מול עזה, בלי בר־אל: לוחמי ימ"ס דרום מדברים

"כחובש במקצועי, הייתי מאוד פסימי כשבר־אל נפצע. אני יודע מה זו פגיעת ראש. אבל הוא הפתיע אותנו. מדי יום ראינו שיפור קטן. הבצקות בראש ירדו, פעם אחת הוא השתעל, המדדים נראו מבטיחים. הצוות היה באופוריה, תכננו לעשות לו מסיבת הודיה כשיתעורר. אמרנו, בר־אל לא יראה בעין אחת, אולי יתקשה בדיבור, אבל יחיה".

רס"ר ב' (25), סגן מפקד צוות בימ"ס דרום, מתקשה להירגע. הוא זה שקלט את בר־אל חדריה שמואלי בימ"ס לפני שלוש שנים ושימש החונך שלו. במשך ימים ארוכים שהה ליד מיטתו של בר־אל בבית החולים סורוקה, ישן במסדרון שמוביל ליחידה לטיפול נמרץ, אכל על ספסלי המבקרים וקרא פרקי תהילים.

"במוצאי השבת לפני שבועיים, הרופאים אמרו שמצבו מידרדר. התגנבתי אליו בכל פעם שהדלתות האוטומטיות של מחלקת טיפול נמרץ נפתחו. עמדתי לידו והתפללתי.

"בבוקר יום שני עמדתי לידו והחזקתי לו את היד. שמתי לב שצמידי החוטים הכחולים שהיו לו על היד לוחצים על המפרק. ביקשתי מהאחות מספריים, אבל היא פתחה את הקשרים בסבלנות ונתנה לי את הצמידים שלמים. אמרה לי: 'בטוח שמישהו ירצה אותם'. שמתי אותם בכיס.

"אחר כך הסתכלתי על המוניטור. לחץ הדם היה מאוד נמוך. גם הדופק. העיניים שלי נתקעו על המספרים. הדופק ירד במהירות. הרופא נכנס ועשה תנועה עם הידיים שאין כבר מה לעשות.

"הבטתי על בר־אל עם דמעות בעיניים. התכופפתי אליו, ביקשתי ממנו סליחה אם אי פעם פגעתי בו במהלך השירות, ונישקתי אותו על המצח. כשהרמתי את הראש, ראיתי במד הדופק במוניטור את המספר 0, מהבהב באדום. לידו היה קו ישר.

"התפרקתי. המון אנשים נכנסו. רופאים, אחיות, משפחה. זזתי הצידה והמשכתי להסתכל על המוניטור. חשבתי שאולי יהיה נס. בר־אל מת לי בידיים".

מאז שסמ"ר בר־אל חדריה שמואלי נורה בראשו על ידי מחבל על גדר הרצועה, שמרו לוחמי הימ"ס על שתיקה רועמת. הם צפו בכאב בסרטון הטיקטוק הפלשתיני, המתאר את הפגיעה בחברם דרך חרך הירי, הקשיבו לשיח הישראלי הזועם, וכבשו את רגשותיהם כשפורסמו ממצאי תחקיר הביניים הצה"לי. מהמסקנות החלקיות עלה כי הצבא שגה אמנם בהערכה של עוצמת ההתפרעות, אולם מדובר בטעות טקטית ולא ברשלנות של המפקדים בשטח.

עכשיו, כשהם עדיין בפעילות אינטנסיבית מול החומה הנפיצה שליד מעבר קרני, חושפים הלוחמים את תחושותיהם ומספרים על בר־אל שהכירו. "אם מפקד בצה"ל חושב שנכון לשים צלף ליד חרכי הירי שעל הגדר, כשהמתפרעים בקו הראשון, ובגלל זה נהרג לוחם, זו לא טעות טקטית", אומר באומץ סמ"ר ג' (20), הצלף השני בצוות של בר־אל בפלגת להב. "אני מבין שבמלחמה יש הרוגים, אבל לא בצורה הזאת. מפקדי הגזרה צריכים לשמור על חיי הלוחמים".

• • •

יחידת המסתערבים הדרומית של מג"ב ממוקמת בבסיס צבאי באזור חולי וצחיח, על גבול מצרים. עם פתיחת השער, נגלים מבנים דו־קומתיים אפורים וספסלי עץ חומים, מוקפים בדשא מלאכותי. מתחם הימ"ס נמצא ליד רחבת המסדרים, מול מפקדת הבסיס. שער מתכת גבוה, הנפתח בעזרת קוד, מסתיר את הנעשה מאחור, ורק דגל מג"ב מלמד שלא מדובר בגדוד צבאי.

כשנכנסים פנימה, מתגלה שלט גדול התלוי על הגדר הפנימית, ועליו נכתב "ימ"ס דרום". במסדרונות מסתובבים לוחמים במכנסיים ירוקים ובנעליים ירוקות, כנהוג ביחידות המסתערבים ובימ"מ. לגופם חולצות טריקו שחורות, שעליהן מודפסים שמות הפלגות - להב והראל.

היחידה הוקמה במשמר הגבול ב־1991, לקראת סוף האינתיפאדה הראשונה ונקראה אז ימ"ס עזה. במהלך השנים שונה שמה לימ"ס רמון, ולאחר מכן לימ"ס ערבה, עד שהתקבע השם הנוכחי, לפני תשע שנים. היא פועלת ברצועה (שם היא כפופה לצה"ל) - בסיכול טרור במרחב הגדר ומעצר מחבלים, ובגבול מצרים - נגד מבריחי סמים ומסתננים.

בניגוד לימ"ס ירושלים ואיו"ש, המתרכזות בעיקר בפעילות מסוערבת, לוחמי ימ"ס דרום מתמחים גם בצליפה, בקליעה ובמרדפים מוסקים. לאחרונה הפכו המסתערבים דוברי הערבית לצוות נפרד ביחידה, העוסק בסיכול טרור בכפרים הבדואיים בנגב.

"זו היחידה הכי ורסטילית שיש", אומר פקד ס' (28), מפקד הצוות של בר־אל בפלגת להב. "פעם הם נכנסים בכאפייה לכפר בדואי, למחרת יכולים להיות על גדר הרצועה ולטפל בהפרות סדר. לא לחינם צה"ל נעזר בנו שם. הצלפים שלנו הם מקצועיים, מדויקים, בעלי שקט נפשי ושיקול דעת. יש להם המון סבלנות ויכולת ריכוז, גם כשהשטח סביבם בוער".

כמעט כל הלוחמים מבקשים לשרת כצלפים, אולם רק בודדים מתקבלים לתפקיד. שאר הלוחמים הם קלעים, המתמחים בירי לטווחים קצרים יותר, או נגביסטים (המפעילים אש רתק מול חוליות מחבלים). בצוות של פקד א' בפלגת להב יש כ־15 לוחמים, כולל אותו ואת רס"ר ב', סגנו.

מאז 2018, עם תחילתן של "צעדות השיבה" ליד הגדר, מוקפצים לוחמי הימ"ס לסייע ללוחמי צה"ל בפעילות מול הגדר. הפרות הסדר נמשכות כמעט מדי יום, ובסופי שבוע הן הופכות לסוערות במיוחד, בעיקר באזור מעבר קרני, מול קיבוץ נחל עוז. זו נקודת החיכוך הקשה ביותר, משום ששם המרחק בין הבתים של עזה לבין הגבול הוא כ־400 מטר בלבד, והמתפרעים עושים את הדרך בקלות, ברגל. הם זורקים לצד השני של הגדר בקבוקי תבערה, רימונים ומטעני נפץ.

זו הסיבה שבאזור הזה בלבד נבנתה לפני יותר משנתיים חומה מלוחות ברזל, המשתרעת על פני 300 מטר. מעליה ניצבת "תלתלית", גדר תיל צפופה וגבוהה, שנועדה למנוע חדירה של מסתננים. לוחמי הימ"ס נמצאים שם בקו הראשון מול המתפרעים, ואת הוראות הפתיחה באש הם מקבלים ישירות מהחטיבה הצפונית, האחראית לגזרה.

• • •

בשבת ההיא, 21 באוגוסט, בר־אל בכלל היה אמור להיות בבית. פלגת הראל היא שנשלחה לכוננות ליד הגדר, אבל אחד הצלפים בפלגה, סמ"ר ש' (20), שכב בבית לאחר ששבר אצבע ברגלו. בר־אל, שהשתייך לפלגת להב, החליף אותו. ביום חמישי בצהריים, בעוד חבריו לצוות נערכים ליציאה הביתה, הגיע בר־אל למוצב שליד נחל עוז והמתין להקפצה של צה"ל. יום שישי עבר בשקט יחסי, אולם בשבת אחר הצהריים החלו עשרות מפגינים להתקרב לחומה באופן חריג.

"בהתחלה הקפיצו אותנו לאזור מרוחק יותר, בגלל חדירה של מחבל", אומר רפ"ק ע' (33), מפקד פלגת הראל. "הוא חתך את הגדר בקאטר והצליח להיכנס לשטח ישראל. כשראה אותנו, פנה לאחור וטיפס בחזרה על הגדר. פגענו בו והוא נפל בשטח עזה".

בדרך חזרה הוקפצו לוחמי הפלגה, ובהם שלושה צלפים, לאזור קרני, בלי לדעת שהמתפרעים כבר נמצאים סמוך לגדר. "הגענו בסביבות 6 בערב, וההתפרעות היתה בשיאה", משחזר ע'. "התמקמנו כ־60 מטר מהגדר, מאחורי סוללות עפר, ומשם יצאנו לגדר ברכב ממוגן שכלל צלף, לוחם, נהג ומפקד חוליה. בכל פעם הצלף יצא מהרכב, פתח את אחד החרכים שבחומה, בגובה אדם, איתר מטרה, ירה, סגר את החרך וחזר לרכב.

"בר־אל ושני הצלפים הנוספים ניהלו לחימה כמו אריות. הם היו שקולים ומקצועיים, גם כשנכנס להם גז מדמיע לעיניים, בגלל הרוח. לכל כדור היתה כתובת.

"בפעם הראשונה שבר־אל התקרב לחרך, הוא ירה בשלושה מחבלים. בפעם השנייה הוא הספיק לפגוע בעוד שניים".

איך מתבצע הממשק מול הצבא בשטח?

סמ"ר י' (21), צלף שלחם ליד אחד החרכים, מסביר: "אמנם ע' הוא המפקד שלי, אבל מי שנותן את הוראות הפתיחה באש זה צה"ל. אנחנו מקבלים מטרה מהתצפיתניות, או מזהים אותה לבד דרך הכוונות של הנשק. אם מדובר במתפרע מרוחק - מפקד הגזרה בצה"ל נותן אישור ירי. אם אנחנו מרגישים בסכנת חיים, לא נדרש אישור. יש הרבה חרכים בגדר, לעולם לא נירה פעמיים ברצף מאותו חרך. בכל פעם עוברים לאחד אחר".

רפ"ק ע': "אנחנו יודעים למה אנחנו נכנסים, והאיומים על הלוחמים הם רבים. עמדת הצלפים נמצאת ליד הסוללות ומוגבהת מעל הקרקע. אמנם לא היה מידע על מחבל עם אקדח בתחתונים, שיתקרב ככה לגדר, אבל סיטואציה כזו מובאת בחשבון. מהרגע שאנחנו ליד החומה, יש סכנה. הלוחמים לא באים לקייטנה או לסיבוב בקניון".

בסרטון של הפלשתינים רואים שלפחות פעמיים ניסו לחטוף נשק של צלפים, שבצבץ מהחרך, כולל פעם אחת מבר־אל. זו לא סכנה מוחשית שאמורה להדליק נורות אדומות למפקדים בזירה?

ע': "אני מסכים שהסרטון קשה לצפייה, אבל מאחר שהוא ערוך היטב, הם השמיטו את החלק שבו בר־אל שולף אקדח ויורה כדור ישיר בפלשתיני שנגע לו בקנה. אין פה משחק משיכות כמו שנדמה מהסרטון".

הרושם הציבורי שנוצר היה שידיהם של הלוחמים כבולות.

ע': "מי שאומר את זה, טועה. כל לוחם יכול לבצע ירי עצמאי, אם הוא מרגיש בסכנה. משנת 2018 פגענו באלפי מתפרעים, מסיתים, מחבלים וחוליות שניסו להוציא פיגוע. יש מדיניות ברורה. אנחנו יורים ופוגעים במי שמנסה לפגוע בנו.

"יש גם טווחים ברורים. אם אני רואה מסית שמתכוון לשלוח אלי ראש חץ של מפגינים, אפגע בו מבעוד מועד בכדור צלף מדויק, וזה יעמוד בנוהלי הפתיחה באש. לא נותנים למפגינים להתקרב לגדר מתחת לטווח 100 המטרים, אלא אם כן יש מסיתים שאנחנו רוצים לקבל קו ירי נקי אליהם. כל עוד יש סביבם נשים וילדים, לא נירה בהם. אם המסית קרוב מדי לגדר ועדיין מוקף באזרחים, נשתמש בגז מדמיע או בכדורי ספוג, כדי לא לפגוע בחפים מפשע. אנחנו צבא מוסרי".

המתפרעים מתקרבים לגדר בשגרה?

ע': "לפעמים, אבל יש הבדל בין כאלה שמקללים וזורקים אבנים על החומה לבין חמוש שקיבל הנחיה לפגוע בלוחם. במקרה כזה אנחנו נשפר עמדות, נעבור לחרך מרוחק יותר או שנזוז מעט אחורה, לכיוון סוללות העפר. משם נמשיך במשימה, גם אם המתפרעים יפגעו בחומה. הרי במקרה של אירוע שיוצא מכלל שליטה, גם חיל האוויר יכול להתערב".

למה אתה, כמפקד הבכיר של הימ"ס באותו יום, לא הורית לצלפים לסגת לכיוון הסוללות?

"אני מעדיף לא להשיב על זה", אומר ע'. הוא מודע לעובדה שכל מענה שייתן יהיה נפיץ, בוודאי לפני שהסתיים התחקיר המלא.

את התשובה מספק אחד הלוחמים, שמבקש שלא נציין גם את האות הראשונה בשמו, מטעמים ברורים. "מפקד החטיבה הצפונית, אל"מ יואב ברונר, היה ארבעה מטרים מאחורי בר־אל. הוא זה שאחראי לגזרה, הוא זה שנותן את ההוראות, ובשום שלב הוא לא אמר לצלפים לשפר עמדות. שום מפקד ימ"ס לא יפעל בניגוד להוראות שלו. הוא יודע שלוחמים חותרים למגע, אז התפקיד שלו היה להפעיל שיקול דעת. אם הוא לא זיהה את האיום ולא הרחיק את הצלפים מהגדר, אז זה מחדל". ברונר, אגב, אמור לעבור בימים אלה לפקד על חטיבת הצנחנים.

• • •

קצת אחרי השעה 6 בערב דיווח מפקד החוליה של בר־אל כי אחד מלוחמיו נפגע, כנראה מצלף פלשתיני. ע' הודיע על כך בקשר הגדודי ומיהר למקום ברכב ממוגן עם סמ"ר י', הצלף של פלגת הראל.

"הלוחמים בדיוק הכניסו את בר־אל לרכב הממוגן ונסעו לכיוון הסוללות, כדי לחבור לכוח הרפואי של צה"ל", מספר ע'. "בר־אל לא היה בהכרה, הבנתי מייד שהפציעה שלו היא לא מצלף. לא ידעתי עדיין שמדובר בירי של אקדח שנעשה מתוך ההמון ומטווח קרוב, הייתי בטוח שמתפרע עם רוגטקה ירה בו גולה".

י': "בר־אל ואני היינו חברים טובים והתגייסנו יחד ליחידה. כששמעתי שלוחם נפגע, לא ידעתי שזה הוא. ראיתי את הנעליים של היחידה, אחר כך את האפוד, ואז את הפנים שלו. הרגע הזה היה הכי קשה עבורי בכל השירות.

"להערכתי, בר־אל זיהה את הסכנה, משך לאחור והתחיל לסגור את החרך. בשבריר השנייה הזה המחבל הכניס את האקדח לחרך. יכול להיות שבר־אל ראה אותו וסובב את הראש, כי הפגיעה היתה בצד האחורי של הראש".

ע': "לקחתי איתי את י' ופתחנו שער קטן, שנמצא בצד בחומה. נכנסנו מעט פנימה, כשבינינו לבין עזה יש גדר נוספת, ואמרתי לי' שהוא לא מוגבל בירי".

י': "פגעתי משם ב־15 מתפרעים. קיוויתי שאחד מהם הוא זה שירה בבר־אל, אבל אחר כך שמעתי שהיורה חזר לאחור וחמאס החביא אותו ואת משפחתו".

חיפשת נקמה?

י': "ממש לא. אם הייתי מאבד עשתונות ומרסס סתם לתוך הקהל, היו נפגעים גם נשים וילדים".

ע': "אין אצלנו נקמה, למרות סערת הרגשות. המוח רוצה להאמין שהכל כתוב מלמעלה, אבל הבטן נקרעת מכאב. עיכלנו את עוצמת האירוע רק אחרי שהוא הסתיים. נכנסתי לרכב, הורדתי את האפוד והרגשתי איך הזיעה מגיעה לי עד הרגליים. נשענתי לאחור ולא האמנתי שאני בסרט הזה.

"וכן, יש תחושה של כישלון אישי. בר־אל היה תחת חסותי. זה היה שדה קרב, לא היתה התרשלות, אבל עדיין איבדתי לוחם.

"כמה ימים אחר כך, כשחזרתי הביתה, התינוק שלי בן השנה בא אלי עם חיוך. נצבט לי הלב. בר־אל נלחם אז על חייו, ואני ידעתי שאמא שלו אולי לא תראה אותו מחייך יותר".

• • •

ביום שישי שעבר הוצגו להוריו של בר־אל, ניצה ויוסי, מסקנות הביניים של התחקיר הצבאי. מהממצאים עלה כי הכוח ומפקדיו נערכו ופעלו כנדרש, אולם היה נכון לפרוס ולהפעיל אותם באופן שונה מרגע הגעת ההמון האלים לחומה. על פי צה"ל, הוראות הפתיחה באש אפשרו לכוחות להגיב בירי משמעותי, אבל לא היתה שליטה מספיק טובה במרחב, ונכון היה להציבם בעמדה אחרת.

עיקר הביקורת בתחקיר התייחס לכך שנעשו ניסיונות מצד המתפרעים לחטוף נשק של צלפים. למעשה הודו בצה"ל כי מקום הצבת הצלפים היה שגוי. לא יינקטו כל צעדים נגד אל"מ ברונר, המפקד הבכיר בשטח: מבחינת צה"ל, מדובר היה בטעות בשיקול הדעת שלו, אך לא בהתרשלות.

רס"ר ב': "הבעיה היא שהמתפרעים חיכו ללוחמים ליד הגדר, במקום שהלוחמים יחכו להם. מכעיס אותי שהמחבלים הצליחו להתקרב בצורה כזאת לגדר. היו שם עשרות מתפרעים. קשה לי לעכל איך הם עברו את קו 100 המטרים בלי שצה"ל יעצור אותם עד להגעת הימ"ס. מבחינתי זה כשל במשימה".

סמ"ר ג' (20), הצלף השני בצוות של בר־אל: "צה"ל לא צפה את המהומה. לפי התחזיות שלהם, ההפגנה היתה אמורה להיות קטנה ומרוחקת. זו היתה טעות. צלף לא אמור לירות מהחרכים בחומה כשיש מחבלים מטווח אפס. מפקד הגזרה היה יכול להזיז אותם לחרכים אחרים, לפנות לסוללה או להעלות אותם לבטונדות הגבוהות שליד החומה, כדי לירות דרך הרשת שמעל הגדר. מגובה רב יש לך יתרון על חמושים".

סמ"ר מ' (20), קלע ופורץ: "צה"ל מודה שזו היתה טעות לשים את בר־אל והלוחמים על החומה בזמן שהמתפרעים העזתים נמצאים בצד השני, אבל אני חייב לומר שזו לא הפעם הראשונה. זה משהו שחוזר על עצמו".

לשיחה מצטרף קלע נוסף מהצוות, סמ"ר א' (20): "היתה שם טעות וכולם יודעים איפה בר־אל היה צריך לעמוד, בטח שהוא לא היה צריך לעמוד בחרך הזה שעל החומה. זה העסיק אותי המון כשהוא היה מאושפז. ראיתי פוסטים ברשתות החברתיות, שמעתי אנשים מדברים על זה ברחוב והרגיז אותי שכל אחד חושב שהוא יודע מה היה שם או איך מתמודדים עם מצבים כאלה. עכשיו זה פחות מעסיק אותי. זה יחזיר אלינו את בר־אל? מצידי, המח"ט או הרמטכ"ל ייקחו אחריות. לי זה לא משנה".

אתם מסכימים עם מסקנות הצבא שהיה מדובר בטעות טקטית ולא ברשלנות?

ג': "אני לא רואה שום הבדל בין המינוחים".

א': "אחי, לומר רשלנות זה שהם ידעו שהיתה בעיה ולא עשו כלום. שחיפפו. טעות טקטית זה להאמין שאתה עושה את הדבר הנכון, אבל שגית".

מה חשבתם על הסרטון שהפיצו הפלשתינים, שבו רואים שהמתפרעים זורקים אבנים על קנה הרובה של בר־אל, ואפילו מנסים לחטוף לו אותו?

ג': "צפיתי בסרטון מיליון פעם ואפילו עשיתי תחקיר קטן על זה. הסרטון ערוך. כשאתם רואים את הקנה נכנס ויוצא דרך החרך, זה כי בר־אל ניסה לתפוס עמדת ירי טובה יותר מול המחבלים".

• • •

בשיחה מתערב מפקד פלגת להב, רפ"ק ד' (33), שעד אותו רגע הקשיב ללוחמים ונתן להם לשחרר קיטור, גם אם דבריהם עלולים להוביל למתיחות בין היחידה לצה"ל. "הלוחמים יודעים מתי הם בנחיתות מול המתפרעים", הוא אומר. "בכל אחד מהם טבוע המושג 'חתירה למגע'. לוחם ירצה להישאר עוד שנייה ליד החרך, לשחרר עוד כדור, לפגוע בעוד מטרה.

"בר־אל היה אחד הלוחמים המקצועיים ביחידה, ואין לי ספק שהבין שהוא בנחיתות. הוא הדף את המתפרעים בגופו, רצה לפגוע בעוד מחבל וידע שהמפגינים נסוגים כשהם נפגעים. זה יצר של לוחם, שכולנו חולקים. כל אחד כאן היה פועל כמוהו".

למה לא לירות באוויר לאזהרה? נשמע מורכב לאתר מחבל דרך חרך של 25 ס"מ.

ב': "נראה לכם שזה מרתיע אותם?"

מעכשיו תגיעו לחומה באזור קרני עם יותר חששות?

סמ"ר א': "לא. כבר היינו שם כמה פעמים מאז האירוע שבו נפגע בר־אל, אבל לא על החרכים, אלא בבטונדות, שמאפשרות ירי מגבוה, או באזור הסוללות, שם יש עמדה ממוגנת".

רפ"ק ד': "יומיים אחרי האירוע הייתי בחומת קרני עם שלוש חוליות של לוחמים, שלא שהו באותו זמן ליד מיטתו של בר־אל בבית החולים. הגזרה היתה שקטה. דיברנו על מה שקרה, וביקשתי שכל לוחם יניח את הקנה באותו חרך, כדי שיוכל לדמיין את הסצנה ואת מה שבר־אל ראה בעיניים. הגענו למסקנה שהיתה לו אולי שנייה להבין שהאקדח בדרך אליו".

סמ"ר ר' (21), קלע: "שמתי את הקנה בחרך, סובבתי את הנשק ימינה לכיוון הגדר, למקום שממנו הגיע המחבל, הסתכלתי דרך הכוונת והבנתי שזו זווית בלתי אפשרית. כמעט מכל חרך בלתי אפשרי לפגוע במחבל, ובטח לא נוח עם נשק ארוך של הצלפים".

סמ"ר מ', קלע: "כשהייתי שם, דמיינתי את המתפרעים, הרעש, הבלאגן, הפיצוצים. צלף מנסה לאתר בתוך זה מחבל, ופתאום מישהו מתגנב ודוחף לו אקדח לפרצוף. אני מאמין שבר־אל ידע בשנייה האחרונה שהוא צריך להיחלץ משם וסובב את הראש".

סמ"ר ג', הצלף השני בפלגת להב: "כשהנחתי את הקנה בחרך שבו היה בר־אל, הרגשתי סוג של עוצמה. גם אם זה עלול לקרות שוב, זה לא יגרום לאף אחד מאיתנו להסס, אפילו להפך. איבדנו שם את בר־אל, ולכן נרצה תמיד להיות שם ולהילחם עבורו. בכל פעם שאהיה בגזרה, אחשוב על בר־אל".

מה תעשו כדי להימנע מפגיעה כזו בעתיד?

סמ"ר מ': "אין לכך שום עירבון. לא עכשיו ולא בעתיד".

"אני מאמין ששיקול הדעת יהיה שונה מעכשיו", אומר סמ"ר צ' (19), המשרת ביחידה כחצי שנה. "אני מאמין שצה"ל יפיק לקחים, ומה שקרה עם בר־אל לא יחזור על עצמו. מה היה קורה אם זה לא היה אקדח, אלא מטען, שהיה הורג ופוצע עוד לוחמים?"

מפקד הצוות בפלגת להב, פקד ס', מספר כי מאז הירי הוא מקפיד מדי יום לדבר עם לוחמיו על תחושותיהם. "המוטיבציה שלהם רק התגברה. הם יודעים שהסיטואציות על הגדר הן מורכבות, ואם צריך לירות, הם יירו. בפעם הבאה שהמתפרעים יהיו על הגדר, לא נפתח את החרכים בחומה".

כמה שיקול דעת יש לך, לעומת ההוראות של צה"ל?

"הלוחמים שלי הם באחריותי. אני יכול להזיז אותם לחרכים אחרים, להעלות אותם לבטונדות, להכניס אותם לרכבים ממוגנים".

אז למה זה לא קרה באותו יום?

סמ"ר ג': "ברגע שמח"ט של צה"ל נמצא לידך, אף אחד לא יעז להפר פקודה".

סמ"ר א': "ככה עובדת הביורוקרטיה".

• • •

ביום חמישי שעבר, שלושה ימים לאחר שקברו את בר־אל, הגיע לימ"ס מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, ושוחח עם הלוחמים והמפקדים על האירועים ליד הגדר. כשכינה את המהומות במילים "הפרות סדר", קם ג' הצעיר ממקומו, הישיר אליו מבט ואמר: "המפקד, אתה מעליב אותי. מה שקורה על הגדר הוא לא הפרות סדר". הקצין הבכיר השיב: "אתה צודק. זו התפרעות אלימה".

רפ"ק ד': "אין לי ספק שבר־אל לא היה יכול לבקש חברים טובים ומפקדים טובים יותר. אחרי שהוא נהרג, חשבתי על משמעות המילה 'גיבור' וחיפשתי באינטרנט את ההגדרה המילונית. בסוף מצאתי את התיאור הנכון בציטוט שמופיע במוזיאון השריון בלטרון. 'הגיבור באמת, בעבור טוב סובל ופועל, מוסר עצמו בסכנת מלחמה למען הצלת הכלל'. זה היה בר־אל. הוא עמד כחיץ, מסר את עצמו ועשה את המשימה הכי טוב שאפשר. לא רק לפני שלושה שבועות, אלא מהרגע שבו הוא דרך ביחידה".

רס"ר ב': "בר־אל נבחר לצאת לקורס צלפים של חודשיים, בזמן שהחברים שלו נשארו ביחידה לשלב החניכה, שבו הם לומדים על היחידה ועל אופי העבודה שלה. הוא התקשר אלי וביקש את כל החומר של החניכה, כדי שיוכל לשנן אותו במהלך קורס הצלפים. אמרתי לו שיתרכז בקורס, כי יוכל להשלים אחר כך, אבל הוא התעקש.

"שלחתי לו את חומר הלימוד, וסיפרו לי שכל לילה הוא קרא את החומר במקום ללכת לישון. כאילו רצה להיות בשני המקומות בו בזמן. את קורס הצלפים הוא סיים כחניך מצטיין. אחר כך נהג לחלוק את המידע שצבר עם הלוחמים החדשים.

"בניגוד להרבה לוחמים, שמורידים את הרגל מהגז לקראת סוף השירות, הוא נשאר בעל מוטיבציה והמשיך לחנוך לוחמים. בתקופה הקרובה היה אמור לסיים את השירות הסדיר, והתלבט אם לחתום קבע במג"ב או לעבור לשב"כ. היה חשוב לו למצוא זמן גם כדי לשמש מדריך במכינה שבה היה בעצמו לפני הגיוס".

סמ"ר ר': "גם בר־אל וגם אני היינו במכינת 'דרך ארץ', אבל כל אחד ביישוב אחר. יצא לי לפגוש אותו שם. כשהגעתי לטירונות במג"ב, הוא היה הראשון שהתקשרתי אליו, כי ידעתי שהוא בימ"ס ואני הייתי מיועד ליחידה. הוא היה אז בקורס צלפים, דיבר איתי על המשפחתיות בימ"ס והדגיש את העובדה שהתפקיד מאפשר ליהנות מכמה עולמות לחימה".

סמ"ר מ': "ישנתי איתו ועם ג' באותו חדר, כשבין המיטות שלנו מפרידות הארוניות. בכל בוקר הייתי זה שהעיר אותם, הם תמיד ישנו עד הרגע האחרון. בלילות היה לבר־אל ריטואל קבוע: קודם הוא היה מתקשר להורים, אחר כך לאחותו הקטנה, ואז היה משוחח עם החברה שלו עד שנרדם. מוזר לי להיכנס עכשיו לחדר ולראות את המיטה שלו ריקה. המצעים שלו עדיין מקופלים, והציוד האישי שלו נעול בארונית".

סמ"ר ג': "כשיצאתי לקורס צלפים, בר־אל נתן לי את המחברות שלו. כשסיימתי את הקורס, הוא הבטיח שביום שישתחרר, אקבל ממנו את סמל הצלף שלו, שמוצמד למדים. עכשיו הסמל נעול בארונית. אני מקווה שאוכל לקבל אותו בעתיד".

מפקד ימ"ס דרום, סנ"צ ק', מספר כי מאז האירוע יש פסיכולוגית שמלווה את הלוחמים ומדברת איתם. "הם שואבים עידוד מכך שבר־אל אהב את המדינה ואת היחידה, ונלחם בגופו עד לשנייה האחרונה. בר־אל היה אחד הצלפים והלוחמים הכי טובים שיש לנו, אמליץ להעניק לו את צל"ש המפכ"ל. מעבר לכך, ננציח אותו ביחידה, נקרא לתיק החונך על שמו, ואולי נקיים גם תחרות ירי שנתית. נתייעץ עם המשפחה, כי היא תהיה לנצח חלק בלתי נפרד מהיחידה".

• • •

סמ"ר ש' (20), הצלף מפלגת הראל, ששהה באותו יום בחופשת מחלה, אינו מוצא מנוח מאז. "אין יום שלא עוברת לי בראש המחשבה שאני זה שהיה עלול למות שם", הוא אומר. "זו טעות שהגיעו למצב הזה, ושצה"ל נתן לצלפים להיות על הגדר כשכל המתפרעים נמצאים בקו אפס".

ההורים של בר־אל יודעים שהוא החליף אותך?

"אני לא חושב. כשדיברתי איתם, הם לא העלו את זה. לא בטוח שהם יודעים בדיוק מי אני, אבל אין ספק שמישהו בסוף יספר להם".

ההורים שלך יודעים שאתה היית אמור להיות שם?

"כן. רציתי לחתום קבע לעוד שנה, אבל אחרי האירוע הם ביקשו ממני לחשוב שוב. אמרתי להם שאירוע כזה רק מעלה לי את המוטיבציה. זאת הדרך להנציח את בר־אל ולהמשיך את הדרך שלו".

חשוב לך שיתפסו את המחבל?

"מאוד. אנחנו נלחמים בשביל המדינה, אז היא צריכה להחזיר לנו בסגירת חשבון".

רפ"ק ד': "כל מי שפוגע בלוחם, או לוקח חלק במעשה נבזי כזה, צריך לשלם מחיר. המחבל צריך להסתובב עם תחושת נרדפוּת ולדעת שכל רגע שבו הוא נושם עשוי להיות האחרון בחייו".

יום לאחר הפגיעה בבר־אל הגיעו לימ"ס שלושה לוחמים חדשים. הם נמצאים עכשיו בתקופת החניכה, ובשיחה בחרו לשבת מאחור. כשאנחנו שואלים אם מי מהם רוצה להפוך לצלף, סמל־שני ל' (19) מרים את ידו.

"כשהגעתי לכאן, היה ברור לי שנכנסתי למשהו גדול, שאני עדיין לא מבין אותו", הוא אומר. "בחוץ כולם מדברים על היחידה והלוחמים, על הוראות פתיחה באש, על אחריות של מפקדי צה"ל, וכאן האנשים באבל.

"ההורים שלי מאוד תומכים ברצון שלי להישאר ביחידה, למרות האירוע, ומבינים את השאיפה שלי להיות צלף, במיוחד אחרי מה שקרה. חבל לי שבר־אל לא יחנוך אותי".

• • •

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל וכוחות הביטחון מוסיפים להשתתף בצער המשפחה ולנחמה.

"במהלך האירוע, המפקדים ובראשם מפקד החטיבה הצפונית באותו הזמן, אל"מ יואב ברונר, עמדו לצד הלוחמים כשהם מהווים דוגמה אישית, כפי שמצופה מהם ותוך נטילת סיכון אישי גבוה. אל"מ ברונר הינו קצין ערכי ועתיר זכויות אשר פיקד בתפקידו האחרון על עשרות התפרעויות אלימות במרחב הגדר ברצועת עזה ועל כוחות החטיבה במספר רב של ימי קרב ובמבצע 'שומר החומות'. החלטותיו באירועים אלו, הן שאפשרו לעמוד במשימה ולהגן על אזרחי ישראל, תושבי הנגב המערבי וחיי אלפי חייליו.

"הימ"ס היא יחידה מקצועית ומיומנת, אשר אנשיה בקיאים בהוראות הפתיחה באש, חותרים למגע ובעלי ניסיון רב בניהול התפרעויות אלימות בגדר הרצועה. היחידה הצטיינה במאות אירועים בעבר כמו גם באירוע עצמו, ותוסיף להילחם כתף אל כתף לצד צה״ל במשימות המורכבות שבגבול רצועת עזה".

tala@israelhayom.co.il