בשבילו גיבורים עפים: הפצוע מלבנון וטייסי המסוקים שחילצו אותו נפגשים לראשונה

גור נדזבצקי נשמע נבוך כשהוא מספר על מנהג סודי שיש לו ב־15 השנים האחרונות. בכל פעם שלבנון עולה לכותרות, הוא מסתגר בחדר בביתו ופותח בגוגל את תמונת הלוויין של הכפר הלבנוני עייתא א־שעב. בדמיונו הוא שוב לוחם בפלוגת עורב צנחנים, שנשלח עם חבריו באישון לילה כדי לפוצץ מחסני תחמושת של חיזבאללה. מגולל בראשו את תוכנית הניווט שהכין, סורק את המסלול המפרך שנמשך ארבע שעות ובוחן את הבתים הרבים שנוספו בפאתי הכפר.

הפלשבקים אינם מרפים ממנו. הוא זוכר את הרגע שבו פילחו הכדורים את פניו ורגלו, את הזחילה המייסרת לכיוון חבריו, את תחושת המחנק לאחר שהדם הציף את גרונו. שם, למרגלות הכפר, השתנו חייו.

כשהוא במצב אנוש, כפסע מהמוות, חולץ גור מהשטח, באחד ממבצעי החילוץ המסוכנים וההרואיים ביותר. בלי לקבל אישור ממטה חיל האוויר, בלי תכנון מוקדם וכשהם תחת אש כבדה, הגיעו לשטח מסוק הבלק־הוק של סא"ל (היום אל"מ) אבנר בלקנאי ומסוק הקוברה של אל"מ צביקה טסלר. בעת שאבנר ריחף כמטר וחצי מעל לקרקע, עם רוטור זנב פגוע שהוציא אותו מאיזון, המטיר צביקה מכת אש על אנשי חיזבאללה, עד שגור הועלה למסוק הפינוי. לאחר המלחמה קיבל אבנר את עיטור המופת, וצביקה את צל"ש הרמטכ"ל.

זו הפעם הראשונה שהם נפגשים מאז, ביוזמת "שישבת". שניות לאחר לחיצת היד הרשמית והמאופקת, הם מתחבקים בהתרגשות. "לראות אותך ככה, איש משפחה שהתגבר על המגבלות, זה מחזק את התחושה שעשינו את הדבר הנכון", אומר אבנר לגור, "שני מסוקים בלבד, באור יום, בלי סיוע של מזל"טים ועם טילים באוויר - הייתי עושה את זה בשבילך גם היום".

"זה היה מקרה קלאסי של טר"ש או צל"ש", ממשיך צביקה, "לטוס לתוך שטח אויב בלי לשאול אף אחד זה לא מקובל. אבל חשוב גם לחנך טייסים ולוחמים לקחת יוזמה ולהגדיל ראש".

קולו של גור רועד. "כל יום אני מסתכל על הילדים שלי ויודע שלולא אבנר וצביקה, הם לא היו באים לעולם. הם העניקו לי עוד הזדמנות, ואני כל כך מקווה שאני מנצל אותה נכון".

• • •

גור (36) נולד במוסקבה ועלה לארץ בגיל 5 עם הוריו, שהתגרשו זמן קצר אחרי כן. אביו הוא המלחין הישראלי אבי בנימין נדזבצקי, המנהל המוזיקלי של תיאטרון גשר, הנשוי לשחקנית יבגניה דודינה. אמו היא האמנית אידה מיכאלי.

בקיץ 2006 היה גור לקראת סוף שנתו השלישית כלוחם בצנחנים, ושימש נווט חוד - זה שצועד בראש הכוח ומוביל אחריו את הלוחמים. הוא תכנן להישאר בקבע ואולי אף לצאת לקורס קצינים.

צביקה (57) היה אז אלוף משנה בחיל האוויר, ראש מבק"א (מפקדת בקרת איכות, החוקרת בין היתר תאונות אוויריות). פעם בשבוע הגיע לטיסות בטייסת הקוברות 160 בפלמחים. אבנר (55) היה סגן אלוף, שסיים פיקוד על טייסת בלק־הוק בחצרים ויצא ללימודי תואר שני בדיפלומטיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב. גם הוא בא אחת לשבוע לאימונים בטייסת שלו.

שניהם גויסו למבצע האווירי מייד עם תחילתו. הטייסת של צביקה התמקמה במנחת הבונים, והוא עשה לסירוגין יום בגיחות ללבנון ויום בקריה בתל אביב, "כך שחוויתי את שני העולמות - גם השטח וגם המטה". אבנר הוקפץ מהלימודים כשהתחיל המבצע, ולמחרת נשלח למנחת הבונים כמפקד פריסה (כוח של ארבעה מסוקי בלק־הוק שנמצאים באוויר למקרה שנדרש פינוי פצועים).

גור היה עדיין בפעילות שוטפת באיו"ש. "כשהחלו להפגיז בלבנון, מפקדי היחידה הודיעו לנו שיש סבירות לכניסה קרקעית", הוא נזכר, "ב־17 ביולי, יומיים לפני הכניסה, דיברו איתנו על המשימה בעייתא א־שעב, שנמצא קילומטר מגבול ישראל. המטרה היתה לפוצץ מחסני נשק של חיזבאללה כדי לסייע בניקוי השטח לקראת כניסה קרקעית גדולה.

"בליל 19 ביולי חצינו את הגבול באזור מושב שתולה. לוחמי הנדסה פתחו לנו את השערים ונכנסו בערך 100 מטר קדימה כדי לוודא שאין מוקשים. היינו כוח מצומצם של 10 לוחמים, כולל מפקד עורב, ירון שרוני (היום סגן מפקד אוגדה 98; ט"א). החפ"ק התמקם על גבעה ליד הגבול, ובו היו סגן המפקד ולוחמים נוספים.

"כדי להפתיע את אנשי חיזבאללה, לא נכנסנו מדרום. ביחד עם המפקדים תכננתי מסלול עוקף של שלושה קילומטרים, שמגיע אל הכפר מצפון, מעומק לבנון. היה חם, וסחבנו המון ציוד על הגב. הדרך היתה קשה וסלעית, וההליכה היתה איטית. עלינו על ואדיות וירדנו ושוב עלינו. אני הלכתי בראש הכוח, והסתכלתי על כל אבן בחשדנות, מחשש שיש מתחתיה מוקש או מטען. כשהגענו לאזור עם צמחייה גבוהה, נאלצתי לאלתר עיקוף כדי לא לעשות רעש.

"אחרי שעתיים, שבהם עברנו קילומטר וחצי בסך הכל, עצרנו למנוחה של ארבע דקות. חלק מהלוחמים עצמו עיניים, ואני הסתכלתי לשמיים. ראיתי ירי משטח ישראל לכיוון לבנון, והייתי מבסוט.

"המשכנו ללכת. בסביבות 4 בבוקר הייתי בטוח שהגענו ליעד, ופתאום ראיתי תחנה לשאיבת מים, שלא הופיעה בתצלומי האוויר שקיבלנו. אבל אחרי מטרים ספורים ראינו את האורות של הכפר.

"אני ועוד שניים מלוחמי החוד התפרסנו בשטח. ראינו את שלושת המחסנים שהיינו אמורים לפוצץ, בערך 40 מטר לפנינו. מפקד הצוות השגיח עלינו, ושאר הכוח נערך מאחור לחיפוי. הייתי השמאלי ביותר והרגשתי חשוף לירי. התרחקתי קצת מהכוח והסתתרתי מאחורי שיח. בקשר התחילה ספירה לאחור, ואז כולנו שיגרנו בבת אחת את טילי הלאו לעבר המחסנים. הפיצוצים היו מחרישי אוזניים.

"פתאום ראיתי שתי דמויות, כמה מטרים ממני. לרגע היססתי. בתפיסת הלחימה באיו"ש בודקים קודם אם לא מדובר באזרחים. זו היתה טעות.

"הרמתי את הנשק לכיוון שלהם, אבל הם הקדימו אותי והתחילו לירות. הספקתי לצעוק 'נתקלנו!', וזה היה שבריר השנייה שבו אחד הכדורים נכנס לי דרך הפה מצד ימין ויצא החוצה מתחת לאוזן שמאל. אחר כך סיפרו לי הרופאים שהוא חלף שלושה מילימטרים מהמוח.

"הרגשתי כמו אגרוף חזק בפנים. הלסת שלי התרסקה, והכל התמלא בדם. קליע אחר פגע באפוד הקרמי, ועוד אחד נכנס ויצא מירך שמאל.

"עפתי אחורה. שמעתי ירי מכיוון הצוות שלי. התהפכתי על הבטן וזחלתי לכיוון שלהם, כי הייתי בטוח שהמחבלים עומדים לחטוף אותי. אכלתי המון חול בדרך, כי לא יכולתי לסגור את הפה. כל הגוף כאב לי. אחרי 15 מטר מצא אותי הקשר של הצוות. הייתי כמעט מעולף".

• • •

אנחנו נפגשים בביתו של אבנר ביישוב כפר האורנים, שבו הוא מתגורר עם אשתו נוית ושלושת בניהם (בני 26, 20 ו־13). הבן האמצעי משרת כיום במערך ההגנה האווירית. המרפסת משקיפה על ההתנחלות החרדית מודיעין עילית, ולמרגלות הבית מטעי זיתים ושביל כורכר, שמזכירים מעט את הנוף של דרום לבנון.

סימני הפציעה הקשה ניכרים היטב על פניו של גור. ליד אוזנו השמאלית, שבה אינו שומע כלל, יש צלקות גדולות ובולטות. כשהוא מחייך, פיו מתעקל רק לצד ימין. גם עינו השמאלית נפגעה, הוא אינו יכול למצמץ, והראייה בה מידרדרת כל העת.

כשצביקה ואבנר מגוללים את סיפור החילוץ, גור נועץ בהם את עיניו, וגופו נדרך. "הזיכרון שלי מעומעם, למרות שהייתי בהכרה חלקית", הוא מסביר, "ממש חשוב לי לשמוע את כל הפרטים. אל תחסירו דבר".

צביקה: "ביום שבו נכנסתם ללבנון, הייתי מפקד של שתי קוברות, שנתנו לכם סיוע אווירי וחיפו עליכם מלמעלה. המפקדים שלך ביקשו שנתקוף מחסני נשק מצפון לעייתא א־שעב. כשנגמר לנו הדלק, החליפו אותנו שני מסוקי אפאצ'י. חזרנו למנחת, תדלקנו והמראנו שוב כעבור שעתיים. ואז שמעתי בקשר שיש לוחם פצוע קשה, ושהכוח זקוק לסיוע מיידי".

השעה היתה 4:30 לפנות בוקר, 20 ביולי, והאזעקה במנחת הבונים הופעלה. "משל"ט חיל האוויר ביקש שאפנה פצוע ראש ממושב שומרה", מספר אבנר, "כעסתי. לא הבנתי למה פונים אלי כדי לפנות אזרח, כשבעוד כמה שעות מתחילה הכניסה הקרקעית, ואני מצוּות לגזרת מארון א־ראס. עליתי על הבלק־הוק לכיוון שומרה ושמעתי בקשר את צביקה מדבר על פצוע. זה נראה לי עוד יותר מוזר, שמסוק קרב מגויס לעניין הזה.

"פתאום עלה מולי בקשר מישהו ושאל אם אני מסוק הפינוי. רק יותר מאוחר התברר שזה החפ"ק האחורי, שהיה שייך לכוח של גור. שאלתי אותו אם הוא נמצא עם הפצוע, והוא אמר שכן. שאלתי, 'אתה בשומרה?', ופתאום דממה. שאלתי שוב, והוא נתן לי נ"צ. רק אז גיליתי שמדובר בלבנון".

צביקה: "את התדר שנתתי לך קיבלתי מפיקוד צפון. גם אני לא ידעתי שהתקשורת שלנו היא עם חפ"ק ולא עם הלוחמים שליד הפצוע. באותו זמן הייתי מעליהם, ויצרתי חיץ בינם לבין הבתים. יריתי עם התותח של המסוק כדי ליצור רתק ולמנוע מאנשי חיזבאללה להתקרב לגור ולכוח. השמיים התכסו בעננים והיה ערפל נמוך. ירדתי קצת למטה, וירו לעברי טילי אר.פי.ג'י. נאלצתי לזוז קצת דרומה, לשטח ישראל".

בעת שהלוחמים על הקרקע קושרים את גור לאלונקה וממתינים לחילוץ, התלבטו הטייסים כיצד להמשיך. אבנר: "עדיין לא הבנו היכן הם נמצאים, אז ביקשתי בקשר שייתנו לנו את המיקום שלהם ביחס לנקודה מוכרת באזור, הר תלת אבו טאוויל. הם אמרו שהם נמצאים מזרחה משם. התחלתי דיאלוג עם צביקה, כששנינו באוויר, להבין איך מפנים את הפצוע".

זאת היתה פעם ראשונה שנקראת לחלץ מעומק לבנון?

"עשיתי את זה במלחמת לבנון הראשונה ובמבצעים אחרים, אבל לא בצורה הזאת. בדרך כלל הפצועים בקרב מפונים לאחור לתאג"ד, או שלפחות יש ציר בשליטת צה"ל, שדרכו מעבירים אספקה וציוד ובו המסוק יכול לנחות. במקרה הזה לא התקיים אף אחד מהנתונים".

• • •

במטה חיל האוויר סירבו לאשר לצביקה ולאבנר לחצות ללבנון. בדיעבד התברר שלא כולם היו מודעים לפעולה הכירורגית של הצנחנים.

אבנר: "למסוק באוויר אין יותר מדי זמן לברברת. ביקשתי אישור מהיר מהבור בקריה, וצביקה פנה לחיל האוויר בפיקוד צפון, שזה לא עזר. צביקה אמר לי בקשר: 'אתה מבין שיש שם פצוע ואנחנו צריכים להיכנס עכשיו?' עניתי לו שכן. השעה היתה אחרי 5 והאור התחיל לעלות ממזרח".

צביקה: "שני מסוקי קוברה ובלק־הוק עושים מעגלים באוויר, בזמן שלוחם עלול לאבד את חייו. החלטנו לפעול בלי לשאול אף אחד".

לא חששת שאתה עלול לשלם בתפקידך?

צביקה: "לא עניין אותי כלום, רציתי לחלץ חייל פצוע. אם חיל האוויר לא קיבל החלטה נכונה, אז אני קיבלתי אותה. ואבנר היה איתי".

בכל אחת מהקוברות היו שני טייסים. בבלק־הוק של אבנר היה צוות גדול יותר. חוץ ממנו, כמנהל הפינוי, היה איתו טייס שאחז בהגאים, מכונאי מוטס וחמישה לוחמי 669, ובהם רופא ופרמדיק.

חשבתם שהמחיר עבור חילוץ של חייל אחד יכול להיות גדול בהרבה?

צביקה: "אנחנו לא עושים את השיקול הזה בשום שלב. לא היתה פה שום דילמה".

אבנר: "צריך לזכור שזה לא רק גור. הוא הגיע עם צוות ורסטילי, וברגע שנפתחה אלונקה, המצב השתנה. יש פצוע ועוד ארבעה שסוחבים אותו, והכוח הפך ללא גמיש ומצומצם בהרבה. מבחינתי, עוד 11 לוחמים היו בסכנה".

צביקה: "ברגע שקיבלנו את ההחלטה, נכנסנו למבנה. אני ראשון, אבנר מאחוריי, וקוברה נוספת מעלינו, כדי שתראה את השטח מגובה רב וכדי לא לסכן גם אותה בטיסה נמוכה. לא אחזתי בהגאים, אלא ישבתי כטייס קדמי שמנהל שני מסוקים, צפיתי במכשירים והייתי אחראי למערכת הנשק.

"טסנו צפונה מעל לעננים כדי להגיע לכפר מאחור. כשהגענו לוואדי שמוליך אותנו לכוח, אבנר ואני הנמכנו כדי לראות את השטח. ידעתי שזו הולכת להיות הטיסה הכי קשה שהיתה לי.

"בדרך כלל יש בעיה או שתיים, אבל לא כזה רצף של בעיות. הערפילים חייבו אותנו לטוס נמוך. היתה סכנה של פגיעה בחוטי חשמל שיכולים לרסק מסוק. תצלומי האוויר היו מעודכנים לשנה וחצי לפני, והשטח נראה אחרת. השמש התחילה לזרוח וחשפה אותנו. ובנוסף לכל, עוד לא ידענו שאנחנו מְתקשרים עם חפ"ק, שלא עדכן שהם לא הצוות שליד הפצוע, ונתן לנו נ"צ לא מדויק".

אבנר: "אחרי כמה דקות הגיע האישור מחיל האוויר. באמצע הדרך, כשאנחנו בוואדי, בגובה של 30 מטר מהקרקע, קורה משהו שמוציא אותי מעט מאיזון. בבלק־הוק אין נשק, אבל יש בו מערכת שמתריעה מפני טילים. והיא פתאום מצפצפת ומשחררת נורים להטעיה. התברר שירו עלינו מאחור, ופספסו. ראיתי את פגיעת הטיל על גבעה משמאלי. בשמיים הבחנתי בנקודות לבנות, והבנתי שיורים עלינו גם עם רובים".

גור: "הצוות שלי סיפר שהם ראו שיורים עליכם לא מעט".

צביקה חצץ בין אבנר לבין הכפר, ופתח בירי רציף, כדי למנוע פגיעה בבלק־הוק. אבנר יצר קשר עם החפ"ק וביקש שהלוחמים יסמנו את עצמם. הוא לא ידע שהחפ"ק אינו צמוד ללוחמים. מהצד השני לא נשמע דבר.

צביקה: "גם אני עליתי בקשר ושאלתי אם יש מישהו מהם ליד הפצוע. התשובה היתה 'לא'. נדהמתי. רק אז הבנתי שהחפ"ק יושב בגבול, מדבר עם הכוח ומוסר לנו את התשובות של הלוחמים. אמרתי לאבנר שאנחנו חייבים לעוף משם, כי הכוח לא במקום שחשבנו, ואנחנו עלולים להיפגע".

אבנר: "ברגע שהתרוממנו לכיוון העננים, שוב מערכת ההגנה של המסוק צפצפה ושחררה נורים. חשבתי שאולי הסתכַנו לחינם, כי הלוחמים נמצאים במקום אחר".

צביקה: "מאחר שכבר נתתי ללוחמים האלה סיוע אווירי בהתחלת הפעולה, ידעתי שהם באזור, אבל לא היה נ"צ מדויק. כשנכנסנו לשטח ישראל, פניתי שוב לחפ"ק וביקשתי את התדר של המפקד בשטח. יצרנו קשר ראשון עם מפקד היחידה, שרוני, קיבלנו ממנו מיקום מדויק, וחזרנו שוב ללבנון".

אבנר: "שרוני אמר שראה אותנו ושלא הבין למה הסתובבנו. אין לי ספק שזה היה מאוד מתסכל עבורו".

• • •

גור מאזין לדברים מרותק. הוא לא היה מודע אז לדרמה שמתחוללת סביב פינויו. "מהיכן היה לכם אומץ לחזור ללבנון, אחרי שספגתם ירי כזה?", הוא שואל בטון כמעט מתנצל.

אבנר: "האמת, אחרי שיצאנו היה לי בליל של רגשות. מצד אחד שמחתי שחזרנו לשמי ישראל. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שטילים עפים עלי ומערכת ההגנה של המסוק מופעלת. מצד שני, היתה אכזבה. שלחנו את עצמנו למשימה, ולא הצלנו אותך. במסוק היה שיח אם להיכנס שוב או לא, אבל ברגע שאמרתי 'נכנסים', כולם יישרו קו.

"חזרנו דרך אותו ואדי. כל הטיסה מלמלתי לעצמי ולטייס שלידי: 'תסתכל ימינה, תסתכל שמאלה, חוטים, חוטים, חוטים'. זה אחד האויבים הגדולים של המסוקים. במלחמת לבנון הראשונה התרסק מסוק כשהרוטור פגע בחוטי חשמל".

צביקה: "הפעם ביקשנו מהכוח עצמו לסמן את מיקומו, ומפקד היחידה השתמש בעשן כחול. שוב חצצתי בין הבלק־הוק של אבנר לבין הכפר, הפעם מזווית אחרת, והופתעתי לראות עד כמה הכפר גדול ושונה מתצלומי האוויר. יריתי כל הזמן, כדי לא לאפשר לאנשי חיזבאללה לפגוע במסוק או להגיע ללוחמים שמקומם התגלה".

למה לא ביקשת שהקוברה השנייה תרד מתחת לעננים ותסייע לך?

צביקה: "כי זה עוד מסוק שמסכן את עצמו".

בזמן שצביקה נכנס לחיפוי, אבנר טס במהירות לכיוון העשן הכחול. "זה היה על שיפולי ההר, מתחת לבתים, שהיו בנויים במין פנורמה של 180 מעלות. חיפשנו פיסת קרקע כדי לנחות, אבל הכל היה מלא בעצים ובשיחים גבוהים. הודעתי לטייס השני שאני לוקח את ההגאים, העדפתי לעשות את זה בעצמי.

"הכוח היה מתחת לעץ גדול. נעמדתי עם המסוק מטרים ספורים מעל האדמה. הטייס השני אמר לי שאני קרוב מדי לעץ. זזתי קצת, אבל העצים גבוהים מדי. ניסיתי לאחור, ואז המכונאי הזהיר שהרוטור של הזנב כבר בתוך השיחים. גם מקדימה היה סבך. הבלק־הוק היה גדול מדי.

"לפני ששקלתי מה לעשות, מערכת ההגנה צפצפה בפעם השלישית. עוד טיל היה בדרך אלינו. באותו רגע החלטתי להנמיך ויהי מה. שמעתי רעש חזק של ענפים נכתשים, ואלפי עלים עפו סביבנו. היה ריח חזק, כמו בזמן כיסוח דשא.

"פתאום המסוק קיבל מכה חזקה והיטלטל. הרוטור של הזנב פגע בגזע עץ, ואחד החלקים נשבר ועף. המסוק לא הפסיק לרעוד. במצב כזה הוא היה עלול להתפרק באוויר.

"הייתי בערך מטר וחצי מעל האדמה, והחלטתי לא להנמיך עוד. אמרתי ללוחמים של 669 לפתוח את הדלתות ולהעמיס את הפצוע. הם נשכבו על בטן המסוק וצעקו לכוח להעביר אליהם את האלונקה.

"הלוחמים של עורב הניפו את האלונקה מעל הראשים שלהם, והחבר'ה של 669 פשוט תפסו אותה ומשכו אל המסוק".

צביקה: "ברגע שאבנר אמר שהוא מוכן, עליתי למעלה, מעל לעננים. הפעם הייתי השני במבנה, כדי להגן עליו מאחור".

אבנר: "התחלתי לטפס לגובה. אבל ככל שאני מאיץ, ככה המסוק רועד יותר. אמרתי לצוות להיקשר, כדי להיערך לנחיתת אונס. עדכנתי את צביקה, וביקשתי מחיל האוויר להזניק אלינו מסוק נוסף, שיאסוף את הפצוע מאיתנו אם ניאלץ לנחות. נאלצתי להאט.

"כשעברתי את הגבול היתה לי הקלה. הרופא המוטס לחץ עלי לנחות בשומרה, כי גור היה במצב קריטי והרעידות לא אפשרו לו לצנרר אותו כדי ליצור מעבר אוויר לריאות. שמעתי את גור מחרחר וחשבתי שאלה הרגעים האחרונים שלו.

"ידעתי שאם ננחת, לא נצליח להתרומם שוב, וגור לא יגיע לבית החולים בזמן. לכן החלטתי לטוס ישירות לרמב"ם. הרופא שם לו מסיכת חמצן וביקש משני לוחמים להצמיד גזה לפנים שלו וללחוץ חזק, כדי שהאוויר לא יברח. טסנו אולי 12 דקות בסך הכל, אבל לי זה נראָה כמו נצח".

• • •

ב־5:37 בבוקר נחת המסוק של אבנר במשטח הנחיתה של רמב"ם. רק שם הצליח הרופא המוטס לבצע ניתוח חירום בגור ולצנרר אותו, עוד בתוך המסוק, בעת שרופאי בית החולים רצים אליהם.
גור: "את הרגע הזה אני זוכר, כי מאוד כאב לי".

אבנר: "אחרי שנחתנו ברמב"ם, יצאתי והסתכלתי על המסוק. לא האמנתי. המתכת שלו היתה מלאה חורים, חלקם בגודל של תפוז. לא היה אפשר עוד להמריא איתו, ומסוק אחר אסף אותנו. המכונאים עבדו עליו ארבעה ימים כדי שיוכל להמריא, ואז הביאו אותו לחצרים והמשיכו לעבוד עליו. הוא עדיין פעיל עד היום, אפילו טסתי עליו כמה פעמים".

מתי ידעתם שגור ניצל?

אבנר: "חיכיתי במנחת לשמוע מה מצבו. אחרי 40 דקות הבנתי שמצבו התייצב. הרופא אמר לי שאם היינו מאחרים בכמה דקות, הוא לא היה שורד. שמחתי שהחלטתי להמשיך לבית החולים למרות הרעידות. התקשרתי לצביקה לבשר לו את זה".

צביקה: "הייתי מאושר. אמרתי לאבנר שבחיים לא היה לי מבנה טיסה כל כך טוב".

צביקה ואבנר חזרו לפעולות נוספות בלבנון במהלך המלחמה. גור נותר בבית החולים ועבר ניתוחים רבים לשחזור הפה והלסת. כשהתאושש, אחרי כשבוע, באו לבקרו אבנר ואנשי הצוות של הבלק־הוק.

"שאלתי אותו לשלומו", מחייך אבנר, והוא רק הצליח להגיד: 'מכוער, אבל חי'. סיפרנו לו בקצרה מה עברנו".

גור: "מאוד התרגשתי כשבאתם לבקר אותי. שמחתי שכל אנשי הצוות בסדר. אחר כך סיפרו לי שהכוח שלי נשאר בלבנון עוד 24 שעות והצליח לסיים את המשימה".

אבנר, שהוא היחיד בחיל האוויר שקיבל את עיטור המופת מאז מלחמת יום הכיפורים, עבר אחרי המלחמה לשרת כנספח צה"ל בברזיל. הוא השתחרר מצה"ל ב־2011 בדרגת אל"מ, וכעבור שנתיים מונה למנכ"ל עמותת "אתגרים", הפועלת להעצמת אנשים עם מוגבלויות באמצעות ספורט אתגרי בטבע.

"רציתי להמשיך את העבודה החינוכית שיש גם בטיס", הוא אומר, "היה חשוב לי לפעול למען אוכלוסיות מתקשות דרך מיזם חינוכי או ציוני. נשאלתי לא פעם מדוע אני לא משמש טייס באזרחות, אבל אני מעדיף לחפש את האתגר הבא שיקים אותי בבוקר בחיוך". בקרוב יסיים את תפקידו.

צביקה, שתפקידו האחרון בצה"ל היה נספח צה"ל בקוריאה, מחזיק היום עם שותפים שני מפעלים, המספקים לצה"ל ולתעשיות הביטחוניות מצנחים, חגורי טיסה, סירות הצלה, מכלי דלק לטנק מרכבה ואריזות מיוחדות, השומרות על המצלמות שמותקנות במל"טים ובמטוסים. מאז 2013 לא טס עוד במדים. ב־2018 חזר לטוס להנאתו, אחת לשבוע, במסגרת חברת מסוקים פרטית.

הוא מתגורר בקיסריה, פרוד ואב לארבעה. בכור בניו הוא שחקן הכדורסל גל טסלר, המשחק במכבי ראשון לציון. שניים מהבנים משרתים בחיל האוויר, אחד מהם בקורס טיס. הבת הצעירה, בת 17, שואפת גם היא לשרת כטייסת.

גור שוחרר מבית החולים אחרי חודשיים של אשפוז ויצא לשיקום שנמשך שנה. תחילה חשב שייאלץ להתמודד רק עם המגבלות הפיזיות, אולם מהר מאוד צפה ועלתה הטראומה. "חודש אחרי השיקום, כשהייתי בבית בירושלים, חטפתי התקף חרדה. היה לי בפה טעם מתכתי ושמעתי צלילים בתוך הראש. חשבתי שאני משתגע, באותו רגע רציתי לקפוץ מהגג. ידעתי שהמוח מתעתע בי.

"לקח לי כמה שעות להירגע. מאז ההתקפים לא עברו. משרד הביטחון הכיר בי כנכה בשיעור 85 אחוז בגלל הפציעות הפיזיות, אבל הסתרתי מהרופאים את המצב הנפשי שלי. התביישתי".

בשנת 2010 חזר גור בתשובה והתחתן עם שרה, מרפאה בעיסוק. הם מתגוררים עם ארבעת ילדיהם בכפר אלדד שבגוש עציון. גור מתאמן ומתחרה בסיף ברומח יפני (נגינטה), אמנות לחימה שכמעט אינה מוכרת בישראל, ומעביר חוגים לילדים.

"בשנתיים האחרונות אני רואה את המצב אחרת ומקבל טיפול פסיכולוגי מקופת חולים. עכשיו אני בהליכים מול משרד הביטחון, כדי שיכיר בי גם כסובל מפוסט־טראומה. אני מפחד להשתגע. זו הסיבה שבחרתי להתמקצע באמנות לחימה. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו גופני כדי להתמודד עם בעיית שיווי המשקל ועם חוסר היכולת להתרכז.

"את הסיף היפני גיליתי במקרה ב־2007, והתאהבתי. זה מפחית את המתח והעצבים ומייצב אותי רגשית וגופנית. במהלך השנים פתחתי חוגים לילדים בירושלים ובכפר אלדד, השתתפתי בתחרויות ברחבי העולם וזכיתי פעמיים במקום הראשון. בזכותי ישראל מוכרת על ידי הפדרציה האירופית לנגינטה".

גור נמנה גם עם מקימי עמותת "אריות יהודה", העוסקת בהעצמה אישית ובהכנת בני נוער לקראת הגיוס לצה"ל. לפני חמש שנים פרש מתפקידו כסמנכ"ל העמותה, וכיום הוא מתנדב בה. "אני מודה לקדוש ברוך הוא על מה שיש. זה הגורל שלי, ושמתי אותו בידי שמיים", הוא אומר.

"גור, אתה לא מתבלבל?", מתבדח אבנר, "אנחנו באנו לך מהשמיים".

גור: "אני לא טוב בלהביע רגשות, אבל תדעו שמאוד התרגשתי לפגוש את שניכם היום. זו חוויה אדירה עבורי". 

tala@israelhayom.co.il