בהתפרעויות האחרונות בירושלים, בימי המתיחות סביב מבצע שומר החומות, נודע לירחמיאל (רומק) פיין, איש גדוד מוריה של חטיבת עציוני במלחמת העצמאות, שהאנדרטה לזכר חללי הגדוד שלו הושחתה.
"מובן שהיה לי קשה לראות את זה", אומר הלוחם הוותיק בפנים חתומות, "אבל אני לא הולך להרוג ערבים בגלל זה. צריך לשקם את האנדרטה וזהו".
העיר שכה לחמת על שחרורה ב־1948 עברה תקופה קשה. נורו לעברה טילים בתחילת המבצע."אני לא יודע מה לחשוב על זה. לרוב הישראלים אין דעה בעניין, וגם לי לא. אבל אם תשאלי אותי, התגובה שלנו נגד הערבים היתה חריפה מדי. לדעתי, היה צריך למצוא את מי שירו את הרקטות ולטפל רק בהם".
לפני שבועות אחדים חגגו לרומק יום הולדת 100. הגיעו כמה חבר'ה מימי הצבא הרחוקים, כמה מתקופת העבודה; היה כיבוד, אפילו בלונים; הרימו כוסית, נשאו דברים. רק על כיסא לא הרימו אותו. בכל זאת, מאה הנפות הן משימה מאתגרת.
רומק, שהיה מעורב בכמה מהקרבות המכריעים ביותר בירושלים ובסביבתה בימי הקמת המדינה, מתגורר עם רעייתו, מירה, בקומה עשירית בבניין משופץ ברמת אביב. הדירה עמוסה פסלונים, ציורים, שטיחים, מזכרות, צילומים נושנים, ציורי נוף ומפיות רקומות. מירה, יפהפייה בת 90, מסתייעת בהליכון, מדברת במתינות ובאצילות.
רומק נראה צעיר מגילו, צלול מאוד, מגולל באופן סדור את זיכרונותיו, כאילו התרחשו השבוע. שערו לבן ודליל, הילוכו איטי, אבל בניגוד לרעייתו, הוא לא נזקק להליכון או למקל. בשל גילו הוא נעזר במכשיר שמיעה, ולקריאה הוא מרכיב משקפיים עבי עדשות.
הוא נולד ב־1921 בלודז' שפולין. בהמשך עברה המשפחה לבוקרשט שברומניה, ואביו העתיק לשם את מפעל הכימיקלים לתעשיית הטקסטיל שניהל. כעבור חודשים ספורים ביקרה המשפחה בפלשתינה, וכשהגיעו לחיפה שכנע אותם מנהל בית הספר הריאלי להשאיר את רומק ואחותו הבכורה בפנימייה. כעבור שנה הצטרפה אליהם גם אחותם הקטנה.
שש שנים שהה בפנימייה, בחדר אחד עם יהושפט הרכבי ז"ל, לימים אלוף בצה"ל, פרופסור וחתן פרס ישראל לחקר מדע המדינה. בסיום לימודיו, ב־1939, התנדב בקיבוץ חניתה של "חומה ומגדל", שהוקם שנה אחת קודם.
"הייתי שם חודש, ואז נסעתי לבקר את הוריי בבוקרשט. כעבור כמה ימים הגרמנים פלשו לפולין, והתחילה מלחמת העולם השנייה. אמי חששה שאגויס לצבא הפולני, ושלחה אותי בחזרה לארץ. שכרתי עם אחותי דירה בירושלים, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה וכימיה. בינתיים אבי נאסר, וחלק מרכושו נלקח. אמא הגיעה לארץ כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, וגם אבא הצליח להשתחרר ולעלות. בירושלים התאחדנו ועברנו לגור כולנו יחד".
רומק גויס לארגון ההגנה. "קיבלתי הוראה להתגייס ל'BUFFS', חטיבת חיל הרגלים של הצבא הבריטי, ושמרנו על מחנות של שבויים איטלקים וגרמנים בלטרון. הבריטים אימנו אותנו, אבל לא אפשרו לנו להילחם.
"אחרי שנתיים וחצי ביקשו ממני בהגנה להצטרף ליחידה שמכינה מפות בעבור האנגלים. היה לי די משעמם ב'BUFFS', אז הסכמתי. אחרי חצי שנה העבירו את היחידה הזו לביירות, ושם היינו חצי שנה".
רומק זוכר את בירת לבנון כעיר חופשית ומשוחררת. "לא היה שם צבא, המסעדות היו פתוחות. חיים טובים. אחרי ביירות עברנו לסוריה לחצי שנה, ומשם לקהיר. מפה לשם, עברו עלי חמש שנות שירות בצבא הבריטי".
כשהשתחרר חזר ללימודים בירושלים, וכשפרצה מלחמת השחרור הצטרף לפלוגת הסטודנטים. הוא יועד מייד לפיקוד, ונשלח לקורס מ"כים בג'וערה. משם עלה להגן על גוש עציון בשיא ימי המאורעות.
"בינואר 1948 היו שתי מחלקות של סטודנטים: אחת של מדעי הטבע ואחת של מדעי הרוח. שתי המחלקות מנו 80-70 איש, שישבו בכפר עציון ובמשלטים. התמקמנו בגבעה, וקיבלתי פיקוד על קבוצה גדולה של חיילים. לילה אחד שלחנו חוליה שתסרוק את ציר חברון־בית לחם, כי הגיעו אלינו ידיעות מודיעיניות שעומדים לתקוף אותנו".
ואכן, כבר למחרת, ב־14 בינואר (ג' בשבט), החלה המתקפה הערבית שהציתה את הקרב שייחרת כאחד הניצחונות ההרואיים במלחמת השחרור.
"הייתי אז בכפר עציון, ועליתי על גג. עוזי נרקיס (לימים אלוף; ק"א) צפה לידי במשקפת. ראינו את הערבים מגיעים מכל הצדדים. מדובר היה ב־400 לוחמים ירדנים מאומנים וחמושים, ואיתם עוד ערבים רבים מכפרי הסביבה, בפיקודו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, שהיו בדרכם לכיבוש הגוש.
"אנחנו עומדים על הגג, ורואים את הכוח העצום הזה מתקרב. קיבלתי מרגמת טו־אינץ', אז ירדתי למטה והפעלתי אותה. האנשים על הגג כיוונו אותי".
נרקיס שיגר מברק בהול למפקדת הפלמ"ח, בבקשה שיערבו את הבריטים. לימים סיפר על אותם רגעים: "כמות המסתערים מצד דרום היתה עצומה, לא ראיתי בחיי כל כך הרבה ערבים הולכים יחד. עצרו אותם כמה מאות מטרים מהגדר של כפר עציון".
רומק: "אריה טפר (עמית) עלה עם המחלקה שלו לחרבת זכריה למנוע את כיבושה בידי הכוחות הערביים, שהיו מבתרים בכך את הגוש. בינתיים הערבים ישבו לארוחת צהריים למרגלות החרבה. טפר התקרב אליהם עם שני ברנים, בלי שהבחינו בו, פתח באש והרג יותר ממאה מהם. כל האחרים ברחו, ובריחתם סימנה את סוף מתקפת ג' שבט על גוש עציון".
יגאל ידין אמר על ההתרחשויות: "היה זה אחד הניצחונות הגדולים שלנו, ניצחון אדיר בנסיבות הימים ההם, ויחסית לדלוּת כוחנו". יגאל אלון גרס שהיתה זו מתקפת הנגד המוצלחת ביותר בכל מלחמת העצמאות.
כעבור ארבעה חודשים נקלע רומק לקרב נוסף, הפעם על מנזר סן סימון בקטמון שבירושלים. קרב עקוב מדם שנמשך חמישה ימים, ובו התמודד כוח הפלמ"ח שכבש את המנזר עם גלי התקפות בלתי פוסקות של מיליציית ג'יהאד אל־מוקאדס בפיקודו של אל־חוסייני. לוחמים רבים גילו גבורה (רפאל איתן נפצע בראשו, והמשיך להילחם כשהוא קשור לכיסא) - אך לנוכח האבידות הרבות והמחסור בתחמושת עלתה בקרב הלוחמים האפשרות לסגת.
"ביקשו שם עזרה, אז הגענו", נזכר רומק, "נשלחו שתי מחלקות של גדוד מוריה לסייע, ואני פיקדתי על אחת. טיפסנו על ההר והגענו לסן סימון. החלק האחרון של השטח היה מישורי, והיה צריך לצלוח אותו תחת אש חזקה מאוד. עברנו בקפיצות, בזחילה, איך שיכולנו. בסופו של דבר הגענו למנזר, עם הרוג וכמה פצועים.
"בדרך, לוחם מהמחלקה שלי קיבל כדור בגב, ממש לידי. סחבתי אותו תחת אש, והגעתי אחרון למנזר. לקחו אותו לטיפול - והוא שרד. פגשתי אותו מזמן במעלית בביה"ח הדסה עין כרם בירושלים, והוא זכר אותי, אבל לא הייתי איתו בקשר מאז. אחרי שהגענו ירד חושך, ונשארנו בסן סימון. למחרת כבשנו את קטמון".
הקרב האסטרטגי, שחיבר את השכונות היהודיות לרצף אחד, מככב עד היום במורשת הקרב של צה"ל וברומנים ספרותיים ("יונה ונער" של מאיר שלו ו"תש"ח" של יורם קניוק). רפאל איתן הגדיר אותו "הקרב שהכריע את גורלה של ירושלים".
גם כאן, כמו בקרב על גוש עציון, רומק מתעקש שלא חש שום פחד. "בכלל, אני לא זוכר פחד לאורך כל המלחמה. אני לא יודע למה לא פחדתי מהאש ומהירי. אולי כי לא היה לי זמן לפחד, ואולי זו פשוט תכונת אופי שלי".
וכאילו לא די, המתין לרומק קרב קשה נוסף - הפעם על קיבוץ רמת רחל. "זמן קצר אחרי שכבשנו את סן סימון, המושבה הגרמנית והמושבה היוונית בירושלים, ארגנו את גדוד מוריה מחדש והקימו פלוגת רזרבה בפיקודו של יהושפט הרכבי. התמקמנו בבית המשפט הצבאי בירושלים, מול בית הנשיא של היום.
"יום אחד קיבלנו הודעה שקיבוץ רמת רחל נפל ושעלינו לכבוש אותו מחדש. ירדנו לתלפיות, והלכנו ברגל בוואדי לארנונה. אני זוכר שראינו משאית משוריינת יוצאת מרמת רחל בכביש המתפתל, ובאחד הסיבובים מתהפכת מפגיעת פגז שנורה עליה מכיוון צור באהר. לא ידענו מה קורה בתוך הקיבוץ.
"עליתי על גבעה סמוכה עם שני לוחמים חמושים בברן. התקדמנו לאורך גדר נמוכה בזחילה ובריצה. פתאום אני רואה שמכיוון מנזר מר אליאס, במרחק 200 מטר מאיתנו, צועדים 20 איש. עד שאני מבין מה קורה, עוד קבוצה זהה הצטרפה מאחוריהם. הבנתי שזה כוח אויב.
"פתחנו עליהם באש, והם התפזרו לתעלות בצידי הכביש. בינתיים התחילו לטווח אותנו מתותח טו פאונדר ממר אליאס. הגדר שהסתתרנו לידה היתה עבה והגנה עלינו, וכך יכולנו להמשיך לירות. אחרי רבע שעה ירד משוריין ממר אליאס ואסף את השוכבים בתעלות. התברר שהיתה שם חטיבה מצרית שמנתה כ־400 לוחמים. הם הפגיזו את רמת רחל במשך שלושה ימים, ובגללם אנשי הקיבוץ עזבו, פרט לשישה גברים ואישה אחת שנשארו.
"הירי עלינו מהמנזר נמשך, עד שהחייל שלי עם הברן נפצע בפניו מרסיסים ונאלצנו לחזור לארנונה. בינתיים שלוש הפלוגות האחרות נכנסו לרמת רחל ונתקלו שם בבוזזים ערבים מצור באהר. התברר שהחיילים המצרים שהיו אמורים לשמור על הקיבוץ, נסעו לירושלים ולא השאירו מאחור אפילו רובאי אחד! שהכוח שירינו עליו היה הקצינים שלהם. לא היה עוד מקרה במלחמת העצמאות שבו ברן אחד ניצח כל כך הרבה קצינים".
למחרת שוב נשלחו רומק ואנשיו לרמת רחל. "הפעם הגענו לא דרך הוואדי אלא בשדה פתוח. היה לנו הרוג אחד ופצועים אחדים. המחלקה שלי קיבלה פקודה להיכנס. נכנסתי ראשון לרמת רחל, ושוב לא היה בה איש. ראיתי רק שריפות, תרנגולות מתות ופרות פגועות, אבל לא חיילי אויב. כך, למעשה, כבשנו את הקיבוץ.
"לפני 15 שנה ישבתי בארוחת ערב, והאדם שישב מולי סיפר לי שהוא נולד שם. התברר שאביו נסע במשאית המשוריינת שראינו מותקפת ומתהפכת. האב נהרג, כמו כל האחרים במשאית".
רומק מספר שבמהלך המלחמה מרד גדוד מוריה במפקד חטיבת עציוני, ולמעשה מפקד ההגנה בירושלים, דוד שאלתיאל, וסופח לפלמ"ח. סיבת המרד היתה "משימת התאבדות", כעדותו, שאליה שלח שאלתיאל כוח של מוריה: להציב מארב לאוטובוס ערבי בדרך לטרון־רמאללה, באזור שורץ כוחות אויב.
"יצחק רבין, קצין המבצעים של הפלמ"ח, אמר לשאלתיאל שהפקודה 'אינה הגיונית ואינה ניתנת לביצוע', אבל שאלתיאל לא הרפה, ובמקום את הפלמ"ח הוא שלח כוח מגדוד מוריה, שמנה 19 לוחמים בפיקודו של סרן נועם גרוסמן ז"ל. רק שלושה חזרו חיים. גם גרוסמן נפל בקרב.
"בינתיים (עם השבעת חטיבת עציוני לצה"ל; ק"א) החליפו את שאלתיאל במשה דיין, ולמעשה הדיחו אותו. דיין דרש שמוריה תחזור אליו, והחליט לכבוש את הגבעה הצרפתית. הוא שלח אותי להר הצופים, שהיתה בידינו, לבדוק איך אפשר לבצע את המשימה.
"יש תעלת ביוב בירושלים, שעוברת מתחת שכונת מאה שערים ויוצאת בוואדי ג'וז, בתחתית הגבעה הצרפתית. תעלה בגובה 80 ס"מ, אבל מים לא היו אז בירושלים, והיא היתה ריקה. הצעתי לעבור דרכה ולצאת בצד השני.
"לקחתי איתי שני לוחמים ועברתי. זה לא היה תענוג לעבור ככה 800 מטר. להתכופף, לפעמים לזחול, מאוד לא נוח. כשהגענו לסוף התעלה, בקושי רב, פתחנו את סורג הברזל שחסם אותה - ויצאנו. משם תכננו ללכת לאורך המורד ולעלות להר הצופים.
"אבל כשהתחלנו ללכת, אחרי אולי 200 מטר, שמענו מכונית נוסעת בוואדי ועוצרת. מה התברר? שהיתה שם עמדת בידוק ערבית שלא ידענו עליה. למזלנו, הם לא הבחינו בנו. כששמעתי את המכונית, עצרתי את החבר'ה וחיכינו בשקט. כשהמכונית הבאה הגיעה, ניצלנו את הרעש שהיא עשתה, והתקדמנו בריצה להר הצופים. למחרת חזרנו באותה דרך".
בפגישת חצות בבית קפה מסר רומק לדיין את הערכתו, שלפיה אי אפשר להעביר מחלקה בדרך הזו, שמוגנת על ידי עמדה חמושה. בעקבות המידע החליט דיין לוותר על כיבוש הגבעה הצרפתית.
"אגב, אחרי הקרבות נשלחתי על ידי דיין לפקד על הר הצופים. כשהגעתי לשם נסעתי לראות את גן החיות. רוב החיות היו כבר פגרים, והאריה שכב ולא יכול היה להרים את הראש מרוב תשישות ורעב. הצלחתי להשיג אוכל והצלתי בכל זאת חלק מהחיות".
בקרוב יחל בית ספר שדה כפר עציון בסדרת טיולים בעקבות קרבות חטיבת עציוני, כולל אלו שבהם השתתף רומק. הלוחם הוותיק סוחב, מצידו, תחושות קשות מהיחס הכללי לחלקו של גדוד מוריה בקרבות המכריעים במלחמה ההיא. הוא מדגיש שלא מדובר ברדיפה אחר כבוד או קרדיט, אלא ברצון כן לכבד את נופלי החטיבה כולה.
"לפלמ"ח יש קשרים טובים, והוא לחם יותר מעציוני. אולי לא הרבה יותר. לעציוני, למרבה הצער, היו יותר הרוגים מאשר לחטיבת הראל. נפלו לנו 651 איש", הוא נאנח.
במהלך המלחמה נישא רומק לחיילת מגדוד מוריה, רות כהנמן - אחותו של פרופ' דניאל כהנמן, פסיכולוג בעל שם עולמי וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002. בסיום המלחמה חזר לאוניברסיטה ללמוד מתמטיקה וכימיה. רות, ילידת פריז, נסעה לביקור בצרפת, ורומק, שהצטרף אליה בהמשך, התחיל ללמוד שם דוקטורט בכימיה. כעבור חצי שנה קיבל הצעה מהנספח הצבאי בשגרירות ישראל בצרפת, ללמוד בבית הספר הצבאי לחומרי נפץ בפריז.
"המצב הכספי שלי היה כזה שהייתי מוכרח להסכים. באותו זמן נשלחו לא מעט אנשים מהארץ ללמוד בבתי ספר צבאיים בצרפת. אז עזבתי את הדוקטורט, גויסתי בחזרה לצבא ולמדתי שלוש שנים בבית הספר לחומרי נפץ".
כשחזר בסיום לימודיו ארצה גויס למטכ"ל וביקש להצטרף לתעשייה הצבאית. "עסקתי בפיתוח חומרי נפץ. התחלתי את מפעל גבעון ברמלה והשלמתי את הדוקטורט במקביל". בהמשך חייו המקצועיים עבד בפיתוח חומרי נפץ, ואף היה חבר בוועדה לאנרגיה אטומית - עד לפרישתו בגיל 65.
בסיפור חייו של רומק יש קורבן נוסף, גדול ונורא. "לרות ולי היה בן, אילן ז"ל. כשהיה בן 6, אמו ואני נפרדנו, ואילן גר איתה תקופה מסוימת בצרפת. בגיל 10 החזרתי אותו לארץ, כי הוא רצה להיות כאן עם החברים שלו. באותם ימים כבר הכרתי את מירה, וגידלנו אותו ביחד. מירה היתה כמו עוד אמא שלו".
אילן התגייס לחיל האוויר ושירת כנווט במטוס פנטום, בין היתר בקרבות הרואיים במלחמת יום כיפור ב־1973. הוא ביצע 56 גיחות מבצעיות, ושב מכולן בשלום. הוא נפל ב־1975 בדרגת רב־סרן. "יום שישי אחד הוא הגיע הביתה מהטייסת בחצרים, חיפש ציוד צלילה בדרך לאילת. ליוויתי אותו למגרש החניה, והוא נסע. וזהו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו", נאנח רומק עמוקות, וצל כבד חולף על פניו.
"אחר כך התברר שלפני שהוא עלה על האוטובוס לאילת, קראו לו ליחידה להשתתף בתרגיל עם נורים מוצנחים. הם יצאו לסיני לזרוק את הנורים, ואחד מהם נדלק מתחת למטוס שלו. הטייס הסתחרר, והם התרסקו לקרקע ונהרגו במקום. למחרת דפקו לנו בדלת ארבעה אנשים מחיל האוויר. הבינותי מייד - ונתתי צעקה גדולה".
את מירה, ילידת קיבוץ משמר השרון, הכיר רומק בדייט שסידרה בת דודתה, ללא ידיעתם. הוא היה אז גרוש, היא רווקה, בת לאב ציוני נלהב וקנאי לעברית, שנספה בילדותה בתאונת דרכים כשנדרס על ידי קצין בריטי.
מירה שירתה בגדנ"ע ("כמו כולם באותם ימים") ועברה קורס קשר במחנה דורה, שמייד לאחריו נשלחה לחזית - כחלק מגדוד 132 של חטיבת אלכסנדרוני.
"לקחו את כולנו לגוש תל מונד", היא מספרת על חלקה במלחמת העצמאות. "היו להם שם קשיים רבים מאוד, ונשלחנו להציל את המצב. לקחו אותי ועוד בחור, ושלחו אותנו קדימה. אני זוכרת שהכדורים שרקו מסביב. הבחור שהיה איתי נהרג מייד, ואני המשכתי עם מכשיר קשר על הגב, שהיה כבד יותר ממני. העברתי לילה שלם בפרדס, לבד, עם פקודה אחת: לשדר כל מה שאני שומעת. היה לי ברור שאני מקימה את מדינת ישראל".
הדייט ביניהם נערך ב־1 במאי, חג הפועלים, כשבת הדודה הזמינה כל אחד מהם בנפרד למסיבה בביתה בתל אביב. מאז לא נפרדו, ובקרוב יחגגו 60 שנות נישואים. יש להם שני ילדים משותפים, עופר ואבנר, וארבעה נכדים, איתם הם "מתראים הרבה".
מירה היתה ממייסדי ארגון "ניצן", לילדים ובוגרים עם לקויות למידה וקשיי הסתגלות ותפקוד, ועבדה שם שנים רבות. היא היתה גם ממקימי "כישורית", בית לאנשים בעלי צרכים מיוחדים בקיבוץ כישור שבצפון.
רומק, כשאתה מסתכל על המדינה היום, ממרום שנותיך, מה אתה חש?
"כשאני משווה אותנו למדינות ולעמים אחרים - אנחנו מאוד מתקדמים. אני מרוצה מהדור שהתפתח בארץ, מהיזמות שלנו. יש לנו נוער יוצא מהכלל. אני רואה את הנכדים שלי, ואני גאה בהם. כשאני רואה לאן הגענו היום, אני חושב שזו היתה זכות מאוד מאוד גדולה מצידי להשתתף באופן פעיל בהקמת מדינת ישראל".
וכשאתה רואה את השסע החברתי והאלימות?
"אני יכול רק להגיד שפעם היחסים בין אנשים היו קרובים יותר".
מה דעתך על צה"ל של היום?
"הוא יותר טוב ממה שאנחנו היינו, זה בטוח. אנחנו לא היינו מאומנים מספיק, היום זה אחרת. בקשר לרוח צה"ל - אני לא יודע להגיד אם זה טוב יותר או פחות".
אתה עוקב אחרי החדשות? מעורה במה שקורה?
"מירה מתעדכנת כל הזמן בחדשות, אני הרבה פחות מתעניין".
לרומק יש מכשיר סלולרי, אבל הוא מעדיף להשתמש בטלפון קווי. לדבריו, הוא קורא הרבה, למרות הקשיים. "הראייה שלי כבר לא טובה. אז אני קורא בקינדל. הבן שלי מכניס לי לשם ספרים באנגלית מכל הסוגים: היסטוריה, פסיכולוגיה, גם רומנים".
בטלוויזיה אתה צופה?
"פעם הייתי משחק טניס, עד שקיבלתי התקף לב והרופא הורה לי להפסיק. מאז, כבר 40 שנה, אני נהנה לצפות במשחקי טניס בטלוויזיה".
חברים מהימים ההם כמעט לא נשארו לו, מטבע הדברים. "מהכיתה שלי בתיכון לא נשאר אף אחד. מההגנה נשארו אחדים, אבל מעטים מאוד. אני היחיד שהוא בן 100. ליום ההולדת שלי הם הגיעו".
מירה, איך משמרים אהבה כל כך הרבה שנים?
"כל הזוגות מתעצבנים, זה ידוע, אבל משלימים וממשיכים בחיים".
לסוף שאורב באופק שניהם מתייחסים בפיכחון. "זה משהו שצריך לעבור", אומרת מירה, ורומק מהנהן, "גם בקורונה התייחסנו לזה בפרופורציות, לא נכנסנו לפאניקה. רומק מדבר עם המוות, בעיקר בגלל גילו".
רומק: "אני חושב שלא אחזיק עוד הרבה זמן. קשה כבר ללכת, אני לא מאוזן. אני חושב על הסוף, אבל ככה נוצר העולם, ואין מה לעשות".
shishabat@israelhayom.co.il
