כוכב צדק: השופט העיוור שנלחם עבור חלשים ורץ מרתונים

"לאנשים כמוני יש גוף עם מגבלות, אבל הנשמה חזקה מאוד. לפעמים דווקא העיניים הן גורם שמסיח את הדעת". ברנשטיין, השבוע | צילום: כפיר זיו

ריצ'ארד ברנשטיין, יהודי־אמריקני מדטרויט, נולד עיוור • הוא למד משפטים, נאבק כעורך דין למען לוחמים ותיקים ובעלי מוגבלויות, וכיום מכהן כשופט עליון במישיגן - העיוור השני בהיסטוריה של בתי המשפט העליונים במדינות ארה"ב • בזמנו הפנוי הספיק לרוץ 24 מרתונים ולהשתתף בתחרויות איירון מן, גם אחרי תאונה קשה שעבר • וכחלק מהסכמי השלום עם ישראל הוא מקדם יוזמה לשילוב בעלי מוגבלויות בעבודה באיחוד האמירויות • "אסור לי לבזבז זמן, כי בחיים כמו שלי, אני לא יכול לדעת מה יקרה מחר"

"כאדם שנולד עיוור - אני מבורך", כך פתח השופט ריצ'ארד ברנשטיין (47) את נאומו בפני מאות צופים בוועידת TED בספטמבר 2015. "מבורך שהיתה לי האפשרות לבצע מרתונים ותחרות איש ברזל, מבורך שהאזרחים של מדינת מישיגן בחרו בי לכהן כשופט בבית המשפט העליון של המדינה.

"סופו של הגוף למות, אבל הנשמה חזקה הרבה יותר. אני זוכר שהתעוררתי בביה"ח הר סיני בניו יורק אחרי התאונה שעברתי עם רוכב האופניים, והיו לי כאבים עצומים. לא ידעתי מה יקרה הלאה ואיך אשרוד, ואני זוכר שהבנתי שהדבר היחיד שעליו יש לנו שליטה הוא הבחירה שלנו. כל היתר נקבע מראש בספר החיים, והכוח האמיתי שלנו כבני אדם הוא להתמודד עם החיים שניתנו לכל אחד מאיתנו".

בחודש האחרון הוא שוהה בבית המלון דן אכדיה בהרצליה, ונדמה שמצב הרוח האופטימי ורוח הלחימה שביטא באותה הרצאה חזקים מתמיד. "כל כך מדהים כאן, זה מרגיש כמו הוואי, נכון? תקשיב לים, הוא כל כך מרגיע ומעצים. איזה יום יפה היום", הוא יורה בעודו דוהר החוצה, מהמעלית, דרך הלובי, למדשאת המלון, נעזר במקל על מנת למצוא את דרכו.

קשה להאמין שאדם אחר היה מתלהב כל כך מהגלים, בטח מבלי לראות אותם, אבל ריצ'ארד הוא אדם שמוכיח בכל יום שאתה בעל מוגבלות רק אם אתה הופך את עצמך לכזה.

"אני אוהב לעשות דברים, להיות פעיל, להרגיש בסוף היום שלא בזבזתי אותו", הוא ממשיך, "אני רוצה לחיות את החיים כמה שיותר, להרגיש חי. אסור לי לבזבז זמן, כי בחיים כמו שלי אני לא יכול לדעת מה יקרה מחר. אני כל כך מבורך, אלוהים היה טוב מאוד אלי ונתן לי חיים מלאים בהרפתקאות ובחוויות. כל יום יש משהו חדש ומרתק שמחכה לי".

ריצ'ארד ה' ברנשטיין, כיום שופט בית המשפט העליון של מישיגן, נולד ב־1974 למשפחה יהודית־אמריקנית טיפוסית בווסט בלומפילד, פרבר יוקרתי של דטרויט. אמו סוזן היא קלינאית תקשורת, אביו סמואל הוא עורך דין ובעלים של פירמה משפטית בפרמינגטון הילס, פרבר אחר של דטרויט. גם אחיו הגדול מארק ואחותו הקטנה בת' הם עורכי דין.

כשנולד אובחן כעיוור, ואמו נזקקה לחיזוק שהגיע מהקהילה היהודית. "ארווין גרונר ז"ל, רב בית הכנסת הקונסרבטיבי 'שערי צדק' שבו מתפללים בני משפחתי כבר עשרות שנים, ביקר את אמא שלי ואמר לה שלא משנה מה יקרה לי, הוא מבטיח שאת חגיגות בר המצווה נחגוג כמו שצריך", הוא מספר, "כשזה קרה, החגיגה היתה מדהימה. עליתי לתורה, עשינו מסיבה, הכל".

בילדותו, ריצ'ארד הצעיר קיבל תמיכה מוחלטת ממשפחתו. "כשיש לך בן שהוא בעל מוגבלות, אתה צריך לקבל החלטה אם לתת לו להיות עצמאי או להגן עליו בצורה מוחלטת", הוא מסביר, "זו החלטה לא פשוטה, אבל ההורים שלי האמינו שאני צריך לחוות את העולם, לחיות בתוכו ולעשות כל מה שאני מסוגל. לכן הם חינכו אותי לעצמאות, לקחת סיכונים, לא לפחד. הם אמרו לי ללכת, לחיות ולהשיג כל מה שרציתי. היתה להם האופטימיות הדרושה והם העבירו לי אותה בצורה מיטבית".

אחרי התיכון המשיך ללימודים לתואר ראשון באוניברסיטת מישיגן, שאותו סיים ב־1996 בהצטיינות יתרה, ואז התחיל במלחמה הראשונה שלו למען בעלי מוגבלות, במקרה הספציפי - הוא עצמו.
באותן שנים מועצת הקבלה ללימודי משפטים בארה"ב דרשה מהמועמדים לפרש חומר חזותי על מנת להתקבל ללימודי משפטים, וריצ'ארד זעם על כך שהוא מופלה לרעה. הוא טען שהמבחן אינו ברומטר להצלחה בבית הספר למשפטים, והצליח להביס את המערכת ולהתקבל לארבע אוניברסיטאות שונות. הוא החליט ללמוד באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, וכשלמד שם היה העיוור היחיד בבית הספר למשפטים.

"הלימודים בבית הספר למשפטים היו קשים באופן שאי אפשר לתאר", הוא נזכר, "הייתי צריך ללמוד בעל פה כמויות אדירות של חומר. תחשוב על זה. אם לך לוקח שעה להשלים משימה, לי זה לוקח חמש שעות. כל יום היה מאבק". חבריו של ריצ'ארד סיפרו לימים שהוא היה לומד 13 שעות בכל יום, שבעה ימים בשבוע, על מנת להיות שווה בין שווים בלימודים.

במהלך לימודיו, באחד מרגעי המשבר שחווה בשל הקושי הגדול, הבטיח הבטחה שמתווה את דרכו כעורך דין וכשופט עד היום. "זה היה יום קר מאוד בחורף של שיקגו, שמכונה עיר הרוחות", הוא מספר, "ואני זוכר את עצמי מתפלל לאלוהים ואומר: 'אלוהים, אני ממש רוצה להיות עורך דין. אם תיתן לי את ההזדמנות הזו אקדיש את כל הקריירה שלי לייצוג בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים שלא מסוגלים לממן את ייצוגם המשפטי'".

תפילתו התקבלה. "באורח נס הצלחתי לעבור את לימודי המשפטים, ובנס גדול אפילו יותר עברתי את מבחני הלשכה בפעם הראשונה". ב־1999 קיבל את תואר הדוקטורט במשפטים, וידע שזו העת לקיים את ההבטחה שנתן לאלוהים.

"חזרתי לפירמה המשפחתית שלנו ואמרתי להוריי שאני יודע שזה מטורף, אבל הבטחות צריך לקיים ואנחנו צריכים להקדיש מחלקה בפירמה לטובת עבודה למען הציבור, בהתמקדות על אנשים בעלי מוגבלויות שאחרת לא היו יכולים לממן את הייצוג שלהם. ואז קרה נס נוסף - הם הסכימו ואמרו 'בוא נעשה את זה'.

"לא היה לי תקציב גדול למחלקה, כמובן. בפועל, המחלקה היתה אני ועוד שני צעירים שסיימו את הקולג', אבל זה היה מספיק".

ריצ'ארד החליט להקדיש את זמנו בעיקר לווטרנים - לוחמים לשעבר בצבא ארה"ב - שנפצעו בקרב ולא זכו לייצוג הולם. "כבחור צעיר חלמתי לשרת בצבא האמריקני כעורך דין, אבל כשפניתי אמרו לי שזה לא יהיה אפשרי, מכיוון שכל חייל בצבא ארה"ב שמשרת במדים חייב לעבור הכשרה ולעשות שימוש ברובה, דבר שכמובן לא ריאלי במקרה שלי.

"לכן החלטתי שאם לא אשרת במדים לפחות אייצג את הווטרנים, כי הם לא מקבלים את מה שמגיע להם. אנשים אומרים שארה"ב צריכה לתמוך בלוחמים שלה, אבל אז הפוליטיקאים לא מספקים את הסחורה כשהם מגיעים הביתה. הלוחמים שלנו לא מקבלים טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים, הם לא אמורים להילחם על התנאים הבסיסיים ביותר שלהם".

את התיק הגדול הראשון שלו ברנשטיין מגדיר כ"דוד נגד גוליית". השנה היתה 2004 והוא עדיין עורך דין צעיר יחסית, רק בן 30, אבל בעל ותק של כחמש שנים בתחום, בדגש על זכויות האזרח, ולא טירון לחלוטין.

"נכנסתי למלחמה אדירה עם עיריית דטרויט", הוא צוחק, "הלכתי לפגישה עם בעלי מוגבלויות בעיר, אבל כשהגעתי אף אחד לא היה שם. שאלתי איפה כולם, והאנשים שיזמו את הפגישה ענו לי שהם לא יכולים להגיע. מתברר שהאוטובוסים לא מונגשים, ושהמתקנים שבאמצעותם אנשים שמתניידים בכיסאות גלגלים עולים לאוטובוס תקולים בלא מעט מהם. לכן הפגישה אמנם נקבעה, אבל בעלי המוגבלויות נתקעו בבית בלית ברירה".

ריצ'ארד ההמום התחיל לעשות בדיקות וגילה מציאות מזעזעת. "קיבלתי פניות מווטרנים שנפצעו, שהתלוננו וביקשו עזרה כי הם לא יכולים לעלות על אוטובוסים. התברר שב־60 אחוזים מהאוטובוסים המתקנים המונגשים היו שבורים ולכן בעלי המוגבלויות לא היו יכולים להגיע לשום מקום - כולל לעבודה או לטיפולים.

"אנשים היו מסיימים טיפול במרכז טראומה ונתקעים בדרך כי הם לא יכלו לעלות לאוטובוס. לא היה חריג שבעל מוגבלות היה מבלה לילה שלם בתחנת אוטובוס. אנשים היו נתקעים בבית כי פשוט לא יכלו לעלות על אוטובוס אחרי אוטובוס. זה היה כל כך מכעיס. החלטתי להתערב ונכנסתי לעימות אדיר מול ראש העיר".

העיר דטרויט, שהיתה בעבר סמל לפאר התעשייה האמריקנית עם מפעלי רכב מהגדולים ביותר בעולם, ספגה כבר בשנות ה־80 מהלומה עזה בעקבות מעבר התעשייה למדינות המזרח הרחוק. העיר, שהיתה במחצית הראשונה של המאה ה־20 העשירה ביותר בארה"ב והחמישית בגודלה במדינה, הידרדרה במהירות. יותר ממיליון תושבים עזבו אותה, וכיום מתגוררים בה כ־600 אלף בני אדם בלבד.

במקביל, הפשע הרים את ראשו. ב־2013 קבע ה־FBI כי שלוש השכונות המסוכנות ביותר בארה"ב נמצאות בדטרויט, וב־2015 התבצעו מחצית מהרציחות במדינת מישיגן כולה בעיר. בנוסף, מדובר בעיר השחורה ביותר בארה"ב ויותר מ־80 אחוז מתושביה היום הם אפרו־אמריקנים, מה שמעלה טענות רבות על גזענות ועל קשיים בהתמודדות עם אוכלוסיות מתקשות ומוחלשות.

בתוך המציאות הזו ריצ'ארד גילה במהירות שרשויות העיר מסרבות להתיישר ולתקן את המעוות. ראש עיריית דטרויט דאז, קוואמה קילפטריק (שמאוחר יותר הורשע בשחיתות ובסחיטה ונשלח לכלא), סירב להתקפל. הוא טען שמדובר בעימות גזעני ובניסיון מצד תושבי הפרברים להחליט עבור תושבי העיר מה טוב להם.

ריצ'ארד, תושב הפרברים בעצמו, הוצג כגבר לבן פריבילגי שמגיע "מבחוץ" כדי לתקן את המצב עבור התושבים השחורים, שכביכול אינם מסוגלים לטפל בעצמם. "אנחנו לא ניתן לעורך הדין הזה להיכנס לעיר שלנו וללמד אותנו מה לעשות", טען ראש העיר, אפרו־אמריקני בעצמו, שאיים כי יתקוף את הפירמה המשפטית בעוצמה אם ריצ'ארד ומשפחתו ימשיכו במאבק.

אבל ריצ'ארד סירב להרפות. "אני קורא למושלת מישיגן ג'ניפר גרנהולם להעביר חקיקת חירום ולהשתלט על מערכת התחבורה הציבורית", קרא, כשהוא טוען שמכיוון ש־40 אחוזים מהתושבים בדטרויט אינם מחזיקים בכלי רכב, הם סובלים מנזקים מצטברים של מיליון דולר בחודש ועלולים לאבד את מקום עבודתם אם המשבר יימשך.

לבסוף משרד המשפטים האמריקני החליט להתערב וכפה על עיריית דטרויט להנגיש את האוטובוסים שלה.

שנתיים עברו, וריצ'ארד מצא את עצמו בקרב אדירים חדש, הפעם כשהוא נמצא בשני צידי המתרס בו בזמן. באותו זמן, כשבמקביל לעבודתו כעורך דין לימד באוניברסיטת מישיגן, פנו אליו וטרנים ובפיהם סיפור מטריד במיוחד.

"הם אמרו שהחבר'ה שלהם בבעיה", הוא מפרט, "הם חוזרים מהקרב עם פציעות קטסטרופליות, אבל לא מסוגלים להיכנס לאצטדיון הפוטבול של מישיגן, שאיננו מונגש כראוי. זה משפיע על השיקום שלהם, כי כולם הולכים למשחק פוטבול ורק הם לא. לוחמי מרינס שנפצעו סיפרו שהם הולכים למשחקים ועושים את צורכיהם על עצמם, כי אין שירותי נכים".

חשוב להבין שלא מדובר באירוע של מה בכך. הפוטבול בארה"ב הוא תרבות בפני עצמה, והאצטדיון של אוניברסיטת מישיגן הוא הגדול ביותר בארה"ב ואחד הגדולים ביותר בעולם, עם קרוב ל־110 אלף מושבים.

כשפנה ריצ'ארד לאוניברסיטה, התברר עומק המחדל. על פי החוק האמריקני דאז, אם שיפצת מבנה ציבורי מהיסוד היית מחויב להנגיש אותו, אולם אם מדובר בשיפוץ נקודתי אין חיוב להנגיש. מדובר היה בפרצה שבה השתמשו מוסדות רבים - הם היו משפצים נקודתית חלקים גדולים מהמבנה, כשבסך הכולל היה מדובר בשיפוץ מהיסוד, אך מכיוון שהדבר נעשה שלב אחר שלב הם לא היו מחויבים לבנות רמפות, שירותי נכים וכל דבר אחר שלו נזקקים בעלי מוגבלויות.

"היה לזה פוטנציאל הרסני כי כל חברה מסחרית בארה"ב, כל בית מלון, כל אצטדיון או קניון היו יכולים להשתמש בתירוץ הזה. טענתי שאם הם בונים בפועל מחדש את האצטדיון, הם חייבים להנגיש אותו לנכים ואסור להם להתחמק מזה".

כך קרה שבתקופת המאבק המשפטי לימד ריצ'ארד משפטים באוניברסיטה ונלחם מולה בו בזמן, והקרב הסתיים בהצלחה חסרת תקדים מבחינתו, כשאוניברסיטת מישיגן נדרשה להנגיש את האצטדיון והדבר יצר תקדים עצום בכל ארה"ב. "עכשיו", הוא אומר בגאווה, "כל חברה מסחרית צריכה להנגיש את המבנים שלה. זה אדיר".

עורך הדין החרוץ והתזזיתי סירב לעצור בפוטבול. באותה שנה הגיש תביעה נגד מחוז אוקלנד במישיגן, על כך שלטענתו הפר את החוק מכיוון שלא כלל בתוכניות סלילת הכבישים מנגנונים לאנשים עם מוגבלויות, כך שיוכלו לחצות את הרחוב בבטחה. לאחר מאבק הסכים המחוז להתקין ציוד בטיחות מיוחד, כך שהולכי רגל יוכלו להפעיל מנגנונים שיעצרו את התנועה ויאפשרו להם לשמוע מתי הם יכולים לעבור את הכביש, כפי שיש למשל ברמזורים רבים בישראל.

תיק נוסף בעל השלכות רחבות שניהל ריצ'ארד היה נגד ענקית התעופה דלתא איירליינס, שלא הנגישה כראוי את מטוסיה. "לא תמיד פשוט לבעלי מוגבלויות לעלות על מטוס", הוא אומר, "חברות התעופה לא באמת רצו שתטוס אם אתה סובל ממוגבלות, כי זה היה יקר ומסובך.

"התיק הזה הפך לקרב ענק, שבסופו קבע בית המשפט שחברות התעופה חייבות לשרת בעלי מוגבלויות, מה שהשפיע על הדרך שבה בונים שדות תעופה ברחבי ארה"ב בכל הנוגע לשירות בעלי מוגבלויות, החל ממילוי טפסים ועד העלייה והישיבה במטוס".

ריצ'ארד מבהיר שדווקא חברת דלתא לקחה את הנושא צעד אחד קדימה. "זו חברה מעולה, והם גילו שהשירותים שדרשנו לא יקרים במיוחד ושגם נוסע שאינו בעל מוגבלות אהב את הנוחות שניתנה לו. היום הם נותנים שירות טוב יותר לכלל הנוסעים שלהם, והשירות הזה גם מונגש היטב".

המלחמות למען זכויות האזרח בארה"ב לא הספיקו לו, ככל הנראה, שכן ריצ'ארד פועל למען בעלי מוגבלויות ואנשים שזקוקים לסיוע גם בישראל. הוא ביקר בישראל ביוני 2010 כחלק מפעילות ארגון "משפחה אחת", נפגש עם נפגעי טרור, הרצה על מאבקו למען זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות והסביר כיצד נפגעי טרור יכולים להתמודד עם מוגבלות שנגרמה להם בעקבות ההתקפות שחוו. זו היתה הפעם הראשונה שביקר בישראל, אך בוודאי לא האחרונה.

מזג האוויר במרתון ירושלים 2012 לא היה מיטבי. גשם קל ירד על ראשי הרצים שעברו ברחובות העיר העתיקה, והאוויר של תחילת אפריל היה קריר למדי. זה לא הפריע כהוא זה לריצ'ארד, שרץ בנחישות וסיים בהצלחה כשהוא מלווה על ידי חברו הישראלי שקד רוגובסקי ומחייך למצלמה, שתיעדה את המדליה שקיבל.

המרתון הזה הגיע לאחר שרק שנה קודם לכן צלח את תחרות איש ברזל במדינת איידהו ואת חצי התחרות "ישראמן" באילת, הכוללת 1.9 ק"מ של שחייה בים סוף, רכיבה על אופניים למרחק של 90 ק"מ ו־21 ק"מ של ריצה. ריצ'ארד היה המתחרה העיוור הראשון שהשתתף בתחרות אי פעם, ועשה זאת בעזרת חברו שקד.

ממייל אחד בניו יורק למרתון בעיר הקודש. ריצ'ארד עם שקד במרתון ירושלים ב־2012, צילום: טלי שיאצו

 

אבל דווקא שתי החוויות הללו, באילת ובירושלים, לא היו המטורפות ביותר שהוא זוכר מביקוריו בארץ. במארס 2019, בעת ביקור נוסף בישראל, רכב לראשונה בחייו על אופניים רגילים, כאלה שאינם מותאמים לבעלי מוגבלויות. זה קרה בטיילת בהרצליה, כשמדריך רכיבה מסביר לו כיצד לעשות זאת.

"מכל הדברים שעשיתי בחיים, דווקא כשרכבתי אז על האופניים הרגילים חשבתי לעצמי 'מה לכל הרוחות חשבת לעצמך?!'", הוא נזכר בהתלהבות, "ילדים רוכבים לראשונה בגיל 4 או 5, ולי היתה החוויה הזו בגיל 45. אנצור אותה כל חיי".

עד היום השלים לא פחות מ־24 מרתונים, רובם בארה"ב. "התחלתי לרוץ בסביבות 2006", הוא מספר, "פנו אלי אנשים מארגון 'אכילס אינטרנשיונל', שמטרתו לאפשר לבעלי מוגבלויות לבצע פעילות ספורטיבית, ואמרו שלדעתם אני צריך להתחיל לרוץ.

"אמרתי להם שזה בלתי אפשרי, שאני עיוור, ואז הם הסבירו שיש פרויקט שלם שמאפשר את זה. הסכמתי. בפעם הראשונה רצתי מייל אחד בניו יורק. אתה רץ עם קבוצה שלמה של אנשים והם אלו שמכוונים אותך - ימינה חזק, שמאלה חלש - כשהתפקיד שלך הוא לעקוב ולבצע. אתה מחובר ברצועה למדריך שלך, מרגיש אותו ומה הגוף שלו עושה, ויודע מה לעשות בעצמך".

איך התקדמת מבחינת הריצה?

"זה היה מדהים. בשבוע הראשון רצתי מייל אחד, אחר כך שניים, שלושה וארבעה. כעבור זמן מה אמר לי דיק טראם, מייסד 'אכילס', שלדעתו אני מוכן למרתון. אמרתי לו שהוא משוגע, שזה בלתי אפשרי, שאני לא מסוגל, ואז הוא אמר לי שאולי לא ידעתי זאת - אבל התאמנתי למרתון. כך יצאתי לריצה של 26.2 מייל (42 ק"מ) ברחובות ניו יורק".

אחרי כמה מרתונים החליט טראם להעלות לריצ'ארד את הרף פעם נוספת. "הוא אמר 'בוא ננסה לעשות משהו גדול. תלך על תחרות איש ברזל'. הסכמתי, ובמשך שנתיים התאמנתי כדי להיות מוכן לאתגר".

ואכן, מדובר באתגר, ולא רק לאדם בעל לקות ראייה. התחרות שאליה כיוון ריצ'ארד, שנערכת במחוז קורדור ד'ליין במדינת איידהו, כוללת שחייה של 3.8 ק"מ באגם קפוא, 180 ק"מ של רכיבה באופניים (במקרה של ריצ'ארד, אופני 'טנדם' זוגיים שמותאמים לאדם שאינו רואה), וריצת מרתון.

ב־2008 התייצב ריצ'ארד בבגדים קצרים ובעוז רוח גדול לאתגר. "אתה עולה בעליות של איידהו ואחר כך יורד במהירות של 40 מייל לשעה באופניים", הוא נזכר, "זה מבעית, אבל אתה סומך על הרוכב מקדימה. החלק המפחיד ביותר היה השחייה. צללתי לתוך אגם של מים קפואים, 12 מעלות צלזיוס, ולא היה לי מושג איפה אני או לאן אני שוחה. הייתי בעל המוגבלות היחיד שהשתתף, וכולם בעטו בי בלי סוף. הם לא יודעים שאתה לא רואה וגם לא אכפת להם. אתה רוצה להיות בליגת העל? תהיה מוכן לשלם את המחיר. אז דחפו אותי למטה ושחו מעלי.

"הדבר הגרוע ביותר היה כשהשחיינים הסתבכו בחבל שחיבר אותי למדריך. לאט־לאט מצאתי את עצמי מתחת למים, רגע לפני טביעה. הם הסתבכו בחבל ומשכו אותי למטה. ניסיתי לשאוף חמצן, אבל זה לא עבד. אתה לא מסוגל לנשום ואתה חייב להתחיל להקשיב, פשוט להירגע ולעלות איכשהו על פני המים.

"אם אתה רוצה למצוא את אלוהים, זה המקום. זה היה החיבור שלי עם הבורא. גיליתי במהלך השנים שיש לאנשים כמוני גוף עם מגבלות, אבל הנשמה חזקה מאוד והיא משלימה את התמונה. לפעמים דווקא העיניים הן גורם מפריע שמסיח את הדעת".

ב־13 באוגוסט 2012, כשהוא כבר מרתוניסט ואיש ברזל, הגיע אירוע נוסף ששינה את חייו. ריצ'ארד, שהיה בניו יורק באימונים לקראת המרתון בעיר, החליט לצאת להליכה בסנטרל פארק. בגן הציבורי הענק יש כבישים של ממש, שמחולקים להולכי רגל ולרוכבי אופניים באמצעות סימונים על הכביש. ריצ'ארד, שהכיר את החלק שבו הלך בעל פה, הלך לבדו בנתיב הולכי הרגל - ואז הגיע רוכב האופניים.

"הוא נסע במהירות של כ־35 מייל לשעה, איבד שליטה ופגע בי באופן קשה מאוד בגב", נזכר ריצ'ארד, שפונה לבית החולים הר סיני באמבולנס כשהוא סובל מפגיעה קשה במפרק הירך השמאלי ומשבר באגן. הוא נותר באשפוז במשך עשרה שבועות ארוכים, כשעתידו לוט בחשיכה. אם קודם לכן הוא היה עסוק באימונים לקראת מרתון, כעת לא יכול היה לבצע משימות יומיומיות פשוטות כמו לגרוב גרביים. עד היום הוא סובל מכאבים כרוניים כתוצאה מהפגיעות שספג.

"החוויה הזו היתה קשה לי מאוד", הוא אומר, "כי הספורט היה הכל עבורי. מצאתי בו את המהות שלי, את המטרה שלי. הוא היה כל חיי, פשוטו כמשמעו, ופתאום אני לא יכול לעשות כלום וצריכים להרים אותי לכל מקום כי היה חשש שיהיה לי נזק לטווח הארוך.

"אני לא אדם אורתודוקסי במיוחד, אבל כן מאוד רוחני. אני לא שומר שבת או כשרות, אבל יש לי קשר קרוב מאוד עם הקב"ה, בדרכי שלי. זו הסיבה שאני אדם ספורטיבי. אני לא מקבל תחושת רוחניות בבית כנסת - כי אני לא יכול לקרוא את ספרי התפילה הרגילים וספר בברייל לא מתאים לי. הקשר שלי לישות העליונה הוא בספורט, שם אני מוצא את אלוהים".

ריצ'ארד השתקם צעד אחר צעד, ובנובמבר 2013, מעט יותר משנה לאחר שנפצע, סיים בהצלחה את מרתון ניו יורק, שהיה אז ה־18 במספר שלו.

אתה כועס על רוכב האופניים שפגע בך?

"לא, בכלל לא. אם להיות כן, התאונה שלחה אותי לדרך יותר טובה. היא גרמה לי לחיות חיים עם יותר משמעות והבנה ונתנה לי בדרכה יותר אמפתיות, לצד עוד הישגיות.

"למען האמת, אני מאמין שהתאונה הזו התרחשה מסיבה מסוימת, והבחור הזה היה בסך הכל האמצעי. נכון, יש לי קשיים בעקבותיה, אבל היא גם שינתה את חיי לטובה. אני היום אדם טוב, נחמד וחם יותר. אני מבין אנשים טוב יותר, מתחבר ומזדהה איתם. זו אחת הסיבות שהפכתי לשופט, פתאום הבנתי שאני צריך מטרה חדשה".

ב־29 בדצמבר בישרה כותרת ה"וול־סטריט ג'ורנל" על מהפך נוסף בחייו. "ריצ'ארד ברנשטיין מביא את 'הצדק העיוור' לבית המשפט העליון של מישיגן", נכתב שם, במשפט שסיכם קרוב לשנה של קמפיין קשוח ביותר, ללא משאבים ובאמצעות התרוצצות מעיר לעיר ומנאום לנאום, בלי לעצור לרגע.
כמה מתאים הדבר שברנשטיין העיוור הפך לשופט עליון, לאור העובדה שאחד המיצגים המוכרים ביותר של בתי המשפט בעולם, מאז ימי יוון ורומי העתיקים, הוא "ליידי ג'סטס" - אלת הצדק - פסל של אישה עיוורת שמחזיקה מאזניים.

במישיגן מכהנים שבעה שופטי עליון בסך הכל, שנבחרים אחת לשמונה שנים על ידי האזרחים כולם. כרגע בבית המשפט העליון של מישיגן יש חמישה שופטים רפובליקנים ושניים דמוקרטים, ובהם ריצ'ארד, שהוא השופט העיוור השני בהיסטוריה של בתי המשפט העליונים האמריקניים.

"אני אחראי בזמן נתון ל־25 תיקים, ומובן שאי אפשר לתרגם את הכל לכתב ברייל", הוא מסביר, "לכן הפתרון הוא ללמוד בעל פה את כל התיקים שלי ואני עובד מאוד קשה כדי לעשות זאת. אני לא יכול לזכור הכל מילה במילה, אבל אני גם לא צריך. אני לומד את כל הדברים הרלוונטיים ונותן לעצמי נקודות. כשמשהו עולה אני נזכר בכל הדברים החשובים ביותר מהתיק, שאותם למדתי בעל פה, ואני יכול לדון בו. יצוין שלא מדובר רק על התיק עצמו, אלא גם על כל התקדימים והתיקים הרלוונטיים. כן, אין ספק שזה מאתגר, אבל זה גם מספק וממלא אותך".

"עוסק בתיקים שמשפיעים על כל המדינה". ברנשטיין בבית המשפט העליון במישיגן, צילום: מתוך יוטיוב

 

מה התיק שנצרב בך יותר מכל עד היום?

"כל התיקים שאני עוסק בהם הם גדולים, כי הם משפיעים על כל המדינה. אבל כששואלים אותי למה אני עושה את זה, מדוע אני עובד שעות ארוכות ולומד בעל פה תיקים שלמים, אני מציג כהסבר את התיק של ג'ונסון וסקוט".

קנדריק סקוט (41) וג'סטלי ג'ונסון (45) הורשעו בשנת 2000 ברציחתה של אישה בשם ליסה קינדרד (35), שהתרחשה במאי 1999. שני עדי ראייה, אנטוניו ברנט וריימונד ג'קסון, אמרו למשטרה כי סקוט וג'ונסון רצחו את קינדרד, ועל סמך עדותם נשלחו השניים למאסר עולם.

אלא שלפני כמה שנים פנו עורכי דין מ"פרויקט חפות" באוניברסיטת מישיגן וביקשו לפתוח במשפט חדש, בהתבסס על עדותו של צ'רמסט סקינר ג'וניור, בנה של קינדרד, שלפיה שני הרוצחים לכאורה אינם מתאימים לתיאור של האיש שהרג את אמו. גם ג'קסון וברנט חזרו בהם לאחר מעשה מהצהרותיהם ואמרו כי חשו לחץ למסור עדות שקר.

בראש הרכב השופטים שדן בתיק היה ברנשטיין, והוא זה שכתב לבסוף בשנת 2018 את ההחלטה, שקבעה כי יש לפתוח במשפט חדש לאור העדויות. לאחר 18 שנים בכלא, סקוט וג'ונסון שוחררו.
"הם נשלחו לכלא לכל חייהם על רצח שלא ביצעו, ואני זכיתי לכתוב את פסק הדין שהתקבל על ידי שני השופטים האחרים וכעת הם חופשיים בזכותי", אומר ריצ'ארד, "החיים שלהם ניטלו מהם על לא עוול בכפם, ואני החזרתי להם את החיים האלו. זה שווה את כל העבודה הקשה".

בנובמבר 2022 צפוי ריצ'ארד לשוב ולהתמודד על תפקידו בבית המשפט העליון של מישיגן, והוא מספר כי זו שאיפת חייו. "הייתי רוצה להמשיך במה שאני עושה ואני מתפלל שאבחר שוב ואמשיך בתפקידי עד הפרישה לפנסיה".

היית רוצה להיות שופט בבית המשפט העליון של ארה"ב?

"לא, בעיקר כי אני לא חושב שההזדמנות הזו תתרחש. אני מעדיף להישאר ממוקד במה שאני עושה ולעשות עבודה טובה, להיות שופט עליון טוב".

בשנים האחרונות מנהל ריצ'ארד מערכת יחסים "בשלט רחוק" עם וניה קוניה (48), שפית ואם חד־הורית ממוצא ברזילאי שמתגוררת בניו יורק. הם יוצאים יחד תשע שנים, ולפני הקורונה היו מתראים על בסיס שבועי, פעם בניו יורק ופעם במישיגן. בשל הנגיף וההגבלות הקשר הצטמצם מאוד, אולם בשנה הבאה, לאחר שבתה איזבלה (17) תצא ללימודים בקולג', צפויה וניה לעבור להתגורר במישיגן והשניים צפויים להתחתן ולעבור להתגורר בברמינגהם, פרבר של דטרויט.

"היא פשוט מושלמת בשבילי", אומר ריצ'ארד המאוהב, "כאדם עיוור לא קל למצוא את האדם המתאים, ואני חייב לומר שאלוהים שלח לי את האישה המתאימה בזמן הנכון. היא כל מה שיכולתי לבקש. כשאתה עיוור אתה צריך להתמודד עם כך שיהיו לך אינסוף אתגרים, ואתה צריך להיות סבלני ולעבוד על זה.

"לכל בעל מוגבלות קשה לפגוש אנשים מבחינה רומנטית. רוב הנשים לא יסכימו לצאת עם אדם עיוור, אבל אלו שכן יסכימו הן פשוט מדהימות. וניה היא האחת. אין אף אדם שיהיה מתאים יותר עבורי".

"היא מושלמת בשבילי". עם בת הזוג וניה קוניה, צילום: מהאלבום הפרטי

 

בנוסף לעבודתו, לפעילותו הספורטיבית ולתחזוק הקשר הרומנטי, בחודשים האחרונים נמצא ריצ'ארד על קו דובאי־ישראל, במסגרת מיזם ייחודי בשיתוף בית המלוכה באיחוד האמירויות וארגונים למען בעלי מוגבלויות בישראל.

ההשתתפות בפרויקט התאפשרה לו, שכן בעקבות הקורונה נסגרו כל בתי המשפט במישיגן וחל איסור כניסה אליהם. הדיונים מתקיימים באמצעות הרשת, מה שמייתר את הצורך של ריצ'ארד להיות פיזית במישיגן. לכן החליט להתגייס בכל מאודו לנושא החשוב לו מכל - הנגישות לבעלי מוגבלויות.

"תקופת הקורונה היתה קשה מאוד עבורי", הוא מודה, "אני אוהב להיות עם אנשים, להסתובב ולבלות איתם. כאדם עיוור אתה חייב אנשים אחרים בסביבה, כי אתה מסתמך עליהם וצריך כל הזמן עזרה מאנשים שיסייעו ויכוונו אותך. אם אני יוצא לבד להליכה, למשל, כשאני מגיע לכביש אני צריך עזרה. הבעיה היא שבגלל כללי המרחק החברתי אנשים נמנעים מלהתקרב אליך, ובמשך שנה שלמה לימדו אותנו שאסור להתקרב לאנשים אחרים.

"במיזם החדש אני עובד כחלק מהסכמי אברהם (הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין; ח"ג), שכן באיחוד האמירויות יש לא מעט ילדים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים והרבה אנשים שמתמודדים עם אתגרים. לפעמים, למרות שאנשים שם רוצים לעשות שינוי, הסטיגמה מונעת שוויון לבעלי המוגבלויות. בישראל, לעומת זאת, יש המון ידע בנושא, בדגש על טכנולוגיה וסטארטאפים שמקילים על האוכלוסייה בעלת המוגבלויות להשתלב".

"תפקידי כאן הוא לשרת כמעין איש ביניים", מסביר ריצ'ארד, "לאיחוד האמירויות יש רצון לשנות אבל אין לה כלים, ואילו לישראל יש כלים ויכולות טכנולוגיות שיאפשרו לזה לקרות. כך, באמצעות תמיכה טכנולוגית, יוכלו בעלי מוגבלויות בישראל ובאיחוד האמירויות למצוא עבודה. היופי הוא שלא מדובר רק באיחוד האמירויות אלא בפיילוט גדול, כי ברגע שבאמירויות הדבר יעבוד, הוא יתורגם גם ליתר מדינות המפרץ".

במסגרת הפרויקט חבר ריצ'ארד לכמה ארגונים ישראליים, ובהם נגישות ישראל, וכן לפלר חסן נחום, המשנה לראש עיריית ירושלים, שמפעילה בעצמה כמה ארגונים שפועלים בנושאים שונים - עסקיים וחברתיים - בישראל ובאיחוד האמירויות.

"פגשתי את ריצ'ארד לפני כמה שבועות, הוא סיפר לי על הפעילות שהוא עושה ויחד החלטנו להקים פרויקט שיביא את הטוב ביותר של ישראל להסכמי אברהם, מספרת חסן נחום, "באמצעות שני הארגונים שלי, 'המועצה העסקית ישראל אמירויות' ו'פורום נשים מפרץ ישראל', אנחנו מנסים להנגיש את החיים לאנשים עם מוגבלויות ולהביא את הידע והמתודולוגיה שיצרנו במהלך השנים, כמו בארגונים שלוה ושק"ל, לאמירויות ולמדינות ערב נוספות".

ריצ'ארד ופלר נסעו כמה פעמים לאמירויות לפגישות עם גורמים בכירים כדי להביא את הבשורה - תעסוקה לאנשים עם מוגבלויות, אפשרויות לספורט לאנשים שסובלים ממוגבלות כלשהי, וטכנולוגיה שמסייעת להם.

"אנחנו רוצים לעשות שינוי במזרח התיכון", מדגיש ריצ'ארד, "בישראל לא מבינים כמה הסכמי אברהם הם הישג ענק שיסייע לשנות את הדרך שבה אנשים חיים. אני רוצה להיות גשר שבאמצעותו אנשים בכל העולם יוכלו להגיע למקומות בצורה נגישה יותר, שיתאפשר להם לעבוד בצורה קלה יותר ושיהיו להם חיים טובים יותר". על פעילותו בפרויקט קיבל ביום ראשון האחרון פרס מיוחד מטעם עיריית ירושלים.

בקבלת הפרס מעיריית ירושלים. מימין: גבי הירש מארגון שלוה, המשנה לראש העיר פלר חסן־נחום, ברנשטיין, ראש העיר משה ליאון ומחזיק תיק החינוך המיוחד, יהודה פרוידיגר, צילום: אורן בן חקון

 

רגע לפני פרידה, ריצ'ארד שולף משקפי שמש שחורים. "אתה בטח רוצה לדעת למה עיוורים מרכיבים משקפי שמש", הוא אומר, "הסיבה היא שהעפעף לא מתכווץ בשמש, כפי שקורה אצל אנשים שרואים, וזה גורם לכאבים נוראיים".

אנחנו יושבים בשקט אחרי שיחה ארוכה שבה פרס בפני את כל חייו, ואז הוא אומר לפתע: "אתה יודע, זה נחמד לדבר ככה. בדרך כלל לא ממש מתעניינים בי. החיים שלי לא ממש מעניינים".

אתה צוחק, נכון? סיפור החיים שלך מרתק.

"כן... מישהו אמר לי שכדאי לי לכתוב ספר. עניתי שאין סיכוי כי אף אחד לא יקרא אותו, אפילו לא ההורים שלי. ימכרו אותו בפינה של ה־1.99 דולרים". 

Hanangreenwood@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר