איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

למען העם שלי: למה התחסנתי

הסכמתי מרצוני להיות ארנב מעבדה בניסוי שאיש לא אישר - רק כדי שהחברה שבה אני חי לא תינזק אנושות

שבת בבוקר, יום יפה, הופ דילגתי על הקפה, וכבר בשעה 8 התייצבתי בקופת חולים לקבל את החיסון השלישי. אווירה של דחיפוּת, חייבים לחסן כמה שיותר כדי לא להיסגר, ואני נותן את ידי השמאלית למהלך הנואש הזה, בידיעה שהיא תצא מפעולה ליום־יומיים תמורת ההבטחה העמומה להורדת העקומה, יימח שמה.

ואני יושב בקופת החולים וחושב שאני מקבל חיסון שלישי במקום כל אלה שלא מקבלים חיסון ראשון ושני, ושאני הופך את עצמי לעכבר מעבדה בניסוי שאיש לא אישר, כדי שהחברה שבה אני חי לא תינזק אנושות מכל המיליון שעדיין מסרבים - וכנראה ימשיכו לסרב - לתת כתף למאמץ המלחמתי.

אני מבין שהבלתי מחוסנים מגיעים משני קצות עקומת הדעת. יש כאלה שמידע רפואי מהימן לא הגיע אליהם והם חוששים, ויש כאלה שמידע כאילו־מדעי הציף אותם, והם חוששים שבעתיים, וחיים בבועת דעת במעגל סגור, שום טיעון הגיוני לא חודר, ואחריתם למרבה הצער במחלקת הקורונה, מחרחרים ומתחרטים באיחור.

אני יכול לכעוס, ולגדף, ולהיות ברוגז עד מחר, והם לא יתחסנו. ואני יכול להגיד, כמו בזמני חירום אחרים בתולדות המדינה, שתמיד יהיו כאלה שנותנים יותר, ומסתכנים, ושמים את טובת החברה לפני טובתם, ומולם אנשים שמרוכזים בעצמם בלבד, ושכל האחרים יתפגרו. וההחלטה פשוטה: גם אם החברה שאני חי בה כוללת ערימות של אגואיסטים, אני הולך בעיניים פקוחות אל תוך הניסוי הזה, כי זה מה שאני יכול לעשות עכשיו למען העם שלי, ומה שיהיה יהיה. מלחמה.

ואני יושב על הספסל וחושב על אזרחי המדינות העניות בעולם, שלא יקבלו חיסון בשנה הקרובה, ולא נוח לי להיות פריבילג שכבר מוזרק בשלישית כשהם נשארים בסוף התור, בדיוק כפי שלא נעים לי לזרוק שאריות ארוחה שאני יודע שהיתה מצילה חייו של רעב באיזו פינה בעולם השלישי. לו היה בידי, הייתי מוסר את מנת החיסון שלי ואת הארוחה שלי ישירות למי שצריך, אבל אין מערכת שינוע כזו בעולם, ואת המנה השלישית שאני לא אקבל, לא יקבל גם אזרח ברזיל שיחלה וימות בשבוע הבא, אלא הפח. זאת המציאות הגלובלית, ושנזכה תמיד להיות בצד הזורק ולא בצד שלא זורקים עליו.

אני גאה להיות חלק מניסוי, להיות ארנב המעבדה של העולם. זאת תרומתי הפצפונת לאנושות. ואם קורה לי חלילה משהו בקרוב, דעו: זה לא מהחיסון, סתם מזל רע.

אש

השבוע הצטרפנו לטרנד הבינלאומי של שריפות ענק המכלות הכל, וניצבנו בשורה אחת עם יוון וסיביר, קליפורניה ואיטליה, טורקיה ובלגיה. האש לא מבחינה בין עמים, היא לוקחת מה שנותנים.
אלא שפה השריפות אינן מתלקחות בגלל רשלנות או מקרה. פה אלה כוונה ותכנון של "מחבלי האש", תנועת "צעירים" שמצליח לה יותר מדי בזמן האחרון לשנות את הצבע של המדינה שלנו מירוק לשחור.

זה הזמן להיערך בזריזות למציאות החדשה, הרותחת, המשלבת טרור לאומני עם מציאות אקלימית משתנה במהירות. קודם כל, שירותי הכבאות צריכים לגדול במהירות. לא רק לגדול - גם להשתנות, לפתח תורת לחימת אש חדשה של מתן מענה מהיר לשריפות ענק. העידן של כבאיות מגושמות, שעושות דרכן עם מטען מים כבד בשטחים קשים ומגיעות כשהכל כבר הלך, חייב לעבור מהעולם.

תורת הלחימה באש צריכה להיות בנויה על זיהוי מיידי של מוקדי התפרצות מלוויינים ושיגור נחילים של רחפני כיבוי, שמגיעים לכל נקודה במדינה בדקות ספורות. הרחפנים ישחררו חומרים מדכאי בעירה ישר למוקדי האש ויסגרו את האירוע לפני שהטייס בטייסת הכיבוי אפילו ילבש את הסרבל לטיסה.

במקביל, חייבים להתחיל לטפל במציתים ביד ברזל. מספיק עם הדיבור שמטשטש את מה שקורה כאן. רוב השריפות במדינה הן תוצאה של הצתות מכוונות, ולא נעשה מספיק כדי לעצור את המציתים וכדי להעניש אותם בחומרה. הייתי אומר ששריפת בתיהם של מציתים היא עונש ראוי, אך ספק אם השופטת חיות תמצא את הרעיון הזה מדליק.

עכשיו חשוב לדאוג להורדת החום בכל רחבי המדינה. הנתונים מראים בבירור: יער, כשאינו מוצת, מוריד את הטמפרטורה בעד חמש מעלות, ולכן הקרן הקיימת תציב לעצמה משימה לאומית למלא את המדינה בחורשות וביערות, גם במרחבים הפתוחים וגם בערים, על הגגות, לצד קולטי השמש. בית שעל גגו עצים יצטרך פחות חשמל לקירור ולחימום, וכבר יש ערים בעולם שעושות זאת בהצלחה. אז למה לא אנחנו, המייערים הגדולים?

ולא רק יער. בחזוני סוככי ענק שהם גם פאנלים סולאריים ייפרסו מעל שטחים רחבים בערים, ייתנו צל, יורידו את החום ויספקו חשמל למזגנים, שיהיו הדרך היחידה לשרוד את התופת. ייתכן שתם עידן העיר הפתוחה ומתחיל עידן העיר המקורָה. במעבדותיי שבפתחת סיסרא כבר מותקנת מערכת ראשונה מסוג זה, רק ממתינים לטכנאי שיבוא לחבר.

אם לא נפעל מהר, נהיה חלק מהעולם הנשרף, המוצף, המוגף. אנחנו יכולים להיות נווה מדבר בלב הישימון הבוער. הציונות עוד לא סיימה את תפקידה, היא מתגייסת למכבי אש.

משועבדים

אני צופה בסדרת המופת "משועבדים" (סלקום טי.וי), שיצר חברי שמחה יעקובוביץ', הבמאי הישראלי זוכה פרס האמי, יחד עם הכוכב ההוליוודי סמואל ל. ג'קסון, על תולדות העבדות. אני מרגיש שייכות. הזוועות שחוללו האירופאים בבני אפריקה ובבנות אפריקה לא ניתנות לתיאור כמעט.

12 מיליון אנשים נלקחו מארצם ומיבשתם כדי לייצר עושר ופריחה באירופה, באמריקה, בקריביים, איפה לא. שני מיליון מהחטופים מתו בדרך, בספינות עבדים שבהן שכבו אנשים כמו גפרורים בקופסה, ומי ששרד את המסע, בטח הצטער על זה אחר כך. בני אדם נקנו במטבע דמוי פרסה מברזל, מטבע תמורת אדם, מטבע גדול תמורת מאה. כמה רשע הביאו בני אירופה לעולם, כמה מוות, עוד מימי גלות רומי, דרך העבדות של בני אפריקה וכלה בשואה.

כשרואים מה עשו האנגלים, ההולנדים, האמריקנים, הצרפתים, הפורטוגלים, והכי מכולם - הספרדים, לבני היבשת השחורה, אי אפשר שלא להבין שמה שעשו לנו היה רק התפתחות של מה שכבר התמחו בו במשך 400 שנה של נטילת צלם אדם מבני אדם והפיכתם לסחורה. כשרואים את שרטוטי הספינות, שבהן הושטו העבדים האומללים אל השווקים שבהם יימכרו, אפשר רק לחשוב על הרכבות לאושוויץ. אותו תכנון, אותה שטניות.

לנו ולצאצאי העבדים מורשת משותפת. למרבה הצער, רוב האפרו־אמריקנים בכלל לא מכירים את ההיסטוריה שלהם, ובוודאי לא מכירים את ההיסטוריה שלנו. אילו הכירו (ועכשיו, עם הסדרה החדשה, יש להם הזמנות נדירה לעשות זאת), היו מבינים שמכל עמי העולם, דווקא היהודים שנואי נפשם הם הקרובים להם ביותר, וגשרים חדשים היו נרקמים בין הלבבות.

גם לנו לא יזיק ללמוד את המורשת שלהם. זה חשוב מאוד להבנת הטראומה שהם עדיין חיים בליבם, גם אם התרחקו מרחק כמה דורות מהעבד האחרון. הנזקים עדיין מתרחשים, כמו שבנו עדיין פועם זיכרון העבדות העתיקה ממצרים. לא כל כך מהר נהיים בני חורין מהטראומה הקולקטיבית.

וראוי לומר: העושר של אמריקה ושל אירופה נעשה בפשע. גם אם חלפו יותר מ־500 שנה מאז התחלת העבדות ו־150 שנה מאז הסתיימה, הכלכלות של מדינות רבות עדיין נהנות מהתשתיות שנוצרו בכסף דמים של סחר בבני אדם. לאירופה ולארה"ב יש חובה מוסרית לשקם את היבשת האנוסה, הבזוזה, האומללה עד היום. כדאי להזכיר למתייפייפים על חשבוננו מאיפה הכסף שלהם בארנק. מייד אין אפריקה.

avrigilad@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...