70 שנים אחרי

המבקר נגד הביורוקרטיה בארץ

"אין ולו משרד ממשלתי אחד שעליו אפשר לגמור את ההלל (לשַבֵח; ד"ס) ולהציגו כ'ממנו תראו - וכך תעשו'". במילים אלה סיכם עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את מצב הביורוקרטיה בישראל הצעירה. "בכל מקום שבו דורכת כף רגלו של האזרח במגעיו עם מוסדות השלטון - הוא מגלה תחתיו אדמה רעועה, שגורמת לו ליפול בבור או להילכד בסבך הביורוקרטיה, ללא יכולת להיחלץ".

מבקר המדינה, זיגפריד מוזס, הגיש באמצע אוגוסט 1951 דו"ח ביקורת הנוגע למשרד התעשייה והמסחר, אחרי שדָגם את הליך הוצאת רישיון היבוא שהוגש על ידי חברת "צ.ד." לייצור שוקולד וממתקים, שביקשה לייבא מארה"ב או מברזיל 25 טונות של חמאת קקאו.

דו"ח המבקר תיאר את דרך הייסורים שנדרש לעבור היבואן, שהתחילה בהגשת בקשה בשבעה (!) עותקים, שהוחתמו על ידי פקיד א' במשרד המסחר והתעשייה והועברו לארכיון, שם פתח פקיד ב' תיק, נתן לו מספר סידורי ורשם את המספר בפנקס הבקשות. פקיד ג' עיין בבקשה ושלח ליבואן גלויה (בתמונה) המאשרת ש"הבקשה התקבלה והיא בדיון", משם עברה הבקשה לפקיד ד' וממנו לסגן מנהל המחלקה, ומשם - לוועדה.

אם הבקשה אושרה על ידי הוועדה, היא עברה לראש המחלקה לחתימה, ומשם לראש האגף, לחתימתו. משם המשיכה הבקשה למשרד האוצר, לצורך הקצאת מטבע חוץ ליבוא, עברה שם כמה פקידים וגם ועדה אחת, ואם נקבע ש"היבוא הינו הכרחי לצורכי המדינה" - אושרה הקצאת מט"ח, והבקשה הוחזרה לראש אגף במשרד המסחר והתעשייה, שחתם על הבקשה שהועברה לרישום בפנקסי היבואנים, סוכני המכס ועמילי המכס בנמל. רק אז נשלחה הבקשה המאושרת ליבואן.

בסיכום הדו"ח שלו כתב המבקר: "המצב שבו בקשת רישיון יבוא עוברת לא פחות מ־40 תחנות, מההגשה ועד האישור, ונמשכת 9-6 חודשים - הינו בלתי נסבל, ודורש תיקון מיידי".

"בנגב פוטנציאל למיליוני דונמים של חקלאות"

ב־10 באוגוסט 1951 נחתו בישראל מארה"ב שניים ממומחי החקלאות הגדולים בעולם: הראשון היה פרופ' וולטר לאודרמיק, שהתמחה בשימור קרקע, ואיתו הגיע ווין מיילס, שהיה המומחה הראשי של ארגון המזון הבינלאומי בנושא "פיזור משאבי מים".

השניים הגיעו בהזמנת מנכ"ל משרד החקלאות, חיים הלפרין, במטרה לתכנן סקר קרקעות בנגב ולקבוע אילו שטחי מתאימים לעיבוד, אילו מתאימים יותר לתבואות ואילו לגידול מספוא או לייעור.
פרופ' לאודרמיק ביקר בעבר בארץ ישראל: ב־1938, בהיותו סגן מנהל המחלקה לשימור קרקע בממשל ארה"ב, הוא נשלח לאירופה, ומשם המשיך לארץ ישראל, כתייר, ושהה כאן שבועות אחדים.

הוא התרשם מאוד ממפעל ההתיישבות ומתרומת החלוצים לשימור הקרקע ולטיפוחה, והפך לחסיד התנועה הציונית. הוא השקיע שנים בתכנון עתידה החקלאי־התיישבותי של "ארץ היהודים", כשתקום, ורבים מרעיונותיו, שאותם פרסם בספר עב כרס בשם "Palestine, Land of Promise", הוגשמו לימים.

לאודרמילק ומיילס הציעו לבחון את כל המקומות בנגב שבהם נמצאו שרידי חקלאות מימי קדם, ולוודא אם שטחים אלה יתאימו לעיבוד חקלאי בהווה. "המים בנגב ישנם, גשמי החורף מביאים מיליוני מ"ק מים לוואדיות, והם יכולים להשקות שטחי קרקע עצומים - אולם יש הכרח לתפוס אותם ולמנוע מהם להגיע לים", קבעו המומחים.

מיילס הציע לשכלל את שיטת הסכרים בוואדיות, ולבנות אותם ביעילות ובזול. הוא התייחס לסכרים של ואדי עסלוג' (בקרבת קיבוץ רביבים), שם הקימה הקרן הקיימת לישראל מערכת של תעלות השקיה וסכרים בעלות של חצי מיליון לירות, סכום עצום בימים ההם. לאודרמיק ומיילס, לעומת זאת, תכננו סכר בעלות של 5,000 לירות בלבד, שיוכל להזין במימיו 3,000 דונמים.

שלושה שבועות עבדו המומחים בארץ, ובסיומם ביקשו שכר של דולר אחד בלבד לכל אחד מהם. השניים הצהירו שעל פי הערכתם, יש בנגב, מאזור הכפר אל־פלוג'ה (כיום קריית גת) ודרומה, כ־12 מיליון דונמים - שכרבע מהם ניתנים להכשרה למטרות חקלאיות.

* תודה לרוני פלמר מ"אור בנגב" על הסיוע

יותר מ־600 קיוסקים בתל אביב

בספירה שביצעה מחלקת התברואה בעיריית תל אביב באוגוסט 1951 התברר שב־40 השנים שחלפו מאז הקמת הקיוסק הראשון - הוקמו בתל אביב־יפו לא פחות מ־600 קיוסקים נוספים.

ספירת הקיוסקים נעשתה על רקע החלטת העירייה לבטל את רישיונות העסק לכל הקיוסקים בעיר שנבנו מעץ, כדי להפחית את סכנת הדליקות ולהבטיח ניקיון רב יותר בסביבת הקיוסק. העירייה הציעה לבעלי קיוסקים מעץ הלוואה נוחה להקמת קיוסק עשוי לבנים, אולם על פי הודעת עמנואל זילברמן, מנהל מחלקת האכיפה בעירייה, התברר ש"בעשר השנים האחרונות הוקמו קיוסקים בודדים על חורבות הקיוסקים מעץ, וכעת החליטה העירייה לחסל את התופעה אחת ולתמיד".

רישיון לפתיחת קיוסק בתל אביב באותם ימים היה בעל ערך רב לבעליו, והזכות ניתנה רק לחיילים משוחררים, לנכים ולמטופלי המחלקה לעזרה סוציאלית. שמועות רבות נפוצו במשך השנים על אודות הרווחים הגבוהים של בעלי הקיוסקים, שהיו, לדעת הציבור הרחב, במקום השני לרווחים אחרי בעלי המוניות.

ואכן, קיוסק במיקום טוב הכניס לבעליו בתחילת שנות ה־50 כ־300 לירות בחודש, בזמן שהמשכורת הממוצעת של פועל עמדה על כ־50 לירות. מכירת קיוסק במיקום שוקק חיים לבעלים אחרים היתה נדירה, ונדרש עבורה סכום של כ־8,000 לירות, שהיה שווה ב־1951 לערכן של 3-2 דירות בתל אביב, תלוי במיקום ובגודל הדירה.

גרמניה רוצה משא ומתן

"גרמניה המערבית מוכנה לברר את כל הבעיות השנויות במחלוקת עם מדינת ישראל", כך הכריז נשיא גרמניה המערבית, ד"ר תיאודור הויס, בראיון שהעניק לשבועון היהודי "דער אופנבאו", שיצא לאור בארה"ב בשפה הגרמנית. במסגרת הראיון הודה הויס כי ממשלת בון היתה חייבת לפרסם הודעה כלשהי בנוגע לעמדתה בשאלה היהודית, אך הוסיף שלדעתו "הרעיונות הנאציים בגרמניה חדלו מלשגשג".

ארבעה חודשים לפני פרסום הראיון נפגשו בפריז בחשאי מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ, וקנצלר גרמניה המערבית, קונראד אדנאואר, והחלו את התהליך שהביא בסופו לחתימת "הסכם השילומים", בספטמבר 1952.

מחסור בסבון

ב־12 באוגוסט 1951 הודיע שר הבריאות בממשלה היוצאת, חיים משה שפירא, ש"אמנם ממשלה חדשה לא הוקמה עדיין, מאז הבחירות השניות, אך יש לטפל בדחיפות במחסור בסבון, שהפך לסכנה לבריאות הציבור". דבריו באו על רקע החודש השלישי ברצף שבו לא ניתן היה להשיג בישראל סבון שלא באמצעות השוק השחור.

הסיבה למחסור היתה קשורה בעובדה שחומר הגלם המרכזי בתעשיית ייצור הסבון, סודה קאוסטיק, לא יובא מחו"ל כבר זמן מה, ורק כשהחלו היצרנים לאיים בהשבתה מאונס של קווי הייצור - נכנסה הממשלה לפעולה.

בתגובה להודעת שר הבריאות הודיע שר המסחר והתעשייה היוצא, אליעזר קפלן, ש"מטעני סודה קאוסטית עושים כבר את דרכם לנמל חיפה".

תלונות: "טעם רע ללחם"

במדורי ה"קוראים כותבים" בעיתונים החלו להתפרסם מכתבי תלונה שהגיעו מכל רחבי הארץ, בדבר "טעמו הרע של הלחם". העיתון "מעריב" חקר ופרסם באמצע אוגוסט 1951 את ממצאיו: "כידוע, אין לעשות שימוש בקמח לפני תום עשרה ימים לטחינת גרעיני החיטה. אולם, מאחר שלא קיים בארץ מלאי של חיטה, ממהרות המאפיות לאפות לחם ברגע שמגיעה אליהן אספקה מטחנות הקמח, וזאת בכדי שלא ליצור מצוקת לחם. האזרח נמצא בימים אלה בין הפטיש לסדן, בין מחסור בלחם לבין צריכת לחם בטעם רע".

הנעלמים / משחקי שכונה מאז
אבן, נייר ומספריים

או בקיצור: "אבניָרו מספריים". פרוצדורה שנועדה להפיל גורל לקביעת תורות לפני התחלת משחק כלשהו, כשאגרוף סגור סימן אבן, יד פרושה סימנה נייר ושתי אצבעות - מספריים. המשתתפים היו מניחים יד קפוצה מאחורי עורפם, אומרים יחד "אבניהו מספריים, המנצח בין השניים" - ומושיטים את ידם, כל אחד מסמן את הסימון שלו, בתקווה לגבור על סימונו של האחר: האבן שוברת מספריים, המספריים גוזרים את הנייר, והנייר עוטף את האבן.

הצרכנייה / פריטים שהיו אז
כוס מקפיאה

בימי הקיץ החמים, לפני עידן המזגנים בבתים, הומצאה ה"כוס המקפיאה", שהבטיחה שהמשקה בכוס יישאר קר עד הלגימה האחרונה. היתה זו כוס עבה מפלסטיק עם ידית ודפנות כפולות, שביניהן היו כלואים מים. את הכוס היו מאכסנים בתא ההקפאה של המקרר, שם קפאו המים הלכודים, וכשמשקה כלשהו נמזג לתוך הכוס (בירה, מיץ וכו') שמרו הדפנות הקפואות על קרירותו.

"שקל" לקונגרס הציוני הראשון בישראל

באמצע אוגוסט 1951 התכנס בבנייני האומה בירושלים הקונגרס הציוני ה־23, לראשונה מאז הקמת המדינה. ההשתתפות בקונגרס הותרה לכל מי שרכש בשנה הקודמת את השקל הציוני (בצילום למעלה), שביטא את רצונו החופשי של כל יהודי בעולם להשתתף בקביעת גורלו של עם ישראל. ערך השקל נקבע לפי המטבע המקומי בכל מדינה, והכספים שנאספו מימנו את תפעולו של הקונגרס, וכן את פעילותה השוטפת של ההסתדרות הציונית. לקונגרס הכ"ג, שנמשך שלושה ימים, הגיעו 1,700 נציגים יהודים מכל רחבי העולם.

מודעות שהיו

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org