הסאונד שמתלווה לראיון הזה הוא בלתי נתפס. ציוץ ציפורים קבוע באוויר, התוכים מהכלוב הגדול שבפתח הבית מזמרים, ויש מעין שקט שממש אפשר לשמוע אותו, שרק לעיתים מופרע על ידי פיצוץ במרחק. קשה לדמיין שבחצר הבית השקט במושב שובה התרחש מבצע הצלה פרטי של משפחת פנדל, שהפכה לתחנה הראשונה שבה פגשו ניצולים מהטבח עיניים טובות, משחק רמי, טוסט וכפכפים.
בזמן שאם המשפחה, מירב, ניהלה את המרחב העורפי - בחזית, בכביש המוביל למושב, הוקם חדר מיון קדמי מאולתר שאותו ניהל אב המשפחה, הרופא גדליה פנדל. הוא פנה אלי, חברת ילדות משדרות, כדי לספר את הסיפור שלא סופר, חצי שנה אחרי האירועים, ותיאר דקה אחרי דקה את הגופות, את הפצועים, את החיילים הלומי הקרב ואת ילדי משפחת עידן, שאותם פגש רגעים אחרי שחולצו מכפר עזה.
"6:30, קמתי לרעש של צבע אדום וכמות בומים מטורפת. במקרה כולם ישנו אצלנו בחדר באותו הלילה. התלבשתי חגיגי, כי הייתי בטוח שיורדים לממ"ד ומשם לתפילה. רצנו למטה, וסושי (הרועה הגרמנית) כבר היתה בפנים. בדיוק חזרנו להתגורר בשובה, אחרי שנה וחצי באילת. הילדים הקטנים לא זכרו את האזעקות, והגדולים עוד היו בטראומה מהפעמים הקודמות. אחרי עשר דקות שהיינו בממ"ד יצאתי החוצה למרפסת, וראיתי את כל ההצגה מולי בקו ישיר לעזה. ראיתי את הטילים לכיוון המרכז ושדרות ואת כיפת ברזל, והבנתי שהפעם זה רציני. ואז התחלתי לשמוע מלא יריות, כאילו זה מהגינה, ושריקות טילים מעל הבית. הוצאתי את הילדים החוצה ואמרתי להם - תראו, אלה מטוסים שלנו. אל תפחדו".
בשלב הזה התחילו הודעות הווטסאפ לספק שברירי מידע מהאירוע. התמונות משדרות נראו לו כמו מדע בדיוני. גיסו התקשר והציע להם לצאת לשומרון - ובדיעבד מתברר שהם ניצלו מנסיעה בכביש הדמים המחבר בין שדרות ליישובי העוטף, שבו שרצו באותן השעות מחבלי חמאס. בשעת בוקר מאוחרת יותר, כשקצב האזעקות אפשר, הוא יצא החוצה. "אני חבר בכיתת הכוננות של המושב, אבל בלי נשק, כי חששו יותר מגניבות ולא מהסיכון הביטחוני. יצאתי לכביש הראשי ופגשתי עוד שני חברים עם אקדחים. הם נשענו על הטסלה, הצעתי להם עוגה וקידוש וקלטתי שהם לא מחוברים, ובעצם שומרים על הש"ג מרחוק.
"אמרתי להם שיישובים פה נכבשו, והם הסתכלו עלי ולא האמינו. אמרתי להם - אין מה להיות בכביש, אתם תמותו ראשונים, צריך לעלות לגגות. משם הצטרפתי לצוות שהתחבא בתוך הפרדסים בקצה המושב, לכיוון עלומים, כדי לזהות אם מישהו מגיע. אמרתי למירב - את נועלת את עצמך בממ"ד. אף אחד לא נכנס או יוצא, ואת מחזיקה את הידית".
השמועות מהקרבות ומהטבח שהתחוללו דקות מהמושב, ברעים, בבארי, בכפר עזה ובשדרות, הגיעו, וחברי צוות הכוננות הידקו את השמירה. "היו שמועות שהם מגיעים לזמרת (מושב צמוד), ושהיתה היתקלות ליד תקומה. הם היו בכבישים גם בדרך אלינו, אבל לא הצליחו להגיע. כשהיינו בין העצים בפרדסים, אחד מהחברים אמר לי שהוא הולך לאכול ארוחת חג עם המשפחה, והביא לי את האקדח שלו. הוא לא הבין את האירוע", גדליה חוזר על ההבחנה שלו לגבי תחושת החירום מול החברים שלצידו. "בעצם תצפתנו על כביש מחוץ למושב מול מראה עגולה. כשראינו שרכב מגיע ניסינו לזהות ראשונים, ותביני - בכל רכב יש נשקים שלופים. חיילים בפרייבט. כולנו היינו בבגדי שבת, אז היה קל לזהות".
נקודת מפגש
לקראת חדירה אפשרית, חברי כיתת הכוננות קיבלו דיווח על שני מחבלים שהתקרבו למושב, ונדרכו. "כתבתי לחבר משוקדה וביקשתי נשקים, והוא אמר לי - אחי, אנחנו בלי כלום. אותו הדבר מול חבר מכפר מימון. זה היה חוסר אונים מטורף. רגע לאחר מכן עבר לידנו רכב עם חיילים, שמענו יריות והבנו שהיתה היתקלות ושהאיום הוסר. באותו השלב קיבלתי טלפון - גדליה, באים לאסוף אותך. התחילו להגיע פצועים והרוגים לצומת".
מי התקשר?
"אחד מכיתת הכוננות. יחד עם עוד רופא יצאנו מהיישוב לצומת. זה היה מפחיד, אבל עוד לא הבנו את סדר הגודל".
למה הפצועים זרמו דווקא אליכם?
"אנחנו בעצם היינו הצומת הראשון שהיה נקי ממחבלים. בסעד היו היתקלויות, ברעים היו היתקלויות, בארי ועלומים באמצע. התחילו להגיע באמבולנסים וברכבים פרטיים, ולא הפסיקו להגיע. הרוגים, פצועי הלם. התחלנו לטפל בלי ציוד מספיק, עם כוח צבאי לא מאורגן, על הכביש שמחוץ למושב. באיזשהו שלב אשתי הוציאה את כל הציוד הרפואי שלי, וביקשתי מאחד מהשכנים שיביא לי את הסטתוסקופ. מאוחר יותר הגיעו למקום אנשי איחוד הצלה והביאו עוד ציוד, וכוח צבאי רפואי חבר גם הוא למיקום שלנו".
ואז בעצם הפכתם לחדר מיון קדמי של הקיבוצים והמושבים?
"אני לא יודע איך לקרוא לזה. תאג"ד, בית חולים שדה. זה פשוט בלי הגדרה. אנחנו רופאים, ובאה אחות מהמושב והתחלנו לטפל בכל מי שהגיע אלינו. בהתחלה באו בעיקר חיילים עם כל מיני פציעות. היה חייל צעיר עם ירי באשכים שנחשב פצוע קל, והגיעו פצועים תאילנדים עם מכות וחבלות. הם היו רזים בטירוף וראו מבחוץ שבר בצלעות, זה מטורף. הגיעו מלא פגיעות ירי, פגיעות בטן, הרוגים. הגיעה גופה שרופה מאוד מעלומים. הגיע רכב עם נגרר שעליו גופות ופרק לידנו בערימות, כמו בשואה".
מה זאת אומרת? פשוט פרקו לידך גופות?
"מלא גופות. לא יכולתי לספור, אבל מילאנו את התעלה ליד הכביש בהן מתוך שתי מחשבות: שהיינו צריכים את המקום שעל הכביש כדי לטפל בנפגעים, וגם שהיו מלא חיילים בהלם שלא רצינו לחשוף אותם לגופות. באיזשהו שלב יצא לי שם שאני זה שמנהל את הצומת ואנשים פנו אלי, ולצידי היה מנהל מטעם הצבא שהפך לרשם לחיילים, מי מגיע ועם אילו פציעות. לקראת ערב הגיע לצומת אוטובוס מלא חיילים, וכשהם פתחו את תא המטען התחלנו להוציא משם גופות. פשוט הזיה".
לצידי הצומת, על הגדרות, נתלו שלטי בחירות מקומיות. פנדל אסף אותם וכיסה בהם את הגופות שנערמו בצידי הכביש.
כל הפצועים וההרוגים היו צעירים?
"כן. חיילים צעירים. רוצה לשמוע כמה לא הבנו את גודל האירוע? בהתחלה הגיעו חיילים פצועים, ועדיין ניסיתי לצחוק איתם - אה, אתם 800 טיפשים (כינוי לגדוד 890 של הצנחנים; שא"כ), אם זה היה 101 היו מצליחים לסיים - ולא הצלחתי להעלות להם חיוך. בדרך כלל עם ההומור שלי אני מצליח לשבור את הקרח, אבל ראיתי רק פנים קפואות ולא הבנתי מה הולך. הגיע פצוע קשה שהיה צריך פינוי עם רופא, וליוויתי אותו. עלינו על האמבולנס עם שלושה פצועים קשה, אחד מהם מונשם, והם אמרו לי - אל תטפל בנו, תטפל בו. הגענו לצומת חלץ דרך שדרות, שם פגשתי עוד אמבולנסים ורופא שפינו אותם לבתי חולים, וחזרתי לשובה".
לא ידעתם שהכבישים מלאים מחבלים?
"הכבישים היו פתוחים והמחזה היה נורא. גופות בכביש, רכבים שרופים, עגלת תינוק הפוכה, בוסטרים בחוץ. מראות קשים בצומת שער הנגב. בהמשך היו פצועים בכביש, וניסיתי להבין אם הם שלנו או של חמאס, אבל רק אמרתי לאמבולנס - סע, סע. קיבלתי דיווחים על ניידת שנחטפה ונוסעת בכבישים, והבנתי את הסרט קצת יותר. הגעתי לצומת נתיבות בחזור וגיליתי שם גם נקודת רפואה עם רופא מרדים. אמרתי להם שיש לנו בשובה מקום גדול יותר, ושיקפלו אלינו. זה היה כבר בשעה 16:00".
"העיניים הראשונות שראיתי"
גדליה הוא בנו של הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר בשדרות, אבל הוא לא דיבר עם המשפחה לאורך היום. "לא התקשרתי אליהם, אבל מאוד דאגתי. גיסתי היתה שם שבוע אחרי לידה, עם תינוק שאני מלתי בעצמי. כולם היו בישיבה. אם המחבלים היו באים שעה יותר מאוחר - זה היה נורא. היו תהלוכות עם משפחות ועגלות וילדים רצים, את זוכרת איך זה. זה היה יכול להיות טבח מטורף. הם אפילו לא הגיעו לישיבה. אולי הם חשבו שהם בחופשה. גם צה"ל התקשר אלי מתישהו לאורך יום שבת, ואמרתי להם - תקשיבו, יש פה מה לעשות. מיותר לבוא אליכם".
פנדל מתאר באוזניי ברצף את אירועי יממת הדמים בגוף ראשון, מטבע הדברים, אך לסיוע שהעניק היו שותפים רבים. "אני זוכר פצוע הלם שיצא קפוא כולו, הסתכל עלי ולא תקשר, ולא ידעתי מה לעשות איתו. הרמתי טלפון לגיסי, שהוא קב"ן של עיר הבה"דים, נתתי לחייל את הטלפון, שמתי על רמקול, ומהבית שלו הוא התחיל לתפעל חיילים בהלם. בדיעבד התברר שזה מאוד חשוב לנסות להגיע אליהם כמה שיותר מהר. הוא נתן להם משימות - שבו על הכביש, לחפות שאין מחבלים, כל מיני משימות לא רלוונטיות. אני פשוט זוכר את חוסר האונים מולם, ואף אחד לא היה יכול לגשת אליהם כי היו פצועים מדממים".
לאורך היום היו בצומת שלושה־ארבעה רופאים, כולל גדליה, האחות שירה מהמושב, צוות צבאי, איחוד הצלה ופרמדיקים שהגיעו והלכו באמבולנסים. האזור כולו היה סרט נע של פצועים וגופות: אמבולנס הגיע, פרק בכניסה ליישוב, עשה סיבוב בתוך שובה וחזר לאתר פצועים נוספים.
מאיפה הגיעו הפצועים?
"מכפר עזה, מעלומים, מהכבישים. בערב התחילו להגיע אלינו סגנון שונה - הפעם אלה היו אזרחים, פצועים ולא פצועים. אני זוכר שישה מסתערבים שהגיעו לצומת, מפוחדים מאוד. אנשי משרד הביטחון שהתפקיד שלהם היה בכפר עזה. הם היו נעולים בממ"ד כל האירוע, וזה תסכל אותם מאוד. לוחמים מטובי בנינו, והם היו נעולים ולא יכלו לצאת. הוא אמר לי - גדליה, אתם לא מבינים מה הולך שם. אין לכם פה כלום. אתם לא מספיקים. תשיגו עוד ציוד. אין לכם מושג מה הולך שם, אין לכם מושג מה הולך שם... הוא חזר על זה". את הפצועים לאורך היום פינו מהצומת באמבולנסים, או במקרים הדחופים - למסוקי פינוי שנחתו שוב ושוב בשדה שממול.
"הגיעו חיילים פצועים, ועדיין ניסיתי לצחוק איתם - אה, אתם 800 טיפשים (כינוי לגדוד 890 של הצנחנים), אם זה היה 101 היו מצליחים לסיים - ולא הצלחתי להעלות להם חיוך. בדרך כלל אני מצליח לשבור את הקרח, אבל כאן ראיתי רק פנים קפואות"
בערב התחילו להגיע תושבים מבארי. "אני זוכר את התושב הראשון שהגיע, יצחק. בדיעבד, זה האירוע הכי מרגש שהיה לי באותו היום. הוא אמר לי שהוא מבארי, ועניתי לו - אני כל כך שמח לראות אותך, הייתי בטוח שכולכם נרצחתם. לראות אזרח שיוצא מבארי בריא, שלם וללא פציעה, זה היה מטורף. נתתי לו חיבוק ומים. הוא היה בן 72, הגיע עם אשתו, עליזה. יחפים. בלי כלום. לקחתי את אחד מהחבר'ה לצד ואמרתי לו לקחת אותם לבית שלי".
נשק מאחד החללים
זה היה השלב שבו בית משפחת פנדל הפך לחמ"ל אחורי בפיקודה של מירב. אל הבית זרמו עוד ועוד ניצולים מבארי, חיילים שהיו צריכים מנוחה - ושני ילדים, זמן קצר לאחר שהוריהם נרצחו ואחותם נחטפה לעזה. גדליה, שנמצא בכניסה למושב, מיין מי לבית החולים ומי למנוחה ולהתאוששות אצלו בבית. "באחד מהאמבולנסים הגיעה אישה שנורתה בפלג הגוף העליון. חודשיים לאחר מכן פגשתי אותה בבית מלון, והיא אמרה לי - אתה היית העיניים הראשונות שהבחינו בי, שהסתכלו לי בעיניים. היא רצתה להמשיך עם חברה שלה באמבולנס, והנהג לא הסכים, עד שבסוף הצלחנו לשכנע אותו.
"היא אמרה לי - בעלי נהרג מול הפנים שלי, וחברה שלי היא היחידה שנשארה לי. אני לא עוזבת אותה". לאחר מכן הגיעו אליו ספיר, בשבוע ה־40 להיריונה, ואופיר, בן הזוג המודאג, שניהם אחרי שעות בממ"ד בבארי, בלי אוכל ושתייה. "היא אמרה - אני לא מרגישה תנועות מהבוקר, כמעט 12 שעות, היה לנו חצי בקבוק ספרייט לשישה אנשים, אני חייבת בית חולים. זה היה הילד הראשון שלה, והיא היתה מאוד בלחץ. התחיל שם ויכוח גדול ביני לבין הצוותים של האמבולנסים, ואמרתי להם שהיא לא מתפנה ושהיא צריכה שוקולד ומיטה חמה".
למה לא לפנות אותה, בעצם?
"היא היתה בריאה, והבנתי מה הולך בבתי החולים באותו הזמן מבחינת עומס ומראות קשים. אחרי שהיא כבר עלתה לאמבולנס, אמרתי לה שאם היא היתה אשתי זה מה שהייתי מציע לה. באותו הרגע היא ירדה ושלחתי אותם לבית שלי. ארבעת הילדים תפעלו את האירוע עם מירב, הגישו מים ואוכל משמחת תורה. גם שני חיילים שירו להם על הרכב הגיעו, הם בעצם היו מושבתים, וישנו אצלנו שלושה-ארבעה לילות עד שחזרו לכוח שלהם". לספיר ולאופיר נולדה אחר כך בת, ארבל, ושתי המשפחות שגורלן נקשר הפכו חברות - וכך גם הזוג צחי ועליזה.
בשעות הערב המאוחרות הגיעה לצומת שובה העיתונאית אילנה קוריאל עם שני ילדי משפחת עידן, שהיו עדים לרצח הוריהם. הפרק ב"עובדה" סיפר את קורותיהם באותו היום, אך כאן לראשונה מתאר גדליה מה קרה בשעות הראשונות שלהם בבית משפחתו. "יותר מאוחר הגיעו אלי לצומת, יחד עם אילנה קוריאל, שני ילדים מתוקים, מיכאל בן ה־9 ועמליה בת ה־6. נכנסתי לרכב ושאלתי אותם - מה שלומכם? הם אמרו - אנחנו רעבים. ישר צעקתי בצומת - תביאו לי ממתקים! עוד שאלתי את אילנה אם היא יודעת אם מותר להם ממתקים בלילה.
"אבל אז הם אמרו לי - אנחנו רעבים. לא אכלנו ארוחת ערב כי אבא ואמא מתו, ואנחנו לא יודעים להכין ארוחת ערב לבד. היינו אמורים לנסוע לסבא וסבתא, ואבא ואמא מתו ואנחנו לא יודעים לנהוג", הוא משחזר ומחניק דמעות. "זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי באותו היום. גם אותם שלחתי למירב ולילדים. חשבתי שזה נכון שלא ייסעו בכבישים, ושזה יהיה טוב לילדים לפגוש ילדים אחרים. כל השמלה של עמליה היתה מגואלת בדם.
"כשהם באו אלינו, הילדים היו בטוחים שאחותם אביגיל נהרגה. הם נכנסו פה לממ"ד, והבאנו עוד שכן שעזר, והילדים שלנו גרמו להם לספר את הסיפור עוד פעם ועוד פעם, כי זה מה שנכון. הם עד היום לא יכולים לשמוע את זה שוב. אבל בזמן אמת הגדולים שיחקו איתם רמי וקלפים, והבת שלי, אהבה, עשתה לעמליה לק ג'ל. הילדים שלי זוכרים שהם לא ידעו מה לעשות כששאלו אותם אם הם רוצים טוסט או קציצות (מבחינת הכשרות; שא"כ), ועמליה אמרה שהיא רוצה טוסט עם קציצה".
גדליה משחזר במהירות, ואני נשאבת לסיפורה של משפחה שהפך לסיפור גבורה ישראלי של אותו התופת בשבת השחורה. הוא משלים את הפרטים החסרים מהשעות שנקפו, עד שהדוד של הילדים הגיע לאסוף אותם. "מהר שלחנו הודעות במושב שאנחנו צריכים את השמלה הכי יפה, כי אילנה אמרה שעמליה לא תלבש משהו פחות ממושלם. הבאנו מהשכנים שמלה שמצאה חן בעיניה, בגדים למיכאל ונעליים במידה 46 לצחי בן ה־72 ולאשתו. הבאנו לכאן מטפלת שתדבר עם ספיר, שהיתה בהיריון מתקדם. מיכאל ועמליה יצאו מפה במהלך הלילה, ושני הזוגות נשארו איתנו עד הבוקר".
רק לקראת 1:00 לפנות בוקר הצוות הרפואי בצומת התחיל לראות שיורד הלחץ, וגדליה ורופא נוסף בשם שלמה נסעו לסייע בבארי, כשהוא כבר בלי הנשק המושאל. "הגענו לבארי, ושם הקטסטרופה נמשכה - פצועים שיצאו החוצה וקולות ירי כל הזמן. פינינו את הפצועים, והיו שם שתי גופות של חיילים שהוציאו החוצה. רגע לפני כן הצבא מתח עלי ביקורת שאני מסתובב בלי שכפ"ץ ונשק. החלטתי לקחת את הנשק של אחד מהחללים. זה אותו הנשק ששירת אותי אחר כך בעזה, כמעט 150 יום.
"משם חזרנו לשובה, והמשיכו להגיע גופות ופצועים ומסוקים שפינו. ראיתי שאיחוד הצלה התחיל לקפל את הדברים, ושאלתי את שלמה לאן הוא הולך. הרגשתי חסר ביטחון להישאר שם לבד. לא ידעתי מה הולך להגיע. הוא אמר לי שהצבא עזב, ושהם לא יכולים להישאר בלי צבא. זה היה ב־2:30 לפנות בוקר, והחלטתי לחפש את הצבא. אמרו לי שיש הרבה צבא בצומת סעד. חיפשתי את הסמח"ט. הייתי מאוד כעוס, וצעקתי עליו - הבאתם לי פצועים ועזבתם, אני לא יכול ככה. הוא אמר לי שאם אני מוצא מקום שאין בו סכנת דריסה, ויש איפה להתחבא מפני קסאמים בלי להיות חשופים לעיני כל, הוא שולח כוח".
שעות של תפקוד עד לבוקר יום ראשון גדליה עמד על הרגליים, בזכות מה שהוא מכנה "היפראקטיביות", ששירתה אותו גם בתוככי עזה בשבועות הראשונים למלחמה. את אותה הנמרצות המולדת הוא הפנה בשעות הקטנות של הלילה לטובת העתקת האלונקות והציוד הרפואי, וגם להבאת מיחם ועוגות, תרומת תושבי המקום, לכביש הפנימי יותר המוביל ליישוב, שם ניצבת היום הפינה החמה לחיילים הבאים והשבים מעזה. לא עבר זמן רב והכוח הצבאי הגיע, ואיתו גם איחוד הצלה.
כשאנחנו עוברים בצומת, אחרי שגדליה מראה לי את תעלת הנרצחים ואת המקום שבו הוצבו במשך שעות אלונקות של עשרות פצועים ב־7 באוקטובר, אנחנו חולפים גם בפינה החמה. מחדר המיון, האלונקות ומראות הגופות לא נותר מאום, אך הוא מבטיח לעבוד כדי להקים פינת הנצחה לזכר הנרצחים, ולזכר פעולות ההצלה שנעשו במקום עבור הרבים שחייהם ניצלו.
אתה מסתכל על הסיטואציה מבחוץ לאורך היום?
"לא. כולם אומרים שאני צריך טיפול ועד היום לא הספקתי לעבד את זה. אני אומר שלא חוויתי את זה, וזה מעצבן להגיד את זה. אולי זה גם לא נכון. לקראת בוקר הפצועים הפסיקו להגיע ונהיה בטוח יותר בכבישים. חזרתי הביתה וכולם היו בסלון. מירב ארזה קצת, ונסענו. הדיפולט היה אילת. כולם נכנסו לאוטו שלנו - ספיר ואופיר, צחי ועליזה, ארבעה ילדים, מירב וסושי הכלבה - לרכב של שבעה מקומות. יחל בן ה־11, על דעת עצמו, הכין לספיר תיק לידה".
ועכשיו, לעזה
9:00 בבוקר, יום ראשון, 8 באוקטובר. משפחת פנדל וניצולי בארי יצאו לכיוון תמנע. בדרך הטלפון של גדליה צלצל: "אמרו לי - גדליה, אני מבין שהיית אחראי על הצומת. השארת פה גופות. מה עושים איתן? זה היה סוריאליסטי. אמרתי - זק"א? מאיפה לי? אפילו התקשרתי לרבנות הצבאית אחר כך כדי לברר". את השותפים למסע הם הורידו בתחנת הרכבת בבאר שבע, והמשיכו לקבלת פנים חמה במיוחד שחיכתה להם בתמנע. גדליה, כחבר כיתת הכוננות, שם פעמיו בחזרה לשובה - לא לפני שהעמיס את הרכב באוכל באדיבות הקיבוץ, לטובת החיילים שיפגוש בדרך.
"הייתי פה עד לגיוס, ושמרתי על הגג עם אמצעי לראיית לילה שקיבלתי מהצבא. ישנתי פה על הרעפים בלילות. לא ישבתי לעבד את הכל עד לרגע הזה. גם מירב לא יודעת עד היום מה היה. אחרי זה, כשהייתי חוזר מדי פעם מעזה ורואה את הסיפורים בטלוויזיה, הייתי אומר - מה הסיפור שלי לעומתם. בשבועות הראשונים היינו באמת בהישרדות, ולא היה זמן לדבר. אחר כך עשיתי קורס רופאים צבאיים יומיים, ונכנסתי לעזה".
"היתה אישה מבוגרת שזיהינו בכניסה לבית ספר של אונר"א - עאלק בית ספר - שישבה ממול. עשינו מסדרון הומניטרי, והמשפחה שלה השאירה אותה מאחור. הבאנו לה אוכל, מים, מזרן ושמיכות - ולקחו אותה משם"
כאילו השבועות הראשונים לא הספיקו מבחינת האינטנסיביות - גדליה שעט קדימה לעבר הקרבות ברצועה. "ביקשתי להיכנס, להיות כמה שיותר בפנים. הציעו לי נמ"ר פינוי גולני, ואמרתי שזה לא מספיק. ציוותו אותי לשריון. ראיתי את הטנק. זה כמעט בלתי אפשרי להיות במסדרון של טנק. אמרו לי ששבעה רופאים כבר היו פה וביטלו. זה הכניס לי דרייב, ואמרתי - אני קטן וקומפקטי. אני יכול. היינו מהכוחות הראשונים שנכנסו לצפון הרצועה".
באותם הימים, כמילואימניק, גדליה שלח לי סרטונים שבהם הוא מגיש עזרה לזקני הרצועה. ובעוד אני מתרעמת על טוב ליבו כלפי אוכלוסייה שהיללה את רוצחינו באותה השבת - דווקא הוא, שפגש את תוצאות הרוע מקרוב, מסרב לוותר על החמלה שבו. "היתה אישה מבוגרת שזיהינו בכניסה לבית ספר של אונר"א - עאלק בית ספר - שישבה ממול. עשינו מסדרון הומניטרי, והמשפחה שלה השאירה אותה מאחור. הבאנו לה אוכל ומים. כשהיה מסדרון הומניטרי נוסף, המג"ד לא אישר לי לחצות כביש ראשי שהיה מאוד פתוח לצלפים, אך התעקשתי. בבית הספר היו עגלות סוסים. גררתי אחת על הכתפיים שלי, ורק אז המג"ד נתן הוראה לעזור לי. אמרנו לפלשתינים שירימו אותה על העגלה. הבאנו לה מזרן ושמיכות - ולקחו אותה משם".
בהמשך הוא עבר ליד הריסות בית שתחתיהן גופות. "ביקשתי לנסות להציל אותם, וכשביקשתי את זה התחלתי לבכות. המג"ד אמר - את הרחמים והרגש תשמור לנו. אבל לראות ילדים קטנים סוחבים סירים, וילדים קטנים יותר במסדרון הומניטרי, וילד בן שנתיים שלא רוצה להתקדם... גם שם בכיתי.
"הימים הראשונים ללחימה היו הכי אינטנסיביים. מ"פ נפגע ממרגמה מרסיס שחדר את הלסת. בתוך חצי דקה היינו אצלו, וחייל אחר הצליח לשלוף אותו לתוך הטנק. הענקתי לו טיפול ראשוני. אחר כך היה עוד פצמ"ר, עם ידידיה אליהו שנהרג ושני פצועים מהנדסה שאנחנו טיפלנו בהם. באיזשהו שלב, כשהגענו לחאן יונס, המג"ד הבין שאני היפראקטיבי. אמרתי לו - יש שתי אופציות: או שתתחילו להיפצע, או שתוציאו אותי לעוד פעילויות".
לא היה שלב שבו מירב אמרה לך "יאללה, הביתה", או יותר נכון - למלון?
"כל הזמן. אבל אז, בכל פעם לקראת יציאה שלי מעזה, היא אמרה לי - תמשיך. אנחנו יכולים".
גדליה רוצה שסיפור הצומת וההצלה יהיה חלק ממורשת הקרב של העוטף: "כמו שבאים לשמוע את סיפור בארי ושדרות, חייבים להכיר את הסיפור של צומת שובה". הראיון הזה הוא הצעד הראשון, ובחודשים הבאים הוא ימשיך להפיץ את הסיפור האישי שלו, ושל האחרים שהיו שותפים בהצלה של רבים כל כך באותה השבת, כדי לשלב אותו במורשת הישראלית.
על מידת האופטימיות שלו לגבי העוטף אפשר ללמוד מכך שבטרם נפרדנו, הוא עוד ניסה לשכנע אותי להעתיק את מקום מגוריי למקום הקסום הזה, שבו ציפורים חזרו לצייץ, הפריחה בשיאה - והשקט עוד ישוב לשכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו