רק בתוך השקט הכפוי שהביאה הקורונה לעולם התרבות הצליח אבי גרייניק לשמוע את הקול הפנימי שהבהיר לו מה הוא אוהב לעשות באמת. השחקן, הקומיקאי, הסטנדאפיסט, החקיין והמדבב, שהפך בשני העשורים האחרונים לשם נרדף להומור מפוצץ סרעפות, הבין בזכות הנגיף להיכן בנשמה הוא הכי מתחבר בדיוק.
"הקורונה עצרה הכל ועשתה בעולם ריסט, אבל אני מודה שהייתי בפריחה אישית. גיליתי את הדבר שבשבילו אקום כל יום ואעשה דברים מאפס: המוזיקה. זה מה שאני: בבוקר אני מתעורר עם מוזיקה בתוך הראש, כשאני אוכל יש לי מוזיקה בתוך הראש.
"בקורונה התחלתי לשמוע מה אני באמת רוצה. למדתי שהמילה רצון היא מדעית ממש. קראתי מחקרים על מעגלי רצון, על מה שמניע אנשים להגשים את מה שהם רוצים. התשובה היא שצריך להיות כן עם עצמך ומדויק, והקורונה הצליחה לדייק את זה. קודם כל כי היה שקט והעולם עצר, ואז אתה רואה ושומע יותר. כמו שנוסעים לאט באוטו, ואז רואים יותר פרטים בדרך".
עולם המוזיקה היה במצב של מוות קליני. ממש כמו התיאטרון והקולנוע.
"נכון. ובסגרים חשבתי על זה שאני וסטינג היינו בעצם באותו מעמד. אולי לא מבחינת המצב הכלכלי, אבל כן מבחינת היקף פעילות. היינו אותו הדבר".
בניגוד לסטינג, אתה העלית בין הסגרים מופעי חצרות ובתים שבהם ביצעת שירים מקוריים שלך, קומיים לצד נוגים, ושילבת גם קטעי קישור.
"נכון, ועשיתי בערך 20 מופעים כאלה בקורונה. למעשה, אני יוצר מוזיקה כל הזמן. גם ביום־יום אני עוסק יותר במוזיקה מאשר בכל התחומים האחרים. בשנתיים האחרונות אני מלמד באקדמיה למוזיקה בירושלים קורס כתיבה והלחנת שירים, ובזכות הקורונה הפכתי גם לתלמיד בעצמי.
"פתאום הבנתי שאני רוצה אולפן הקלטות משלי, אז התחלתי ללמוד סאונד דרך סרטונים ביוטיוב, כדי להתמקצע. קניתי ציוד, עשיתי אקוסטיקה בחדר שלי, היה לי זמן ללמוד את כל הדברים ששילמתי לאחרים כדי שיעשו בשבילי. ואז, ברוח התקופה, הגיעה גם דרישה למופעי זום, אז קניתי מצלמות איכותיות ואפילו התקנתי מצלמה אחת מעל הידיים שלי, כדי שאוכל להדגים לתלמידים איך אני מנגן כמו שצריך.
"אם היית שואלת אותי לפני הקורונה אם אגיע לכל זה במרוץ החיים הענייני, סביר שלא הייתי משיג את זה. קודם פשוט לא עצרתי לשמוע שאני רוצה את זה. אפשר להגיד שבתקופת הקורונה 'יצאתי מהארון' מבחינת היוזמה היצירתית לכיוון המוזיקה".
אז מעתה תעדיף שנפנה אליך ראשית בתואר "אבי גרייניק - מוזיקאי"?
"יש לי הרצאה שאני מעביר, בשם 'הפרעת קצב', שבה אני מדבר על הקשר שבין קומיקאי למוזיקאי ומסביר למה כל קומיקאי רוצה לרגש ולשיר, ולמה כל מוזיקאי וזמר ירצו להצחיק בין השירים. מה שמשותף לזה הוא קצב. גם לקומיקאים וגם למוזיקאים יש קצב".
• • •
לא רק מוזיקה נעימה שמע גרייניק בשנת הקורונה. בימים הקשים שעברו על התחום כולו, הוא היה מהאמנים הבולטים שהתייצבו בהפגנות המחאה, התראיינו בתקשורת ונלחמו בכל כוחם על שימור התרבות בתודעת מקבלי ההחלטות - שנדמה שהעדיפו להזניח אותה.
"היה חשוב להיאבק, וצריך להמשיך עם זה, אבל אני חושב שהמאבק לא הצליח", הוא מודה כעת בגילוי לב.
המאבק נכשל? למה?
"יש לי כמה מחשבות שעלולות להישמע, חלילה, מיואשות, אבל חשוב לי להדגיש שהן לא נובעות מייאוש. אני מציאותי וריאליסטי. בהפגנות ובדיונים על עולם התרבות שכנענו את המשוכנעים. לא הצלחנו להביא אף אדם בלתי צפוי לצד שלנו. זה מה שאני מרגיש.
"מתישהו הפסקתי גם ללכת להפגנות בבלפור, כי הסתכלתי על המון האדם הזה, על הפרצופים סביבי, וראיתי אנשים כמוני, ליברלים. הייתי בטוח שכמו במחאה החברתית ב־2011, יגיעו מאות אלפי אנשים מכל העשירונים ומכל הפריפריות, אבל זה טפח על פניי. המחאה החברתית היתה ישראל המגוונת האחרונה עבורי.
"באופן אישי לא ראיתי את זה בבלפור, ואשמח אם יעמידו אותי על טעותי. זה מעציב שקשה לדבר על תרבות, אבל צריך, וגם הבנתי שנדרשת פה מחשבה כלל־מערכתית. הצלחנו לגרום לאנשים להתגעגע לתרבות, אבל לא הצלחנו לשכנע אותם למה אי אפשר בלי זה. אין פה הסכמה אמיתית לזה שצריך תרבות מגוונת, יש רק הסכמה חצויה. אנחנו שבטיים מאי פעם, גם בהקשר התרבותי. צריך לדבר על זה שהתוצאה היא שבטיות".
תוצאה שמקבלת עידוד וחיזוק ממה שקורה ברשתות החברתיות.
"ולכן אני לא מסוגל להיכנס לשם. זנחתי בקורונה את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלי, הרגשתי שזה מהדהד את הרע שלפני ומגביר את הכעס של כולם על כולם. זה כלי לאנשים עם אג'נדות, ואג'נדות הן בסדר עד שהן הופכות ליותר חזקות מהמצפון, מהלב ומהתפיסה החברתית האמיתית.
"הפייסבוק, בעיניי, הוא השופר של האופורטוניסטים. אני לא מדבר על אנשים שמעלים פוסט על הילדה שלהם, אלא על השימוש הציני והקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים זורקים קופסאות גפרורים למדורות. כרגע אני לא יכול לראות את הפייסבוק שלי ככלי מקצועי. אני לא מסוגל לפתוח את זה אם יש בו ימין ושמאל, 'אתם ככה ואתם ככה'. זה היה סביר אם היה מבוגר אחראי, אבל אנחנו לבד. אנחנו רבים לבד".
לבד, אחרי שנת קורונה ומלחמה בדרום, ואולי לפני ממשלה חדשה. אתה אופטימי לגבי מה שקורה פה?
"התקופה הקשה היתה לפני הקורונה, פשוט לא ידענו את זה. הקורונה לא החמירה את המצב, אלא הציפה אותו. אני ישראלי, ציוני ויהודי, זה הסדר אצלי, ויש לנו בעיית אקלים שיחתי עכור. אנחנו מדברים מסריח. לכל אחד יש את הסיבות הפסיכולוגיות שלו והכאב שלו לדיבור הזה. הפצע שלו, הפצע שנגרם להוריו או לסבא וסבתא שלו שבאו לכאן מכל מיני ארצות. בעצם, המדינה צריכה פסיכולוג.
"האם אני מרגיש רלוונטי כליברל במדינה שלנו? לא. יש פה נקמה של כולם בכולם, כעס של כולם על כולם. צריך מגשר, כי זה שיח חירשים, יש פה תרבות של דעות על חשבון עובדות, ואי אפשר באמת 'לדבר' אלא רק 'להגיד'. אני עצמי נזהר מה"להגיד", כי אלה שמקשיבים לי הקשיבו לי גם קודם, ואלה שחושבים שאני מדבר שטויות לא יקשיבו לי.
"כדי שיהיה שינוי, המדינה לא צריכה ראש ממשלה חדש, אלא מאבחן. המדינה לא מאובחנת. יש פה המון אוכלוסיות שהכאב שלהן לא מאובחן. בשנות ה־70 ובתחילת ה־80, כשהייתי ילד, גדלתי כבן למעמד הפועלים ומטה, במיזוג גלויות וכור היתוך, על אף האפליה שהיתה נגד מזרחים, ושהיא מקור הפצע שלנו עכשיו. ביני לבין החברים שלי היה מתח עדתי על גבול הגזענות, אבל בסופו של דבר היינו חברים, וזה כבר איננו.
"אין כבר את הגורם המאחד שאומר שכולנו בני אדם. צריך לעשות פה קודם כל שלום בין יהודים. מישהו שירצה לעשות שלום בין יהודים לא היה פה ב־20 השנים האחרונות, וזאת עובדה, לא דעה. לא היו תהליכים מנהיגותיים של שלום בין יהודים ואיחוי רקמות קרועות, וזה דבר הרבה יותר דרמטי ממה שאנחנו חושבים.
"ואם יגידו, 'גרייניק מדבר שטויות. מה הוא חושב, שתהיה מלחמת אזרחים?' אז אני אענה שאני לא הראשון שאמר את זה. תארי לך 12 שעות בלבד של מלחמת אזרחים פה. 12 שעות שיהיו כתם על האנושות היהודית. אני בכוונה לא אומר ישראלית, כי אני מתמקד במלחמה בין יהודים. 12 שעות של כאוס שבהן יילקחו חיי אדם. האם זה הזוי? האם דיברתי ככה לפני חמש שנים? לא.
"אני אהיה אופטימי רק אם אנשים יודו באמת המשותפת והפשוטה - שאיבדנו את דרכנו כחברה ישראלית־יהודית. אנחנו קרועים, ועד שלא נקרא לזה בשם, זה יהיה לא אינטליגנטי מצידי להיות אופטימי".
אתה לא חושש להתבטא בעידן של חרמות, פסילות והתלהמויות כנגד כל מי שמעז להגיד משהו?
"מצד אחד אני חושש שגוף מסחרי, למשל, לא ייקח אותי לפרסם אותו בגלל שאני שמאלני־ליברל מדי עבור חלק מעם ישראל. מצד שני - עצם העובדה שאני חושש מזה, זה אומר שהמצב של כולם לא טוב. זה זמן לא טוב לכולם".
• • •
אופטימי או לא, השבוע יחזור גרייניק לטלוויזיה עם הסאטירה המוזיקלית "החנות שיש בה הכל" (ימי שני, כאן 11 ובדיגיטל) - פרי שיתוף פעולה רביעי של התסריטאי־יוצר עוזי וייל והבמאי איתן צור ("החמישייה הקאמרית", "המשרד", "עיר מקלט").
מדובר בתוכנית פרועה, כדרכם של צמד יוצריה, והעלילה מתמקדת הפעם בחנות כלבו משודרגת והזויה, שבה אפשר להשיג הכל - ממכונות זמן, דרך אהבות אבודות ועד הירח. וכאילו לא די בזה, המשתתפים פוצחים מדי פעם בשירה כחלק מהדיאלוגים עם הלקוחות בחנות.
על המוזיקה המקורית אמון שלום גד, מבכירי סצנת האינדי המקומית. לצד גרייניק מככבים חי מאור, אורי יניב, רונית אפל, עמית אולמן, ירדן תוסיה כהן, דימה רוס, אפרת בן צור ורותי בורנשטיין.
"זאת סדרת אבסורד שהסצנות בה מולחנות לשירים", מסביר גרייניק, "היא אולי לא תתאים לכל אחד, אבל בתקופה שלנו היא חייבת להיות בבמה המרכזית דווקא כדי להזכיר שהיא לא לכל אחד. צריך לתת לדברים כאלה מקום, והסיפורים שמוגשים שם, בלי קשר לעובדה שהם אבסורדיים, ממחישים מלאכה ברמה גבוהה של איך לספר סיפור".
ויש עוד שם בולט ומפורסם במיוחד בצוות: עידן אלתרמן - החצי השני של גרייניק באחד מצמדי הסטנד־אפ והבידור הבולטים שפעלו כאן אי פעם, ומי שזכורים גם ממערכוני "נווה חמציצים" מהתוכנית "פלטפוס".
בסדרה מגלמים השניים את אריקסון ויוריקסון, בעלי החנות, שני תאומים שבדים שלא מבינים דבר בתחום הניהול. "אנחנו בעצם איקאה מקולקלת מבחינת הצלחה מסחרית, מוכרים דברים לא גשמיים. מצד אחד אנחנו בוסים, בעלי האחריות, ומצד שני איתן ועוזי נתנו לנו חופש להתנהג בטמטום. הרשו לנו לדבר במבטא ספק סקנדינבי, כי לא מדובר בריאליזם. לעשות את זה ליד עידן היה מאוד קל".
בסדרה מדגמנים גרייניק ואלתרמן, כהרגלם, דינמיקה זוגית משופשפת, כיאה לצמד שמושרש היטב בפנתיאון הבידור הישראלי. הקורונה, חובה להזכיר, גדעה את ההצלחה של "ילדים סורגים לאלוהים 2", מופע ההמשך שהריצו מאז 2015 - 18 שנים אחרי ירידת המופע המקורי והמיתולוגי שלהם, "ילדים סורגים לאלוהים", שאותו הריצו במשך עשור בניינטיז (עם הפסקה אחת באמצע).
למעשה, את "ילדים סורגים 2" כבר לא תחזירו לבמה.
"הקורונה שינתה הלך מחשבה. הומור הוא דבר חי, זאת אמנות שמהדהדת את הרחוב והרחוב מהדהד אותה, והיא דורשת תחזוקה ורפרוש כל הזמן. מהבחינה הזאת הרגשתי שאני לא חוזר לזה. יש לי ולעידן המון עיסוקים אחרים, והרגשתי שאם לעשות עכשיו משהו עם עידן - זה יהיה משהו חדש. לא לחזור למה שהיה, כי אני עצמי כבר לא מה שהייתי".
אז אין כאן דרמות שהובילו לפרידה ביניכם.
"ממש לא. שנינו הרגשנו שכדי לחזור להופיע ביחד צריך להתחיל מחדש. היתה אפס דרמה על פני השטח. להפך, זה היה נורא הגיוני לשנינו. הרי משהו קרה פה, החיים השתנו, אנחנו השתנינו. לבוא ולקושש אנרגיות כדי לעשות את הישן זה פספוס. הקורונה נתנה מומנטום, פתח לתגליות חדשות".
• • •
גרייניק נולד בחיפה לפאול ז"ל, קבלן עבודות חשמל שהלך לעולמו ב־2014, ולחנה (81), עקרת בית ("תכתבי שאני אוהב אותה מאוד"). יש לו שתי אחיות גדולות, רונית (57) ומירה (59). כשהיה בן 13 עברה המשפחה לקריית אתא.
את המוזיקה גילה בגיל 7, כשהתחיל לנגן באורגן של אחותו, שהיתה זמרת חתונות. "היה לה אורגן לשיעורי פיתוח קול, ונמשכתי לזה. מצד שני, תמיד הייתי הילד המצחיק בכיתה ובכלל. ההומור היה כלי הישרדותי עבורי, כדי לבלוט".
בגיל 16 וחצי פגש לראשונה את אלתרמן על במת כישרונות צעירים בצפון. השניים צוותו לזוג על הבמה, שמרו על קשר בשירות הצבאי (גרייניק שירת כעובד רס"ר), ואחרי השחרור, בגיל 21, איחדו כוחות ויצאו במופע זוגי ראשון. השאר - היסטריה.
ב־1996 נישא גרייניק לתמי (48), מפיקה שעושה כעת תואר שני בלימודי משפחה. הם מתגוררים בצפון הישן של תל אביב, הורים לעילאי (11), תלמיד כיתה ד'.
"את תמי הכרתי כשהיא באה להופעה שלי ושל עידן במועדון דומינו. לגבי מי התחיל עם מי יש חילוקי דעות. אני התחלתי איתה, אבל מצד שני היא עזבה בשבילי חבר של כמה שנים, אז מבחינתי היא עשתה את הצעד הגדול. אני מאוד גאה בה, היא לומדת ייעוץ והכוונה למשפחות בהקשר של ילדים, התנהגות וחינוך".
בנובמבר יציין יום הולדת 50, ולדבריו, שנת התובנות החולפת הרגיעה אצלו את הלחץ המצטבר לקראת החלפת הקידומת. "מגיל 47 הייתי לחוץ שאני תכף בן חצי מאה, אבל עכשיו הכל משתחרר. אני בן 50 וזה בסדר, אני מתחיל מחדש להיות צעיר. ירד לי הלחץ. פתאום זה נחמד לי".
ניכר שאתה, טפו טפו, נמצא על הגל.
"יש פה אולי אלמנט מיסטי, יצא שמה שאני רוצה מסתדר. בקיץ 2020 הפכתי לאדם עסוק בדברים שאני מאוד אוהב. הצטלמתי ל'החנות שיש בה הכל' ולעוד סדרה נהדרת, 'האחיין שלי בנץ' (שתעלה גם היא בכאן 11; מ"כ). אני משתתף בסרט הקולנוע 'זרים מושלמים', שביים ליאור אשכנזי, ושייצא בקרוב. ביליתי 21 ימי צילומים עם חבורת שחקנים מדהימה בתקופה הכי משוגעת של הקורונה - יוסי מרשק, רותם אבוהב, מורן אטיאס, חנן סביון, גיא עמיר ושירה נאור. זאת היתה חוויה אדירה".
עוד לפני הקורונה עבד גרייניק במשך שנתיים וחצי עם אוטיסטים בתפקוד גבוה שמשולבים בתיכון אורט גרינברג בטבעון. "כתבתי איתם מופע בידור, שבגלל הקורונה הפך לספיישל מצולם, והוא נמצא כעת בעריכות. במקביל המשכתי לכתוב את האלבום הבא שלי.
"אני אולד סקול, גדלתי על מוזיקה ישראלית של הסבנטיז והאייטיז, ובאופן טבעי היוצרים שחלחלו והשפיעו עלי היו מתי כספי, שלום חנוך, יוני רכטר וגם זוהר ארגוב. האליל שלי הוא בכלל סטיבי וונדר".
בתחילת שנות ה־2000 היה גרייניק חבר בלהקת לולה, לצד אלתרמן, ירדן בר כוכבא ויסמין קדר, והיה אחראי ללהיט הגדול של ההרכב, "ימים של שקט". ב־2015 הוא הוציא אלבום סולו ראשון מצליח - "יש מי שאוהב" . כעבור שלוש שנים הוציא אלבום שני, "גרייניק©", אותו מימן בגיוס המונים של כ־90 אלף שקלים. גם אלבום זה זכה לביקורות טובות.
אתה נצמד לפורמט של אלבום, למרות שכיום יש אמנים שמוותרים על הקונספט ומשחררים סינגלים בודדים.
"נכון, אבל אני לא יודע ליצור בצורה אחרת. אני כל הזמן כותב, יש לי כבר יותר מדי שירים... אני חושב ששיר ראשון מהאלבום הבא שלי ייצא בחודשים הקרובים".
העובדה שאתה נתפס בתודעה כקומיקאי משחקת לרעתך כשאתה משחרר מוזיקה שלך?
"אובייקטיבית, יכול להיות שכן. סובייקטיבית, אני יכול לבחור להיות מריר על זה, ואני יכול להודות על שנולדתי עם המתנות האלה - וליהנות מהן. זאת בחירה. האם הייתי יכול להיות יותר פופולרי אם הייתי רק מוזיקאי? יכול להיות, אבל זה לא מה שקרה, אז אין מה לחשוב על זה. אני זה אני, ואני לא מצטער על שום דבר שקרה".
כמוזיקאי, הוא מתחבר כעת גם לתיאטרון. השבוע התחילו בתיאטרון חיפה החזרות להצגה
"האבולוציה של המינים", מחזה ישראלי מקורי מאת יורם זקס, בבימויו של אלון אופיר ובכיכובם של ירון ברובינסקי, ענת מגן שבו, מעיין ויינשטוק וישי גולן.
"אני מלחין את המוזיקה להצגה, ומאחר שזאת קומדיה, המוזיקה לא עצובה ומדכאת. זאת הפעם הראשונה שאני מלחין לתיאטרון רפרטוארי, אחרי שהלחנתי לתיאטרון קצר. ואם תשאלי איך פתאום זה קרה? פניתי בעצמי למישהו? דחפתי את עצמי? התשובה היא לא.
"מבחינתי, העולם שומע ורואה אותי. אלון הבמאי התקשר אלי ואמר שיש לו הצעת עבודה בשבילי, אבל רק שלא איעלב, כי ההצעה היא לא לשחקן שבי - אלא למוזיקאי. עניתי לו 'להיעלב? השתגעת? נתת לי את אחד הרגעים הכי כיפיים שהיו לי בחיים'. תמיד פונים אלי בתור שחקן, לא חסרה לי עבודה בזה, ופה קרה מה שבאמת רציתי שיקרה".
• • •
דבר אחד ממשיך למלא את גרייניק באופטימיות ולהעלות חיוך על שפתיו: הקשר שלו עם בנו עילאי.
"הבוקר לקחתי אותו לבית הספר והשמעתי לו באוטו שיר חדש שלי. הילד שלי למד מהר לאהוב את הדברים שאני יוצר, וגם אותי יותר מעניין להשמיע לו את הדברים שאני עושה למבוגרים.
"בכלל, אני אבא מאותגר. אין לי עבודה רגילה שאני יוצא אליה בבוקר וחוזר בערב לנוח. אני כל הזמן עובד ורץ בתוך הראש שלי, וכשאני בזמן איכות שלי עם עילאי זה אתגר בשבילי להיות רק איתו. הבן שלי ואני חולקים הפרעת קשב ביחד, אז אנו חולקים גם את ההתמודדות שלנו איתה. אני מבוגר עם הפרעת קשב, אבא לילד עם הפרעת קשב, ומצד שני אני גם אבא מאוד יסודי בהקשר השיחתי. אני אבא שמסביר דברים לעומק".
תכלס, לא עשית יותר מדי דברים בקריירה שקשורים לקהל של ילדים.
"אני לא יזמתי פרויקטים לילדים, חוץ מאחד: מופע עם אסי ישראלוף בשם 'פסנתר הזמן'. מה שחשוב לי זה שעילאי אוהב ומתחבר למה שאני עושה - בלי קשר לגיל".
אתה כבר מזהה אצלו משיכה לעולם האמנויות והבמה?
"קצת קשה לא לזהות ילד שמנגן בפסנתר ובתופים ומצחיק את כל החברים שלו לכיתה. קשה להתעלם מהמגמה. עילאי מאוד מוכשר. אני לא יודע מה הוא יעשה עם זה בעתיד, אבל הוא לגמרי שם".
Maya19.10@gmail.com
