כשאנשים שומעים שאורי בנאי יככב בעונה החדשה של "פרפר נחמד", 17 שנה אחרי שהתוכנית המיתולוגית ירדה מהמסך, השאלה הראשונה שהוא נתקל בה היא אם הוא עומד לגלם את השבלול שבי, או אם ייכנס לנעליו המשופמות של דודו זר.
"ישר שואלים אותי, 'רגע, אז תהיה שבי? אתה דודו?'", הוא מחייך. "אנשים מתבלבלים ולא בדיוק מבינים, אבל היו לפניי מנחים נהדרים בתוכנית, ואני לא בא להיכנס לנעליים של אף אחד. לא להיות דודו זר ולא להיות עוזי חיטמן. אני אורי בנאי, ואני בא לתת מעצמי את מה שאני יכול לתת. אני שר, מספר סיפורים ומנהל אינטראקציה עמוקה עם הבובות".
בבוקר יום ראשון הקרוב (7:30, כאן חינוכית) תושק העונה החדשה של אחת מתוכניות הילדים הכי מצליחות בתולדות הטלוויזיה בישראל. תוכנית שמאז האייטיז גדלו עליה ועל שיריה דורות שלמים של צופים צעירים, בהובלת מנחים שהפכו לחלק מהתודעה הקולקטיבית של כל מי שהיה אז ילד: זר, חיטמן ז"ל, עפרה ויינגרטן, אפי בן ישראל, ואפילו עפרה חזה ז"ל.
מה חדש בגלגול הפרפר הנוכחי? נינט טייב חידשה את שיר הפתיחה, שהקליטה במקור אילנית, ולצד בנאי ינחו משי קלינשטיין, הזמרת אסתר רדא והשחקן בן יוסיפוביץ'. כרגיל, התוכנית, שצולמה באולפן חדש שעוצב בסגנון התפאורה הזכורה, תכלול סיפורים, פינות, שירים מקוריים (מיהונתן גפן ועד חבורת ענן על מקל), לצד ביצועים מעודכנים ללהיטים על־זמניים, דוגמת "כך נולד הצבע".
"יש ל'פרפר נחמד' קונספט קצת מבאס, וכבר דיברנו בינינו על האפשרות לשנות את זה בעונה הבאה", בנאי מרצין. "הרי תמיד יש שני מנחים בתוכנית - בן ובת. כמו טאבו. לכן יצא לי לשתף פעולה עם משי ואסתר, שהן זמרות ושחקניות מדהימות, אבל אני ובן בכלל לא נפגשים. חבל, כי הוא כוכב".
ואולי הכוכבות האמיתיות הן בכלל הבובות, ששמרו על מקומן בתוכנית. בץ הצב, שבי השבלול, אוזה האווזה ונולי האפרוח. הבובנאים שמפעילים ומדבבים אותן נשארו כמעט כולם: עמי ויינברג חזר לעשות את בץ, איילת לוין את נולי, ז'יל בן דוד שב לדמותו של שבי, ואת מקומה של עירית שילה, שהפעילה את אוזה, תפסה מיטל רז (ששיחקה בסדרה ובהצגה "מייקל").
"זאת לא העבודה הראשונה שלי עם בובות", מסביר בנאי. "עשיתי פעם משהו קטן ל'רחוב סומסום', עם הבובה אביגיל. יש הרבה אספקטים לעבודה עם בובה, למשל איך נוגעים בה. צריך להתייחס אליה, ולא לאדם שעומד מטר מאיתנו ומפעיל אותה. אני מרגיש שזה בא לי בטבעיות. אם אני עושה את זה טוב, הילד שצופה שוכח שזאת בובה, וממש נשאב לסיפור. זה האתגר".
לארבע הבובות היה תמיד אופי ממוקד. עד כמה שמרתם על הבסיס הזה?
"הבובות שומרות על האנרגיות ממש כמו בתוכניות הישנות. שבי ואוזה הם האנרגטיים שבחבורה. שבי מצחיק כזה, ואוזה היא שטותניקית. לעומתם, נולי ובץ הם כאילו על המשבצת של האיטיים, כמו הילדים הקטנטנים. נולי היא כמו אפרוח קטן ומפוחד, ואילו בץ הוא הכבד, לא כל כך מבין, קצת למלם. בסופו של דבר, הבובות נשארו צעירות לנצח".
בובה אחת נשמטה מהקאמבק: זו של הפינגווין פינגי, שאותה הפעילה השחקנית הוותיקה גליה ישי ז"ל, שהלכה לעולמה לפני שנה וחצי. מותה לא היה בהכרח הסיבה לביטולה של פינגי, דמות שעוררה תמיד מחלוקת ובהלה בקרב ילדים. בוגרים רבים מעידים עד היום שבילדותם הטילה עליהם הבובה גדולת הממדים, עם הקול הצווחני, מורא.
"אני לא יודע מה גרם להפקה לא לכלול את פינגי, ואני גם לא זוכר יותר מדי את הדמות הזאת, הייתי בוגר כשהיא הצטרפה", מתחמק בנאי. "חוץ מזה, לא מדובר בחיה ישראלית. איך אתה רוצה שפינגווין ישרוד בישראל?"
עד כמה אתה גדלת על "פרפר נחמד"?
"צפיתי בה בזמנו כי כולם צפו. זה מה שנתנו בטלוויזיה. היום נורא כיף לי לעשות את ההנחיה בתור אבא. יונתן הקטן שלי, בן 6, שמע אותי בבית מתאמן על השירים והגיע גם לסט הצילומים. הוא כבר מכיר את כולם, ומאוד מתרגש מזה".
התוכנית עדיין יכולה לדבר לדור האינטרנט?
"היום יש לילדים שפע לבחירה, והם רואים הכל. אינסטינקטיבית, הורים מנסים לכוון את ילדיהם לצפות במה שהם ראו ואהבו בעצמם כילדים. 'פרפר נחמד' היא פתרון נהדר, כי אנחנו מאפשרים להורים לומר לילד 'בוא תראה משהו שגדלתי עליו'.
"הגרסה החדשה מותאמת לטלוויזיה של היום, עם כל מיני אפקטים שרואים על המסך תוך כדי שירים, לדוגמה, או השפה המעודכנת והקצב המהיר. כשאנחנו היינו ילדים היה רק ערוץ אחד. אפילו לא היינו צריכים שלט, כי לא היו תחנות לזפזפ אליהן".
• • •
בנאי (52) נשאב לתוך הטלוויזיה כבר באמצע שנות ה־70, כשהיה בקושי בן 6 ומצא את עצמו פתאום משתתף בתוכנית המיתולוגית "רגע עם דודלי" לצד שלמה ניצן וציפי מור.
"הייתי בכיתה א', בגיל של יונתן שלי. אולפני החינוכית היו ממוקמים ברמת אביב, והמפיקים פנו לבתי ספר יסודיים באזור, ביררו עם המחנכות למי מהילדים יש כישרון משחק. ככה ליהקו אותי".
בנאי השתתף בקטע שבו רגע ודודלי ממחיזים את סיפור אליעזר והגזר. בפרק אחר גילם ילד חולה.
"זאת היתה הפעם הראשונה שלי באולפן טלוויזיה, מול מצלמות, עושה את זה בעצמי. רגע מכונן".
כנצר למשפחת האצולה הנצחית של התרבות והבידור בישראל, היה טבעי שגם הוא ימצא את עצמו במקצוע. עץ היוחסין שלו מכובד: הוא בנו של הגשש החיוור גברי בנאי, נכדו של מאיר אליהו בנאי ז"ל, ירקן מיתולוגי בשוק מחנה יהודה בירושלים. דודיו הם השחקנים יעקב, חיים ויוסי ז"ל והשופט בדימוס יצחק בנאי. עם בני דודיו נמנים מאיר ז"ל, אהוד, אביתר, אורנה ויובל. תוסיפו את דור ילדיהם הזמרים, נועם ואלישע, ואת אחיו הצעיר של אורי עצמו, הזמר בעז בנאי - וסביר להניח שהתבלבלתם מזמן.
כבר לפני שנגמל בעצמו מהחיתולים כיכב בנאי במדורי הרכילות, כשמאבק הגירושים בין הוריו זלג לכותרות. אמו, אורנה, עזבה את ביתם בתל אביב כשהיה בן פחות משנה, והוא נותר בחזקת אביו - עם ביקורים מצד האם.
גברי התחתן כעבור שנה עם דפנה, אשתו עד היום, שגידלה את אורי הקטן. לזוג יש שני ילדים: יסמין (50), עובדת סוציאלית, ובעז (44). בינתיים חזרה אורנה בתשובה, הקימה משפחה משלה ועברה לגור בבני ברק. פעם בחודש, עד גיל 13 בערך, נדרש אורי לבקרה, כחלק מהסדרי הראייה, ולדבריו, המעברים החדים מהחיים עם אביו בצל הבוהמה אל סופי השבוע בסביבה החרדית - נחרטו בו עמוק.
"כילד זה היה עניין לא פשוט, מאתגר ומאוד מבלבל. הייתי בא לבקר את אמא בבני ברק, ותמיד הרגשתי שאני לא שייך לקהילה הזאת. היה להם קשה לקבל דבר כמוני, וילדים הרי יכולים להיות אכזרים. הייתי לבוש אחרת מהם, לא תמיד הקפדתי על המנהגים או הבנתי אותם. לא קיבלו אותי כי הייתי אחר. הייתי מוזר בעיניהם".
איך הקשר שלך עם אמך כיום?
"אני ואמא בקשר טוב, עד היום. היא פוגשת את הנכדים. היא עדיין אישה דתייה. אני לא זוכר בכלל את הגירושים שלהם, כי בסופו של דבר אבא התחתן מייד שוב, וככה למעשה היתה איתי אמא שגידלה אותי".
כעסת על אמא שלך באותן שנים?
"אני לא חושב שכעסתי, למרות שאתה יודע, לפעמים ילד לא מקבל כל מה שקורה סביבו. אני זוכר את זה כמצב מאתגר ומבלבל, אבל במבט לאחור זה לא עשה לי שריטה עמוקה מדי".
הוא נולד לאחד הבדרנים המפורסמים והאהובים במדינה. שלישיית הגשש החיוור - לצד שייקה לוי וישראל (פולי) פוליאקוב (שהלך לעולמו ב־2007) - היתה אז בשיא פריחתה, ואורי הקטן היה מתלווה לא פעם לאבא לעבודה.
"הייתי הולך איתו להופעות ולחזרות. תחשוב על כל מי שעבד עם הגשש באותן שנים - נעמי שמר, יוסי בנאי, יאיר רוזנבלום, אסי דיין. ראיתי את הכל מקרוב.
"ביום הולדת 7 שלי אבא אמר לי, 'אני מצלם סרט, ואקח אותך לסט. צריך לישון שם, אז תארוז תיק'. איך שהגענו לשטח, אני רואה את טוביה צפיר עומד עם טרנזיסטור וצועק 'שִחררו את החטופים מאנטבה!' זה היה ב־4 ביולי 1976, יום מבצע אנטבה".
ובעצם, הגעת לסט של "גבעת חלפון אינה עונה".
"אחלה מתנת יום הולדת, אבל כילד לא הייתי מודע לכך שאני עד ליצירה של משהו היסטורי, וזה גם לא כל כך עניין אותי. מבחינתי, היה שם חם וחולות, וקצת משעמם. צילמו את הסרט ליד הים, בחולות ניצנים. בשלב מסוים, כדי שאוכל לתת שקט לאבא, שלחו אותי עם אריה מוסקונה לדוג, שנינו לבד בים. היה כיף".
ההומור של הגששים עדיין רלוונטי, לדעתך? הדור של היום מתחבר לזה?
"מה שהשלישייה עשתה עדיין רלוונטי. ממשיכים לדבר עליה ולשיר את השירים הנפלאים שלה. כשיש אירוע פוליטי או חברתי גדול, פתאום נזכרים בקטע של הגשש שנורא מתחבר למה שקורה. אני מקבל המון כאלה בווטסאפ. בתי ספר עושים מסיבות סיום עם שירי הגשש, ולפעמים גם מזמינים אותי להתארח".
• • •
כמו פורסט גאמפ, גם בנאי חלף בין כמה מאבני הדרך הבולטות בתרבות הישראלית. כתיכוניסט, למשל, היה חבר בלהקת צעירי תל אביב, שהחזיקה פינה שבועית ב"זהו זה!"
"הם עשו פעם פרק לחנוכה. מוני מושונוב וגידי גוב גילמו את מתתיהו והמלך אנטיוכוס, ונדרשו חיילים יוונים שיעמדו מאחוריהם עם כובע וחנית. קיבלתי שם שורת טקסט: 'מתתיהו, השתחווה נא לפני הפסל'. התרגשתי לשחק מולם, כי מבחינתי גידי ומוני הם אלילים. אבל אז מוני אלתר משהו שהפתיע אותי והצחיק אותי בשידור חי.
"למדתי מזה שיעור: ששחקן צריך תמיד להיות מוכן. אתה לא יכול לדעת מה יקרה באולם. פעם הייתי על הבמה בהופעה של 'בוסתן ספרדי', ופתאום צרחות מהאולם. אישה יולדת, אבל צריך להמשיך בהצגה. אבל ב'זהו זה!' הייתי צעיר מדי, ולא הייתי מוכן. אני מתנצל בפני מוני על הקטע ההוא".
בצבא שירת בלהקת פיקוד מרכז, ובימיו האחרונים על מדים כבר השתתף בחזרות לדרמת הנעורים הישראלית הראשונה, "עניין של זמן", ששודרה בחינוכית מ־1992 למשך ארבע עונות. "זאת היתה הפעם הראשונה שהלכתי ברחוב ואנשים זיהו אותי. הייתי מוכר מהטלוויזיה", הוא משחזר.
משם המשיך ללימודי משחק בביה"ס של לי שטרסברג בניו יורק, וכשחזר ארצה שמע על אודישנים לסדרה חדשה. "צילמו פיילוט ל'פלורנטין', והוחלט להוסיף לתסריט את הדמות של איגי. חיפשו שחקן שישלים את הקאסט. בניו יורק התגוררתי בשכונת צ'לסי, שהיא מעוז להט"בי, והיה לי בבניין זוג שכנים שלקחתי את הדיבור שלהם, יחד עם כל מה שראיתי במועדוני הגייז. זה היה מאוד טרי לי בראש, ובאודישן מול איתן פוקס, הבמאי, יצא לי ערבוב של כל מיני דמויות מהרחוב בניו יורק".
בפריים טיים של ערוץ 2 איגי של בנאי היה דמות ססגונית של הומו מחוץ לארון, שלא התבייש במי שהוא. סצנה אחת על חוף הים נחשבת לראשונה שבה נראו גברים מתנשקים בסדרת דרמה בטלוויזיה הישראלית. שפתיהם של בנאי ואבשלום פולק נוגעות לרגע אלה באלה, עד שהצילום נמרח באפקט אל חוף הים.
במונחי הניינטיז זה נחשב נועז.
"היה דיאלוג כלשהו של ערוץ 2 עם איתן פוקס, כי הרי לא היה אפשר להראות נשיקה ככה, ממש בפָנים. האפקט ששודר היה פשרה שעליה הוסכם. נשיקה או לא, זה לא העיקר, אלא עצם העובדה שהסדרה הציגה תכנים של יציאה מהארון, דמויות שבאות להורים או לחברה ואומרות 'זה מי שאני'.
"הרבה אנשים מהקהילה ניגשו אלי לאורך השנים וסיפרו לי שהתפקיד של איגי עזר להם לקבל את מי שהם ולצאת עם זה החוצה. כשאנשים אומרים לשחקן כמה הוא עזר להם - זה ערך מוסף עצום".
נתקלת גם בתגובות שליליות?
"בהתחלה היו כאלה שאמרו לי: 'לא כדאי לך לעשות את זה', 'אם תגלם הומו, לא ייתנו לך לעשות דברים אחרים'. אבל סמכתי על עצמי, וזה לא הדביק עלי טייפקאסט. המון שחקנים סטרייטים גילמו הומואים בקולנוע ובטלוויזיה. אלון אבוטבול עשה פעם הומו נורא ססגוני, כמו שעשיתי את איגי, ואבוטבול הוא הכי גבר שיכול להיות".
להשלמת הנוסטלגיה של "פלורנטין" הרים בנאי לאחרונה, יחד עם ניר פרידמן וקארין אופיר, מופע בימתי עם שירים מפסקול הסדרה. "עשינו כמה הופעות בשנתיים האחרונות, והיה מדליק לאללה. אני כל הזמן עושה פרויקטים של שירה ומשחק. לפני שנה, בקורונה, הוצאתי שיר חדש, 'וויליגאמה', שכתבתי על טיול גלישה בסרי לנקה, ואני עובד עכשיו על עוד שיר. היום אפשר לשחרר סינגל פה ושם בלי לחץ של אלבום".
בשנת 2000 חש בנאי את טעם הפלייליסט המתקתק - והטעם שלו עוד עליו מאתמול. באותה שנה הוא שחרר אלבום ביכורים, "פרפרים", שזכה להצלחה מרשימה וזיכה אותו בתואר תגלית השנה במצעדים. שיר הנושא, "פרפרים", דהר למקום הרביעי במצעד השנתי, ו"הזמנה לחתונה" הפך לשיר חופה מבוקש. ואז זה נעצר.
"בהחלט היתה לי תסמונת האלבום השני. 'מפליג בדמיון' (שיצא לבסוף ב־2008; נ"ו) פחות הצליח והיה פחות מוכר. לא ייחסתי לזה חשיבות, כי התעסקתי אז בעיקר בבמה ובתיאטרון. היום אני יכול להוציא שיר כשזורם לי".
• • •
בשש השנים האחרונות הוא מריץ עם אביו ועם אחיו בעז את "אלה הם בנאי", מופע משותף שבו שלושתם מספרים על המשפחה ועל הדרך שבה התגלגלה לכיבוש עולם הבידור. "במופע אבא מספר איך אחיו יעקב היה מתפלח לקולנוע ציון בירושלים, עם קבוצות של עיוורים. הוא היה מתחזה לעיוור כדי להיכנס איתם להצגות. המשפחה שלנו היא סיפור מיוחד, ואבא מספר הכל, עם השירים והפיוטים והדמויות של ירושלים".
אין רגעים שקצת נמאס לך להיות בנאי?
"ואם נמאס לי, אני יכול לעשות עם זה משהו? ברור שיש קטעים שבהם פחות נחמד. למשל, אף פעם לא היה לי את אבא לעצמי בשקט. ללכת איתו סתם לים? לא היה לי דבר כזה. אבל זה חלק מהעניין אצלנו. משפחה לא בוחרים.
"מצד שני, אהוד בנאי היה המורה שלי לגיטרה, כשהייתי בגיל 13. אחרי ארבעה־חמישה שיעורים הוא אמר לאבא שלי: 'שמע, אורי למד הכל, הוא יודע אקורדים, ומכאן הוא צריך לקחת את זה לבד קדימה'.
"אז התחלתי לשבת הרבה עם מאיר, בן דוד שלי. שנינו לבד עם גיטרות, כותבים כל מיני שירים מצחיקים ביחד. אמנם אהוד לימד אותי, אבל למדתי המון ממאיר. גם מבחינת איך שהוא התייחס לגיטרה.
"כשהייתי בן 15-14 גם תופפתי קצת. יובל בנאי ושלומי ברכה היו אז חיילים, והם הקימו להקה בצבא. יום אחד קבעו להם הופעה בפורים באיזה בסיס, אבל המתופף שלהם נשלח לחזית או משהו כזה, ולא היה יכול להופיע. לי היו תופים בבית, אז הם אמרו לי 'יאללה בוא, תציל אותנו'. ככה תופפתי בהופעה עם משינה - עוד לפני שהם היו בכלל משינה".
ב־2017 נפטר מאיר אחרי מאבק בסרטן, בגיל 55. "אני מודה שבהתחלה לא לגמרי התחברתי לאלבום האחרון שהוא עשה ('שמע קולי' מ־2007; נ"ו). רק אחרי שהוא נפטר פתחתי שוב את האלבום והאזנתי לכל הלחנים המופלאים שהוא כתב לפיוטים. זה אלבום נהדר, שרק מזכיר לי היום עד כמה כולנו מתגעגעים וכואבים את האבידה הזאת.
"מאיר הלך כל כך מוקדם, כל כך צעיר. אני בטוח שהוא היה כותב עוד הרבה שירים טובים. חבל שהוא לא יכול לראות איך כולם אוהבים את השירים שלו. אני לא בטוח שבזמן אמת הוא הבין את זה. לך תדע, אולי הוא רואה מלמעלה".
המוות של מאיר הציף אצלך חרדות על הסוף?
"סבתא שלי אומרת: 'הרחוק נהיה קרוב'. אני כבר מתקרב לגיל שבו הוא נפטר. זה כמו מספרי מזל. הכי חשוב זה להישאר בריאים ולדעת להעריך את החיים".
מאיר ז"ל, אביתר ואהוד נכנסו עמוק לדת. זה השפיע על הקשר ביניכם?
"משפחת בנאי, עוד בשורשיה, היתה משפחה מסורתית. אמנם דתית - אבל אף פעם לא פנאטית. תמיד היתה מסורת, וכל אחד לקח אותה לכיוון שלו. גם בתוך הדת יש הבדלים. למשל, אביתר לא דתי כמו שאהוד דתי. אביתר עבר לגור בירושלים, אז נפגשים בשמחות משפחתיות ובאירועים. אבא של אביתר ואורנה, השופט יצחק בנאי, גר בירושלים. אבא שלי גר בתל אביב, וכבר קשה להם להיפגש לעיתים כל כך תכופות. משתדלים לשמור על קשר".
• • •
לפני שני עשורים נישא בנאי לשחקנית לני שחף, אם שני ילדיו הגדולים, נינה ומיכאל. הם התגרשו ב־2009, וכעבור חמש שנים התחתן בשנית, עם ענת גופמן - שחקנית, במאית ומורה לתיאטרון. לזוג ילד משותף, יונתן, והם מתגוררים כיום בצפון תל אביב.
"נינה שלי כבר בת 18 וחצי, מתחילה כעת שנת שירות. היא היתה יו"ר נוער מרצ, והולכת להדריך שם במסגרת שנת השירות שלה. אולי כשתגדל היא תפנה לפוליטיקה, אין לדעת. זה יכול להיות שינוי מרענן במשפחת בנאי. מיכאל, בן 13 וחצי, בכיתה ח', חולה על הפועל, אוהב מחשבים ומשחקי מחשב. נער טיפוסי. יונתן, בן 6, מתחיל כיתה א', אז זאת התרגשות גדולה מאוד".
אתה מזהה בהם את המשיכה הגנטית לתחום?
"אצל נינה לא ראיתי, היא נמשכת לכיוון אחר. מיכאל תמיד אהב לשיר ולמד כלי נגינה, אז אולי בגיל יותר מאוחר זה יקרה אצלו. יונתן בכלל חזק בענייני סקייטבורד, הוא עושה רמפות ברחבה של הקאמרי וגם משחק כדורגל בילדים של הפועל תל אביב.
"אני מקפיד להעביר להם בירושה את האהבה לכדורגל. הפועל תל אביב אצלי בדם מגיל צעיר. הורעלתי בגיל 4 על ידי השחקן שלמה וישינסקי, שלקח אותי לאימון. הוא היה חבר של שייע פייגנבוים ושל ג'ימי טורק, אז באימון שמו לי חולצה אדומה, נתנו לי לבעוט בכדור - ומאז אני הפועל שרוף. גם את אחי ואת הבנים שלי הדבקתי בזה. כולם סובלים בגללי".
את קריירת הכדורגלן הקצרה שלך עשית דווקא בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב.
"גרנו בצפון תל אביב, שכונת ל', ונורא רציתי לשחק במסגרת של קבוצה. הילדים של מכבי שיחקו במגרש המכביה, ליד רדינג, ולעומת זאת הילדים של הפועל שיחקו בגבעת עלייה ביפו. מכורח הנסיבות הגיאוגרפיות נאלצתי ללבוש צהוב מגיל 8 עד 13. שיחקתי בקבוצה עם מאיר מליקה, ג'קי צרפתי והשוער איתי אריכא. שנתון 69', שלא יצא ממנו יותר מדי".
איך תקופת הקורונה השפיעה עליך?
"עיקר הפרנסה שלי בשנה האחרונה באה מהופעות, ולכן אישית היה לי מאוד קשה. וזה לא רק עניין כלכלי. התגעגעתי גם למחיאות הכפיים ולמפגש עם קהל. בתקופת ההגבלות הופעתי בחצרות של בתים מול 20-15 איש. הרבה מההופעות האלה, גם אם לא היו בחינם, היו במחירים מגוחכים".
מה חשבת על היחס לתרבות, כפי שנחשף אז?
"כשהכל היה סגור והאמנים ביקשו עזרה, קראתי טוקבקים: 'מי צריך את עולם התרבות בכלל'. כל מיני בריוני מקלדת טענו שאפשר להסתדר גם בלי. באמת? איפה ראיתם מדינה בלי תרבות? אז להפך: הקורונה הוכיחה שאי אפשר לחיות בלי תרבות, והיא תישאר ותפרח גם אם מגבילים להופעה בחצר מול מעט אנשים".
לאחרונה היה בנאי בבידוד, אחרי שחזר מחופשה פרטית קצרה בברלין. "אשתי הזכירה לי שבעבר אמרתי כמה פעמים: 'בא לי לסגור את עצמי לשבוע, רק אני והגיטרה, בלי שיפריעו לי ובלי לצאת לשום מקום'. אז הנה, קיבלתי. מצחיק איך העולם השתנה".
nirw@israelhayom.co.il
