הנס נול נולד ב־13 ביולי 1954, ארבעה ימים לפני אנגלה קאסנר. הנס נולד למשפחה קומוניסטית ממוצא יהודי במזרח ברלין. אנגלה, בתו של כומר אוונגליסטי, עברה עם משפחתה כשהיתה בת כמה שבועות מהמבורג שבמערב גרמניה לכפר קיצו, ומשם לעיר טמפלין שבמזרח גרמניה - כיוון הגירה מאוד לא אופייני לתקופה, שבה אנשים העדיפו לברוח למערב.
הנס ואנגלה גדלו בגרמניה הקומוניסטית. הוא לא ידע דבר על יהדותו, עד בגרותו. היא ספגה בביתה חינוך נוצרי, למרות שהמשטר לא עודד זאת. אביו של הנס, דיטר נול, היה סופר ידוע וחבר בכיר במוסדות המשטר. גם אביה של אנגלה היה מקורב למשטר הקומוניסטי, אבל החל לפתח גישה ביקורתית כלפיו לאחר דיכוי "האביב של פראג" ב־1968.
בניגוד לאביו, הפך הנס בגיל צעיר למתנגד פעיל למשטר: הוא סירב להתגייס לצבא, ונכלא בשל כך. הרשויות סירבו לפרסם את הסיפורים הראשונים שכתב, והוא נאלץ להבריחם למערב; ב־1983 ויתר על אזרחותו המזרח־גרמנית, ביחד עם אשתו וילדיו, והמשפחה עברה למערב ברלין.
אנגלה קאסנר מעולם לא התנגדה באופן פעיל למשטר הקומוניסטי, והיתה חברה מגויסת בתנועת הנוער שלו. לעדותה, היא הצליחה אומנם לחמוק מגיוס ל"שטאזי", משטרת החרש האימתנית, אך לאחר נישואיה ולימודיה עשתה קריירה אקדמית בתחום הפיזיקה במוסדות המשטר. רק לאחר נפילת חומת ברלין, ב־1989, כשכבר היתה נשואה לאולריך מרקל, החלה להתעניין בפוליטיקה והצטרפה לשורות המפלגה השמרנית הנוצרית־דמוקרטית. ב־1991 הפכה לשרה הצעירה ביותר בתולדות גרמניה, כשצורפה לשורות הממשלה הראשונה של גרמניה המאוחדת, כשרה לענייני נשים ונוער.
בתקופה הסוערת הזו בתולדות גרמניה, כבר היה הנס נול בתהליך של חיזוק הקשר ליהדות. הוא שינה את שמו לחיים, וב־1995 עלה עם אשתו לישראל, בעקבות שני ילדיהם. הם התיישבו בנגב, שם המשיך נול לכתוב כסופר ועיתונאי והחל להרצות באוניברסיטת בן־גוריון. אנגלה מרקל המשיכה לטפס בהיררכיית ההנהגה של המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, וב־2005 היתה האישה הראשונה שנבחרת לתפקיד קנצלר גרמניה. בעוד חודשים ספורים היא תְפנה את לשכת הקנצלר, לאחר 16 שנים בתפקיד - תקופה שבמהלכה שינתה מאוד את פניה של גרמניה.
מעמד של כוכבת על
נדמה שרק אתמול עוד נהנתה אנגלה מרקל ממעמד של כוכבת על בשמי הפוליטיקה העולמית. היא הופיעה במשך שנים בראש טבלת הנשים החזקות והמשפיעות ביותר בעולם, ונהנתה משיאי פופולריות חסרי תקדים בארצה. כינו אותה "מיס אירופה", בגלל היד הרמה שבה ניהלה את ענייני האיחוד האירופי; השוו אותה לאמא תרזה, לאחר שפתחה את גבולות גרמניה בפני מאות אלפי פליטים ב־2015 - שנה שבה נבחרה לאשת השנה של המגזין "טיים".
גם מחוץ לגרמניה אהבו אותה מאוד. הנשיא אובאמה העניק לה את "מדליית החירות הנשיאותית"; גם בעיני הישראלים היא נתפסה, לפי סקרים שונים, כמנהיגה הזרה האהודה ביותר (עד לעלייתו של דונלד טראמפ). היא זכתה כמעט בכל עיטור כבוד אפשרי מארגונים יהודיים, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטאות תל אביב וחיפה העניקו לה תואר דוקטור לשם כבוד; שמעון פרס ז"ל העניק לה את "עיטור נשיא מדינת ישראל".
אבל מרקל מסיימת את תקופת כהונתה הארוכה ורצופת המשברים (רק הקנצלר השמרני הקודם, הלמוט קוהל, כיהן ארבע כהונות רצופות) כדמות שנויה במחלוקת, ומול ביקורת גוברת. מתנגדיה ויריביה המתרבים מאשימים אותה שהרסה את מפלגתה, שנותרה ללא כל אידיאולוגיה, בכך שהציפה את גרמניה במהגרים לא חוקיים ובכך שפילגה את אירופה.
מרקל החלה לאבד מכוחה חודשים ספורים לאחר פתיחת הגבולות. האלימות, הפשע, האנטישמיות, המיזוגניה והטרור, שחלק מהפליטים הביאו איתם, שינו את יחסם של גרמנים רבים למרקל.
בסביבתה אמרו כי היא שקלה לפרוש מהחיים הפוליטיים כבר לקראת הבחירות הקודמות ב־2017, אבל בעקבות ניצחונו של טראמפ בארה"ב שינתה את דעתה, כדי "לשמור על הדמוקרטיוּת הליברלית המערבית" מפני "הפופוליזם הלאומני" של הנשיא האמריקני החדש.
מרקל רשמה ב־2017 את התוצאה הגרועה ביותר לשמרנים בגרמניה (32.9 אחוז). מפלגת הימין הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה", ששמה לה למטרה "לצוד את מרקל ולאשפז אותה", הפכה בִן לילה למפלגה השלישית בגודלה בבונדסטאג. סדרת תבוסות אלקטורליות נוספות שנחלה המפלגה הנוצרית־דמוקרטית בבחירות האזוריות, גרמה למרקל להודיע בסתיו 2018, חודשים ספורים לאחר שהחלה את תקופת כהונתה הרביעית, כי לא תתמודד שוב על משרת הקנצלר ותפרוש מהנהגת מפלגתה. מחליפתה, שרת ההגנה הנוכחית, אנגרט קראמפ־קארנבאוור, שנחשבה כממשיכת דרכה של מרקל, נאלצה גם היא לפרוש בסוף 2020 בשל ביקורת חריפה על התנהלותה האנמית.
היורש הנוכחי, ראש ממשלת מדינת המחוז נורדריין־וסטפליה, ארמין לאשט, נחשב גם הוא כגרסת המשך למרקל, ומתקשה לחזק את מעמדה של המפלגה בעיני הבוחרים: חודשיים וחצי לפני הבחירות, מגרדת המפלגה את רף ה־30 אחוז מלמטה. מרקל הפכה למעמסה כבדה על כתפי יורשיה, גם בשל סדרת המחדלים הנוראה במגיפת הקורונה; כ־92 אלף איש נפטרו מהנגיף, ורק 37 אחוזים מהאוכלוסייה כבר קיבלו שני חיסונים, למרות ש"ביונטק", שהיתה שותפה עם פייזר בפיתוח החיסון הראשון שאושר לשימוש במערב, היא חברה גרמנית.
"נרדמו בשמירה"
הנס חיים נול הפך לאחד ממבקריה הקולניים ביותר של אנגלה מרקל. אנחנו נפגשים בעיר במברג שבמדינת המחוז הדרומית בוואריה, במהלך סיור הרצאות שלו. נול הרצה באירוע של "אלטרנטיבה לגרמניה" בבונדסטאג, על מצבם הקשה של היהודים בגרמניה לנוכח האנטישמיות הגואה, וגם בכנס השנתי של קבוצת היהודים ב"אלטרנטיבה". השב"כ הגרמני חושד כי מדובר ב"מפלגת ימין קיצוני הפועלת נגד הסדר הדמוקרטי במדינה".
במרחק כמה עשרות קילומטרים מבמברג, במרכז העיר וירצבורג, ביצע שלושה ימים לפני כן מהגר צעיר מסומליה פיגוע סכינאות, שבמהלכו שחט שלוש נשים ופצע שבעה אנשים נוספים, בעיקר נשים.
רוב כלי התקשורת הגרמניים עשו כמיטב יכולתם להימנע מלהתייחס לטבח כאל פיגוע אסלאמיסטי, כשם שהם משתיקים דיווחים על מעשי אלימות ופשע כמעט יומיומיים של מהגרים מוסלמים. מרקל עצמה לא הגיבה על הטבח.
"אין לך בעיה עם 'אלטרנטיבה לגרמניה'?" אני שואל את נול. "יש לי בעיה איתה, וגם עם שאר המפלגות הגרמניות", הוא משיב ללא היסוס. "אבל אני נענה בחיוב לכל מי שמזמין אותי לדבר, כי חובה לדבר בפני חברי פרלמנט גרמנים על האיומים על החיים היהודיים בגרמניה כיום.
הנוצרים־דמוקרטים לא מזמינים אותי כי אני מבקר את מרקל. הסוציאל־דמוקרטים מחרימים אותי כי אני מבקר את מדיניות החוץ הגרמנית. מפלגת השמאל הקיצוני, הקומוניסטית לשעבר, לא מזמינים אותי כי בעיניהם אני בוגד שעזב את המדינה הקומוניסטית.
"'אלטרנטיבה' היא מפלגה שנבחרה באופן דמוקרטי ויושבת בבונדסטאג. המפלגה הזו כמעט חייבת את קיומה למרקל. מרקל חיסלה כל מה שהיה יותר שמרני ממנה בשורות הנוצרים־דמוקרטים - כלומר, את רוב האנשים שם. כל הכוחות השמרניים־בורגניים נודו, ונותר רק הקו הפוליטי שלה, שכלל לא ניתן להגדיר אותו בשום דבר מעבר לאופורטוניזם ודבקות בשלטון. כך היא יצרה צורך באלטרנטיבה שמרנית אצל שמרנים בעלי ערכים בורגניים ונוצריים, שרוצים לדבוק בערכי המשפחה".
מה קרה לגרמניה בשנים של מרקל כקנצלרית?
"היא הפכה לענייה הרבה יותר ולחסרת תקווה. כשמרקל נכנסה לתפקידה ב־2005, גרמניה היתה מלאת תקווה. ב־2006 חזרתי לראשונה לגרמניה, לאחר עשר שנות היעדרות, שבמהלכן כלל לא עזבתי את ישראל. הוזמנתי לקונגרס סופרים בברלין, והעיר מאוד הרשימה אותי. היתה אווירה טובה ורגועה, עם תנופת בנייה. זו היתה עיר מאוד מזמינה. יכולתי להסתובב בכיפה ברחובות ללא חשש.
"מאז אני חוזר לגרמניה לפחות פעם בשנה ורואה את תהליך הקריסה ההדרגתי. תחילה של ברלין, שהוגדרה לאחרונה על ידי ה'ניו יורק טיימס' כעיר 'כושלת ולא רלוונטית', ואחר כך של גרמניה כולה. האדמיניסטרציה של העיר לא מתפקדת. בנמל התעופה לשעבר, שונפלד, גנבו לי את המסמכים האישיים, והייתי צריך לדאוג להנפקת מסמכים חדשים. בישראל זה לוקח יומיים, בגרמניה חודשים. מרקל והממשלות שלה נרדמו בשמירה ולא הצעידו את גרמניה קדימה במסלול של הדיגיטציה - בין היתר, בגלל הפחדים הגרמניים המוגזמים משמירת הנתונים האישיים. האדמיניסטרציה הגרמנית כאוטית לחלוטין.
"מרקל פספסה לחלוטין את ההזדמנות לחבר את גרמניה למהפכת ההיי־טק. גם אנשי הכלכלה מודים בכך היום. ארה"ב, ישראל, סינגפור וסין נמצאות שנות אור לפני גרמניה, שנותרה תקועה בשנות ה־90. לא יהיה אפשר לתקן את זה כל כך מהר. גרמניה צריכה לייבא הרבה טכנולוגיות מחוץ לגבולותיה.
"התקווה נעלמה. אנשים כאן לא מצפים להתפתחויות טובות. כולם יודעים שהכלכלה הגרמנית אחרי הקורונה תיקלע לקיפאון, במקרה הטוב. קרוב לוודאי שהיא תידרדר. תראה את תעשיית המכוניות הגרמנית. היא התמחתה במכוניות פאר, שהביקוש להן מצטמצם כיום ברחבי העולם. כולם מחפשים מכוניות קטנות, שפועלות על אנרגיות חלופיות. כל תעשיית הרכב הגרמנית, שהיתה בעבר מקור תקווה וגאווה והביאה הרבה כסף למדינה, הולכת ומצטמצמת. המכירות של מכוניות לסין קרסו עוד לפני הקורונה.
"גרמניה חיה מיצוא. זו טעות גדולה לבסס את הכלכלה על יצוא. הממשלה היתה צריכה לפתח שווקים מקומיים. אנשים מבינים שהכלכלה הגרמנית מידרדרת, והתקוות הגדולות שתלו בתחילת תקופת כהונתה של מרקל פגו.
"היא גם ביצעה שורה של טעויות גדולות. למשל, הכנסת הזרים לשטחי גרמניה החל מ־2015, בלי פיקוח על מספרם: איש לא יודע כמה פליטים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה באו לגרמניה. יש הערכות שמדברות על מאות אלפי מהגרים שחיים בגרמניה ללא רישום, והרשויות לא עושות דבר בעניין. אנשים יודעים שאפשר לחיות בגרמניה לא רישום. מרקל יצרה בעיה גדולה עם המשפט 'אנחנו נעמוד בזה', שאמרה בעיצומו של משבר הפליטים.
"לגרמניה לא היו המערכות הנדרשות לעמוד במשימה הזאת. קח לדוגמה את הלשכה המחוזית לקליטת פליטים בברלין, שאני מכיר אישית, כי שם הייתי צריך לקבל אישור למעמד הפליט הפוליטי שלי לאחר שעזבתי את מזרח גרמניה. זה היה משרד קטן, שכלל לא היה יכול לעמוד במספרים של משבר הפליטים. העובדים שם חילקו אשרות שהייה לכל אחד, בלי לוודא אם מדובר בפליט אמיתי או בטרוריסט. עשרת אלפים איש נכנסו מדי יום, ובהם טיפוסים מהמסוכנים ביותר. רואים את התוצאות של המדיניות הזאת בכל יום".
"מצב של איום תמידי"
חיים נול מקפיד שלא להסיר את הכיפה מעל ראשו. עניין של עיקרון. הוא לא מתרשם מההמלצה של האחראי למאבק באנטישמיות מטעם הממשלה שיהודים לא יסתובבו בחוצות הערים עם כיפות לראשיהם, בשל התקיפות הגוברות מצידם של צעירים ערבים ומוסלמים.
"מרקל גרמה נזק גדול לקהילה היהודית בגרמניה, שלא לומר הרס מוחלט שלה", תוקף נול. "מתחילת שנות ה־90 ועד 2005 הגיעו לגרמניה מבריה"מ לשעבר 200 אלף יהודים. הם יכלו לבחור בין עלייה לישראל לבין הגירה לגרמניה, ובחרו מרצונם בגרמניה. זו היתה הבעת אמון גדולה ביותר.
"המדינה הגרמנית נתנה ליהודים ולקהילות היהודיות הרבה כסף. נוסדו הרבה קהילות חדשות. נדהמתי לגלות בביקוריי שקמו קהילות יהודיות במקומות שלא נותרו בהם יהודים אחרי מלחמת העולם השנייה.
"מרקל הרסה הכל ביום אחד, כשהכניסה לגרמניה מאות אלפים מהאויבים הגרועים ביותר של היהודים. קרוב לוודאי שהיא קיבלה את ההחלטה בלי לחשוב כלל על היהודים, אבל עבורם נוצר מצב של איום תמידי. הם לא יכולים להתנהג באופן רגיל בחיי היומיום. יהודים מותקפים גופנית ומילולית. בבתי הספר בגרמניה שולטת מציאות נוראה, המילה 'יהודי' הפכה לקללה הנפוצה ביותר, בגלל הצעירים הערבים והטורקים שעברו תהליך של הקצנה, מבלי שאיש ישים לב לכך.
"בתי הספר היהודיים הפכו למבצרים, והתלמידים מלווים לבתיהם על ידי מאבטחים. יהודים הפכו לאסירים בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים שלהם. אלה חיים נוראיים, והצעירים לא מעוניינים בחיים כאלו. רבים עוזבים למדינות אחרות או נוטשים את הקהילות. לא בהיקפים דומים לצרפת, אבל אם המצב הנוכחי יימשך, גם זה יקרה".
פתיחת הגבולות לפליטים לא היתה החלטה מושכלת של מרקל?
"מרקל לא מבינה דבר באסלאם. היא והשרים שלה מקבלים ייעוץ מפרופסורים גרמנים, שמקבלים כסף על השקרים שלהם בנוגע למזרח התיכון ולאסלאם. היו ניסיונות להסביר לה במה מדובר, אבל היא לא היתה מוכנה להקשיב. כשנותנים למאות אלפים ממדינות האסלאם להיכנס לגרמניה, חייבים להכיר את הבסיס הדתי שלהם. האם מישהו בממשלה הגרמנית קרא את הקוראן ויודע מה כתוב בו?
"מרקל חשבה שמדובר באנשים נחמדים, כמו הפולנים או זרים אחרים. היא רצתה שגרמניה תיראה כמתנגדת לשנאת זרים. אבל המחאה נגד ההגירה ההמונית לא נבעה משנאת זרים, אלא מההבנה שמדובר באנשים עם מנטליות וערכים שונים לחלוטין, שמתייחסים לנשים כאל אנשים מסוג ב' ושונאים יהודים ונוצרים".
"היא לא דמוקרטית"
נול מדגיש שבמהלך הטיפוס המהיר של מרקל לצמרת מפלגתה, היא לא חוותה ריבים על עמדות ושיח אינטלקטואלי פתוח. "היא הפנימה כבר במזרח גרמניה שהיא לא צריכה לומר משהו שיכול לזעזע אנשים. עבור ישראלים, דבר כזה לא יעלה על הדעת. זה חוסר יכולת להתמודד עם מחלוקת אינטלקטואלית. מכאן ההתבטאויות החוזרות ונשנות שלה על 'פתרונות שאין להם אלטרנטיבה'. הניסוח הזה התאים לה, והיא ביססה את השלטון שלה על התפיסה הזאת.
"אנשים ביקורתיים נדחקים הצידה מחוץ לשיח הכללי. אני חווה את זה בעצמי, בגלל הביקורת שלי על המתרחש בגרמניה. לי זה פחות מפריע, כי אני ישראלי. אבל לאלה שחיים פה סותמים את הפה, ודוחפים אותם לפינת הימין הקיצוני.
"ברור שיש נטייה גרמנית לסדר, מרקל לא יצרה את המצב הזה. רוב הגרמנים משתפים פעולה עם הנעשה בגרמניה, כי הם לא יכולים לסבול דמוקרטיה אמיתית, בועטת ופלורליסטית. מרקל עצמה לא מכירה דמוקרטיה כזו. היא לא דמוקרטית בהווייתה, היא מעולם לא למדה מהי דמוקרטיה.
"היא גדלה במזרח גרמניה, במערכת סגורה, היתה בעלת תפקיד בתנועת הנוער של מזרח גרמניה, ועשתה אחר כך קריירה על בסיס התפקיד הזה. לאחר מכן היא נשאבה לתוך מנגנון מפלגתי סגור של הנוצרים־דמוקרטים ממערב גרמניה. היא הודתה בראיונות שלא ממש היה חשוב לה לאיזו מפלגה היא תגיע. נראה שהיא לא יכולה לחיות מחוץ למנגנון. יש אנשים כאלו.
"הסוציאל־דמוקרטים לא מצאו חן בעיניה, אז היא הלכה לנוצרים־דמוקרטים, ושם התקדמה מהר בגלל יכולותיה המצוינות להסתדר עם אנשים, ליצור קשרים ורשתות וגם לאכזב אנשים, לחסל אנשים ולטוות אינטריגות. כל אלה הביאו אותה מהר לפסגת המפלגה. היא התחנפה לקוהל, קנצלר האחדות, שקידם אותה.
"אני ראיתי במו עיניי איך היא מפעילה את היכולות שלה מול שמעון פרס, בעת הביקור שלה בקבר בן־גוריון בשדה בוקר, ב־2008. גרתי אז בשדה בוקר וחשבתי שזו הזדמנות לראות אותה. היא באה במכונית עם פרס. אחר כך הוא הראה לה את המדבר מהרחבה שלפני הקבר, והיא עמדה עם פנים של תלמידה צעירה שצמאה ללמוד.
"ראיתי איך היא קולטת מהר מאוד מה אופיים של אנשים ואיך צריך להתנהג איתם. היא פסיכולוגית מיומנת מאוד, מבינה אנשים היטב ומנצלת זאת. יש לה אינסטינקט חד להעברת אנשים לצידה.
"עם זאת, היא לא עומדת בהבטחותיה. היא אכזבה הרבה מאוד אנשים, גם כאלה שעבדו איתה. היא הבטיחה ליהודים שגרמניה תהיה עבורם מולדת בטוחה, והפרה את ההבטחה הזו".
מצד שני, היא הגדירה את זכות קיומה של ישראל וביטחונה כחלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה.
"אני לא מבין את המשמעות של האמירה הזו. היא אישה אינטליגנטית ואופורטוניסטית, שזיהתה אילו אפשרויות ישראל יכולה להציע לגרמניה. היא גם הבינה שבישראל יש הרבה צעירים שלא מוצאים את מקומם, ובגלל הצמיחה הדמוגרפית רבים מהם לא מוצאים עבודה הולמת - ולכן אפשרה לצעירים ישראלים לקבל אשרות שהייה בגרמניה בקלות, כך שיוכלו לעבוד שם. היא גרמה לכך שאלפי ישראלים צעירים יבואו לגרמניה.
"היא גם הקלה על צאצאים של יהודים גרמנים לקבל אזרחות גרמנית. הם יכולים ללמוד בגרמניה בחינם. זה היה מהלך מחוכם מאוד. כך היא גם הפחיתה את המתיחות ביחסי היומיום בין גרמניה לישראל.
"אבל לאט־לאט היא זנחה את הגישה הפרו־ישראלית והפרו־יהודית שלה. אני לא רוצה להשתמש במילה החזקה 'בגידה', אבל הפרו־ישראליוּת הפסיקה למלא תפקיד במהלכים שלה".
למה?
"היה ללא ספק לחץ של המערכת הגרמנית, שמעולם לא אהדה במיוחד את ישראל. אנשי משרד החוץ בברלין הם ברובם אנטי־ישראלים. הם תקועים עם המחשבות המדיניות של שנות ה־80 וה־90, כמו פתרון שתי המדינות.
"מרקל שתקה מול ההפגנות האנטי־ישראליות בגרמניה בעימות האחרון עם חמאס. היא היתה צריכה לומר משהו, כי היא גרמה לכך שהאנשים הללו יצעדו ליד בתי הכנסת ויצעקו קריאות אנטישמיות.
"אף אחד לא נענש על זה. המשטרה טוענת שהיא לא יכולה למצוא את האחראים, למרות שבכל מקום יש מצלמות. אם מרקל היתה אומרת 'אני רוצה שמערכת המשפט הגרמנית תמצה את הדין עם האנשים שקוראים לרצח יהודים', זה היה קורה. אבל היא שתקה. זו היתה בגידה אמיתית".
"בעיות מכל עבר"
ורה לנגספלד הכירה אישית את אנגלה מרקל. היא נולדה ב־1952 במזרח גרמניה, ובתחילת שנות ה־80 היתה מעורבת בפעילות אופוזיציונרית למשטר הקומוניסטי. המשטר אסר עליה לקבל עבודה במסגרת המדינה, ובתחילת המחאה העממית, שהביאה בסופו של דבר לנפילת המשטר, היא נעצרה ונידונה לחצי שנת מאסר. עורך דינה, שהיה סוכן שטאזי, הצליח להמיר את העונש בגירוש למערב. לנגספלד חזרה למזרח גרמניה מייד לאחר נפילת חומת ברלין, ונבחרה כצירה עצמאית לפרלמנט הדמוקרטי הראשון (והאחרון) של מזרח גרמניה.
עם פתיחת ארכיוני השטאזי התברר שעשרות סוכנים חשאיים, בכלל זה בעלה, עקבו אחר ורה ודיווחו על מעשיה. עם האיחוד מחדש, הצטרפה לנגספלד למפלגת "הירוקים" ונבחרה מטעמה כחברת בונדסטאג.
ב־1996, מחשש שהירוקים יקימו קואליציה משותפת עם המפלגה הקומוניסטית לשעבר, ערקה לנגספלד לשורות הנוצרים־דמוקרטים השמרנים, ראתה את העלייה המטאורית של מרקל והיתה אחת מתומכותיה. לנגספלד לא נבחרה לבונדסטאג ב־2005, שנת מינויה של מרקל לקנצלרית, ומאז נפרדו דרכיהן של השתיים. כיום משתייכת לנגספלד לאגף השמרני ביותר במפלגה, ואינה מסתירה כלל את ביקורתה על מרקל.
"מרקל קיבלה לידיה כלכלה מתפקדת, חזקה וטובה, ולאחר 16 שנה היא משאירה אחריה מדינה שזקוקה בדחיפות להבראה ולשיקום", אומרת לנגספלד ל"שישבת". "כל מי שיבוא אחריה יצטרך להתגבר על קשיים רבים. הבעיות הללו ניכרות מכל עבר. זה עתה הרגשנו שוב את ההשלכות של ההגירה ההמונית; הרוצח בווירצבורג היה מהגר משנת 2015. האפשרות להיכנס לגרמניה בלי מסמכים או במסמכים מזויפים קיימת עד היום.
"הכלכלה הגרמנית סובלת מהמהפך בשוק האנרגיה, שעליו הכריזה מרקל כשהחליטה לסגור את הכורים הגרעיניים, בעקבות האסון הגרעיני בפוקושימה שביפן, במארס 2011. מחירי החשמל בגרמניה הם היום מהגבוהים בעולם, אם לא הגבוהים בעולם. מעבר לכך, אין עוד ביטחון באשר לאספקת חשמל קבועה. יש צורך תמידי לקנות חשמל מגורמים חיצוניים, וזה יוצר תלות. במקביל לסגירת הכורים, הממשלה של מרקל חייבה לפעול לייצור אנרגיות חלופיות, שאינן יכולות לספק חשמל באופן סדיר וקבוע. במדינה מתועשת מאוד כמו גרמניה זה קושי גדול.
"וכעת, הכישלון המפלצתי במשבר הקורונה. מתחילת המשבר ועד היום, מרקל הגיבה לא נכון למגיפה. כל טעות אפשרית נעשתה. בהתחלה הממשלה הגיבה למגיפה באדישות ואמרה שלא צריך לנהוג בהיסטריה ושאין צורך במסיכות. ואז, בבת אחת, היא חייבה מסיכות, רק שהן לא היו בנמצא.
"הממשלה עודדה ספקים פרטיים לייבא כמויות עצומות של מסיכות מסין והבטיחה לממן את הרכישה, אבל לא העבירה לספקים את הכסף, סך של כ־600 מיליון יורו, וכעת הם מאיימים בתביעה. מסיכות נרכשו במחירים אסטרונומיים, גם כאלו שלא היו תקינות ושהיה צריך להשמידן. חברי בונדסטאג התעשרו באופן לא חוקי מקידום האינטרסים של יצרניות המסיכות. היום יושבת הממשלה על הרים של מסיכות.
"הממשלה גם נכשלה בהגנה על קבוצות בסיכון. היה ברור שהמחלה הזו מסוכנת לאנשים מבוגרים שנמצאים בבתי אבות וסיעוד, אבל לא היתה שום אסטרטגיה להגן על המוסדות הללו. עד היום אין אסטרטגיה לבתי הספר, שם יש כאוס מוחלט.
"גם מערכת החיסונים היתה כישלון. היום כל האזרחים כבר היו צריכים להיות מחוסנים, אבל אנחנו מאוד רחוקים מזה. אני שייכת לקבוצת סיכון. אני גרה בברלין, ועד היום לא קיבלתי הזמנה לחיסון.
"המדינה העבירה כספי סיוע לאנשים שלא העסיקו אחרים ולא היו להם הוצאות הפעלה. כסף רב נשרף כך. וכשהממשלה החלה לגבש מדיניות של בדיקות קורונה המוניות, הועברו תשלומי ענק למרכזי בדיקות, שהמציאו נתונים על בדיקות שמעולם לא בוצעו.
"אף אחת מהתוכניות הממשלתיות בתקופת הקורונה לא הצליחה. זה מחדל אחד גדול. אין כאן יותר דמוקרטיה ומדינת חוק. מה שחווינו בשנים האחרונות הוא ערעור של תפיסת מדינת החוק. לדוגמה, באמצעות ההחלטות על אמצעי החירום למאבק בקורונה - ההגבלות, הסגרים, עוצר לילי, מניעת הפגנות. לכן לא היה אפשר להגיש תביעה נגד הגבלות הקורונה. זה דומה למה שהיה נהוג במזרח גרמניה, כשהיתה קיימת: אי אפשר להתנגד להחלטות ממשלה באמצעות מערכת המשפט".
"היא לא חיזקה, היא הרסה"
איך את מסבירה את השינוי הפוליטי של מרקל - מאישה שהחזיקה בעמדות שמרניות וליברליות, לקנצלרית שיישמה מדיניות שמאל מובהקת?
"אני לא בטוחה שהיא עברה שינוי, כי אני לא בטוחה שיש לה עמדות כלשהן. כמי שמכירה אותה אישית מאז ינואר 1990, יש לה אמונה מלאה בדבר אחד: לעשות את מה שלדעתה רצוי ברגע נתון.
"למשך זמן מה האמנתי שהיא אשת רפורמות. זה היה בתקופת הרפורמות שהנהיגה ממשלת השמאל בראשות גרהרד שרדר, לפני מינויה לקנצלרית. הממשלה ההיא הצליחה להעביר את גרמניה מהכלכלה החולה של אירופה למדינה יעילה מחדש. מרקל תמכה אז ברפורמת מסים גדולה, רפורמת בריאות, רפורמת גמלאות. חשבתי שהיא מתכוונת לכך ברצינות. נחשבתי אז לאחת התומכות שלה.
"אבל ברגע שהיא הפכה לקנצלרית, היא שינתה לחלוטין את עמדותיה ולא ניסתה ליישם בדרך כלשהי את מה שהבטיחה כראש האופוזיציה. היא ויתרה על הכל ויישמה מדיניות סוציאל־דמוקרטית טהורה (שלוש מארבע ממשלותיה של מרקל היו 'קואליציות גדולות' בין השמרנים לסוציאל־דמוקרטים; א"ב). הסוציאל־דמוקרטים לא אהבו שהיא גנבה להם את המדיניות, והצביעו בייאוש על העובדה שכל הישגי הממשלות שבהן הם היו חברים הם רעיונות סוציאל־דמוקרטיים.
"היא פועלת לחלוטין על בסיס אופורטוניזם, ואולי אפילו יותר מזה: כ־16 שנים חלפו, והיא הקצינה את עמדותיה. אם יש לה עמדות כלשהן, הן עמדות שמאל קיצוני. למשל, פתיחת הגבולות ב־2015 היתה דרישה ישנה של 'הירוקים' הרדיקלים, שכבר בתחילת שנות ה־90 דרשו לפתוח את הגבולות להגירה המונית. כשהם ישבו בממשלה עם הסוציאל־דמוקרטים, תחת שרדר, הם לא העזו ליישם זאת, כי זה נראה בעיניהם לא מציאותי. מרקל, מנגד, עשתה זאת, והגבולות פתוחים עד היום.
"הממשלה האדומה־ירוקה של שרדר החליטה על סגירה הדרגתית ואיטית של כורי הגרעין בגרמניה. מרקל באה והחליטה על סגירה מהירה של הכורים ועל היפרדות מהפחם כמקור אנרגיה. זו דרישה 'ירוקה' טהורה, שהירוקים לא היו יכולים ליישם לעולם בכוחות עצמם".
לדעתך, מרקל חיסלה את המפלגה שלה ואת השמרנות בגרמניה?
"לאחר נפילת החומה, היא הלכה לחפש מפלגה שהיא תוכל להתחבר אליה. תחילה היתה אצל הסוציאל־דמוקרטים, אבל הבינה שלא תגיע שם רחוק. היא המשיכה לחפש והגיעה למפלגת 'המהפך הדמוקרטי', שלקחה אותה כדוברת. עם חלק מהמפלגה הזו היא הצטרפה לקואליציה, שהתמודדה בראשות הנוצרים־דמוקרטים בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במזרח גרמניה. וכך היא הגיעה למפלגה הנוצרית־דמוקרטית.
"היא מעולם לא הגישה בקשה להתקבל כחברה במפלגה. פשוט צירפו אותה. יש התבטאויות מתועדות שלה, שלפיהן אין לה בכלל קשר לנוצרים־דמוקרטים. היא השתמשה בנוצרים־דמוקרטים כאמצעי לקידום האמביציות הפוליטיות שלה, ואפילו לא מנסה להעמיד פנים שאכפת לה מהמפלגה.
"מה שאפיין את הנוצרים־דמוקרטים - מדיניות כלכלית ופיננסית ברורה, עם מדיניות חברתית מאוזנת - נמחק לחלוטין. אנשי הכלכלה לא מוצאים בה את מקומם. גם המצביעים המסורתיים כבר לא מרגישים שם בבית.
"זו טרגדיה גדולה, כי סיפור ההצלחה של מערב גרמניה היה תמיד קשור לנוצרים־דמוקרטים. המפלגה הזו היתה הגרעין של ההצלחה. יידרש עוד זמן רב עד שיהיה אפשר לבנות את המפלגה מחדש. למעט 'אלטרנטיבה לגרמניה', יש בגרמניה רק מפלגות שמאל. ה'אלטרנטיבה' היא מקבץ של כל האנשים שלא מזדהים עם מחנה השמאל־ירוקים".
יש הטוענים שמרקל חיזקה את מעמדה של גרמניה בעולם.
"היא לא חיזקה, היא הרסה. אירופה מפולגת, והתדמית של גרמניה כשותפה אמינה ניזוקה. העובדה שגרמניה לעיתים קרובות מצביעה נגד ישראל באו"ם אינה ראיה למדיניות אמינה. הרי היא הצהירה בכנסת שקיומה של ישראל וביטחונה הם חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה. זו שערורייה בעיניי".
הסקרים צופים עדיין אפשרות של קואליציה פדרלית ראשונה בין השמרנים לירוקים אחרי הבחירות. איך תשפיע על גרמניה ממשלה תקדימית כזו?
"תלוי בהסכם הקואליציוני. במו"מ שמרקל ניהלה, השותף המשני תמיד היה יכול לכפות את עמדותיו על השמרנים וליישם אותן. אבל זה לא חייב להיות כך. יכול להיות מצב שבו השותף הבכיר, בהנחה שאלו יהיו השמרנים, מבהיר את עמדותיו ועומד עליהן.
"אם ארמין לאשט מתכוון ברצינות לתקן את גרמניה, הוא יכול להושיט לירוקים חבל קצר ולתת להם מרחב פעולה מוגבל. מרקל לא עשתה פשרות, אלא יישמה את המדיניות של הצד השני בדרכיה שלה".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו