אתן מרגישות שהציבור הנשי של כל אחת מכן מיוצג בקולנוע?

ג'ומאן: "רוב הסרטים שמציגים נשים ערביות הם סרטי דוקו על סבתא שמדברת על החיים. אין המון נשים. לא ראיתי הרבה. פאודה? זה סטריאוטיפ".

רבקה: "גם אין על המסך משהו שמצליח להביא את המורכבות של אישה חרדית ממש. עד הסרט 'למלא את החלל' (בבימויה של הבמאית החרדית רמה בורשטין, ה"א), לא היה בכלל ייצוג לנשים חרדיות על המסך, אבל גם זה סרט על חסידים, שהם רק חלק מהמגזר החרדי. אבל למרות שהסרטים לא מדויקים, הם מביעים משהו, זה הולך ומשתפר".

מה באמת הציפיות מכן במשפחה? חתונה, ילדים?

ג'ומאן: "ההורים שלי שומרי מסורת, אבל יותר פתוחים לסביבה. אנחנו ארבע אחיות, אני השלישית. דווקא הקטנה התחתנה והגדולות לא. הם לא לוחצים".

ג'וליה: "האמא היהודייה שלי לא רוצה שאתחתן. היא רוצה שאהיה עצמאית, שאעשה מה שאני רוצה".

רבקה מצחקקת. מגיל 18 לוחצים עליה בנושא חתונה. "בשידוך, את צריכה לחשוב ממוקד נישואין. אני לא יכולה לחשוב ככה. אחרי כמה ניסיונות קלטתי שאני צריכה עוד זמן להבין מי אני. הפסקתי לחצי שנה, והשבוע חזרתי להיפגש. הציעו לי בחור חרדי שלומד רפואה בטכניון, אבל הוא רוצה לחיות באמריקה".

סיפרת לו על הקשר עם ג'ומאן?

"כן, זה לא הזיז לו. הוא לומד בטכניון אז גם לו יש חברים ערבים. אמא שלי הורגת אותי כשאני מספרת שיש לי חברה ערבייה, אבל אני לא יכולה לחיות בצורה מזויפת".

• • •

ספטמבר 2021. רבקה, ג'ומאן וג'וליה עברו שנה וחצי של תהפוכות. פסטיבל אופוס בוטל, וההקרנה של סרטה של רבקה, "המרחב אלייך", נדחתה בחצי שנה ועלתה בפסטיבל המקוון. לשמחתה, הוא התקבל לארבעה פסטיבלים נוספים שיתקיימו בחודשים הקרובים ברחבי העולם; ג'ומאן וג'וליה יצאו ונכנסו מבידוד, האחת בגלל חשיפה לחולה מאומת והשנייה בעקבות נסיעה למשפחתה בארה"ב, וג'וליה אף חלה בקורונה.

"זה היה קשוח", היא נזכרת. "בעיקר להיות לבד. רבקה היתה מדהימה, וגם אמא שלה".

רבקה: "ג'וליה לא חברה באף קופת חולים, ולא יכלה לעשות בדיקת קורונה, ולכן לא שחררו אותה מבידוד. אמא שלי, שהיא אחות במקצועה, התקשרה לכל העולם והצליחה לשחרר אותה. היא אמרה לי, 'הילדה הזאת לא תישאר לבד'. היא התייחסה לג'וליה כמו אל הבת שלה".

בין הסגרים הן גם השלימו ימי צילום, ואפילו ערכו פרומו קצר שנשלח לכמה גופים כדי להשיג מימון עבור הסרט. השבוע הן נפגשו כדי לתכנן את ימי הצילום האחרונים, ולחשוב על פרויקטים משותפים נוספים.

הבחנתן במשהו שהשתנה אצל האנשים שראיינתן בעקבות הקורונה?

ג'וליה: "הפרויקט והפורמט לא השתנו, אבל התשובות של האנשים, והאנשים עצמם, השתנו. כמעט כל אדם עבר שינוי אישי או משפחתי בתקופה הזו.

"אנשים אחרי בידוד או סגר, רצו להיות חלק מקהילה, והשיחות עם אנשים ברחוב מקבלות עכשיו יותר משמעות".

רבקה: "הרגשתי גם שאנשים יותר פתוחים לשינוי. כולם הבינו שהעולם כל כך בקלות מתפרק. שלא משנה איפה אתה נמצא, השינוי יגיע. הבום יגיע. אם אנחנו לא נשתנה, המציאות תכריח אותנו להשתנות. למשל, מישהי חילונית סיפרה שבזמן הקורונה הרכב שלה נתקע והגיעו חרדים לעזור לה, וזה עזר לה לשנות את הדעה עליהם".

ג'וליה: "צילמנו מישהו שעבר לישראל מלוס אנג'לס. הוא רצה לעלות לישראל כבר מזמן, וכל שנה זה נדחה. בדיוק כשעלה התחילה המגיפה, ומאז הוא לא יצא מהבית. אמר שהקורונה לימדה אותו לא לחכות. מה שאתה רוצה לעשות - תעשה אותו היום".

ומה השתנה אצלכן באופן אישי?

רבקה: "בגל הראשון הלחץ להצליח ירד ממני כי ממילא הכל הוקפא. היה לי קשה עם חוסר הוודאות, אבל עכשיו חזרתי לעשייה".

ג'וליה: "אני יותר עדינה עם עצמי, לומדת לקחת את הדברים יותר בקלות, מבינה שלא הכל תלוי בי".

ג'ומאן: "אני בעיקר חושבת מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את העולם, שהוא גם ככה קשה".

• • •

למרות שתכננו להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לתחום, מבצע "שומר החומות" והמהומות שפרצו בעקבותיו בערים המעורבות, זרקו אותן חזרה למציאות.

"ביום אחד הכל השתנה", אומרת רבקה, "הפיד שלי התמלא בפוסטים של שנאה ומוות כלפי ישראלים ויהודים, והפיד של ג'ומאן התמלא בשנאה כלפי ערבים. שתינו היו המומות מהשנאה כלפינו".

זה השפיע על הקשר שלכן?

רבקה: "בהתחלה כל אחת, באופן טבעי, הגנה על הצד שלה, על האחים שלה. אפילו התעוררה קצת שנאה בינינו, וזה שבר לנו את הלב".

מה עשיתן?

"דיברנו ודיברנו. ראינו כמה קשה להקשיב באמת ולראות את הצד השני, ודיברנו עוד קצת. וחזרנו לראות אחת בשנייה בנות אדם. הבנו שהקשר הזעיר ביננו הוא בעצם חשוב, שגם אנחנו אפשרנו לשנאה ולפחד להגיע אלינו.

"בסוף החלטנו להתרכז בעריכת הסרט שלנו, ולעשות עוד פרויקטים משותפים שיחברו בין אנשים. אנחנו רוצות להעביר את המסר, שאפשר לא להסכים עם מישהו אבל עדיין לאהוב ולכבד אותו.

"החלום הגדול שלנו הוא להקים בירושלים מתחם עבודה שבו נוכל ליצור ביחד סרטוני וידאו, ויום בשבוע נקדיש לשיחה על נושאים שהם לאו דווקא נעימים, ולא בהכרח נהיה תמימי דעות לגביהם. אבל נדבר ויהיה בסדר, כי האהבה שלנו היא יותר מאשר חוסר ההסכמה".

timorhila@gmail.com