אבודים בתוניסיה: המלכוד של הקהילה היהודית

באחד הצמתים הראשיים באי ג'רבה, בשכונת אלמאי, הציבו תושבים מקומיים בפברואר האחרון שלט הכוונה בעל חזות רשמית, המצביע לכיוון מזרח. על השלט מופיע הכיתוב: "אלקודס בירת פלשתין, 3,090 ק"מ".

הצבת השלט נעשתה לאחר שהרשויות נתנו את ברכתן ליוזמה. "זהו מסר בדבר דבקותם של הג'רבאים, והתוניסאים כולם, בהגנה על הבעיה הפלשתינית ועל אלקודס כבירתה הנצחית של פלשתין הכבושה", אמרו אז מציבי השלט לתקשורת המקומית. הדיווחים הפליגו בשבחה של הפגנת הסולידריות בסכסוך המרוחק אלפי קילומטרים מהאי התיירותי השלו.

בג'רבה חיים כיום כ־1,000 יהודים - הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתוניסיה, והשנייה בגודלה בעולם הערבי, אחרי זו של קזבלנקה במרוקו, המונה כ־2,000-1,500 איש. במרחק כמה מאות מטרים משלט הדרכים המצביע לכיוון ירושלים שוכן בית הכנסת "אלגריבה", שלפי המסורת דווקא קושר את ירושלים לעם היהודי כבירתו הנצחית: כוהנים שנמלטו מירושלים עם חורבן בית ראשון הביאו לכאן דלת ואבן, או אבנים, מבית המקדש ההרוס, ושילבו אותן בבניין בית הכנסת ההיסטורי.

בית הכנסת הזה היה מהראשונים שהוקמו בצפון אפריקה, ומאז הוגדל והורחב למקום עלייה לרגל, שמושך בכל שנה רבבות יהודים יוצאי תוניסיה ומבקרים אחרים, יהודים ולא יהודים.

השם "אלגריבה" ("הפלאית", בעברית) ניתן לו בגלל עלמה יהודייה, שעל פי האגדות ביתה עלה באש אך גופה נשמר בשלמותו, ויש שראו את רוחה מסתובבת ליד בית הכנסת כאשר נבנה. פעם זה היה אחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר של האי, אבל מגיפת הקורונה והמצב הביטחוני הלא יציב בדרום תוניסיה - עשו את שלהם.

פעמיים בעשור האחרון בוטלה לחלוטין עליית הרגל השנתית לאלגריבה. תחילה ב־2011, לאחר הפלת משטרו של הנשיא זין אלעבדין בן עלי במהפכה העממית שהחלה את "האביב הערבי" במדינות ערב; ושוב, אשתקד, בגלל הקורונה. נשיאה הנוכחי של תוניסיה, קייס סעיד, הבהיר עוד לפני היבחרו לתפקיד, לפני שנתיים, שלא יאפשר עוד לבעלי דרכון ישראלי להיכנס למדינה, גם לצורך העלייה לרגל. את הנורמליזציה עם ישראל הוא כינה "בגידה עליונה".

החשיבות של בית הכנסת ההיסטורי והנהירה אליו הפכו אותו יעד לפיגועי טרור. האחרון והקטלני שבהם בוצע לפני 19 שנים, כשמחבל מתאבד חבר אל־קאעידה פוצץ משאית תופת בכניסה. 19 בני אדם נרצחו, ובהם 14 תיירים גרמנים שביקרו במקום.

הפעם האחרונה שביקרתי כאן היתה כשחודשה העלייה לרגל, ב־2012. הרשויות הדמוקרטיות הטריות במדינה עשו אז כל שביכולתן כדי להרגיע את החששות מפני הפיכתה של התנועה האסלאמיסטית, א־נהדה - בראשותו של בכיר האחים המוסלמים, רשאד אלע'נושי - לכוח הפוליטי החזק במדינה. אמצעי הביטחון שננקטו היו מרביים.

לפני שבועיים חזרתי לאלגריבה. עברתי את חומות הבטון שנבנו סביב בית הכנסת ואת הגדרות הרבות בכניסות אליו, ונתקלתי באבטחה מינימלית: חייל חמוש אחד, ובודק עייף ליד גלאי המתכות. זה היה יום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת. מספר המבקרים במקום לא עלה על תריסר: תיירים מצרפת, מאיטליה ומארה"ב. משבר הקורונה החמור וההפיכה שביצע הנשיא בסוף יולי - כשפיטר את ראש הממשלה, הפסיק את פעילות הפרלמנט והודיע על מצב חירום במדינה - הפכו את תוניסיה למדינה מסוכנת שוב.

האולמות המקושטים של אלגריבה עומדים היום שוממים. קופת התרומות בכניסה לחלקו הישן של בית הכנסת כמעט ריקה. "לך ל'אלחארה אלכבירה' (השכונה הגדולה) אם אתה רוצה לראות בתי כנסת פעילים", ממליץ לי אחד העובדים המקומיים.

• • •

חלק מהכניסות לבתיהם של היהודים באלחארה אלכבירה מקושטות בציורים של מנורה ושל דגים (סמל לפריון ולשפע). על אחת הדלתות אף ראיתי שלט בעברית: "כאן גרים בכיף". 13 בתי כנסת יש באי, ורובם פתוחים ואינם נתונים לאבטחה כבדה. בכניסות אליהם תלויים שלטים גדולים בעברית־ערבית, המזכירים את החובה לעטות מסיכות.

ליד בית הכנסת אלגריבה שוכן הכפר הקטן א־ריאד, שהפך בשנים האחרונות לאטרקציה תיירותית נוספת לבאים לאי ג'רבה. ב־2014 פשטו על סמטאותיו הקטנות של הכפר עשרות אמנים מ־30 מדינות והפכו את קירות הבתים, דלתותיהם וחורבותיהם למוזיאון פתוח של כ־250 יצירות שציירו עליהם. "ג'רבהוד" ("שכונת ג'רבה") קראו לפרויקט, והנושא הפוליטי האקטואלי היחיד שראיתי בו, בין כל היצירות, היה המאבק הפלשתיני.

בכניסה לסמטה העלובה למראה, הנקראת "רחוב פלשתין", ליד השלט הקטן עם שם הרחוב, צויר לב אדום גדול, שסביבו גדר תיל דוקרנית ובצידו, בשחור, המילה "סלאם". יצירות אחרות במיזם האמנותי מראות צעירים פלשתינים משליכים אבנים מעל הכותרת "שבים לפלשתין", או את מריה נושאת בידה את גופתו של ישו המת ואת דגל פלשתין, כשמאחוריה כיפת הזהב של הר הבית.

בביקוריי הראשונים בתוניסיה, ערב חתימת הסכמי אוסלו ואחריהם, רוב התושבים שפגשתי רצו להיפטר כמה שיותר מהר מאנשי אש"ף, שהתנחלו אצלם לאחר הבריחה מלבנון ב־1982.

הפלשתינים ניהלו חיי מותרות מנקרי עיניים, בעת שהמקומיים הסתפקו בתנאי מחיה צנועים. הניגוד בין "מיתוס האומללות והקורבנוּת הפלשתיני" לבין השחיתות והבזבוז של ההנהגה הפלשתינית זעק לשמיים.

צמרת אש"ף אכן עזבה את וילות הפאר בתוניסיה, ועברה ליהודה ושומרון ולרצועת עזה. קרוב לשלושה עשורים חלפו מאז, והתוניסאים הספיקו לשכוח את מה שראו, ולפתח הערצה מחודשת לפלשתינים, קרוב לוודאי כפיצוי לכישלון המהדהד של הניסיון הדמוקרטי במדינה. זו נוסחה מקובלת בעולם הערבי: ככל שמתרבים הכשלים בהתמודדות עם בעיות הפנים, כך מתחזקת הסולידריות עם הפלשתינים. בשוק של תוניס העתיקה מציעים המוכרים צעיפים למכירה בצבעי דגל פלשתין ועליהם ציורים של המסגדים בירושלים; בדרך הראשית לג'רבה ראיתי את דגלי פלשתין מקשטים חומות של בתי ספר.

• • •

תוניסיה - שנחשבה לפני עשור להצלחה דמוקרטית נדירה בעולם הערבי, לנוכח מלחמות האזרחים העקובות מדם בלוב, בתימן ובסוריה, והשלטון הצבאי במצרים - לא הצליחה לבנות מערכת פוליטית חזקה מספיק. המשבר הכלכלי־חברתי שהניע את המהפכה העממית לא נפתר, אלא רק הלך והעמיק.

בחודש שעבר עמדה המדינה בפני קריסה בריאותית מוחלטת. מספר המתים היומי מקורונה נע בין 200 ל־300, מהגבוהים בעולם. רוב האוכלוסייה המקומית, בעיקר השכבות החלשות, עדיין לא מכבדת את צעדי הזהירות הפשוטים ביותר: עטיית מסיכה ושמירת ריחוק.

עד כה מתו בתוניסיה כ־23 אלף איש מהנגיף, מתוך אוכלוסייה של כ־12 מיליון תושבים. מספר הנדבקים היומי זינק לכ־8,000, ובתי החולים לא עמדו בעומס. מערכת הבריאות התוניסאית נאלצה להסתייע אפילו בתרומה של כמה עשרות מכונות חמצן מהרשות הפלשתינית. המצב הבריאותי הקטסטרופלי היה אחד המניעים - או התירוצים - להפיכה השלטונית שביצע הנשיא סעיד.

מבצעי חיסונים המוניים החלו רק באוגוסט, כשתוניסיה קיבלה מיליוני חיסונים כתרומות ממדינות שונות. ב"יום ההתחסנות הלאומי", שנערך למחרת בואי למדינה, קיבלו יותר מחצי מיליון תוניסאים בני 40 פלוס את החיסון הראשון, ב־400 מרכזים רפואיים. שבוע לאחר מכן הוזמנו עוד כמיליון, לבני יותר מ־18. התורים העצומים לקבלת החיסונים היו מדגרות הידבקות בפני עצמם.

"הבעיה העיקרית היא שאין לתוניסאים תשתיות ראויות לחיסונים המוניים שכאלו", הודה בפניי איש סיוע אמריקני, שהגיע לתוניסיה במיוחד כדי לסייע בקמפיין. "מה גם שצריך לוודא שיהיו מספיק מנות חיסון משלימות למי שכבר התחסן, וזה תלוי ברצון הטוב של מדינות אחרות".

• • •

מגיפת הקורונה במדינה לא פסחה על הקהילה היהודית, אם כי לא היכתה בה כמו בשאר האוכלוסייה או בקהילות יהודיות אחרות מחוץ לתוניסיה. "היו לנו חולים רבים, אבל ברוך השם, לא מתים", אומר לי אחד מראשי הקהילה בג'רבה. "רבים מחברי הקהילה התחסנו כבר בתחילת מבצע החיסונים. בתחילת המגיפה, באפריל 2020, סגרנו את כל בתי הכנסת, והם נותרו סגורים במשך חודשים. לאט־לאט פתחנו אותם. אנשים חזרו עם מסיכות והקפידו על ריחוק חברתי.

"אנחנו מקפידים על מספר הנוכחים, בהתאם לגודל בתי הכנסת. בשנים האחרונות חגגנו את חגי תשרי בשלושה בתי כנסת. השנה נפתח שישה, כדי לאפשר שמירת ריחוק. אם רבים יתחסנו, נחזור למתכונת של שלושה בתי כנסת בלבד, כדי לחסוך בהוצאות תפעול".

הקהילה היהודית מממנת בעצמה את כל הוצאותיה. היא מקבלת תרומות מחברים לשעבר שהיגרו מתוניסיה, אבל לא נהנית משום סיוע של המדינה.

הדובר, כמו שאר חברי הקהילה היהודית שפגשתי ברחבי תוניסיה, ביקש שלא אנקוב בשמו. האווירה הפוליטית הכללית במדינה, במיוחד לאחר החלטת הנשיא להשעות את פעילות הפרלמנט, הגבירה את הפחד אצל היהודים, שממילא חשים שהם חיים על זמן שאול. רבים מהם ניסו בשיחות עימי לייפות את המציאות הקודרת - בעיקר כדי לשכנע את הרשויות שהם נאמנים למדינה, ולא מוציאים את דיבתה ברבים.

רשמית, תוניסיה מציגה את עצמה כמדינה סובלנית ופתוחה, גם ליהודים; ב־2018 אפילו מונה איש עסקים יהודי יליד ג'רבה, רנה טראבלסי (המחזיק גם באזרחות צרפתית), לשר התיירות. המינוי גרר הפגנות סוערות בשל עמדותיו ה"פרו־ציוניות" של טראבלסי. הוא כיהן בתפקיד כשנה וחצי, עד לסיום כהונתה של הממשלה.

עם זאת, אירעו במדינה כמה מקרים של תקיפות יהודים בשנים האחרונות, המיוחסים לגורמים אסלאמיסטיים. בינואר 2018 השליכו אלמונים בקבוק תבערה לתוך אחד מבתי הספר היהודיים בג'רבה. איש לא נפגע, ונגרם נזק קל לרכוש. בקהילה היהודית המקומית ייחסו את התקיפה למחאה העממית שפרצה באותם ימים נגד ההתייקרויות של מוצרי יסוד.

התקיפה בוצעה תוך ניצול העובדה שנוכחות המשטרה במקומות ציבוריים צומצמה, בניסיון להימנע מהסלמת המצב. במקביל, פשט גל הסתה אנטי־יהודי ברשתות החברתיות בתוניסיה. "צריך לתקוף את בית הכנסת בג'רבה עד שהוא ייעלם", נכתב באחד הפוסטים, והיו גם שקראו לגירוש היהודים מתוניסיה ולשריפת בית הכנסת בג'רבה.

עד לאמצע שנות ה־50, כשתוניסיה קיבלה את עצמאותה מצרפת, חיו בה יותר מ־100 אלף יהודים. על פי אחד מצעירי הקהילה בג'רבה, נותרו בה כיום כ־1,400 יהודים, בשלוש קהילות גדולות: בג'רבה, שבה חיים כ־1,000 יהודים; בתוניס הבירה ובסביבתה, שם חיים 300-200 יהודים; ובג'רג'יס (זארזיס), הסמוכה לג'רבה, שם חיים עוד כ־100 יהודים.

"בסוף שנות ה־80 היו בתוניס שישה־שבעה בתי כנסת פעילים", הוא אומר. "היום יש רק שניים - בית הכנסת הגדול בשכונת לפאייט שבמרכז העיר, ובית הכנסת 'בית מרדכי' בפרבר לה גולט, שעל שפת הים".

• • •

קייס סעיד היה בן 7 כשחביב בורגיבה, אבי תוניסיה המודרנית ונשיאה הראשון, קרא לראשונה להכיר בישראל ב־1965, ובן 15 בעת פרסום יוזמת בורגיבה השנייה לסיום הסכסוך הערבי־ישראלי (על בסיס תוכנית החלוקה של האו"ם), ביולי 1973. הוא חווה את המפלה הערבית במלחמת ששת הימים, שהציתה הפגנות אלימות ברחבי תוניסיה והביאה לגל הגירה גדול של יהודי תוניסיה לצרפת ולישראל, וחווה את ה"ניצחון" הערבי במלחמת יום כיפור, ששלהב את הרוחות בתוניסיה.

במערכת הבחירות לנשיאות ב־2019 גייס סעיד את הסכסוך הערבי־ישראלי לצידו. בעימות הטלוויזיוני שנערך ימים ספורים לפני סבב ההצבעה השני והמכריע, הוא נשאל לדעתו על סוגיית הנורמליזציה עם ישראל. בערבית הספרותית שבה הוא משתמש כדי לתקשר עם העולם, המעניקה לו תדמית של מורם מעם ונאמן לערביוּת, החל את תשובתו בסיפור על אביו, מונסף, שלטענתו הגן בתקופת השואה על פעילת זכויות אדם צרפתייה־יהודייה ממוצא תוניסאי.

"הבעיה אינה עם היהודים", אמר סעיד, שמרן לאומני ומומחה למשפט חוקתי. "אני מזכיר שוב את ג'יזל חלימי, הפעילה הלוחמנית במפלגה הסוציאליסטית, שאבא שלי היה לוקח איתו לבית הספר כדי לשמור עליה מפני הנאצים".

אחר כך עבר לתקוף את ישראל: "המונח נורמליזציה שגוי. מי שמשתף פעולה עם ישות שגירשה עם שלם במשך יותר ממאה שנה, הוא בוגד שיש להעמיד לדין באשמת בגידה עליונה. המצב הטבעי הוא שאנחנו במצב מלחמה עם הישות הכובשת".

"מה תעשה עם הישראלים הבאים לג'רבה?", שאל המראיין.

"אנחנו עובדים עם היהודים ונשמור על היהודים", השיב סעיד. "לא עם בעלי דרכונים ישראליים. לעולם לא".

בסיבוב השני הוא זכה בכ־73 אחוזים מהקולות, ובהם קולות של בוחרים צעירים, של מצביעי מפלגת א־נהדה האסלאמיסטית ושל תומכי הזרמים הלאומניים־הערביים (שמתנגדים לתנועה האסלאמית) - קואליציה כמעט בלתי אפשרית. מאז ניצל כמעט כל הזדמנות כדי להביע תמיכה רגשנית וסוחפת "לא בעניין הפלשתיני, אלא בזכויות הפלשתינים", כדבריו.

ועדיין, כשאיחוד האמירויות ובחריין חתמו על הסכם הנורמליזציה עם ישראל בשנה שעברה, נמנע סעיד - בניגוד לרוב הפוליטיקאים בארצו - מלגנות את שתי המדינות. זה נבע כנראה מהתלות הכלכלית של תוניסיה במדינות המפרץ; אלו סייעו לה, למשל, במהלך משבר הקורונה. בעת שהותי במדינה ביקרו בה שרי החוץ של איחוד האמירויות ובחריין, שהביעו תמיכה בצעדי הנשיא לצמצום כוחה של מפלגת א־נהדה. במקביל, סירב הנשיא לקבל נציג של קטאר, הנחשבת לתומכת המרכזית של האחים המוסלמים.

גם כשמרוקו הקרובה נרמלה את קשריה עם ישראל, שמר הנשיא סעיד על שתיקה, בגלל הקשר המסורתי הקרוב בין תוניסיה למרוקו. כשנחנכה הנציגות הישראלית במרוקו, לפני שבועיים, כלי התקשורת בתוניסיה שמרו על דממת אלחוט מוחלטת. אז האם יש סיכוי שתוניסיה תהיה הבאה בתור לנרמל את היחסים עם ישראל?

"אין שום סיכוי", אומר לי אחד מבכירי הקהילה היהודית. ״הסכמי אברהם הפתיעו את כולם. איש לא העריך שתפנית כזאת תתרחש. ועדיין, תוניסיה אינה מוכנה לצעד כזה. רק ביום שבו ישראל תעשה שלום עם הפלשתינים, תוניסיה תעשה שלום עם ישראל״.

אתם חיים בפחד?

״אין לנו פחדים מיוחדים כיהודים, יש לנו אותם הפחדים שיש לשאר האוכלוסייה: מהמצב הכלכלי הקשה, מהמצב הפוליטי שתקוע, מהקורונה. מאז המהפכה (האביב הערבי; א"ב) והכרזת הנשיא ב־25 ביולי, לא היו התפתחויות מיוחדות בכל הקשור למצבם של היהודים כאן. הסטטוס קוו נשמר.

"המהפכה אפשרה את חופש העיתונות וקיום בחירות חופשיות. לפניה האסלאמיסטים הסתתרו. היום רואים אותם ברחובות, הם מביעים את דעותיהם. ההגירה של יהודים מתוניסיה נמשכת כבר שנים. הצעירים מהגרים ראשונים, ואחריהם נוסעים ההורים. כל משפחה שעוזבת מותירה אחריה חלל גדול. ג׳רבה הפכה היום למרכז היהודי בתוניסיה. יש בה הרבה בתי כנסת, בתי ספר יהודיים - לפני כמה שנים הוקם גם בית ספר לבנות - ישיבות, גני ילדים. האוכלוסייה היהודית בג׳רבה היא 100 אחוז דתית".

כמו רבים מצעירי הקהילה בעלי האמצעים, גם בן שיחי נסע ללמוד במערב בסוף שנות ה־90. אבל בניגוד לאחרים, הוא נאלץ לחזור הביתה, אחרי שמנעו ממנו את הארכת מסמכי השהות במדינה שבה למד. על עלייה לישראל מעולם לא חשב.

יש עתיד ליהודים בתוניסיה?

״בתוניס הקהילה תיעלם, היא כבר בשלבי היעלמות. בכל מקרה, הקהילה המאורגנת תיעלם. בג׳רבה תישאר קהילה. אין מה לעשות, זה מאוד יקר להחזיק קהילה: צריך בית כנסת, בית ספר, אוכל כשר. בתוניס יש עדיין חנות אחת לבשר כשר, מול בית הכנסת הראשי. יהודים בכל העולם לא אוהבים אי יציבות, וכעת נוצר בתוניסיה ריק פוליטי".

• • •

הקיץ האחרון היה הלוהט ביותר שידעה תוניסיה מאז תחילת מדידת הטמפרטורה. כשהייתי בתוניס נשבר שיא החום שנרשם בעיר אי פעם, והגיע כמעט ל־49 מעלות. בערים אחרות נחצה רף ה־50. דליקות ענק השתוללו בצפון המדינה וכילו יערות.

פרבר לה גולט, שעל שפת הים, תמיד היה מקלט לתושבי הבירה תוניס בימי הקיץ החמים. גם היום נמלטים לכאן יהודים מתוניס, שלא נסעו להעביר את הקיץ ואת חגי תשרי עם משפחותיהם בצרפת.
״כל הבתים מסביבך היו שייכים בעבר ליהודים״, אומר לי אחד מחברי הקהילה המקומית, בשנות ה־50 לחייו. ״היום יש לנו בית אבות אחד, מאחורי גדרות ועם אבטחה קבועה של המשטרה, ובית כנסת שלא מצליח לכנס מניין לתפילות או לסליחות.

"פעם היתה בתוניסיה קהילה יהודית מגוונת - היהודים התוניסאים, היהודים שבאו מספרד ומפורטוגל, והיהודים שבאו מאיטליה, ׳הגראנה׳. היום היהודים מהדרום (מג׳רבה) הם אלה ששומרים על הגחלת. הם דתיים יותר מהיהודים בשאר המקומות. יש עוד כמה עשרות בודדות של יהודים בערים סוסה, ספאקס ומונאסטיר. בלי היהודים מהדרום ספק אם בתי הכנסת בתוניסיה עוד היו פעילים, למעט בימי כיפור.

"הקהילה בתוניס סובלת ממחסור גדול בצעירים ובצעירות, יש אולי 25-20 כאלו. בג׳רבה חוגגים בכל שנה חמש־שש חתונות יהודיות, בתוניס חתונה אחת בכל שנתיים־שלוש. הצעירים בורחים מכאן אחרי שהם משלימים את לימודי הבגרות. נוסעים לצרפת, לישראל.

״אם המצב הכללי בתוניסיה ישתפר, אנשים יחזרו לכאן. יש לנו בתוניסיה בתי כנסת, בתי קברות, ספרי תורה. לא נוכל לשמור עליהם אם לא יהיו כאן יהודים. אנשים יעברו לג׳רבה ולתוניס אם תהיה להם עבודה. עד לבואו של המשיח, שייקח את כולנו לארץ ישראל".

לדבריו, המצב הפוליטי החדש בתוניסיה והפיכתם של האסלאמיסטים לכוח משפיע לא יצרו קשיים ליהודים. ״אין לנו בעיות עם כל המפלגות״, הוא מדגיש, ״אנחנו לא מתערבים בפוליטיקה. אנחנו רק רוצים לדעת מה קורה סביבנו.

"אחרי המהפכה היו פחדים וחששות, בעיקר פחדנו שהאסלאמיסטים לא יהיו מעוניינים בנוכחותן של דתות אחרות במדינה. אבל הדאגות הללו הופרכו. הם נפגשו עם ועד הקהילה, עם הרב הראשי, הם שלחו שוטרים כדי לשמור עלינו.

"אין מתיחות בינינו לבין האוכלוסייה הכללית, נהפוך הוא. על רנה טראבלסי אמרו שהוא השר היחיד שבאמת עבד. אין לתוניסאים בעיות עם היהודים".

יש להם בעיות עם ישראל.

"התקשורת התוניסאית והערבית יצרו לישראל תדמית של מדינת גנבים, רוצחים, פושעים. בעיני רוב הציבור, לישראל אין זכות קיום. הם לא אהבו את הפלשתינים שחיו כאן, אבל הם גם לא אוהבים את ישראל.

"בעימות האחרון ברצועת עזה הגנתי על ישראל ברשתות החברתיות. חברים שלי אמרו שישראל פושעת, רוצחת ילדים, התעמולה הרגילה שהם מקבלים מאל־ג׳זירה. אין אנשים בעלי השפעה ציבורית ונוכחות תקשורתית שיגנו על ישראל".

אז תוניסיה לא תלך בעקבות מרוקו בכינון יחסים עם ישראל? הרי כבר היה כאן משרד אינטרסים ישראלי עד האינתיפאדה השנייה, הוא נסגר באוקטובר 2000.

״האווירה הכללית בתוניסיה היא רעה. יש מיעוט שמתחיל להבין שקשרים עם ישראל רק יעזרו לתוניסיה, שמדינות שנרמלו את היחסים איתה מקבלות סיוע - מרוקו, סודאן. אבל זה מיעוט. כל עוד אנשים בעלי השפעה לא מסבירים את המצב לאשורו - שישראל מגינה על עצמה מפני התקפות טרור - שום דבר לא יזוז.

"כשנבחרת הנשים התוניסאית בטניס החליטה להתמודד מול ישראל בגביע הפדרציה בפברואר 2020, הביקורת היתה עצומה. כשהזמר התוניסאי נועמאן א־שערי הקליט שיר יחד עם הפייטן הישראלי זיו יחזקאל, בדצמבר האחרון, התעוררה מחאה גדולה.

"חשבנו שעם בוא הדמוקרטיה וחופש הדעה לאחר המהפכה יהיה שינוי גם ביחס לישראל, כפי שקרה במדינות ערביות אחרות, אבל זה לא קרה. הישראלים לא צריכים לרוץ אחרי התוניסאים כדי להשיג שלום. הישראלים צריכים לתת לתוניסאים לרוץ אחריהם״.

• • •

לא רק הקהילה היהודית התוניסאית הולכת ודועכת. גם הזיכרון של חיים משותפים הולך ונעלם. הצעירים בתוניסיה, שמהווים כיום את רוב האוכלוסייה (הגיל הממוצע הוא 32), אינם מכירים יהודים ואינם שותפים לנוסטלגיה של דורות קודמים, שחוו את תרומתה של הקהילה היהודית הגדולה לחיים במדינה ואת הדו־קיום עד שנות ה־50.

בביקוריי הראשונים כאן עוד הובעה תקווה שהיהודים יחזרו כדי לעזור בשיקום כלכלתה של המדינה. תקופת נשיאותו של בן עלי נחשבה לתור הזהב ביחסי תוניסיה, יהודיה וישראל. אבל בתוניסיה של היום כמעט אין עוד מי שידבר בערגה על שובם של היהודים.

ש׳, יהודי שמוצאו מהדרום וכיום חולק את זמנו בין ג'רבה לצרפת, זוכר את תגובותיהם של חבריו הערבים למלחמת לבנון הראשונה. ״היו לי אז הרבה מאוד חברים ערבים. אמנם היינו מאוד זהירים שלא להתערב באוכלוסייה הלא היהודית, אבל היו לי חברים לא יהודים. והם שינו לגמרי את עורם, בן־יום. אני חושב שיש להם שנאה בסיסית כלפי יהודים וישראל. הם מתחנכים לזה מגיל צעיר. אבל זה לא יביא אותם להרוג יהודים.

"החברים הלא יהודים שלי ידעו היטב שאני דתי, שאני הולך לבית הכנסת, שאני מקפיד על כשרות. למדנו ביחד. שיחקנו כדורגל ביחד. אבל ברגע שהתחילה המלחמה, הם אמרו לי: ׳אם נוכל, נהרוג אותך ראשון׳.

"נכון שתקופת בן עלי היתה טובה מאוד. כשהוא ברח, היו יהודים שאמרו: ׳התעוררנו מחלום טוב׳. היהודים חששו שאחרי עליית א־נהדה לשלטון, המצב בתוניסיה יהיה כמו באיראן. זה לא קרה, ומה שמדהים הוא שאנשי א־נהדה לא נגעו ביהודים. העובדה שהיהודים לא התנגדו לשינויים הפוליטיים הרגיעה רבים, ולכן לא נוצר רצון רחב לפגוע בהם. להפך: אנשים - בעיקר באזור ג׳רבה - אמרו: אנחנו זקוקים להם, עם העסקים הפורחים שלהם.

"היו רגעים של מתיחות. היו קיצונים שניסו לעשות בעיות. היו גורמים עוינים שחשבו שהם יכולים עכשיו לעשות ככל העולה על רוחם. אבל המדינה הבהירה להם שזה בלתי אפשרי. מעבר לכך, בגלל חופש הביטוי, אין היום נושאים שהם טאבו, בכלל זה ישראל. אני גדלתי בתוניסיה שבה פחדנו לומר ׳ישראל׳".

והיום?

"היום אפשר לכתוב בחופשיות על ישראל ברשתות החברתיות, זה דבר שהפך ללגיטימי. היו ניסיונות לאסור על היהודים לנסוע לישראל, אבל היהודים הסבירו שהם לא יכולים לקטוע את הקשר עם המשפחות שלהם, ושמי שנוסע לישראל אינו בהכרח ציוני. ההסברים הללו התקבלו. ועדיין, יהודים לא יניפו את דגל ישראל בג׳רבה״.

מה משאיר את היהודים כאן?

״יש אלה שהתרגלו לאורח החיים ולא רוצים לשנות אותו. הם שומעים על הבעיות בצרפת, בישראל. המחשבה לעבור לצרפת כלל לא קיימת, כולם כאן יודעים שאין עתיד לקהילה היהודית שם. זה לא כמו פעם. היעד היחיד האפשרי הוא ישראל.

"אבל אנשים מפחדים משינויים. יש משפחות שאין להן אמצעים לעלות לישראל. בישראל החיים מאוד יקרים, וכאן רמת החיים נמוכה, היהודים יכולים להרוויח למחייתם ומצליחים להסתדר. מעבר לכך, היהודים בתוניסיה מאוד דתיים, והם מוגנים ביהדותם. בישראל אמנם יש ישיבות, אבל קיים חשש מאובדן היהדות.

"בכל מקרה, כל עוד יש כאן יהודים, אסור לנו להזניח אותם, להפקיר את הקיום היהודי הזה ולאבד את המורשת. במדינה ערבית־מוסלמית הכל רגיש. אנחנו חייבים להיות זהירים, נחמדים, לא לומר דברים שליליים על המדינה. ובינתיים, אנחנו מתפללים לגאולה ולעלייה לישראל״.

• • •

אחד הקולות התוניסאיים הנדירים והברורים, העומדים מול הזרם העכור וקוראים לכינון יחסים עם ישראל, הוא זה של מוניר בעתור, עורך דין, ראש המפלגה הליברלית, פעיל למען זכויות להט״ב, שהיה ההומו הראשון שהגיש את מועמדותו לנשיאות ב־2019. ועדת הבחירות פסלה את מועמדותו, ללא סיבה רצינית, ולאחר שקיבל איומים על חייו, הוא נמלט בינואר 2020 לצרפת.

ממקום גלותו מעריך בעתור שהתקווה שתוניסיה תלך בעקבות איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו ותכונן יחסים עם ישראל, היא אשליה. ״תחת נשיאותו של סעיד - עם הפופוליזם, האנטישמיות והפחד שלו מהיהודים - זה בלתי אפשרי״, הוא אומר. "צעדיו האחרונים של הנשיא הם אנטי־חוקתיים. סעיף 80 של החוקה, שעליו הוא הסתמך, לא מאפשר לו לפטר את הממשלה או להקפיא את עבודת הפרלמנט. הוא אימץ פרשנות מאוד מיוחדת של הסעיף הזה. בכל מקרה, האיש הזה הוא אוטיסט, שמרני קיצוני, מיזוגן והומופוב".

איך אתה מסכם את העשור מאז המהפכה?

"זה היה עשור מחורבן, סליחה על הביטוי. האסלאמיסטים בשלטון כבר עשר שנים, וכל מה שהם עשו זה לדרדר את המצב הכלכלי של המדינה. העוני גבר, האבטלה גדלה, ההגירה הלא חוקית התחזקה. מעבר לכך, מערכת הבריאות בתוניסיה במצב קטסטרופלי. אלו היו עשר שנים של הליכה לאחור".

בשעתו הובעה התקווה שיהיה ניתן למצוא נוסחה שמחברת בין האסלאמיסטים לדמוקרטיה. חיבור כזה אפשרי?

"לא. האסלאמיסטים לא מאמינים בדמוקרטיה. עבורם הדמוקרטיה היא אמצעי להשגת מטרתם. הם משתמשים בכלים הדמוקרטיים, בבחירות, כדי לתפוס את השלטון ולעשות באמצעותו כל מה שהם רוצים. צריך להבין שהאסלאם הוא דת אנטי־דמוקרטית, שסבורה שהשלטון נתון בידי האל ונציגיו, ולא בידי העם".

האוכלוסייה התוניסאית מבינה את זה היום?

"התוניסאים ניסו את האסלאמיסטים וראו שהם נכשלו, שהם הרעילו את חיי האנשים והשתלטו על השירות הציבורי. יותר מ־200 אלף אסלאמיסטים מונו לתפקידים במנגנון הציבורי מאז המהפכה. הם ביקשו פיצויים עבור שנות ׳המאבק׳ שלהם נגד בן עלי, ולמעשה בזזו את המדינה. העם מודע לכך, ולכן יש תמיכה נרחבת למהלכים האחרונים של הנשיא".

תוניסיה היתה ידועה בעולם הערבי כדוגמה נדירה לפתיחות ולליברליות. מה נשאר מזה היום?

"הזכויות שהושגו עבור הנשים: הזכות להתגרש, הזכות לבצע הפלה, הזכות לאימוץ. הצעדים המתקדמים הללו, שאומצו על ידי הנשיא בורגיבה, נותרו בעינם. מנגד, מצבם של המיעוטים נורא. מ־2011 עד 2021 בוצעו 1,225 מעצרים של הומוסקסואלים. הועבר חוק שאוסר מיסיונריות נוצרית, פעולה כזאת גוררת עונש של חמש שנות מאסר. אנשי דת נוצרים רבים נעצרו בגלל החוק הזה.

"המיעוט היהודי סגור בעצמו. הם נתונים להתקפות אנטישמיות, להתגרויות. הנשיא בעצמו הוא אנטישמי ידוע. זה לא מנהיג ערבי מתון, שתומך בהסדר שתי המדינות. מבחינתו, צריך לעקור את ישראל מפלשתין ההיסטורית ולזרוק את היהודים לים. זה אדם מסוכן, ולדעותיו יש השפעה על הציבור גם ביחס למיעוט היהודי בתוניסיה".

shishabat@israelhayom.co.il