איש הברזל: השיקום של דביר בר חי

"רציתי לפגוש את האדם שהוא באמת, לא את מה שכתבו עליו". נילי ודביר בר חי | צילום: אפרת אשל

דביר בר חי היה הפצוע הקשה ביותר בעופרת יצוקה. רגלו הימנית רוסקה על ידי פצמ"ר, ותסחיף שהגיע למוחו גרם לו לשקוע בתרדמת • הרופאים אמרו להוריו שלא בטוח כלל שיתעורר, אבל אחרי חודשיים, זה קרה • במהלך השיקום נזקק דביר למריחואנה לצורך שיכוך כאבים, עד שהתמכר לה, ונאלץ לעבור גמילה ב"רטורנו" • מאז, הספיק להכיר את נילי ("החצי השני שלי"), להתחתן, לחזור למרכז הגמילה כמדריך - וגם לנצח בטריאתלונים • עכשיו הוא חולם על השתתפות במשחקים הפראלימפיים בפריז 2024

"זה נס גלוי, לא פחות", לוחשת על אוזני מירה לשם, בת דודו של דביר בר חי, כשהיא צופה בו עומד זקוף תחת החופה בבית הכנסת העתיק בסוסיא. אצבעות כף ידו משולבות באלו של נילי, אשתו הטרייה, שעומדת מימינו, וגם מרחוק אפשר לחוש את החיבור העמוק שקיים ביניהם.

דמעות ההתרגשות של הקהל נשטפות באור כתמתם־זהבהב של השמש שעומדת נמוך בשמיים, מבקשת לשקוע, אבל כאילו גם היא מתרגשת מהמעמד, מחכה בסבלנות עד שתהדהד לה ברחבי האתר הקריאה "אם אשכחך ירושלים".

לאה, אמו של דביר, נושאת דברים. היא אישה תמירה וחזקה, ודרך כחול עיניה היפות, שהעבירה בירושה לכל ששת ילדיה ו־14 נכדיה, יכולתי לאתר אותם עומדים נרגשים מול החופה. היא דיברה על כלתה נילי, ועל תקווה שאין לה סוף, ועל דרך ארוכה ומלאת מהמורות ומכשולים של שיקום, ועל אנשים טובים שהיא ומשפחתה אספו אל ליבם במהלך השנים, ועל כמה שהם מתגעגעים לאחיו של דביר, אוֹרי, לוחם שייטת מצטיין שנלקח מהם בטרם עת ועל איך אסור בתכלית האיסור להתייאש.

ואז מגיע הרגע המיוחל. דביר שובר את הכוס ברגלו הימנית, אותה רגל שרוסקה לחלוטין מפצמ"ר לפני יותר מ־12 שנה, ומברך. קריאות "מזל טוב" נשמעות מכל עבר, ומירה מוחה דמעה ולוחשת: "ובבניין ירושלים ננוחם. הרי זה בדיוק זה. כמה היינו זקוקים כולנו לנחמה הזו, והנה היא קיימת".

• • •

דביר נולד ב־1987 ביישוב הקהילתי הדתי סוסיא שבהר חברון, בנם הרביעי של צביקי ולאה. "הוא היה ילד מאוד סקרן, ספורטאי נהדר, מחובר לטבע ולאדמה, לבעלי חיים, הכל סקרן ועניין אותו - חוץ מלימודים", לאה צוחקת. "לפני שהתגייס, הדריך נוער בסיכון והיה מדריך אהוב מאוד. זה היה ברור שהוא בוחר במסלול קרבי לצבא, זו היתה דרכם של הבנים שלי, ואחרי גיבוש אינטנסיבי הוא התקבל ליחידת אגוז".

בין אורחי החתונה אפשר לזהות בנקל את חבריו של דביר מהצבא. חזותם החילונית אל מול חובשי הכיפות, העובדה שרובם כבר בני 30 פלוס, וההתגודדות שלהם, רוויית החיבוקים, כאילו רק אתמול חבשו את הכומתה החומה של גולני וישבו במדי ב' מאובקים לאכול מאותו מסטינג.

"אנחנו מקווים שנילי יודעת שהיא זכתה בבחור זהב", אומרים לי מאור נצר ותום סווק (33), חבריו של דביר ליחידת אגוז, שבאו כל הדרך מתל אביב. " הוא רומנטיקן ללא תקנה שכותב שירים, וגבר עם כל כך הרבה כישרון וכוח. אחרי כל כך הרבה עליות ומורדות בשיקום שלו, סוף־סוף קרה הנס. ואיזו שמחה גדולה זו".

"דביר התבלט כבר מהיום הראשון של הטירונות", מוסיף נצר. "מייד קלטנו שהוא כוכב, לטוב ולרע. הוא היה מאוד חזק פיזית, היה לו כישרון טבעי לניווט, אבל באגוז אתה חייב להיות ממושמע וללכת לפי הכללים, ולדביר זה קצת פחות התאים. אז הוא עבר אחרי שנה לגדוד 51".

בגדוד 51 התחבר דביר לבנג'מין לידסקי (32), שהיה אז חייל בודד שעלה מצרפת. בנג'מין זוכר כל פרט ופרט מרגע הפציעה של דביר במבצע עופרת יצוקה. זה היה ב־3 בינואר 2009, ביום הראשון לכניסה הקרקעית של הכוחות הלוחמים.

"הורידו אותנו מהר דב לעזה, ודביר היה ברבאק החייל הכי מורעל שיש, עם יכולות גופניות יוצאות מן הכלל וראש מבריק. בשבת בערב, 3 בינואר 2009, התחלנו כניסה רגלית לסג'עיה. צעדנו בשני טורים, כשהמ"מ מוביל אותנו, ומייד אחריו דביר, שהיה 'נגביסט חוד', כלומר מי שסוחב את מקלע ה'נגב', שהוא מקלע כבד מאוד שיורה צרורות. רק למי שחזק מאוד, פיזית ונפשית, נותנים את התפקיד הזה.

"צעדנו בשעת לילה במשך כ־40 דקות לכיוון סג'עיה. בסביבות חצות, ירו עלינו ארבעה פצמ"רים של 120 מ"מ. פצמ"ר כזה, אם הוא נוחת מלמעלה על בניין בן שלוש קומות, מגיע לקומה הראשונה.

"הפצמ"ר השלישי נחת ממש ליד דביר. אותי הצילה דיונה שהפרידה ביני ובין דביר, בגלל שהקפדנו לשמור מרחק. אני זוכר שהכל היה חשוך, וזעקות כאב מכל עבר. התקרבתי לדביר והארתי עליו עם הפנס שהיה לי בנשק, ראיתי שהוא נפגע מאוד קשה ברגליים ואיבד המון דם. מהר מאוד הגיע אליו פרמדיק לטיפול ראשוני, הרמנו אלונקות וחזרנו אחורה כדי לפנות את הפצועים. 18 חיילים מהמחלקה נפצעו.

"דביר פונה בג'יפ, ובגבול אסף אותו מסוק והוא הועבר לסורוקה. הלוחמים שלא נפצעו חזרו לתוך עזה".

עם נחיתת המסוק בסורוקה הספיק צלם "ישראל היום" בדרום, דודו גרינשפן, לצלם את דביר מסמל "וי" בידו השמאלית. אחרי הצילום, בשעה ארבע בבוקר, הספיק דביר לדבר עם הוריו ולהודיע להם שנפצע.

"הוא לא העיר אותי, כי לא ישנתי באותו לילה", משחזרת לאה (62). "דביר התקשר אלינו והודיע שלוקחים להם את הטלפונים, ואני וצביקי כבר הבנו. צביקי בירך אותו, ציטט את דבריו של הרמב"ם ואמר לו: "אם שעת מלחמה הגיעה, צריך להתרכז בה ולשים הכל בצד", ואני כולי התכווצתי מכאבי בטן. הבנתי שזהו, דביר נכנס להילחם. התקשרתי לשתי חברות שלי ואמרתי להן: "יש לי תחושה לא טובה". פשוט ישבתי בבית, לבושה, וחיכיתי. כאילו ידעתי, ואני בדרך כלל לא כזו, פסימית.

"ואז שמעתי את הטלפון של צביקי. זה היה מספר לא מוכר. עניתי, אבל לא באמת יכולתי לדבר, פשוט חששתי לשמוע דברים שלא רציתי לשמוע, אז העברתי את הטלפון לצביקי, שהתעורר. זה היה דביר, הוא ביקש טלפון מאחת האחיות שטיפלו בו, ואמר: 'אבא, נפגעתי בגפיים, אני בסורוקה'. נבהלנו מאוד, אבל באיזשהו מקום, הרגיע אותנו שאנחנו שומעים אותו. חשבנו שאם הוא בהכרה מלאה, הוא יהיה בסדר. לא באמת הבנו עד כמה קשה הפציעה שלו.

"יצאנו מייד לסורוקה. כשהגענו, הדבר הראשון ששאלנו את הרופאים היה 'הרגליים עליו?'. אמרו לנו שכן, ונרגענו. לא היה לנו שמץ של מושג שמייד אחרי שהוא סיים לדבר איתנו, הוא איבד את ההכרה, ובזמן שהוא נותח ברגליים הגיע למוח שלו תסחיף שומני, שנוצר בדרך כלל בעקבות טראומה גופנית, וגרם לו לשקוע בתרדמת. אם מישהו היה מבהיר לי באותם רגעים בבית החולים את ממדי הפציעה האמיתיים שלו, הייתי מתה באותו ערב".

דביר הפצוע מסמל "וי" בידו השמאלית. "היינו בטוחים שהוא יקבל טיפול ויחזור לעזה", צילום: דודו גרינשפן

 

מבין 317 החיילים שנפצעו במבצע עופרת יצוקה, דביר הוגדר כפצוע הקשה ביותר. הוא היה שקוע בתרדמת במשך חודשיים, שבמהלכם נעשו ניסיונות להעירו, אך הם לא צלחו. הרופאים אמרו להוריו שלא בטוח כלל שהוא יתעורר.

"בהתחלה היינו בטוחים שהוא יקבל טיפול ויחזור לעזה", אומר מאור נצר. "רק כשיצאנו מעזה ונסענו לסורוקה, וראינו אותו שוכב מורדם ומונשם במחלקה לטיפול נמרץ, נפל לנו האסימון. התפרקנו שם כולנו. היה קשה לראות את דביר הבולדוזר ומלא החיות שוכב במצב סטטי ולא מגיב".

• • •

אבל כעבור חודשיים, דביר התעורר. הוא הועבר למחלקת פגיעות ראש בבית לוינשטיין ברעננה, להמשך השיקום, ומשם עבר למחלקת נפגעי ראש בתל השומר.

"לקח לו חודשיים להתעורר מהתרדמת, ועוד חודשיים עד שהוא התחיל לתקשר ולדבר מילים בודדות", אומרת לאה, שלא משה לרגע ממיטתו של בנה בכל תקופת האשפוז. "הפעם הראשונה שהוא פתח את הפה היתה בערב שבת. שרתי לו שיר שהוא אהב על בר יוחאי, שיר עם מילים מסובכות יחסית, ופתאום שמתי לב שאני מתחילה משפט, והוא משלים. הייתי המומה. ביום ראשון סיפרתי את הבשורה בהתרגשות לרופא. הוא ענה לי באדישות: 'זה שום דבר, אל תתלי בזה תקוות'.

"ואז, באחד הבקרים, דביר אמר 'בוקר טוב' לרופאה שנכנסה לחדר שלו. כשהיא שאלה אותו לשמו, הוא ענה לה. כשטיילתי איתו אחר כך בגינה, הוא ידע לומר את צבעי הפרחים. בתוך־תוכי ידעתי שיש עם מה לעבוד, שהידע נשמר אצלו, שהוא לא צריך ללמוד הכל מהתחלה. אם הייתי שומעת לתחזיות הפסימיות של הרופאים, רוחי היתה נופלת.

"הייתי אופטימית לאורך כל הדרך. אמא לא מוותרת על הבן שלה, ומחשבה ואמונה מייצרות מציאות. אם הייתי מאמינה שהוא אבוד, הילד שלי היה אבוד.

"כל מה שקרה עם דביר מרגע הפציעה זה נס גדול. השיקום שלו, והמקום שבו הוא נמצא היום. כל המאמץ הגדול היה שווה, אפילו שהבית שלי שילם מחירים. ששת אחיו ואחיותיו של דביר שילמו מחירים, כי לא הייתי איתם. גם את העבודה שלי, כמפקחת מעונות יום, עזבתי ביום שהוא נפצע, ולא חזרתי אליה. אין לי פנסיה מסודרת, אבל יש לי את דביר חי וקיים ופועל ועושה, וגם אני בן אדם אחר היום. כל ההסתכלות שלי על החיים השתנתה. ההבחנה בין עיקר וטפל, חוסר שיפוטיות, התעקשות על כך שאין ייאוש בעולם, ובעיקר, האמונה ברוח האדם".

בכנות ובאומץ משתפת לאה כיצד, בתקופת השיקום, התמכר דביר למריחואנה, שהחמירה את מצבו הנפשי. "אנשים חושבים שאדם נפצע, אז מטפלים בו והוא עובר שיקום וחוזר לחיים. זה ממש לא ככה. אדם שפצוע כל כך קשה צריך לאסוף את עצמו, ולדביר היה מאוד קשה לעשות את זה. למרות שהיינו סביבו ותמכנו בו, הוא כאילו לא ידע איך להתנהל בעולם, ובעיקר כל כך כאב לו פיזית, התהליך של שיקום הרגליים, שהוא התמכר לסמים שמיסכו לו את הכאב".

הוריו של דביר אשפזו אותו לגמילה ב"רטורנו", מרכז לטיפול בהתמכרויות, שממוקם ליד בית שמש. מייסד המרכז, הרב איתן אקשטיין, הוזמן לשאת את אחת משבע הברכות בטקס החופה של דביר ונילי.

"לרב אקשטיין יש חלק גדול בחופה הזו", אומר לי נרגש דני גבאי, המדריך של דביר ב"רטורנו". "זה שלו ובזכותו, כי הוא לא ויתר על דביר גם ברגעים הכי קשים שהיו. והיו".

את מעגל השיקום סגר דביר בדצמבר האחרון, כשחזר לרטורנו כמדריך. "את מה שהוא קיבל, הוא נותן עכשיו למטופלים שלנו", אומר הרב אקשטיין בהתרגשות. "אבל חשוב שיידעו שמגיעים למרכז שלנו עשרות מכורים חדשים, שנכנסו למעגל ההתמכרות בעקבות פוסט־טראומה מהשירות הצבאי. ההתמכרות היא הדרך שלהם להתמודד עם מה שחוו בצבא. הצבא חייב להקצות משאבים לאיתור נפגעי פוסט־טראומה מכורים ולהבאתם אלינו לטיפול".

• • •

הימים שלפני החתונה היו מורכבים עבור לאה. "כל השנים האלה, מאז הפציעה, היינו כל הזמן בתנועה. צריך לעשות, וחייבים להמשיך ולטפל ולעזור, וכנראה שהדחקתי את כל הקושי. עכשיו פתאום היה לי זמן לעצור ולחשוב על הכל. כל 12 השנים האחרונות חלפו לי בראש כמו סרט. כל הסיטואציות הקשות, הרגעים המפחידים, הנפילות - הכל צף ועולה.

"אומרים שאין בעל הנס מכיר בניסו. אז דביר לא מאוד מבין את ההתפעמות שלנו מהשיקום שלו. אבל לאורך כל הדרך האמנתי שהוא בר שיקום, ותראי לאיזו נקודת שיא הגענו. כאילו כל הכוחות שלו, שהיו טמונים בו לפני הפציעה, חוזרים אליו, והילד שלי מתחתן. גם את זה ראיתי בעיני רוחי, שהוא עומד מתחת לחופה. לא ידעתי מתי זה יהיה או עם מי, אבל האמנתי בכל מאודי.

"אני מרגישה שעכשיו יש לי עוד שותפה מאוד נוכחת ומשמעותית, שמובילה אותו לבניין ביתו, לחייו שלו. אמנם התפקיד שלי כאמא לא נגמר, אבל הבמה שייכת עכשיו למישהי נפלאה אחרת, לכלה שלי נילי, שהיא מתנה גדולה שקיבלנו ואנחנו מודים עליה. אני נותנת לה את הפיקדון הזה בלב מלא".

נילי (32) יושבת נינוחה ומחויכת על כיסא הכלה המקושט. אחיותיה וחברותיה מקיפות אותה, ולצידה יושב בנה מנישואיה הקודמים, איתן בן התשע. היא התגרשה לפני שש שנים, ומבחינתה היתה מסתפקת בחתונה צנועה, אבל כבר בדייט הראשון אמר לה דביר: "רק שתדעי שאם נתחתן, תהיה לנו חתונה גדולה".

"אני ממש מעופפת מרוב שמחה", מתרגשת אמא שלה, יפה פוזס (67), אם לשבעה, "וברוך השם מעל 20 נכדים". "זה כאילו ששני חוטים, שכל אחד מהם נקרע כמה פעמים בגלל קשיים של החיים, סוף־סוף התחברו והתאחדו, והיום הם סוללים ביחד מסלול שיש בו אופק.

"אני סומכת על הבחירה של נילי. דביר הוא גבר עם לב ענק וסיפור חיים שיש בו מן ההרואיות, לא פחות. קיימת בו רוח חזקה שניצחה את פציעות הגוף. בכלל, כל המשפחה הזו, ובראשה אמו לאה, היא משפחה שמחה וחזקה, על אף ולמרות".

"נילי מצליחה להבין אותי הרבה יותר טוב מההורים שלי", מחייך דביר, שבגלל הפציעה נפגע גם הדיבור שלו. פעמים רבות במהלך הראיון היא מבהירה לי את דבריו בעדינות, והעובדה הזאת, שהיא מבינה אותו כל כך טוב, מדגישה את הקשר המיוחד שנרקם ביניהם.

• • •

הם הכירו באוגוסט 2019, דרך אפליקציית היכרויות. "סימנתי לייק על התמונה שלו, כי המראה שלו, ג'ינג'י שמזכיר קצת את הנסיך הארי, מצא חן בעיניי", אומרת נילי. "לא היה לי מושג מי ומה הוא. התחלנו להתכתב באפליקציה, ודביר כתב באריכות שנפצע אנושות בעופרת יצוקה, ופירט את כל תהליך השיקום הארוך שלו".

נבהלת?

"לא. מה פתאום להיבהל? כתבתי לו 'וואו, איזה שינוי מרענן', כי בכל הסצנה הזאת של היכרויות דרך אפליקציות, נדיר למצוא כנות ופתיחות ואותנטיות. עד אליו התקשיתי מאוד להכיר מישהו לעומק, כי יש הרבה משחקים והעמדות פנים. ופתאום דביר הגיע, כן וחשוף וגלוי ואמיתי, ואין משחקים, אין עניינים,what you see is what you get. מעבר לזה שאני ידועה בטעם הלא סטנדרטי שלי, התחברתי מאוד לכנות שלו".

בשבועיים הראשונים הם רק התכתבו. אחרי האפליקציה, עברו למסנג'ר ולווטסאפ, כרוניקה מוכרת של קשרים בסצנת ההיכרויות הדיגיטלית.

"היא לא נפגשה איתי מהר, ייבשה אותי שבועיים", מחייך דביר. "זה התבשל לאט, הייתי צריך להלך על ביצים. כשדיברנו על ההורים, סיפרתי לה שאני הבן של צביקי בר חי, כי כולם מכירים את אבא שלי, שהיה ראש מועצת דרום הר חברון במשך יותר מ־14 שנה. אבל נילי לא הכירה אותו. אז אמרתי לה: 'את יכולה לעשות גוגל, הכל כתוב שם'".

נילי: "לא עשיתי גוגל. רציתי לפגוש את האדם שהוא באמת, לא את מה שכתבו עליו בכל מיני כתבות".

אחרי שבועיים הם נפגשו לדייט ראשון בבית קפה בפסגת זאב. היא הגיעה כל הדרך מעופרה, שם היא מתגוררת עם בנה, והוא מהיישוב סוסיא.

"אני הגעתי לפניו, והאמת שהייתי קצת לחוצה, כי לא באמת ידעתי למה לצפות", מספרת נילי. "אבל אז דביר הגיע בצליעה, ועם חיוך ענק, והתיישבנו והתחלנו לדבר, ולא שמנו לב שהזמן עובר. היה לי נעים איתו. כשהוא יצא לקחת לעצמו הפסקת סיגריה, יצאתי איתו גם החוצה, למרות שאני לא מעשנת, ואז הוא עשה לי מה שהוא מגדיר 'מבחן סיבולת' ושאל אותי אם אני רוצה לראות את הצלקת שיש לו על הרגל. עוד לפני שהספקתי לענות הוא פשוט הרים את המכנסיים עד הברך, ואני זוכרת שזה היכה אותי בתדהמה. לא בגלל הצלקת הגדולה שיש לו, אלא בגלל ההתנהגות נטולת העכבות.

"בשיחות הראשונות הייתי צריכה את מלוא הריכוז כדי להבין את דביר. הוא הקל עלי כשאמר בישירות: 'אני יודע שאני לא מדבר ברור. אם את לא מבינה אותי, פשוט תגידי'. ככה, דיבר על הפיל בחדר, הוריד את מפלס הלחץ, והכל הרגיש פתוח וחשוף ומשוחרר, בלי 'לא נעים לי'.

"אחד הדברים שקסמו לי אצלו היה העובדה שהוא לא עובד בלהיות נכה, לא עושה עניין מהנכות שלו. בזכות ההסתכלות הזאת, של 'אני לא נכה, אני אדם', קל לי יותר. זה לא אומר שאין קשיים ומורכבות, אבל מי מאיתנו לא חווה קשיים ומורכבות? גם אין לי בעיה עם הצליעה שלו. להפך, אני מאלו שהקצב שלהן איטי, שתמיד צריך לחכות להן, אז אני תמיד צוחקת שבחרתי לי בעל שהולך לאט כמוני".

בסוכות 2019 הם הפכו לזוג באופן רשמי, ודביר עבר להתגורר בקרוואן הקטן והצנוע של נילי בעופרה. הוא כבר ויתר אז על הסממנים הדתיים החיצוניים, אבל נילי אומרת ש"בהוויה שלו הוא הכי דתי שיש. אנחנו מסתדרים נהדר עם העניין הזה".

בין לבין, הסתגל דביר לעובדה שהמערכת הזוגית שלו עם נילי כוללת גם את בנה. "איתן שאל אותי כבר בפעם הראשונה כשראה את דביר: 'מה קרה לו? למה הוא צולע?'", היא מספרת. "הסברתי לו. בהתחלה היה לו קשה להתקרב לדביר, אבל לאט־לאט, עם המון סבלנות מצד דביר, הוא התחיל להתקרב אליו, עד שהרגיש בטוח בקשר הזה".

איתן התקבל באהבה על ידי כל משפחת בר חי. "הוא הנכד ה־15 שלנו", אומרת לאה בחיוך גדול, "כשהוא קורא לי 'סבתא' אני ממש יוצאת מגדרי".

• • •

נילי עבדה עד השנה שעברה בענף התיירות והביאה קבוצות של צליינים לארץ. בתקופת הקורונה איבדה את מקום עבודתה, ושניהם הסתגרו ביחד בבית. בפברואר השנה לקח דביר את נילי לצוק מול חוף הים בגעש, כרע ברך והציע לה נישואים.

דביר: "אני בן 34, וכל החיים חיכיתי לחצי השני שלי. ואז נילי הגיעה. אני יודע שהיא האחת שלי, כי היא יפה שאין דברים כאלה, והיא בעיקר מאפשרת לי להיות אני, בלי לרצות לשנות אותי. השקט הנפשי שלה מרגיע אותי".

נילי: "התחתנתי עם אדם מאוד מיוחד, שלא יצא לי להכיר כמוהו עד היום. יש בו עוצמות מטורפות. אני צוללת לתוך העיניים שלו, ויש שם כל כך הרבה עומק ולב גדול מכאן עד הירח. יש כאלה שאומרים 'כל הכבוד לך שהסכמת להתחתן איתו', כאילו עשיתי איתו חסד. אבל התגובות האלה באות בעיקר מאנשים שלא מכירים אותנו, והן בעיקר מצחיקות".

"אני צובטת עצמי כלא מאמינה, דביר שלנו התחתן", אומרת נאוה פורמנסקי (65), מנהלת מחוז המרכז של עמותת משפחה אחת, שפגשה את לאה כבר ביום הראשון שלה עם דביר בבית לוינשטיין, ומאז הן הפכו להיות חברות טובות.

עמותת משפחה אחת הוקמה בשנת 2001, לאחר הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים, שבו נרצחו 15 ישראלים. המייסדת והמנכ"לית, שנטל בלזברג, המשיכה את יוזמת בתה מיכל, שביטלה את מסיבת בת המצווה שלה שהיתה אמורה להיערך ביום הפיגוע, ותרמה את כל ההוצאות שנחסכו עבור הנפגעים. העמותה מעניקה מערך תמיכה היקפי עבור כל מי שנפגעו מפעילות אויב, הן במערכות צבאיות והן בפיגועי טרור. נאוה עצמה מפעילה ברעננה בית חם, שמעניק טיפולים פרא־רפואיים ואלטרנטיביים גם למשפחות הפצועים.

"אני מלווה המון פצועים, אבל התהומות שמהם התפתח דביר וצמח הם בלתי נתפסים", אומרת נאוה. "לאה לא ויתרה עליו לרגע, והנה הוא עשה את זה".

"אני לא באמת הבנתי מה נאוה רצתה ממני ביום הראשון בבית לוינשטיין", מעידה לאה. "אבל היא תמיד היתה שם, והבינה הכל בלי שנבקש. לא רק את מה שדביר היה צריך, אלא גם את מה שאנחנו היינו צריכים, כמשפחה שעשתה לילות כימים ליד מיטתו. היא אפשרה לנו לאסוף כוחות ולנשום. אנחנו מחוברות לחיים".

"אני גאה בכך שליווינו את דביר ומשפחתו במהלך כל השנים האלו שבהן הוא נלחם בגבורה, לא רק בשדה הקרב, אלא גם בפציעתו הקשה", אומרת שנטל בלזברג, מנכ"לית משפחה אחת. "הסיפור המיוחד של דביר הוא מופת לאנשים שמטופלים במשפחה שלנו. נהיה כאן תמיד בשבילו, בדיוק כמו שאנחנו תמיד שם עבור אלפי האנשים שנתנו את נפשם או נפצעו למען המדינה שלנו".

נאוה פורמנסקי. "לא נתפס", צילום: אפרת אשל

 

• • •

דביר ונילי נישאו ביום ירושלים, בלי לדעת שבאותה עת ממש מתחוללות התפרעויות בהר הבית, וטילים נורים לכיוון ירושלים. מאוחר יותר נורו רקטות גם לעבר יישובי עוטף עזה ולמרכז הארץ, והאורחים בחתונה הבינו שלא מדובר בעוד מתיחות בגבול הרצועה, אלא בסבב לחימה נוסף.

"תראי מה זה", אמרה לי לאה ביום למחרת, "דביר נפצע ביום שהחלה הפעולה הקרקעית במבצע עופרת יצוקה, ובערב החתונה שלו החל ירי טילים לעבר יישובי עוטף עזה. לא יעזור להם, לשונאי ישראל, הנה הבן שלי בונה בית בישראל".

דביר, נילי והמשפחות מתחת לחופה. "לא יעזור להם, לשונאי ישראל, הנה הבן שלי בונה בית בישראל",

 

בימים הבאים, דביר לא הצליח לישון. הדיווחים בטלוויזיה, ירי הטילים, הפעולות האוויריות והשאלה אם צפויה כניסה קרקעית או לא, החזירו אליו את הזיכרונות מעופרת יצוקה. את המראות, הצבעים, הריחות.

"ברור שיש לי פוסט־טראומה", הוא אומר. "אין חייל שהיה בקו האש ונפצע, שלא נושא איתו פוסט־טראומה. נילי יכולה להעיד על כך, על לילות בלי שינה. מסוקים שעוברים מעלינו או קול יריות, שנשמעים לעיתים בעופרה, עושים לי מייד פלאשבקים לקרבות, ולרגע הזה שנחת עלי הטיל. אני זוכר כל רגע ורגע. כל מה שקורה בעזה כאילו מחובר לי לטבור. מזל שנילי לצידי".

• • •

אחרי חופשה קצרה שלקח לכבוד החתונה, חזר דביר להדרכה ברטורנו. הוא מגיע לשם לפחות שלוש פעמים בשבוע, לעיתים נמצא שם מבוקר ועד ערב. נילי מתגאה שהמטופלים שם נקשרים אליו, מקשיבים לו, מצליחים להתקדם. "מבחינתי הוא ממש עוסק בהצלת נפשות".

הם אוהבים לצאת לבארים, להקשיב למוזיקה ישראלית וגם לבוב מארלי ובוב דילן, ולאכול במסעדות בשר. "דביר גם בשלן נהדר", מעידה נילי. בהמשך הם מתכננים לעבור לבית גדול יותר "ולמלא אותו בילדים", כדבריו. "לפחות ארבעה, אם זה תלוי בי".

עם מאמניו, דודי שרמן ויורם דאר, בטריאתלון אשדוד בשבוע שעבר, צילום: נמרוד הנגבי

 

במקביל, הספורט הוא חלק מהותי משגרת חייו. הוא מתאמן דרך קבע בבית הלוחם בירושלים, ובשבוע שעבר סיים ראשון ב"מסלול השלישיות" בטריאתלון אשדוד, אחרי שגמא 40 קילומטרים של רכיבה על אופני טנדם. מאחר שאינו יכול לרוץ ולשחות, מאמנו יורם דאר התחרה בקטע הריצה, ומאמן נוסף, איתי גת, התחרה בקטע השחייה. דביר רכב על אופני הטנדם ביחד עם איתי במשך שעה ועשר דקות.

"הוא תמיד מגיע ראשון, לא מתפשר על פחות", צוחקת נילי, ודביר מספר שיש לו כבר מחשבות על המשחקים הפראלימפיים הבאים, בפריז 2024. "אני רק צריך להפסיק לעשן", הוא אומר. "זה לא הולך ביחד עם הספורט".

hagitr@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר