בשלב מסוים בראיון ניגשת ריקי גל לאדן החלון בסלון ביתה, ומסבירה בחיוך: "יוני הגיע".
יוני הוא יון, יונה ממין זכר, שפוקד אותה מדי יום. גל מאכילה אותו זרעונים מכף ידה, מכינה לו קערית של מים נקיים ("חם, הוא צריך לשתות"), ומרעיפה עליו מילות חיבה, רגע לפני שהוא פורש כנף ומתעופף לו - עד לפעם הבאה.
"הוא מגיע רק כשאני בבית", היא מגלה. "הוא מזהה ומכיר אותי".
ובגיל 71, כמו חיית המחמד המפתיעה שדואה בחופשיות מעל העיר, גם הזמרת הוותיקה מציגה כעת את המודל המשופר, המפויס, השלם, המכיל - ובעיקר המאוהב של עצמה.
אנחנו נפגשות בביתה שבמרכז תל אביב, בית שכולו שיר הלל לתרבות ולאמנות. במרכז הסלון עומד פסנתר, מסביב פזורים חפצי אמנות, ועל הקירות ציורים, בהם של קדישמן ותומרקין המנוחים, שהקדישו לה אישית את יצירתם. תקליטי זהב מהקריירה הענפה שלה ממוסגרים על הכתלים. ברקע נשמעת מוזיקה קלאסית, וגל משתפת בתחביב החדש שגילתה בשנת הקורונה - כשהתחילה לצייר באופן מקצועי, על בדי קנבס, שכעת מעטרים את ביתה הצבעוני.
העילה למפגש היא תפקידה החדש ב"עוד חוזר הניגון" - מחזה מוזיקלי שכתב מוטי לרנר בעקבות הביוגרפיה "אלתרמן" מאת דן לאור, ושעלה לאחרונה בתיאטרון הלאומי הבימה.
בהצגה, שביים משה קפטן, המנהל האמנותי של התיאטרון (ניהול מוזיקלי: ליאור רונן), מגלמת גל את הציירת צילה בינדר, שהיתה המאהבת של המשורר נתן אלתרמן, ושאיתה ניהל זוגיות פומבית לצד התא המשפחתי שלו (אשתו, השחקנית רחל מרכוס, ובתם, המשוררת תרצה אתר). הזוגיות מוצגת על הבמה במקביל לדרמה הסוערת סביב מאבקו על מעמדו הלאומי, ויחסיו ההפכפכים עם דוד בן־גוריון ותנועת העבודה.
לצידה על הבמה משחקים גם יגאל שדה, שלומית אהרון, מירי מסיקה, רוני דלומי, מאיה מעוז, אסנת פישמן, דפנה דקל, אלכס קרול, רותם קינן, ניר זליחובסקי, טל מוסרי, נדיר אלדד, ניל משען, רונית אפל, מיכל ברנד, הילה שלו, עמי סמולרצ'יק, גל גולדשטיין, מאי מלר, עודד סנדטש ועמית רייס.
ההצגה מתארת את ימי הבוהמה של תל אביב מסוף שנות ה־50 ועד 1970, השנה שבה נפטר אלתרמן. לחלק גדול מהקאסט זאת היסטוריה, עבורך זו התקופה שבה יצאת לדרכך כזמרת צעירה.
"נכון, זאת באמת היתה התקופה של הבוהמה האינטלקטואלית שישבה בכסית. אני לא ישבתי שם, ברור, אבל הכרתי היטב את תרצה אתר, ביקרתי בבית שלה, היא כתבה לי שירים. הכרתי את נתן זך, וגם עבדתי איתו, והאווירה של כסית היתה בשבילי הקרקע שעליה גדלתי. אני באה להצגה הזאת באהבה ענקית לאלתרמן. לא הכרתי אותו אישית ולא דיברנו מעולם, אבל אני נותנת היום הרצאות על שירים שלו, במאסטר קלאס שאני מעבירה בבתי ספר למוזיקה".
• • •
את סיפור חייה המורכב, שיכול היה לפרנס רומן עב־כרס, גוללה לא אחת בעבר: הילדות במשפחה חרדית בירושלים, המוסד לילדים בכפר סבא שאליו נשלחה עם גירושי הוריה, מסעות הנדודים שכללו מנזר וקיבוצים - ובעיקר תחושת התלישות הגדולה שחוותה, ושליוותה אותה בהמשך חייה.
בשנה שחלפה גם היא התמודדה, כמו כולנו, עם עוד אתגר גדול: הקורונה. "לא נעים לי להגיד, אבל זאת היתה אחת התקופות הטובות בחיי", היא אומרת. "לא נבהלתי מזה. אמרתי הנה, אפשר לנוח. לא נחתי מאז להקת חיל הים, מעולם לא הפסקתי - ופתאום היה שקט שעזר לי לגלות בעצמי כל כך הרבה דברים, תודה לאל, נהדרים.
"הייתי עם בעלי דני, שהוא איש נפלא, והבית היה מלא אהבה. שנינו ספורטאים, הוא בטראקים של אופניים ואני כל החיים עושה יוגה, ג'יירו, פילאטיס. שחיתי 35 שנה יום־יום בים ובבריכת גורדון, ובקורונה עשינו המון ספורט. יצאנו לטייל בלילות, הלכנו שבעה ק"מ בשקט של הפארק בלילה, כשאין נפש חיה, שמענו מוזיקה, ראינו המון סרטים.
"ואז גיליתי שאני מוכרחה לצייר. תמיד הייתי הציירת של הכיתה, אבל לא ביטאתי את זה מעבר, כי הייתי עסוקה במוזיקה. הזמנתי קנבסים, קופסאות צבעים בסיסיות, ופתאום העזתי. אף פעם לא ציירתי בצבע, הייתי עושה רישומי פחם מהירים, ופתאום היתה לי תשוקה, הרגשתי שזה ממש ממכר.
"ציירתי שעות, כאן, על השולחן במטבח. בלילה הייתי שומעת מוזיקה ומציירת. לפעמים מתחילה ב־7 בערב ומסיימת ב־7 בבוקר. אני מציירת דמויות של אנשים, פיגורות שונות. חלק מהציורים היו קשורים לקורונה עצמה: ציירתי זוגות מתחתנים עם מסיכות לב על הפנים. ציירתי כ־60 ציורים עד עכשיו, שני שלישים מהם כבר נתתי. אני מחלקת. אחת מכרתי. את השאר אני מאחסנת בחדר העבודה שלי.
"אני גם מציירת את חבריי לקאסט של 'עוד חוזר הניגון'. אני מצלמת אותם בתיאטרון ומסתכלת אחר כך על התמונה, עושה שיפט של זה לציור. ככלל, אני לא אוהבת דברים סימטריים, אני אוהבת חלקים צפים".
נראה שהשלב המתבקש הבא הוא תערוכה.
"כולם אומרים לי 'תעשי תערוכה, את מבוזבזת', כמו שאמרו לי פעם 'תשירי, תשירי, את מבוזבזת'. אבל לא כרגע. אולי יום אחד, כשכבר ממש לא אצליח לעבוד ברצף במוזיקה, אני אעבור לקנבסים ענקיים ואתבטא שם".
עם פרוץ המגיפה הגדירו את שכבת הגיל שלך אוכלוסייה בסיכון. לא חששת להידבק?
"תודה לאל, לא נדבקתי עד עכשיו, ואני באמת נחשבת לקבוצת סיכון, אבל יש בי מנטליות מאוד אופטימית. אני אופטימית מיסודי, ויש לי מודעוּת. אני מאוד מודעת לקורונה, ומצד שני מאמינה שיש חוסן פנימי לאדם, שאומר 'יקרה מה שיקרה - אני אתמודד'.
"אני אעשה מה שצריך, אהיה עם מסיכה, אעשה חיסון שלישי, אבל קודם כל ארגיש שיש בי חוסן. אני מציעה לכולם: זה הדבר הראשון שתרגישו, את החוסן שלכם, לא את הפחדים והדאגות. אם אתם מרגישים אחריות לחיים, יהיה בסדר".
הדיבורים על הגבלות חדשות, ואולי שוב סגירה אפשרית של מוסדות תרבות, מטרידים אותך?
"אני לא אוהבת להקדים דאגה, אז לא, זה לא מטריד אותי. אני קמה בבוקר ואומרת יהיה בסדר. עד שלא יגידו לי סוגרים - אני עובדת. אין מה לחשוב על מה שיהיה, כי זה להתחיל להזמין את הקושי".
יש בעולם התרבות אמנים שמתנגדים לחיסונים או לבדיקות. אורנה פיטוסי, למשל, שהודחה בגלל סירובה מצילומי סדרה בטלוויזיה. היה גם מקרה שבו אבי קושניר הפסיק הצגה כדי לבקש מצופה סרבנית לעטות מסיכה.
"נכון, ואני מכירה את הסיפורים האלה. גם אני מצאתי את עצמי אומרת לאדם בסופר 'בבקשה, שים מסיכה', בצורה נחמדה. אבל דחיל רבאק, שים מסיכה. אני בעד האכיפה וההקפדה על ההנחיות. תמיד אמרתי לבת שלי: 'עם החוק אל תתווכחי'. משמעת היא דבר חשוב, ואם יש החלטה חברתית - תעמדי בה. כי אז לפחות את יודעת שלא תפגעי באדם אחר. בבית שלך תעשי מה שאת רוצה, אבל אם את יוצאת החוצה ופוגשת אנשים - תהיי אחראית גם לאחרים".
מתי כספי, חבר קרוב שלך, בחר שלא לכבד את הנהלים הללו. אחרי שעזב את הארץ לפירנצה הוא הודיע שיסרב להופיע פה במתווה התו הירוק.
"נכון, ואין לי ביקורת עליו או על אף אחד אחר שרוצה לעשות מה שהוא רוצה בביתו, בטח כשהוא נוסע ועושה את זה במקום אחר. הוא חי את חייו כמו שהוא מוצא לנכון, במקום אחר".
אתם שומרים על קשר?
"מתי ואני אנחנו מדברים כל הזמן, צוחקים המון בטלפון, הוא נהנה שם. הוא עשה הפסקה בחיים, חי במרכז פירנצה, נהנה, לומד איטלקית, אוכל, יום אחד אמרתי לו מתי תבוא, החיים פה די פשוטים, אז הוא ענה לי אבל פה הם פרושוטים, וזה משחק מילים חמוד".
כספי כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "לא אשתף פעולה עם דיקטטורה או פאשיזם", בהתייחסו להחזרת ההגבלות. הדבר עורר סערה, ובהמשך הוא כתב: "החלטתי לא להעלות על הכתב את מחשבותיי, מפני שאני חש שגרמתי לכעס בקרב חלק מהציבור, והפועל היוצא מכך הוא שיסוי בחברה ולא לכך פיללתי". מה דעתך לגבי כל מה שאמר?
"אני חושבת שאנחנו עושים הכל כדי לשמור על החברה, כדי לשמור עלינו. יש לעשות כל מה שצריך כדי להגן על בריאותנו. אני לא אגדיר את זה כפאשיזם".
הוא הפסיק להופיע כאן, אבל את ממשיכה במלוא המרץ.
"בטח, אני כל הזמן מופיעה. עד הקורונה לא הפסקתי, ומרגע שאפשר היה לחזור - חזרתי להופיע. בזמן הקורונה הוצאתי שני שירים חדשים, שאני עוד לא יודעת מה יהיה איתם, אולי נגיע לאלבום".
• • •
לפני הקורונה השתתפת במחזמר "פלאשדאנס" בתיאטרון תל אביב, אבל בתיאטרון הרפרטוארי לא שיחקת עשר שנים, מאז המחזה המוזיקלי 'קומפני' בתיאטרון באר שבע.
"נכון, והיתה בי תשוקה לחזור לשחק בקבוצה, באנסמבל, כי רוב הזמן אני לבד, מופיעה לבד, אמנם עם הלהקה שלי, אבל זה לא אותו הדבר. הדיסציפלינה של התיאטרון היא משהו שהתגעגעתי אליו וממש השתוקקתי לעשות".
מצבך, תודה לאל, טוב, אבל את ודאי מודעת למצב הלא פשוט של אמנים ותיקים אחרים, שלא זוכים ליכולת להתפרנס בגיל מסוים.
"אני מתפרנסת וחיה מהמוזיקה שלי, אבל כמובן מכירה את המצוקה הזאת, שומעת עליה כל הזמן. כל אחד מנהל את עצמו כפי שהוא מבין, ויש כאלה שזוכים ליותר הזדמנויות ויש שפחות. אני מודעת לזה שהיום פחות משמיעים אותי, אבל אני לא באמת מתעסקת בזה. התרגלתי לעובדה שפחות משמיעים אותנו, האמנים הוותיקים, ברדיו, אבל עדיין משמיעים, זה לא שלא משמיעים בכלל.
"האמת היא שאני לפעמים די בהלם, כי כל יום אני שומעת שיר שלי, אז אין לי טענות. אני מבינה שיש צורך בהתפתחות, ומבינה שצעירים מחליפים מבוגרים יותר, אבל ברמה האישית אני מרגישה שדווקא התפתחה הערכה. אולי הייתי צריכה את כל השנים האלה כדי שהיום זה יהיה הכי טוב שיש. הכי חזק. הכי מבוקש.
"את יודעת, לאונרד כהן לא הופיע במשך שנים, טייל בעולם, היה יוגיסט, ואז חזר וגילה שכספיו נעלמו. הוא הרים מופע חדש, שהפך למופע הכי מצליח בעולם. כשראיתי איך האדם המבוגר הזה זוכה להערכה ולאהבת הקהל שהצטברה אחרי כל כך הרבה שנים - הבנתי משהו גם על עצמי.
"זה מה שאני מרגישה היום, והקורונה הגבירה את זה. את הגעגוע, את הרעב, את הרצון לבוא ולהיות שוב ניזון מתרבות. בזמן הקורונה עשיתי הופעה אחת בזום לחֶברה, שאותה צילמתי מול אולם ריק, וצילמתי תוכנית לטלוויזיה עם שלומי שבן, בהיכל התרבות הריק. אולמות ריקים הם משהו שהרגיש לי נורא משונה".
אפרופו החלפת דור המבוגרים: למי מהדור הצעיר את נהנית להאזין?
"אני בעיקרון אוהבת כל מי ששר. מאזינה להרבה אמנים. אני משוגעת על אביתר בנאי, ישי ריבו, יונתן רזאל, נרקיס. יש הרבה קולות יפים ורגישים וטובים, ואני נהנית כל זמן שאני שומעת אינטליגנציה ורגישות, יש לי זיהוי תדרים היסטרי".
תסבירי.
"אני מזהה קולות של אנשים, ואת זה אני מנסה ללמד. איך אתה מגיע למצב של עומקים בשירה, איך אתה מחובר לאינטליגנציה שלך, איך אתה לא שר סתם. דרך הקול של האדם אני יכולה לזהות את התדר של האינטלקט והאינטליגנציה הרגשית שלו. זה מה שעושה את הקשר הנפלא הזה בין אנשים".
בואי נודה: במוזיקה העכשווית הטקסטים הם לא בדיוק אלתרמן. בשירים רבים אין כבוד למילה ולעברית.
"בסדר, אז יש גם כאלה, ולכאלה אני לא מקשיבה, אני מדפדפת הלאה. יש מקום לכולם. יש פחות אינטליגנטים ויש יותר, יש רמות שונות באמנות, בתרבות וביצירה. היום אני במצב כל כך שלם עם מה שאני עושה, שאני מאפשרת לכל מי שרוצה לעשות משהו - שיעשה.
"יש כאלה שמתחילים מבורות מוחלטת ומתפתחים, ומגיעים למצב של גילוי עצמי גבוה או שהם נשארים תקועים או נעלמים. אני צברתי אהבה כל כך גדולה מהציבור, שלפעמים קשה לי להכיל את זה מרוב שזה מרגש אותי, העוצמה הזאת. אנשים ברחוב ניגשים אלי, מגיבים לי לפוסטים בפייסבוק שלי, שאותו אני מתַפעלת עם דני. ברחוב אני מסתובבת ומרגישה חלק מהעם הזה. כשאומרים לי 'גדלתי עלייך' אני משיבה 'ואתם גידלתם אותי'. זה נורא חזק. אני לא התחלתי את חיי בקלות, וככל שההצלחה יותר גדולה - ככה את צריכה להיעשות יותר שלמה וענווה".
את מאמינה שהקושי שעברת בתחילת הדרך העניק לך חוסן להתמודד עם העולם הלא פשוט של תעשיית המוזיקה?
"אני לא חושבת. אגיד לך את האמת, הכל קרה למרותי", היא מחייכת לפתע, משועשעת מהניסוח שבחרה. "אף פעם לא הייתי בסוג של חבר'ה, עיסה חברתית, חלק מחבורה, מילייה, איסוף של קולגות. תמיד הייתי לבד עם עצמי. הרבה חשבו ששום דבר לא מזיז לי, אבל הם טעו. זה דווקא בא מתוך תחושת הימנעות, מפחד, מחששות".
מה שהעניק לך לעיתים תדמית של סנובית מרוחקת.
"בדיוק, אפילו של בעייתית לפעמים. יש לי ראייה מאוד חדה של דברים, אני רואה הרבה פעמים מצבים לפני שאחרים רואים אותם, ואז אני יודעת לזוז הצידה, בורחת קצת, מפלסת את הדרך איפה שכן אפשר.
"משהו בתוכי, עם כל חוסר הביטחון שהיה לי, היה מבוסס על אמונה יצוקה מאוד, שאני רואה אותה בדיעבד, היום. אני מסתכלת לאחור ושואלת, איך קרה שהגעתי עד עכשיו? 71 שנה, זאת חתיכת דרך להסתכל עליה. ואני אומרת לעצמי 'זה מפעים שפילסת את הדרך למרות ועל אף הכל. למרותך, למרותך...'"
• • •
היא צמחה ב־1968 בלהקת חיל הים, שבמסגרתה צוותה לשלמה ארצי, כצמד "צוות סיני", להופעות מול חיילים במלחמת ההתשה ("עד היום שלמה ואני בקשר, נפגשים מדי פעם, הוא כתב לי שירים").
אחרי שחרורה נישאה לישראל פוליאקוב (פולי) מהגשש החיוור, שממנו התגרשה כעבור ארבע שנים. בהמשך עקרה לניו יורק, שם נישאה למסעדן ג'ורג' מרקוס. בסוף שנות ה־70 התגרשה שוב, חזרה לארץ, ובשנות ה־90 נישאה לעיתונאי ולכתב המשטרה של ערוץ 1, אורי כהן אהרונוב המנוח, שאיתו גידלה את בתם היחידה, לירי. לפני שלוש שנים נישאה בפעם הרביעית, לאיש הנדל"ן דניאל שוהם (68), אחרי חמש שנות זוגיות.
היא עדיין אנרגטית כהרגלה ונראית נהדר, וכשאני שואלת אותה על שגרת הכושר והטיפוח שלה - היא מחייכת. "אני עושה הרבה. קודם כל, אני אדם שקם בבוקר ורוקד, בבית. אני שמה מוזיקה קלאסית ורוקדת. מאז שנות ה־80, ביום הראשון שבו התחלתי להקליט עם מתי כספי, התחלתי לשחות. החלטתי להכניס את עצמי לדיסציפלינה מאוד חזקה, יום־יום.
"לאחרונה אני כבר לא שוחה, כי השחייה לוקחת לי יותר מדי זמן. אני עושה פילאטיס, יוגה, גאגא, ג'יירו, הליכות, ריצות, התעמלות, רוכבת על אופניים. מכרתי את האוטו כדי לרכוב יותר. אני לא יכולה לשבת הרבה זמן במקום, אני צריכה לנוע".
ומבחינת קוסמטיקה וטיפוח?
"אני אדם מודע, אני אוהבת יופי. שאלו אותי פעם 'איפה גרת כשלא היה לך בית?' עניתי שגרתי בתוך יופי. אני כל הזמן רעבה ליופי, אני אוהבת יופי, להתבונן, להסתכל, מדברת עם ציפורים, מצילה כלבים, יש לי פה את יוני, שאוכל לי מהיד. אני אוהבת בשמים טובים, ריחות, טיפולים ומסאז'ים, ואפילו למדתי בניו יורק לעשות רפלקסולוגיה ורייקי. אני עושה בעצמי טיפולים לאחרים".
אז אפשר כיום להגדיר אותך אדם רוחני.
"ללא ספק. מי שמתעסק באמנות הוא אדם רוחני, אחרת הוא הופך לטכני מדי. אם אתה אדם רוחני - יש לך ספקות, אתה תמיד מחפש עוד, איפה אני יכול לעשות יותר טוב ויותר מוצלח. יופי זה לא רק קוסמטיקה וטיפולים, את חייבת להעשיר את העולם שלך בכל כך הרבה דברים כדי להרגיש שאת חיה באמת.
"המחמאה הכי גדולה שאני מקבלת מגברים ומנשים היא 'את השראה'. זה עניין של שנים של עבודה, וזכיתי בזה. יש לי נשמה קוסמית שבנויה על נשמה יהודית. אני יהודייה, וזה בזכות סבא שלי, שהיה רב גדול מאוד שכתב ספרים. אני מרגישה בזכותו ערך מאוד גבוה, גדול וטוב, שנותן לי יסוד".
איך את שומרת על הקול?
"מעבר לזה שאני מלמדת פרפורמנס, ביצוע, שירה, אני גם לומדת את הצד הטכני מרחל הוכמן, המורה שלי שאני עושה איתה תרגילים כבר שנים. היום זה פעם בחודש, אבל צריך כל הזמן להיות מודעת למה שיש לך - ולרכוש את מה שצריך".
• • •
כיום היא מלמדת בשיעורים פרטיים מספר תלמידים מצומצם ("סיננתי"), ועובדת בביתה עם יוצרים־כותבים ("מכינה אותם לאודישנים או להקלטות של אלבומים"). היא גם מעבירה מאסטר קלאס בבתי ספר למוזיקה וב"בית היוצר", במסגרת פעילויות של אקו"ם.
שפטת בעונות המוקדמות של "כוכב נולד". יש סיכוי שתחזרי לשם?
"הציעו לי לשפוט גם בשנים האחרונות, ולא הסכמתי. אני לא עושה את זה יותר. לא רוצה לשפוט, בטח לא בשיטת הרייטינג של הטלוויזיה".
למה? כי זה בא על חשבון האמנות?
"כן. למען האמת, אני צופה בזה רק לעיתים רחוקות. אני נמנעת מלראות את זה, אבל כבר יודעת איך העסק עובד".
את מתחרטת שהשתתפת?
"היה לי כיף עד שלב מסוים, כשעוד חשבתי שבאמת מתייחסים לזה ככיתת לימוד. אני זוכרת שהבאתי טרמפולינה לאולפן, כדי שהמתמודדים יעשו ספורט, ילמדו לנשום ועוד כל מיני דברים, ולאט־לאט סילקו את הדברים האלה, כי זה לא מביא רייטינג. ידענו שצריך לדבר במילים קשות למתמודדים, כדי ליצור עניין, ואני כבר הבנתי שאני לא רוצה להמשיך. הספקתי להיות שם שתי עונות".
בחדשות את צופה?
"כן. אקטואליה מעניינת אותי. אני קוראת עיתונים ומתעדכנת, אבל אני לא מהמכורים. חבל לי על הזמן".
יש כיום משהו שיכול לגרום לך לצאת מהבית למחות או להפגין?
"בהפגנות של עולם התרבות בשנה האחרונה לא הייתי, בגלל הקורונה, אבל באופן כללי אני לא טיפוס של מפגינה או אקטיביסטית, ואם כן - אז לא דרך הפגנות אלא בצורה פרטית. אני אצא לעזור לניצולי שואה, לילדים בסיכון, לילדים במצוקה, לאנשים עם התמכרויות. אלו דברים שאני עושה עכשיו באופן פרטי, ואני לא אוהבת לדבר על זה".
מה לגבי כניסה לפוליטיקה?
"הצחקת אותי. פוליטיקה זה עולם בפני עצמו, שצריך לדעת את חוקי המשחק שלו. זה לא בשבילי".
• • •
דניאל בעלה מתקשר, וכשהיא מביטה בנייד קשה להחמיץ את החיוך שממלא את פניה. גל, כבר אמרנו, מאוהבת עד הגג, מספרת על הפרק הרביעי והמוצלח ביותר, כנראה, בחייה הרומנטיים.
"אני חיה עם אהובי, במלוא מובן המילה. הוא מהנדס ומנהל פרויקטים של בנייה, והכרנו כשהוא ראה אותי בהופעה שלי והחליט שהוא לא עוזב את המקום בלעדיי. הוא ניגש ללחוץ לי את היד ולהגיד תודה, אבל לא היה לו קל, כי סירבתי להכיר אנשים שרואים אותי בהופעה".
חששת שהוא מעוניין ב"ריקי גל" ולא בריקי?
"בדיוק! אבל איתו זה היה באמת יוצא דופן. בהתחלה החלפנו מסרונים, ושם גיליתי את האינטליגנציה שלו, שם הכרתי אותו. הבנתי שיש לי עסק עם אדם ששווה לפגוש, ונעניתי להצעה לפגישה. ישבנו בבית קפה שש שעות, עד שסגרו את המקום עלינו. כבר שם הבנתי שיש מולי אדם מרתק - אבל למרות זאת לא הסכמתי לפגוש אותו שוב".
למה?
"כי אמרתי לעצמי, נו ריקי, עזבי אותך, בגילך, עכשיו תתחילי לספר את סיפור חייך בפני אדם זר? די, מספיק, תסתדרי עם מה שיש. אבל הוא התעקש, ועשה את זה בצורה הכי רגישה והכי אינטליגנטית שאי פעם קראתי במסרון. משהו בתוכי אמר לי ששווה לפגוש אותו שוב.
"את יודעת, בהתחלה את חושדת שמדובר בתל־אביבי גרוש שמחפש הרפתקאות עם סלבס, שרוצה לצבור חוויות. הוא גר ברמת אביב, צעיר ממני בשלוש שנים, ולי היה ברור שאני לא מספקת את הדברים האלה. אבל אחרי שכבר הסכמתי לצאת איתו שוב, הבנתי מייד שיש לי עסק עם אדם אחר לחלוטין".
לפני שלוש שנים התחתנתם. למה היית צריכה בעצם טקס?
"לא התחתנו, עשינו טקס אהבה. הזמנו 150 אנשים ועשינו מסיבה, בלי רב. אני כתבתי את הטקס, לקחתי שיר שלי ושל מתי ('היא שלו והוא שלה'; מ"כ) והלבשתי עליו מילים שנכונות לנו. מתי היה והופיע והצחיק את הקהל, ושירי מימון הנפלאה, שהיתה תגלית שלי, שרה לנו. זה היה אירוע לא רחוק מהבית, לא טקס דתי, רק עם חופה שנוצרה בעצמה בקסם מתוך השַל שהבאתי איתי. פתאום איכשהו הוא נפרש - וזה היה רגע מדהים".
במערכת הזוגית הרביעית את מיישמת לקחים ממערכות יחסים קודמות?
"כן. כל הזמן אנחנו לומדים. חייתי עם מישהו כמה שנים, וזה נגמר, אז כנראה שזה היה צריך להיגמר והייתי צריכה ללכת הלאה. הרווחתי כמה שנים של לימודים. אני לא מצטערת על מערכות יחסים קודמות, ועל שום מכה שקיבלתי מאבא ואמא. המכות האלה, שהלוואי שלא היו בילדות.
"תמיד קינאתי באנשים עם משפחות אוהבות וטובות, והיום גם אני זכיתי לזה. המשפחה שלי כאילו התאחדה למקום שלא הייתי מאמינה. אני אדם שלא היתה לו משפחה כל השנים. יש לי ילדה, לירי בת 31, שהתחילה כמתופפת ושרה, אבל עזבה את התחום.
"אני חושבת שהיא עזבה בגללי, שהיה לה קשה להתמודד עם זה, והיא ברחה. עד לא מזמן היא גרה באמסטרדם, והיום היא פה, מחפשת את עצמה כמו שאר בני ה־30 פלוס שמחפשים את עצמם. גם לדני יש בן ובת בני 30 פלוס, ואנחנו משפחה".
רואים עלייך שאת מאוהבת. גילית מה הסוד לזוגיות טובה?
"אם אני נראית לך מאוהבת, תדעי שאני ככה שמונה שנים. אני לא יודעת מה הסוד, אבל אם אני צריכה לתת איזה טיפ, אז אולי זה יהיה - להאמין. להאמין באמונה שלמה שמה שאת רוצה בפנים יקרה.
"רק בדיעבד הבנתי שכל הזמן האמנתי שישנו האדם שאיתו אוכל להיות בבית, לשבת, לקרוא, לדבר, לאכול, לצחוק ולעשות כל דבר - ועדיין להרגיש ששום דבר לא נלקח ממני. מישהו שהוא בשבילי ואני בשבילו באחריות מלאה, עם תשומת לב והקשבה מלאה. יש ביני לבין דני שיחה ותקשורת נפלאה, ואין ספקות. לא רץ לי בראש הספק שאולי זה לא האדם שאני צריכה להיות איתו. במערכות יחסים קודמות תמיד היה לי הספק הזה, תמיד אמרתי 'כן, אבל'. זה לא קורה עם דני".
כשאני שואלת על מה היא מצטערת בקריירה המפוארת שלה, היא נודדת לשני פרקים בעברה.
"קודם כל, שלא שיחקתי בהצגה 'גטו' בלונדון, בסוף שנות ה־80. הייתי אמורה לשחק שם את חיה, הזמיר של הגטו, והבמאי האנגלי כבר קבע שאני מתאימה - אבל איגוד השחקנים הבריטי לא אישר את זה.
"הדבר השני שאני מצטערת עליו הוא שלא נעתרתי להצעה מחנוך לוין לשחק ב'הוצאה להורג' שלו בקאמרי. אני זוכרת שממש נעלבתי מהיחס של התיאטרון כלפיי, והרגשתי שהציעו לי שם פרוטות. למחרת כתבו בעיתון: 'גל אמרה לא ללוין', והשחקן יוסף כרמון צעק עלי - 'מטומטמת, איך סירבת? את יודעת מה זה לעבוד עם האיש הזה?'
"לימים שמחתי שחנוך שחה איתי בגורדון, ויכולתי לדבר איתו. הוא אמר לי שהיה לו חבל מאוד שסירבתי, כי הוא רצה לעבוד איתי. מאז ועד מותו הוא בא לראות אותי בכל מה שעשיתי, והיה משאיר לי אחרי כל הופעה הודעה במזכירה האלקטרונית. עד היום אני שומרת את הקלטות שלו מאז".
חנוך לוין הוא שריד לימים שבהם היתה פה תרבות מקומית גבוהה. היום הדברים קצת השתנו.
"אני מסתכלת על איך שהארץ הצעירה הזאת נבנתה, על כל גוש התרבות והאינטלקט שהגיע ממזרח אירופה, ואחר כך ממרוקו ומשאר הארצות, האנשים שסבלו כאן ועבדו את האדמה לאט־לאט. אני כמעט בגיל המדינה, ואני לא יכולה שלא להתמלא ברגש פטריוטי כלשהו, אבל לא מתוך שטחיות אלא מהערכה עצומה לכוחות הנפלאים האלה".
בתקופה האחרונה החברה הישראלית מתגלה לא אחת בביטויים של התבהמות ואלימות.
"נכון, וקשה לי עם זה. קשה לי עם הרדידות של השיח, עם התוקפנות. אבל זאת ארץ מולדת, והיא בנויה מהרבה דברים שחלקם הפכו לאיכות בעלת ערך גדול, וחלקם עוד לא, הם בדרך. אני מקווה. תמיד יהיו ההפכים, ההתבהמות מול הערכים, אבל אני מודעת לכך שיש פה אנשים איכותיים מאוד, רציניים וטובים".
אי אפשר שלא לדבר על ההטרדות המיניות שנשים רבות עברו בעולם הבידור ותרבות. כמי שנכנסה לתחום בגיל צעיר מאוד, את מזהה את השינוי שעברה התעשייה אחרי מהפכת מי טו?
"בוודאי. אני כבר משנות ה־90 מדברת במופעים שלי על מה שחוויתי. אני מהראשונות בארץ שדיברו על זה, עוד לפני שחשבו על מי טו. הייתי מספרת על הבמה סיפורים שקרו לי בילדותי, והקהל כעס עלי והגיב בצורה מאוד קשה.
"למשל, סיפרתי שבגיל 5 אמא שלי לקחה אותי לבקר את 'הדוד עם היונים', קרוב משפחה שככה כינינו אותו. הוא הניח אותי על סולם ברזל שמטפס לגג כדי לראות יונים. הוא טיפס מתחתיי, וכשהגעתי לשלב האחרון נעמדתי, ופתאום הרגשתי שאצבעותיו משחקות לי בתוך התחתונים.
"אני לא זוכרת שראיתי יונים, רק ברזלים, וזה רק סיפור קטן שהייתי מספרת. אני כבר לא זוכרת את הקרבה המדויקת של האיש הזה אלינו, המוח שלי מחק לי את זה כדי להגן על עצמי. אני רק זוכרת את התחושה שאני מגיעה לשם ואמורה לראות יונים - ואין יונים. היום יש לי את יוני", היא צוחקת, "אבל אני זוכרת שכשהייתי מספרת את זה, הקהל היה נאנח ומביע חוסר שביעות רצון. כאילו אומר - 'אווו, איך היא מעזה לדבר ככה'".
בתעשייה עצמה חווית הטרדות?
"קודם כל, מי היה מתקרב אלי? אף אחד לא התקרב, אבל היו לי שני מקרי תקיפה בחו"ל, בפריז ובניו יורק. בפריז, לשם הגעתי בתחילת שנות ה־70, תפס אותי שיכור ברחוב חשוך. הוא תפס לי את שתי הידיים ולא יכולתי לזוז. ניסיתי להתנגד, ופתאום קפאתי, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו בצרפתית: 'אני חולה'. הוא שאל 'את חולה?', ועניתי לו 'כן' עם מבט קפוא ישר לתוך עיניו. ואז הוא נבהל, עזב אותי ורץ.
"ב־1975, אחרי שהתגרשתי מפולי, נסעתי לניו יורק, ומישהו נכנס לחדר שלי במלון וניסה לאנוס אותי. היו דפיקות בדלת, קמתי לפתוח, והוא התפרץ פנימה והתנפל עלי, זרק אותי על המיטה ונשכב עלי. הבנתי שהוא מסטול ממש, על חומרים קשים.
"בהתחלה ניסיתי להיאבק, ואז שוב קפאתי, הבנתי שזה היה בחור ישראלי. אמרתי לו, 'מה אתה עושה? תגיד לי מה אתה עושה?' פתאום הוא קם, אמר לי 'בגללך' - ויצא.
"אני לא יודעת איך זה קרה, ולא ידעתי שבשני המקרים אני אקפא ככה במקום, אבל מאז הרגשתי שיש נשמה שנכנסה בי ואמרה לי 'לא יקרה לך כזה דבר יותר'. אז בתעשייה בארץ מישהו פעם צבט לי בתחת, ומישהו זרק מילה, לא עשיתי מזה עניין, כי זה היה מקובל. מעבר לזה לא היו שום תקיפה או איומים שלא אקבל תפקיד אם לא אשכב עם מישהו, או הבטחה שאקבל אם כן אשכב. אני מודה שמסביבי לא ראיתי כאלה דברים, למרות שאני יודעת שזה היה. אני לא ראיתי".
היום את מרגישה בשינוי המבורך של מי טו?
"בהחלט, וכתבתי על זה שיר נהדר ביחד עם דנה ברגר וקורין אלאל, כשממש התחילה המהפכה. אמרתי להן: חייבות להתייחס לזה, אז בואו נכתוב. לשיר קוראים 'גם אני הייתי שם', ואפילו הוצאנו לו קליפ. זה בהחלט התייחס למהפכה".
• • •
אפרופו, את יכולה כיום, במבט לאחור, להבין את הזעם שעורר השיר שלך מ־1987, "נערת הרוק", שדיבר על שימוש פרובוקטיבי במיניות ובסמים?
"כולם מתייחסים לשיר הזה, אבל מה עם 'בני ילד רע'? את יודעת שאבות נכנסו לגנים ושברו את התקליט שלי בגלל המשפט 'ואני מראה לו את התחתונים'? כשיצא 'בני ילד רע', ואחר כך גם 'לגור איתו' ו'נערת הרוק', הקהל הדתי שנא אותי. עברתי קושי גדול עם החברה השמרנית, שלא קיבלה את השירים האלה".
ל"נערת הרוק" לא התנגדו רק גורמים דתיים.
"נכון, ואני לא מתחרטת על השיר הזה, לשנייה לא. מבחינתי, היתה שם שטחיות בהבנת הנקרא".
מה לא הבינו בו?
"זה שיר שמדבר על נעורים, כמקום וכזמן הכי קשים בחיים. כשאת עדיין לא יודעת מי את, כשאת מנסה להגדיר את עצמך, כשאנשים נסחפים ומצטטים דברים שהם עוד לא מכירים ולא מבינים בהם. כשהם נגררים.
"קל לפתות צעירים ולהכניס אותם לאידיאולוגיות שונות, כך שמבחינתי זה שיר על צעירה שאוהבת לחיות ולבלות ולצאת, כמוני. בחורה שבוחרת בכל פעם לעשות משהו אחר, שנמשכת למוזיקאים, שבוחנת את עצמה".
מבחינתך, זה מעולם לא היה שיר אנטי פמיניסטי שמקטין נשים?
"לא, ממש לא, זה שיר בעד הנשיות, החגיגה. כל נערה רוצה לבדוק את עצמה ואת הגבולות שלה, לבדוק עד כמה היא מושכת. נעורים הם דבר חולף.
"אני מבינה את מי שכעס, זאת החברה שלנו. יש בה כאלה שהשיר הכעיס אותם עד כדי כך שהדירו אותי מקבוצות מסוימות. אבל היום אותם אנשים באים אלי ואומרים לי שהם התבגרו והבינו. גם השיח סביב הדברים האלה השתנה היום. אנשים מקבלים יותר כלים שמאפשרים לחשוב באופן עצמאי, יותר פתוח. ואני מקבלת את זה".
אחרי קריירה כל כך ארוכה, פרסים הם משהו שמעסיק אותך? כשאת צופה בהדלקת המשואות או בטקס פרס ישראל - את רואה את עצמך שם? יש כזה חלום?
"לא, אני לא מרגישה שאני צריכה להיות שם, אבל אני מתרגשת עם כל אחד שמקבל וזוכה. אני לא יודעת מה הפרמטרים שמובאים בחשבון.
"יש לי חברה, רחל יוחנן, אישיות בעולם החינוך, שנאבקת תדיר על זה, וממליצה בכל שנה על המועמדות שלי לפרס ישראל. היא מתעקשת, אבל בינתיים זה לא קרה, ואני בעיקר צוחקת איתה על זה, בעוד שהיא נשארת רצינית.
"זה לא חלום עבורי. החלום שלי הוא להיות בריאה ולהמשיך לעשות מוזיקה כל הזמן".
אסנת פישמן: "ריקי היא מדונה הישראלית"
"בשבילי, ריקי גל היא מדונה הישראלית", אומרת השחקנית אסנת פישמן, שבמחזה "עוד חוזר הניגון" מגלמת את הציירת צילה בינדר בצעירותה, בתחילת שנות ה־60 (גל מגלמת את בינדר בבגרותה).
כמי שחולקת עם גל את הדמות ואת חדר ההלבשה, פישמן מתפייטת: "את ריקי אני שומעת מאז שהייתי נערה, ושירים שלה ליוו אותי בתחנות בחיי. היא מין חתולת רחוב, חזקה ולא מתפשרת. ראיתי אותה לאחרונה בהופעה, והיא פשוט משתבחת עם השנים. יש בה היום איכויות של מריאן פיית'פול.
"לצידה, על הבמה, אני מתרגשת עד דמעות, ומאחורי הקלעים גיליתי שהיא אישה שיודעת הכל. על כל שאלה יש לה תשובה - וזה לא משנה אם בנושאי בישול, שיער, איפור, ריחות. הכל".
Maya19.10@gmail.com