מנחה עם סוד בבטן - כשיודעים ואסור לספר

קמנו לבוקר קשה. 21 מטובי אנשינו נפלו בעזה. 21 עולמות התרסקו, 21 משפחות נשברו, 21 עתידים נמחקו. למי יש מקום בלב לכל כך הרבה צער בבת אחת? לי קשה להכיל. והאמת היא שבעוד הידיעה המרה התפרסמה בבוקר, אני כבר ידעתי בערב קודם, כי אני פועל ייצור בתעשיית התקשורת, ואצלנו יודעים עוד לפני שהגרי מודיע רשמית.

כבר בתחילת הערב ידענו מה קרה, ומה המספר, ואסור היה בתכלית האיסור לומר. ויש בעיה. אנחנו משדרים תוכנית אקטואליה לילית, ונאלצים להסתיר מהצופים שלנו את האמת הידועה לנו ולהמשיך כאילו המצב רגיל. כלומר לשקר לצופים בפנים. בפנים שלנו שלא אמורות להסגיר מחד, ולא יכולות להתעלם מאידך. וזה מורכב.

ואני אומר בשידור - "יום של לחימה עזה", ויודע שהרמזים המילוליים העבים שולחים את מי שאוזניהם רגישות לדקויות לרשתות החברתיות, שם כבר הכול ידוע ומפורסם בפרטים, אבל אנחנו מחויבים לסדר התקין של ההודעה, האומר שאין מכריזים לפני שכל מי שמעורב ישירות יודע מיד ראשונה, ואין יוצרים בהלה אצל משפחות הלוחמים, אם הן אינן בין מקבלות הידיעות המרות, ולכן אנחנו פועלים במרחב זמן שאול, בכיס תודעה שאינו פה ואינו שם, בתווך בינתיים כזה, כאילו הכול כרגיל אבל מעל מרחפת העננה.

ואנחנו, דרי האולפנים, מתלבטים. הלב צועק מכאב, אבל הציבור אינו יודע, ומה הסיבה להופיע בפרצוף נפול בתכנית שיש בה גם מידה של בדיחות הדעת? זה יכול להיראות כמו מצב רוח פרטי שפלש לשידור הציבורי, וזה אינו מקובל. ומצד שני, מאיפה להביא בכלל חיוך ודיבור קליל, כשהלב שוקל כמו שני בניינים בעזה שקרסו על אהובינו?

וחתמתי את התכנית בערב באמירה כללית, שידעתי שתיהפך למאוד ספציפית תוך שעות בודדות. אמרתי - נזכור כולנו לא ליפול למלתעות היגון, לא להיכנע לרגשות הקשים, לא לקבל החלטות מתוך צער. ואני מוסיף כאן - אנחנו במלחמה קשה, ויש בה ימים המתבלטים באסונם על פני ימים אחרים, ולפעמים נדמה שאי אפשר לשאת יותר, ובום מגיע עוד אחד, יותר קשה. ואני מתרגל על עצמי קור רוח, לא משנה מה קורה, והבנה שזה אירוע שלא ייגמר במהרה, ולא כל המחיר כבר שולם, וחייבים לכאוב עד הסוף מחד, ולא לתת לכאב לקבוע. 21 צוואות מרחפות מעלינו בין ענני החורף, ובכולן כתוב - עשו שלא נפלתי לשווא. הילחמו עד הסוף, התחברו מהתחלה, תנו משמעות ללכתי, אל תבזבזו את חיי בהחלטות חפוזות. שנהיה ראויים למותם.

בחירות

הקמפיין יצא לדרך. בחירות עכשיו. באמת? עכשיו? בלילות ישבנו לאור עששית, הטלאנו את שמיכת הטלאים הישראלית מחדש, צמצמנו את חוריה, הצלחנו לייצר משהו שיחמם אותנו בקור הנוראי שבחוץ. היא לא מושלמת השמיכה הזאת, אבל לחורף הזה היא תספיק. באביב נדבר.

באמת התורה, אין דבר שאני רוצה יותר מהסתלקות משפחת נתניהו וכל עושי דבריה מהחיים שלי. ביום שביבי ושרה ויאיר, ואמסלם וינון יפנו את במת הציבוריות הישראלית וילכו הביתה כדי לחשוב טוב טוב מה הם עשו וכמה זה עלה לנו, אני קונה מתנות לכולם. במקביל, גם אלה שחשבו שסרבנות זה רעיון טוב חייבים להתנדף לנו מהפריים. דחוף. אבל לא עכשיו. כלומר אם זה היה מרצון, אם הייתה באנשים האלה איזו מידה של גדולה, של אחריות, של ענווה, של אנושיות, והם היו מקפלים את הזנב והולכים לדרכם, זה היה נהדר. אבל כנראה שלטוב הזה כבר לא נזכה. כמה חבל. יכולנו ללמוד שיעור נפלא באחריות אישית ובהעדפת האינטרס הלאומי על כל עניין אישי. אבל בימים בהם הגבירה שרה מבקשת לפטר מתפקידו את בכיר המסבירים הישראליים, אילון לוי, רק כי לפני השבעה כתב פוסטים של תמיכה במחאת קפלן, אני מבין שפה יש מחלה, ואני לא רופא.

בחירות עכשיו יהיו נוראיות. אני מרגיש את כל עכורי הנפש מתחממים על הקווים. כל אלה שלא עשו שום דבר עם החיים שלהם במלחמה חוץ מלהמשיך לנבור במחילות של הרשתות החברתיות, כבר לא יכולים לחכות יותר. יש להם מילים חדשות, דימויים חדשים, דברים מחרידים לפרסם, שכולם מגיעים מלמעלה, ממערכת השליטה התודעתית המתנהלת במקביל למערכת הגלויה. לא. אי אפשר להרשות לזה לקרות עכשיו, אין לנו כוחות, אין לנו כספים, אין לנו מקום בלב להכיל את כל הרוע הזה. אנחנו בשלב ההחלמה מהרוע המוחלט שהלם בנו.

המלחמה הזאת באה כדי להראות לנו כמה התרחקנו, ועל איזו שטות. על מי ינהיג אותנו. שנים מחיינו שרפנו על כן ביבי לא ביבי. שנים. נתנו לסוגיה פרסונלית להפוך לעניין מהותי שקרע אותנו איש מרעהו עד כי היו בתוכנו רבים שפיללו למלחמת אחים, רק שייגמר כבר. אז מלחמת אחים לא קיבלנו, במקום זה סידרו לנו מלחמת בני דודים. מספיק מטלטל. הבנו את המובן מאליו. כשאנחנו לא חברים, אנחנו מוטלים מתים בשדות של רעים.
לא לבחירות עכשיו. עכשיו זמן ליצירת מסגרות פוליטיות חדשות, לעליית מנהיגים טריים, להתאוששות. ואז בחירות.

היום שאחרי

היום שאחרי לא יבוא בעוד כמה שבועות, לא חודשים, ואפילו לא כמה שנים. היום שאחרי, אם בכלל יש יום כזה, יבוא בעוד 30-20 שנה, וזה יהיה היום שבו יוכרז כי פרוייקט הדה-חמאסיזציה של העם הפלשתיני הצליח.

כולנו יודעים, לא משנה כמה נקצוץ את ראשו של החמאס, כל עוד יישארו לו רגליים בתוך העם, הוא יצמיח ראש חדש. ולכן אי אפשר לדבר על פתרונות מנהלתיים למי ישלוט ברצועה ומי יחלק את הכספים, אלא יש לדבר על סוגיה אחת בלבד - מי יחנך את ילדי האויב, מי יעקור מתרבותם את השנאה ליהודים, לערבים, לנשים, ללהט"בים, לבעלי החיים, לכל מי שאינו הם.

שנים ארוכות הפקרנו את מערכת החינוך הפלשתינית ומסרנוה בידי הקיצונים. והם, לא אנשים טיפשים למרות רשעותם, לקחו את כספי התרומות של האידיוטים השימושיים מאירופה ואמריקה ויצרו מפעל משוכלל ליצירת מפלצות אדם בצלמם ובדמותם. את תוצאות המפעל הזה ראינו היטב בשבעה.

עכשיו זה חייב להסתיים, והסיום חייב להיות טוטאלי, כזה שאינו משאיר פתח לצמיחה מחודשת של העיוות הזה. צריך להכניס לכאן את מדינות ערב שכבר עושות תהליך כזה, כמו הסעודים והאמירתים, ולתת להם את מפתחות בתי הספר. שיביאו מורים משם לכאן שילמדו תחת פיקוח שלנו ערכים אנושיים כמו חמלה, התחשבות, אהבה. צריך לשרוף בכיכר פלשתין בעזה את כל ספרי הלימוד שלהם, בכל המקצועות, ולכתוב להם ספרים חדשים ובהם כל דף, כל שורה, כל מילה יעברו אישור שלנו. צריך להפקיע את גידול הילדים מידי העזתים לתקופה ארוכה, לפחות עשרים ומשהו שנים, עד שהילדים הרכים הראשונים שיחונכו בדרך החדשה יתחילו להפוך להורים בעצמם ויעבירו לילדיהם את מה שלמדו.

החינוך זה הכול. הוא בונה והורס, הוא מקים ומחסל. יש הטוענים שאת התשתית לגרמניה הנאצית יצרה שיטת חינוך של אחד, מוריץ גוטלוב, שכתב ספרים נוראים על אילוף ילדים להיות צייתנים כמה עשרות שנים לפני פרוץ הנאציזם. ספריו הצליחו מאוד, בכל בית בגרמניה הם היו על המדף ובלב, וכך נוצר דור גרמני שהציות היה אצלו ערך קודם לכל. רק אחרי השואה, כשבנות הברית השתלטו על מערכת החינוך הגרמנית ועשו לה דה-נאציפיקציה, הם הצליחו לרפא חלקית את העם הגרמני מהנזקים של החינוך ההוא. ומה שקרה בגרמניה חייב לקרות גם פה: דה-חמאסיזציה של מערכת החינוך. אם נתחיל עכשיו, נראה את הפירות עוד בימינו.
avrigilad@gmail.com