במרפסת הדירה של עומרי ושני כספי בצפון תל אביב חונה ג'יפ חשמלי ורוד, גדול ממדים, ששייך לילדות. "קיבלנו אותו במתנה ואנחנו מעבירים אותו הלאה, לתרומה", מחייך כספי. שני (32) בבית, יוצאת מדי פעם לעשן במרפסת, שותפה לשיחה שלנו. כבר שבע שנים הם נשואים. הם הכירו דרך חברים משותפים, כשכספי התגורר ושיחק בארה"ב. היא לא היתה אז מעורבת בכדורסל, ובכלל לא שמעה עליו עד לאותו מפגש.
שתי הילדות, שֹרָי (4) ואסתי (2), בגן. הכלב ג'וני, פודל טוי בן שנה וחצי, יושב איתנו כל הזמן. "זה כלב גזעי יקר, עולה אלפי שקלים. קנינו אותו ממשפחה שמכרה אותו, אחרי שהתינוק שלהם לא הסתדר איתו".
אלה ימים לא קלים בשביל כספי. כבר תקופה שהוא מתחבט עם מחשבות עמוקות על סופה של קריירת הכדורסל שלו. לפני שלושה חודשים, בתחילת אפריל, כששוב נפצע, בפעם המי יודע כמה לאורך הקריירה, כבר היה קרוב להחלטה לפרוש.
"עד שכבר חזרתי לכושר, והספקתי לטעום משחק מול ברצלונה, בא הקרע בשריר הירך האחורי, בעקבות מתיחה במשחק החוץ של מכבי מול הכוכב האדום בלגרד. איך שאתה לא הופך את זה, מדובר בחמישה־שישה שבועות בחוץ. ידעתי את זה ברגע שהרגשתי את השריר.
"ואז אתה אומר לעצמך, רבאק. עברה לי מחשבה להגיד, 'תודה רבה, חבר'ה, אני לא אבוא יותר'. היו ימים קשים. שיתפתי במחשבות שלי את האנשים הכי קרובים אלי בקבוצה - המנהל עמי ביטון, המאמן יאניס ספרופולוס, ניקולה וויצ'יץ'.
"יאניס אמר לי: 'אתה לא תפרוש בגלל פציעה, כי לפרוש בגלל פציעה זה באסה. פרישה צריכה לבוא מתוך בחירה. לכן אתה תחזור, ניקח גביע, נזכה באליפות, ונתקדם'. בסוף הורדתי את הפרישה מהפרק מהסיבה הפשוטה שרציתי לקחת אליפות וגביע. למזלי, הצלחתי להחלים בדיוק בזמן".
• • •
ביום חמישי שעבר זכתה מכבי תל אביב באליפות ה־55 בתולדותיה. כספי, שחגג השבוע יום הולדת 33, היה שם בהיכל כדי להניף צלחת אליפות שלישית בקריירה (אחרי הזכיות ב־2006 וב־2009) ולחגוג את הדאבל השני.
"אני לא אוהב לקבל החלטות רק מהלב או רק מהראש. אני מעדיף לבחון דברים לפני שאני מחליט. העונה נגמרה לפני שבוע, כולם עדיין צריכים זמן לעכל, לנקות את הראש אחרי כל מה שעברנו. בגדול, יש כמה פרמטרים שאני מסתכל עליהם. מבחינה גופנית, מבחינה מנטלית, מבחינת הכדורסל שלי ושל הקבוצה, וכמובן, גם מבחינה פיננסית.
"מבחינת כדורסל אני מרגיש שאני עדיין יכול לתת הרבה. יש לי חלום כזה, להוביל את מכבי לאליפות אירופה ולהגשים דברים, ולהוכיח שאני עדיין יכול לעשות את מה שאני יודע. אני עדיין מרגיש שאני יכול לתרום ברמה של היורוליג. אם יש לי אפשרות לשחק עוד שנה ולדחות את כל מה שאני רוצה לעשות בחיים שאחרי, אז אני מעדיף להמתין שנה ולהמשיך לעשות את מה שאני הכי אוהב. אחר כך אי אפשר יהיה להתחרט ולחזור אחורה.
"בשבועות הקרובים אפגש עם מכבי, נדבר קצת ונראה איך זה מתקדם. יש לנו אופציות לעוד שנה בחוזה, כך שכל צד יכול להחליט על יציאה. לתחושתי, הם רוצים שאני אמשיך עוד עונה".
אתה מדמיין סרט שהם אומרים: אנחנו לא רוצים אותך יותר?
"לא נראה לי שזה יגיע למצב כזה, אבל אני חושב שכן צפויה לנו שיחה על התפקיד שיהיה לי בקבוצה ועל סכומי כסף. בסוף שני הצדדים יצטרכו להחליט".
מה אומרת המשפחה?
"אשתי שותפה בכל הלבטים שלי, כי זו החלטה שתשפיע בצורה ישירה גם על החיים שלה. היא נותנת לי את השקט להחליט, כי היא יודעת עד כמה אני אוהב כדורסל. אבא שלי לא מוכן בכלל לחשוב על פרישה. אבל בסוף זאת תהיה החלטה שאקבל עם עצמי. כי אני זה שיצטרך לקום בבוקר לאימונים, להתמודד עם התקשורת ועם הלחץ, ואני זה שעלול לעבור עוד פציעות. יש בי פחד גדול שאפצע שוב.
"בשנים האחרונות היו לי פציעות מציקות, שגרמו לי לחשוב. אני לא ילד בן 18, שמתאמן לבד כדי להתחזק ולהשתפר ולתפוס את המקום שלו בסגל. אני רוצה לשחק. המטרה שלי היום, מבחינת השקעה, היא 95 אחוז משחקים וחמישה אחוזים אימון. אני לא מתאמן באותה אינטנסיביות כמו פעם, אלא יודע לנווט את עצמי כדי להיות מוכן למשחקים. כשאני מתמודד עם פציעה, ונמצא בנפרד מהקבוצה, כל תהליך ההתאוששות והשיקום והחזרה לכושר מאוד קשה, מנטלית ופיזית".
• • •
אחרי עשור בארה"ב, כספי חזר למכבי באוגוסט 2019. "שיחקתי שבעה או שמונה משחקי יורוליג, הרגשתי מצוין, הכל היה טוב. ואז התחילו לי כאבים מאוד קשים בברך ימין. זה קרה פתאום, במשחק נגד אלבה ברלין, בבית. היה לי משחק טוב. ברבע השלישי אמרתי לרופא: 'משהו מציק לי בברך. דקירה, כאב חד, משהו לא נורמלי'. לקחו אותי למטה לבדיקה, לא חשבו שמדובר בפגיעה חמורה. כשכופפתי את הברך הרגשתי כמו סכין לתוך הברך, אבל במנוחה זה היה פחות מורגש".
אתה חוזר למכבי בתור הכוכב הגדול של המועדון, הסמל של הקבוצה, ואז נפצע בתוך זמן קצר.
הרגשת שאכזבת את כולם?
"האמת, לא חשבתי על זה בצורה כזאת. יש דברים שהם לא בשליטתי. אם אני משחק טוב ונפצע, זה לא בשליטתי. אין ספק שחלק מהמחויבות שלי לקבוצה ולאוהדים הוא לחזור במלוא הכוח, ולכן לא עשיתי קיצורי דרך בניתוח ובשיקום, והשקעתי הרבה מאוד זמן, כסף ומחשבה כדי להצליח בזה".
כעסת על הגוף שלך, שהוא בוגד בך?
"לא, בכלל לא. הגוף שלי שירת אותי בצורה יוצאת דופן. יצא לי לשחק באינטנסיביות וברמה מקצועית שאף אחד לא הכיר קודם, לא הייתי מוכן אליה. כילד בן 14 רק חלמתי על משחק בבוגרים, ובסוף שיחקתי 600 משחקי NBA. אין משהו דומה לזה. אני מכבד ואוהב את אירופה, אבל האינטנסיביות, מהירות המשחק וכמות המשחקים, בטווח זמן כל כך קצר - אין לזה אח ורע. 16 משחקים בחודש".
איך טיפלת בפציעה?
"נבדקתי אצל כל מיני רופאים בארץ. לא קיבלתי אבחנה חד משמעית מאף אחד. זה לא הרגיש לי טוב שצריך להיכנס לברך כדי לראות מה קורה, זו היתה האופציה הכי גרועה. חיפשתי תשובה במשך חודשיים, ומצאתי אותה רק בארה"ב.
"הברוקלין נטס המליצו לי על הרופא שלהם, מנתח מאוד מפורסם, ד"ר ריילי וויליאמס. הוא מוביל בעולם בניתוחים האלה, עם 95 אחוזי הצלחה. ניתוח כזה דורש מיומנות וניסיון, ורופאים אמריקנים, בטח בפציעות ספורט, מנתחים הרבה יותר מאשר רופאים ישראלים.
"ברגע שנכנסתי אליו בפעם הראשונה, הוא נתן לי המון ביטחון. הבין מייד מה קרה. אמר לי: 'יש לך פגיעה רמה 4 בסחוס', והסביר מה משמעות הניתוח ומה תהליך השיקום. הבטיח שבתוך תשעה חודשים אני חוזר לשחק כדורסל מקצועני עם ברך חדשה.
"בינואר 2020 טסתי עם המשפחה לארה"ב לצורך הניתוח והשיקום. שילמתי על הניתוח מכספי, וגם על השיקום. הכי קל היה לבוא ולהגיד, 'חבר'ה, אני מסיים, די'. הכסף שלי מובטח, הקריירה שלי חזקה, את השיאים שלי ב־NBA כבר עשיתי. אבל רציתי לשחק, אני אוהב את המשחק. זה לא תהליך זול, בטח באמריקה, אבל החלטתי להשקיע הרבה כסף ולחזור לשחק.
"הפציעה הזאת היא פציעת הספורט הכי קשה. ברך זה תמיד סיפור, אבל נקודתית, פציעה בסחוס זה הכי קשה. מפציעות אחרות חוזרים לשחק, מפציעה בסחוס - יש המון שחקנים שהניתוח שלהם לא הצליח, והם פרשו מספורט. אני מכיר עשרות שחקנים שלא חזרו מהפציעה הזאת. חבר טוב שלי, צ'נדלר פרסונס, ששיחק איתי ביוסטון ובממפיס, ונפצע לפני יותר משנה, לא הצליח לחזור מהפציעה הזאת.
"לי היה חשוב ברמה האישית לסמן על זה וי, ולחזור לאותה רמה של לפני הפציעה. אני לא אחד שמוותר ופורש".
הצלחת לחזור לאותה רמה?
"היום אני בהחלט מרגיש שהצלחתי. לגמרי. אני חייב הרבה לרופא הזה, הוא החזיר אותי לפעילות מלאה, פשוט מדהים".
כספי תכנן לעבור את השיקום, או לפחות את רובו, בארה"ב. "הבאתי בחשבון תקופה ממושכת של כמעט שנה. אבל בפברואר כבר התחילו לדבר על הקורונה, והבנו שזה הולך להיות סיפור. חששנו מאוד. אני ראיתי שחורות, ממש אפוקליפסה כזאת, שלא מבינים מה זה ואיך משתלטים על זה. ואנחנו שם, רחוקים מהארץ. פתאום סגרו את מכון הפיזיותרפיה בגלל הדבקות. אמרתי לאשתי: 'מה אנחנו עושים פה? בואי נחזור הביתה. יש אחלה שיקום בארץ'. באמצע מארס חזרנו".
• • •
בחודש נובמבר 2020 חזר כספי לסגל של מכבי תל אביב. הוא שיחק במשך כמה שבועות, ואז, באמצע ינואר, שוב נפל למשכב - והפעם בגלל וירוס.
"זה היה מאוד מוזר. תוך כדי אימון לקחתי כדור, וכתבתי לאשתי שאני מרגיש לא טוב, חולשה קשה. הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה לחודש. לא הצלחתי לעמוד על הרגליים, ואפילו לא לשבת. היו לי בחילות איומות, איבדתי את התיאבון. ברגע שהייתי נעמד על הרגליים הן היו מתחילות לרעוד. לא היה לי צבע בפנים. הייתי שוכב על הרצפה מקופל מכאבים.
"עשיתי המון בדיקות. לפחות חמש או שש בדיקות קורונה, בדיקות דם מקיפות, בדיקות גסטרו. שיניתי את התזונה, הרבה רופאים מקצועיים ונחמדים בדקו אותי, ואף אחד לא הבין מה זה. איך ולמה אדם בריא, ספורטאי, מגיע למצב כזה. עשיתי אפילו MRI בראש כדי לשלול הכל, כולל שאין איזו ציסטה או גידול שלוחצים לי על המוח. עד כדי כך היינו חסרי מושג.
"אחרי חודש חזרתי לתפקד, אבל לא לגמרי. בתקופה הזאת ירדתי שלושה־ארבעה ק"ג של שרירים, ונדרשו לי עוד כמה שבועות כדי להתחזק. הבחילות המשיכו, והכוח חזר בהדרגה. כך שכמעט חודשיים נדרשו עד שזה עבר.
"עד שסוף סוף חזרתי למגרש, מייד אחר כך קרעתי את שריר הירך. הייתי עוד חמישה שבועות בחוץ, עד לפני גמר הגביע. אז יכול להיות שהגוף שלי מאותת משהו. כאדם בוגר עם אחריות כלפי הקבוצה שלו, אני אומר לעצמי, 'בוא נעצור רגע ונחשוב'. עוברת לי בראש מחשבה שחס וחלילה, פתאום אני אפצע קשה בברך ואצטרך ניתוח. ואז מה? ככה אני אפרוש?
"בעתיד אני רוצה לשחק בגינה עם הבת שלי, לרוץ איתה ולשחק מסירות עם כדור, בגשם. אני לא רוצה להיות נכה 40־50 שנה מהחיים. אני רוצה להיות מסוגל לחיות. פציעה היא משהו שאני לא רוצה יותר".
יש הרבה ספורטאים שמשחקים עד גיל 38 ויותר, גם בכדורסל וגם בענפי ספורט אחרים.
"אם תמצאו לי תרופה שתהפוך אותי לצעיר, אני מוכן לשלם עליה הרבה מאוד כסף. ועדיין, אי אפשר להשוות אותי לאחרים. סתם לדוגמה, קחו את כריסטיאנו רונאלדו, שכמעט שלא עבר פציעות, לעומת מישהו שעבר ניתוח סחוס בברך - אין בכלל מקום להשוואה. זה עולם אחר, אינטנסיביות אחרת, גוף אחר.
"באיזשהו שלב מתחילה שחיקה של הגוף. שיחקתי המון משחקים בקריירה. אתם רואים את זה עכשיו בפלייאוף של ה־NBA, כשהרבה שחקנים נופלים, בגלל שהעונה התקצרה להם ודוחסים יותר משחקים בפחות זמן. כרגע יש שמונה סופרסטארים פצועים, והאליפות תוכרע לפי הפציעות.
"קשה להשוות אותי לשחקן אמריקני, כי גדלנו בסביבה שונה ועל בסיס אחר. תהליך הבנייה אחר. זה הגוף שקיבלתי, לטוב ולרע, ואני שמח על כמה שהגוף הזה נתן לי לאורך הקריירה".
מהן התגובות שאתה שומע מאנשים ברחוב?
"כרגע המשפט הכי נפוץ הוא 'תישאר, תן עוד שנה במכבי'".
אתה רואה את עצמך משחק בקבוצה אחרת?
"לא".
איך אתה מסכם את העונה הזאת של מכבי?
"טובה, בסך הכל. השגנו את היעדים שלנו בליגה המקומית, זכינו בגביע ווינר, בגביע המדינה ובאליפות. זאת היתה שנה לא קלה, עם הקורונה והמבצע בעזה, ולצערי, עם כל מה שעברנו, ובגלל הפציעות, לא הצלחנו להגיע להצלבה ביורוליג".
הייתם לחוצים לפני משחק הגמר המכריע מול גלבוע/גליל?
"מהיום שחזרתי לישראל, כולם דיברו איתי כל הזמן על הלחץ שקיים במכבי. שמעו, אני לא הרגשתי שום לחץ לפני המשחק השלישי. ידעתי שאנחנו צריכים לעשות את העבודה. לגליל יש קבוצה מצוינת. יש להם את יפתח זיו, שהוא גבר ואני מת עליו, ויש להם זרים טובים ומאמן מצוין. ידענו שאנחנו צריכים לשנות פאזה כדי לקחת אליפות, אחרי שהפסדנו אצלם. אז נכון שלא היינו בשיא הכושר, לא שיחקנו את הכדורסל הכי טוב, אבל עשינו את העבודה. אליפות זה תמיד מרגש ותמיד כיף".
• • •
עד כמה משמעותית התרומה שלך בחדר ההלבשה?
"בשנתיים האחרונות החומר האנושי במכבי היה מאוד גבוה. אם זה טאריק (בלאק) וקווינסי (אייסי), ששיחקתי איתם גם בארה"ב, או אותלו (האנטר) וכל החבר'ה החדשים. היה הון אנושי גדול בחדר ההלבשה, שחקנים איכותיים, וזה חשוב עבור קבוצה כדי להצליח.
"כל אחד ידע להביע דעה. אני מאוד מאמין בחדר הלבשה בריא. השחקנים צריכים להיות מאוד מלוכדים סביב עצמם וסביב המאמן והמנהל, בטח בעונה כל כך אינטנסיבית, עם 70־90 משחקים בשנה, טיסות וכל הבלאגן. חשוב לשמור על הלכידות הזאת. היו לנו מצבים, במהלך השנה, שישבנו כל הקבוצה, ואחד המסרים שהיה לי מאוד חשוב להעביר היה: חבר'ה, כל מה שקורה לנו, גם מבחינה אישית - נעבור הכל ביחד.
"נגיד, כשהיתה לחימה בדרום, ידעתי שאותלו מתנדנד מאוד וחושב לעזוב. התכתבנו המון, והוא שאל לדעתי. זה לא פשוט. בא בן אדם לארץ זרה עם אשתו והילדה, ופתאום יורים טילים. ואם הוא באימון ויש אזעקה, אז אשתו לבד עם הילדה. זה מפחיד. אני לא יודע מה אני הייתי עושה במצבו. לפעמים המציאות מכריחה אותך לברוח.
"בסוף, אותלו היה צריך לקבל את ההחלטה הזאת לבד. הוא והמשפחה שלו. אם חס וחלילה יקרה משהו, והוא לא יהיה בבית - איך אני יכול לקחת אחריות על דבר כזה? ידעתי שאני לא יכול להתערב בהחלטות של הקן המשפחתי שלהם, אבל יכולתי לדבר איתו על הדרייב של הכדורסל. ידעתי שהוא ווינר. אמרתי לו: 'אני לא יכול לעשות את זה בלעדיך, אחי. בוא תחזור, תשחק איתי, ניקח ביחד אליפות וגביע, ונסיים את זה כמו שצריך'".
מי היה השחקן המצטיין שלכם העונה?
"סקוטי ווילבקין. הוא נתן עונה מצוינת, היה מצוין בסדרות הפלייאוף ובגמר הגביע, וגילה הרבה מנהיגות בתקופות הלא פשוטות שעברנו - גם מהבחינה הערכית, כי הוא מאוד תמך בישראל, שזה לא דבר של מה בכך".
הוא מתאים ל־NBA?
"מבחינת כישרון הוא מאה אחוז יכול להשתלב ב־NBA. אבל יש הרבה גורמים שבגללם שחקנים מעדיפים להישאר באירופה. צריך סיטואציה נכונה, מזל, כסף. לא בטוח שהוא רוצה להיות שם רכז שלישי".
איך הקשר שלך עם המאמן?
"מצוין. אני מאוד אוהב אותו ברמה האישית. העבודה איתו אינטנסיבית, הוא מאמן שדורש מהשחקנים שלו, וגם יודע לתת כבוד, אינטליגנטי, יודע להתנהל בכל סיטואציה - אם זה מול התקשורת, ההנהלה, הקהל. מכבי זו מערכת מורכבת, עם המון אינטריגות ולחץ, וליאניס יש חספוס ששייך לספורטאים גדולים, עם גאווה ודרייב של ווינר. מאוד נהניתי לעבוד איתו בשנתיים האלה, הוא גבר".
כשקיבלת ממכבי את ההצעה לחזור, ידעת שזה לא רק מסיבות מקצועיות, אלא גם מסיבות תדמיתיות וכלכליות.
"אם אתה מביא שחקן ישראלי מה־NBA, זה בוודאי יעזור לך למשוך אוהדים ומנויים. זה חלק מהמשחק, ואני מבין שזאת אחת מהסיבות שאני במכבי היום. מגיל 13 הייתי במועדון. שיחקתי כדורסל באולם של תיכון עירוני ט' הישן, ואחר כך בהדר יוסף, ואז במחלקת הנוער, אצל יגאל שצקי ז"ל. גדלתי על ערכים של מכבי, אהדתי את הקבוצה הזאת בתור ילד. לכן אני אף פעם לא מדבר נגד הקבוצה, ומאוד חשוב לי לשמור על הערכים והמותג. ההורים שלי עד היום באים למשחקים. מכבי בשבילי היא בית, ותמיד יהיה לה מקום חם אצלי בלב".
ומה עם הנבחרת? היו לך איתה עליות ומורדות.
"הנבחרת היא גאווה מהגדולות שהיו לי בקריירה וזה היה כך כל השנים. החבר'ה בנבחרת תמיד היו מלוכדים סביב המטרה. אני לא מסכם ולא יודע מה יהיה, אבל הנבחרת מאוד קרובה ללבי ואין משהו יותר מרגש מאשר לשמוע את ההמנון עם מגן דוד על החזה ולייצג את המדינה שלנו".
• • •
כספי גדל ביבנה, בנם של שמעון, קצין משטרה לשעבר וכיום חוקר פרטי, ואילנה, מורה לחינוך גופני ורכזת שכבה בתיכון ליידי דיוויס בתל אביב. יש לו אח גדול ואחות קטנה ממנו.
כבר כילד נמשך לכדור. בגיל 6 התחיל לשחק במגרשים שכונתיים, ובגיל 8 כבר שיחק בקבוצת הילדים של אליצור יבנה. כעבור שנתיים עבר למכבי ראשל"צ, ובגיל 13 הצטרף לקבוצת הנוער של מכבי ת"א. הוא נחשב להבטחה עצומה, כיכב בנבחרות הצעירות, ובשנת 2005 עשה את הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת. בעונה שלאחר מכן הושאל לגליל עליון, ובסיומה כבר נבחר לתגלית העונה.
בשנת 2009 הגשים את חלום חייו והפך לישראלי הראשון שמשחק ב־NBA, אחרי שנבחר במקום ה־23 בדראפט על ידי סקרמנטו קינגס. "זה היה אחד הרגעים הגדולים בקריירה שלי", הוא אומר. "בכלל, השנה הראשונה שם היא מאוד מיוחדת, כי אתה עובר הרבה שינויים בחיים, על המגרש ומחוץ למגרש. גם סוף השבוע של האולסטאר, כששיחקתי עם נבחרת הרוקיז, היה חוויה מדהימה שאזכור לנצח".
כספי סגר עשר שנים בליגה הטובה בעולם. מסקרמנטו הוא המשיך לקליבלנד, ואז ליוסטון - שאיתה הגיע למשחקי הפלייאוף, אך לא שותף, אחרי שנדחק החוצה מהרוטציה על ידי המאמן. משם חזר לסקרמנטו, לעוד שלוש עונות כשחקן מוביל.
אחר כך עבר לניו אורלינס, שם הספיק לשחק משחק בודד לפני שנפצע ושוחרר מהמועדון. את אותה עונה סיים במינסוטה, שבה שותף ב־13 משחקים. בעונת 2017־2018 שיחק בעונת האליפות של גולדן סטייט, אבל נפצע ונחתך מהמועדון שבוע לפני הפלייאוף. את הסיבוב האמריקני סגר בממפיס, שם שיחק במשך חצי עונה עד שנחתך מהסגל בגלל פציעה בברך. ב־2019 חתם במכבי תל אביב.
"המשחקים של ה־NBA שודרו בלילות, אז אני לא יודע עד כמה אנשים צפו בי והתחברו לקריירה שלי. אבל אני מרגיש שהתקופה שלי שם עשתה שינוי. כשהתחלתי לשחק כדורסל, המאמנים נהגו לומר לנו לשאוף לליגת העל. NBA היה נראה בלתי אפשרי. כשהגעתי לשם, חשבו שבתוך חודש אחזור לארץ. זו היתה ליגה אחרת. היא מאוד השתנתה מאז, מהרבה בחינות. היום ילדים בישראל כבר אומרים בלי בושה: אני רוצה להגיע ל־NBA. זה מדהים".
אילו רגעים אתה לוקח איתך מהשנים בארה"ב?
"אני גדלתי על קובי בראיינט. אז לראות אותו פנים מול פנים ולשחק נגדו היה מדהים. שיחקתי מול לברון ג'יימס ושאקיל אוניל וסטף קרי. צברתי חוויות. היה לי קרב שלשות עם קרי ב־2015 (כספי קלע 9 שלשות ו־36 נקודות באותו משחק, קרי הסתפק ב־23), שזה בהחלט רגע בלתי נשכח.
"ואז להיות חלק מהקבוצה הזאת של גולדן סטייט ווריורס שרצה לאליפות, לשחק עם דוראנט, סטף, קלי תומפסון, דריימונד גרין, אנדרה איגודלה - אלה דברים מדהימים. אני גאה בתהליך שעברתי ומקווה שאני מסמל איזשהו מודל של עבודה קשה, התמדה, הקרבה והצלחה".
אתה עדיין מרגיש פספוס שגולדן סטייט חתכה אותך רגע לפני הזכייה באליפות?
"מאוד רציתי להיות שם, ולצערי זה לא קרה. נפצעתי בכף הרגל חודש לפני סיום העונה הסדירה, ושבוע לפני תחילת הפלייאוף התקבלה ההחלטה. ברור שהתאכזבתי, כי חשבתי שאהיה כשיר לשחק, אבל במבט לאחור אני מעדיף להעמיד דברים בפרופורציה הנכונה: בסוף הייתי חלק מהקבוצה שלקחה אליפות, ויש לי בבית טבעת אליפות של ה־NBA. אני גאה בה מאוד".
במבט לאחור, מתי היית בשיא היכולת שלך?
"מבחינה גופנית, פיזית ומנטלית - בסביבות גיל 27־28. אלה השנים שהייתי בסקרמנטו, עשיתי ממוצע של 11.8 נקודות למשחק, 5.9 ריבאונדים, וזאת גם היתה תקופה טובה יחסית עבור הקבוצה".
מי השחקן הכי גדול ששיחקת איתו?
"קווין דוראנט. הוא גם הגנה וגם התקפה, גם אורך, גם קליעה, גם חדירה. אי אפשר לאכול אותו. הבן אדם מפלצת כדורסל, משני צידי המגרש".
מי הכי גדול ששיחקת נגדו?
"לברון ג'יימס. יצא לי לעשות איתו פעם מחנה אימונים גדול בפורטלנד. הוא משהו מיוחד. קודם כל גופנית, הבן אדם כבר 17 שנה בליגה, וכמעט שלא נפצע עד השנתיים האחרונות. הוא מדהים".
יותר טוב ממייקל ג'ורדן?
"קשה מאוד להכריע. אני יכול לתת טיעונים לכאן ולכאן, אבל לא לבחור ביניהם".
איך המוות של קובי בראיינט השפיע על הליגה?
"כשיצאה ההודעה על קובי, אמרתי: 'זה לא אמיתי. זה פייק ניוז'. הדיווחים הראשונים היו מנופחים, היה בלאגן. בכל מקרה זה היה לא הגיוני. טרגדיה נוראית, מבחינת כולם בליגה. היום יש אחווה בתוך ה־NBA. אין שנאה. לברון וקרי מצייצים פרגונים אחד על השני. מתחילים לראות אחווה כזאת גם באירופה, וזה שינוי לטובה.
"לרשתות החברתיות יש חלק מרכזי בשינוי, הן העבירו את הכוח לידיים של השחקנים, והשחקנים משתמשים בו כדי לפרגן. התקשורת מחפשת כנראה דברים אחרים.
"כדורסל לא צריך להיות עסק לוחמני של שנאה ויריבות, אלא של אהבה ופרגון. על המגרש אתה אול אאוט, רק ניצחון. אבל ערב קודם יוצאים לארוחת ערב עם כוס יין, ואחרי המשחק מתחבקים".
תהיה עוד טבעת NBA לשחקן ישראלי?
"אמן שיהיו עוד הרבה".
מה אתה חושב על העונה של דני אבדיה?
"היו לו חבלי קליטה לא פשוטים. זה תהליך שכולם עוברים, אפילו לברון עבר אותו בזמנו. ה־NBA היא ליגה שתוריד אותך על הברכיים ותוכיח לך שאתה לא גדול מהמשחק. אתה משחק 17־18 משחקים בחודש, בלי להתאמן ובלי להכיר את הליגה בהדרגה. זורקים אותך מייד למים העמוקים, וזה לא קל בכלל.
"אנחנו מדברים כל הזמן. שיחקנו יחד, אני אוהב אותו ורוצה שהוא יצליח. זה לא ספרינט, זה מרתון, ובטוח שקשה לו. חשוב לי להיות זה שפונה אליו ולא רק הוא אלי, כדי להיות שם בשבילו, לעזור לו לבנות את עצמו, לתת מהניסיון שלי, כי עברתי שם הכל. לאורך השנה יצא שדיברתי איתו בעיקר בתקופות הפחות טובות. היתה לו עונה לא פשוטה, הוא יודע בדיוק מה צריך לשפר, ויש עוד הרבה לפניו. אני חושב שהוא ישחק שם הרבה שנים ויצליח.
"כשקבוצה בוחרת בך בדראפט, המועדון משקיע בשחקן. בטח כשזו בחירה גבוהה. הג'נרל מנג'ר, הבעלים והמאמן, כולם מושקעים, ולא יגידו לך 'יאללה ביי' כל כך מהר. לכן דני צריך להתמיד. זו מציאות מאוד שונה, לעומת כזאת שבה אתה עובר בוקר אחד בטרייד לאוקלהומה או פיניקס, ופתאום אתה כבר לא הבייבי שבחרו בו בדראפט, והבעלים לא מושקע בך בכלל".
כמה רחוק הוא יכול להגיע? הוא יכול להצליח יותר ממך?
"זה תלוי בעיקר בו. אני שמח בחלקי, היו לי שם שנים מדהימות".
במשך השנה קמת בלילה לראות NBA?
"לא את המשחקים של העונה הסדירה, רק את הפלייאוף. ראיתי כבר אלפי משחקים. אני רואה רבע ראשון ויודע לאן המשחק ילך. זו לא חוכמה גדולה, אלא בעיקר ניסיון".
• • •
עכשיו, כשהעונה הקשה מאחוריו, כספי יכול לבלות קצת עם שתי בנותיו. "שרי נולדה בסן פרנסיסקו, מייד כשהגעתי לגולדן סטייט. רצינו לתת לה שם יהודי, שיתאים לחיים באמריקה, מתוך מחשבה שנחיה באמריקה למשך כמה שנים. שרי בעברית, ו־Sarah באנגלית. היא היתה בת שנתיים כשחזרנו לישראל, ואסתי היתה תינוקת בת יומה, אז הן לא חוו כאן קשיי התאקלמות מיוחדים. אנחנו חושבים על עוד ילדים בעתיד, בעזרת השם".
איך זה להיות אבא?
"שינה לי את החיים לחלוטין. הפכתי מגבר צעיר לאבא עם אחריות, ועם ילדות שתלויות בי כמעט במאה אחוז. יום אחד שמתי לב שהבת שלי מכניסה את החולצה שלה לתוך המכנסיים, ממש כמוני. ואם היא שמה לב איך אני לובש את המכנסיים, אז זה אומר שהיא שמה לב לכל דבר. זה גרם לי לחשוב איזו דמות אב אני רוצה להיות עבורה. או איזה שיח יש לנו בבית, כי היא תשים לב איך אני מדבר לאמא שלה. חשוב לי להיות מודל לחיקוי בהתנהגות שלי, לא רק להגיד לה 'אל תצעקי על אחותך הקטנה', אלא גם לקיים את מה שאני מבקש מול אשתי. זאת אחריות גדולה.
"אני ושני משקיעים הרבה זמן בחינוך של הילדות. אנחנו יושבים בבית ומדברים על איך היה לשרי בגן, איך היא מתקדמת, ועל מה צריך לעבוד איתה. בזמן הלחימה, למשל, היתה לה רגרסיה - היא היתה מתעוררת ובוכה בלילות בגלל האזעקות. והן קטנות ולא לגמרי מבינות. הן פחדו לישון לבד, וגם נלחצו מכל רעש של אופנוע ברחוב שנשמע כמו אזעקה. זה מפחיד".
יש לך זמן לבלות איתן?
"במהלך העונה מאוד קשה לי. רוב השבוע אני חוזר הביתה כשהן כבר במיטה. זה חלק מהקריירה. לפעמים עוברים שבועיים בלי שאני רואה אותן, כי הן יוצאות לגן ב־7:30 בבוקר, ואני ישן לפחות עד 9 אחרי משחקים. כשהן חוזרות הביתה אני כבר באימון, וכשאני חוזר, הן ישנות. לפעמים אני מספיק להיות איתן כמה דקות.
"בחופשות אנחנו אוהבים ללכת ביחד לים. יוצאים קצת לגינה, או נוסעים למשפחה שלי. ימי שישי בצהריים הם בדרך כלל הזמן הקבוע שלנו. אני אוסף אותן מהגן, הולכים לאכול יחד, מסתובבים וקונים מתנות".
• • •
במהלך מבצע שומר החומות הגביר כספי את פעילות ההסברה שלו ברשתות החברתיות, ופרסם פוסטים וסטוריז כדי לתווך את המצב לרבע מיליון עוקביו.
"עשיתי את זה הרבה שנים בארה"ב", הוא מספר. "כמעט בכל עיר שהגענו אליה, תמיד נפגשתי עם הקהילה היהודית וניהלתי שיחות על ישראל. ב־2014 הקמתי בטקסס עמותה ללא מטרות רווח, Omri Casspi Foundation, וגייסתי הרבה כסף כדי להביא לישראל סלבריטאים ומובילי דעת קהל, כדי שיחוו את הארץ מנקודת מבטם ויבינו. בין התורמים לעמותה היו גם ד"ר מרים ושלדון אדלסון, שגם הטיסו את המשלחת לישראל במטוסם הפרטי. (גילוי נאות: משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות "ישראל היום". ד"ר מרים אדלסון היא מו"ל "ישראל היום").
"אני מאוד מאמין בצדקת הדרך שלנו. לאנשים שכותבים בעד או נגד ישראל יש השפעה גדולה על מיליונים, ולכן בורות לא יכולה להיות תירוץ. הופתעתי מהמון מפורסמים שהעלו פוסטים 'לשחרר את שייח' ג'ראח', ואחרי שהתכתבתי איתם, גיליתי שהם לא יודעים בכלל איפה זה ומה זה. ביקשו מהם לפרסם פוסטים כאלה, כי מתו אנשים, והם הסכימו. במקרים מסוימים, הם גם מחקו את הפוסט.
"אני חושב שצריך לבנות תוכנית אזרחית אסטרטגית לשיפור ההסברה, כי חשוב לעצב את התדמית של ישראל, לאו דווקא בימי מלחמה. צריך לעשות את זה בצורה אקטיבית, ליזום פעולות הסברה מסודרות. ההסברה בישראל רחוקה מלתפקד, בטח כשהיא במסגרת הציבורית. מעניין אותי לעזור לשפר את התדמית שלנו ולהיות שותף לתכנון המהלכים הבאים".
אחרי הפרישה ממשחק תרצה לאמן?
"ממש לא. העולם העסקי תמיד עניין אותי. עולם ההשקעות, להקים קרן הון סיכון. התחלתי לגעת בזה בשלוש השנים האחרונות, ואני מאוד נהנה. יש כמה דברים גדולים שאני ושני, וחלק מהמשפחה שלה, עובדים עליהם, והלוואי שנתקדם איתם. אם כן, זה יפתח עוד אפשרויות מדהימות בתחום הזה. אנחנו 'פמילי אופיס'.
"אני רואה מה עושים החברים שלי מעבר לים. דוראנט, קרי, לברון, דריימונד גרין ואחרים עושים קרנות הון סיכון, מביאים את הכסף ואת המשקיעים, וגם יודעים להביא סוג של פרסטיז' וחיבור למדיה ולקבוצות ה־NBA, או לרשתות החברתיות שלהם, אם הם רוצים לפרסם מותג או מוצרים.
"אני חבר טוב של מארק קיובן (הבעלים של דאלאס מאבריקס; נ"ו) ושל הצוות שלו. אני גם חבר של דן גילברט (הבעלים של קליבלנד קאבלירס), שייסד את חברת הלוואות האשראי הגדולה בעולם, ושל הבעלים של גולדן סטייט. הסוכן שלי, ליאון רוז, הוא הנשיא של ניו יורק ניקס. זאת אומרת, מדובר במערכות יחסים שבניתי במשך המון שנים, והם מחפשים להשקיע בישראל, אז זה יכול להיות win־win.
"אני משקיע מאוד בתחום הקנאביס. זה הדבר הבא. זאת תעשייה גדולה ומתפתחת. יש עוד דרך ארוכה לעבור, במיוחד בישראל, עם כל הרגולציות. הקנאביס הרפואי חשוב ומדהים בהיבט הפרמצבטי".
ניסית פעם קנאביס כדי להקל על הכאבים שלך בזמן פציעה?
"לא השתמשתי בשום צורה, כי באירופה זה לא מאושר, לפי חוקי היורוליג. בארה"ב זה כבר נכנס לשוק, וגם מאושר ב־NBA".
• • •
כבר יותר משנה הוא מתחזק פודקאסט מצולם, שכל פרק שלו אורך כשעה ומגיע לעשרות ומאות אלפי האזנות וצפיות. "הרעיון נולד בתקופת הקורונה, כשהייתי פצוע", הוא משחזר. "בארה"ב יש פודקאסטים עשירים בכל נושא. כספורטאים מנסים לקטלג אותנו, אבל אני נהנה לשבת שלוש שעות בחודש עם מישהו ולדבר איתו בשביל הפודקאסט. אני משקיע בזה הרבה מחשבה, וגם זמן הכנה. אני יוצר קשר עם האורחים שלי, ומזמין את מי שרוצה לבוא. בדרך כלל לא צריך לשכנע אותם יותר מדי.
"אני נהנה לעסוק בהרבה נושאים, לא רק ספורט. סטארט־אפ, תרבות, תקשורת, יהדות, פוליטיקה. אני רוצה שיחה מפרגנת, דו־שיח, לא רשמי. יש גם מרואיינים שמראיינים אותי, ואני משתף פעולה".
לאורך 51 פרקים ישבו מול המיקרופון של כספי שורה ארוכה של מרואיינים. נפתלי בנט, יאיר נתניהו, יאיר לפיד, איילת שקד, אמיר אוחנה, דני אבדיה, ערן זהבי, שחר פאר, אדיר מילר, מיקי גבע, מרים פרץ, אלן דרשוביץ ורבים אחרים. "כשחייתי בארה"ב, הלכתי הרבה לאירועים של ישראלים ושל יהודים. את אלן דרשוביץ הכרתי באירוע למען ישראל בלאס וגאס, ומאז שמרנו על קשר. היה לי חשוב להביא גם פיגורות כאלה לפודקאסט שלי".
למה אתה עושה את הפודקאסט?
"זו שאלה טובה, כי בדרך כלל אני לא עושה דברים בשביל הכיף, אלא עובד עם מטרות ברורות. גם לפודקאסט הזה יש מטרה. היום, במעט מאמץ, אתה יכול להפוך לתחנת שידור קטנה. יש לך השפעה, אתה יכול להעביר מסרים חשובים.
"תקשורת היא תחום מעניין. הצורה שבה אנשים צורכים היום תקשורת משתנה, מתקדמת, זזה לכיוונים שונים. התקשורת הממוסדת נשארה, היא לא הולכת לשום מקום, אבל יש המון דרכים אחרות לייצר תוכן. פודקאסט היא אחת מהן. זה מעניין. אני שמח שאנשים מקשיבים ומדברים איתי על הפודקאסט, לפעמים אפילו יותר מאשר על כדורסל".
היית רוצה להגיע לטלוויזיה, כמו אייל ברקוביץ' למשל?
"יכול להיות. לא יודע. אני לא שולל אף פעם. אני התחלתי עם פודקאסט והוא התחיל ברדיו, שזה די דומה. ברקוביץ' בונה את עצמו מאוד יפה. התוכנית שלהם מצליחה, ואני שמח בשבילו. גם אני מאוד אוהב לדבר על פוליטיקה.
"מצד שני, כרגע לא פשוט מבחינתי לראיין את כל האנשים האלה ולא לחשוף את דעותיי. בכל זאת, עכשיו אני מייצג את הקבוצה שלי ולא רק את עצמי, ואני לא רוצה לייצר אנטגוניזם כזה או אחר בזמן שאני משחק. אני פחות מתחבר לספורטאים שהם אקטיביים מבחינה פוליטית תוך כדי הקריירה.
"כל עוד אני במכבי ומייצג את המועדון, אני לא מדבר על העמדות הפוליטיות שלי. בטח שלא בהיבט המדיני, שסביבו מתלהטות הרוחות. זאת החלטה שקיבלתי. אנשים באים לראות ספורט כדי להתפרק ולהתרחק מהיומיום, לכן לא נכון להכניס את הפוליטיקה פנימה. אחרי שאסיים את הקריירה ארגיש יותר נוח לדבר ולפתוח.
"אני יכול רק להגיד שמהרבה בחינות, ודאי מבחינה כלכלית, אני מאמין מאוד שהמדינה צריכה לצאת מהחיים שלנו. יש לי תפיסה מאוד ליברטריאנית. הרי אם אתה רוצה לשלוח דואר לאמריקה, סביר שתשלח אותו דרך פדקס או יו.פי.אס. כשעסק מתנהל כעסק, הוא יעיל יותר. לכן אני בעד הפרטה, בהרבה תחומים".
ספורטאים אמריקנים מדגישים את הזהות הפוליטית שלהם. לברון, סטף, אחרים.
"זה מגיע ממקום מאוד מיליטנטי, מתוך החיים שלהם, קודם כל כשחורים. הם לא ידברו על מדיניות החוץ של ביידן, אלא על זכויות השחורים. מייקל וקובי לא דיברו. היו שנים שזה נרגע, עכשיו זה חזק".
nirw@israelhayom.co.il
lanskinam@gmail.com
