אל מבנה ערבי ישן שכוח אל באשקלון מגיעה קבוצה עמוסה בתרמוסים, עלי גת, כלי נגינה וציוד הגברה. במקום מחכה בקוצר רוח ג'מעה של 20 איש. ברקע משודר משחקה של מכבי תל אביב בכדורסל, והניצחון שבדרך מחמם את האווירה לקראת החפלה המתוכננת. בכל זאת, צריך סיבה לחפלה. למעשה, לא צריך סיבה. גם אם מכבי היתה מפסידה, החפלה היתה מתקיימת כדי להשתחרר מהבאסה. השולחנות עמוסים בשתייה חריפה וקלה, בפיצוחים וכמובן בגת. בתוך דקות הלהקה מתחברת להגברה - ויאללה, חפלה. קל מאוד לזהות את הקו המוסיקלי. לאו דווקא שירי חפלה עצבניים עכשוויים. הדגש הוא על קלאסיקות ישנות. שירי משוררים, מאלכסנדר פן ועד חיים נחמן ביאליק, עושים קאמבק דווקא עם קלאברים צעירים בטווח גילים של 18 עד 35. השיא של הלילה: שירי הסטלה בקצב הרומבה. כי אי אפשר להעביר חפלה בלי "סורו מני" ו"נאסף תשרי".
באותו לילה נערכו חפלות נוספות, לא רק באשקלון אלא בכל הארץ. וזה לא שמדובר בערב חלש ליציאה. דווקא יום חמישי. המועדונים לא ממש יודעים איך להתמודד עם הטרנד החדש שמחזיר את החפלות הישנות, שמהן בעצם התחיל הז'אנר המסתלסל. גדולי מסלסלי ארצנו הופיעו בשנות ה-50, ה-60 וה-70 בחפלות שכונתיות משפחתיות. דקלון עם צלילי הכרם, וגם רמי דנוך וצלילי העוד ביצעו שירי משוררים בקצב מעונזט. פתאום זה חוזר בקיצוניות. הופעות הענק באמפיתיאטרון בקיסריה ובהיכל נוקיה בתל אביב לא מצליחות להעניק לקהל את הרגש והנשמה היתרה שיש בבסיס המוסיקה הזאת.
לחזור למוסיקת הנשמה
"במקום שכל אחד מאיתנו ישים 150 שקל על היציאה במועדון, אנחנו מרימים את ההפקה בעצמנו", מסביר מאיר יהב שמנגן על קלידים, "כל אחד מביא איתו משהו וזה סוגר את כל הפינות. אני מגיע עם הקלידים, חבר אחר מביא גיטרה, עוד אחד בא עם הגברה ומה שנשאר זה רק לקבוע מקום".
ואיך מודיעים על האירוע-
"זה עובר מפה לאוזן ובפייסבוק. מהפכות עוברות היום דרך הפייסבוק".
החפלה של מאיר יהב מתקיימת ברמת עמידר. היא הרבה יותר מאובזרת. יהב חוגג יום הולדת 23 לחברתו, נעמה ערקי. מתחת לבית הוריו הוא פתח את המרפסת, עטף את הגינה בבד וגרם לרחוב הצר כמעט להיסגר על ידי המכוניות שתפסו חניה בכל מקום אפשרי. יותר מ-50 אורחים ואורחות הוזמנו לחפלה. הגיעו יותר. את השיר שהוקדש לכלת השמחה, "נעמה", כתב מוטי גלעדי ללחן של שלמה רבינוביץ' וג'ו עמר. הביצוע מבוסס על צלילי הכרם מלפני יותר מ-30 שנה. נעמה וחברותיה רקדו כאילו מדובר בשיר שרותח עכשיו בצמרת מצעדי הטרוטונים. את השיר מבצע ראם כהן, שמזוהה בעיקר בזכות השתתפותו ב"כוכב נולד 7". כמה דקות לפני כן החפלה זכתה לשדרוג רציני,
כשלמקום הגיע הזמר הוותיק אוריאל שלומי עם הזמר והיוצר רוני אחיאל. שלומי נחשב ל"אבא של הרומבות", אחד שיכול לשיר שבועיים בלי להפסיק. "הפתיעו אותי החבר'ה האלה", אומר שלומי, "ואללה, הידע שלהם בשירים הישנים ממש מרגש. זה נחמד לראות שיש עדיין הערכה למוסיקה הישנה והטובה. זה מזכיר לי את הימים הגדולים של פעם".
זה דומה-
"מאוד. היום זה אפילו יותר משודרג. פעם היינו מגיעים עם גיטריסט - יהודה קיסר או משה בן מוש - ובמקום קלידן היינו מסתפקים בתיבת תופים. על זה שרנו כל הלילה. שלושה מקצבים שעליהם הלבשנו מחרוזות. ככה נולדו קלאסיקות. מעז יצא מתוק. בגלל שהקצב כבר רץ, נולדו עיבודים חדשים לשירים בעלי אופי אחר לגמרי".
איך אתה הגעת לכאן-
"הזמינו אותי, והייתי חייב להגיע כדי לראות בעיניים שלי שזה באמת קורה. אני כבר שומע בתקופה האחרונה שיש את התנועה הזאת ומרגיש את הצימאון, אבל עכשיו זה רק מחזק אותי שבאמת הקהל רוצה להחליף פאזה, לשנות, לחזור למוסיקת הנשמה".
ראם כהן: "כולם כאן מכירים את אוריאל שלומי, ברגע שהוא נכנס למקום, זה נתן לערב הדרת כבוד. מאותו רגע כבר ידענו שצריך להמשיך ללכת הכי עתיק שאפשר".
והקלידן מכיר את השירים-
"גם אם הוא לא מכיר, זה זורם. אין בעיה. יש לנו משחק כזה בחפלות שנקרא 'התקל את הקלידן'. אתה מפיל עליו שיר ונראה איך הוא מסתדר איתו. האווירה הכל כך משוחררת והלא מחייבת מאפשרת לשחק עם איזה שיר שאתה רוצה".
"אלה השירים שאנחנו אוהבים", אומר ארז פישמן, תל-אביבי בן 26, "בשירים האלה יש נשמה, יש משמעות למילים והמנגינות מרגשות באמת".
מה לך ולשירים האלה? אני בספק אם ההורים שלך נולדו כשהם נכתבו.
"גדלתי על השירים האלה. אני אוהב מאוד מוסיקה שמאתגרת אותי, ומצאתי בשירים האלה אהבה אמיתית. יש בהם תמימות וחום שאין בשירים של היום. כל השירים של היום מדברים על אהבה בין גבר לאישה, וזה נחמד כשיש איזון. מה שקורה היום זה שיותר מדי שירים הולכים באותו כיוון. בשירים הישנים זה הרבה יותר מגוון ועמוק".
מייד לאחר השיחה נכנס פישמן בחזרה אל החפלה, נטל את המיקרופון לידיו והחל לשיר בתימנית אסלית. פישמן שר בתימנית. רק אחר כך התברר שאמא שלו תימנייה. אחרי שסיים את המחרוזת שלו, פישמן המשיך לחפלה אחרת. "אני חי על החפלות האלה, ולא רק של תימנים. מרוקאים, עיראקים - הכל הולך", הוא אומר. את המיקרופון הוא העביר לאורח אחר, וגם הוא שר. בחפלה נדמה שכולם זמרים, לכן רצוי שיהיה יותר ממיקרופון אחד. המעבר של המיקרופון מיד ליד הוא טקס קבוע בכל חפלה וצריך לדעת להתנהג בו בזהירות משום שיש בו נפיצות. זה מה שקרה עם אדיר פאדוניי נדוף, שנפגע וקם לאחר שלא קיבל לטענתו את המיקרופון. פאדוניי: "לי יש חוק, שנכתב בזה הרגע - חוק פאדוניי. החוק הזה אומר שברגע שלוקחים לי את המיקרופון שלוש פעמים, אני לא נלחם עליו ועוזב את המקום. לא נורא, מכאן אני ממשיך לחפלה אחרת, ברחובות. שם יודעים לכבד".
במקרים קיצוניים, מצב כזה היה יכול להוביל לתגרה ואפילו לפיצוץ הערב. הזמר רונן דנוך הוא דור שני לחפלה, אחרי שאבא שלו רמי היה מהמייסדים. רונן דנוך כבר חי את החפלות על בסיס קבוע. אפשר להגיד שמזה הוא חי ומתפרנס. החפלות שלו נראות קצת אחרת, מכיוון שרובן מתחילות מהופעה רגילה לכל דבר באירוע משפחתי. לאחר מכן הוא יורד מהבמה ויושב עם משפחת השמחה מסביב לשולחן ושר, לפעמים עד הבוקר. דנוך: "היו אירועים שבאתי בלילה ויצאתי עם משקפי שמש בשעה חמש ורבע בבוקר. יש אירועים שישר מבקשים ממני לעשות טברנה, או שמבקשים הופעה קצרה על הבמה של איזה 20 דקות ולאחר מכן להתחיל את הטברנה. בשבוע שעבר הופעתי באירוע באולמי ברייט הול באור יהודה, נתתי 45 דקות ולאחר מכן נסעתי לחצר המלכה לאירוע משפחתי נוסף, ושם ביקשו ממני רק טברנה. הגעתי ישר לשולחן".
לא עלית לבמה בכלל-
"לא, למרות שבדרך כלל, הדו-דה של הזמרים היא הבמה. אני חייב לטעום אותה טיפה ולאחר מכן לעשות את הטברנה".
וזה קורה הרבה-
"לאחרונה זאת ההופעה הכי מבוקשת. אני שואל את בעלי האירוע אם הם רוצים הופעה בלבד או גם חפלה סטייל טברנה לאחר מכן שתמשיך את האירוע. בדרך כלל רוצים טברנה. זה עושה לילה מיוחד, בלתי נשכח וגם עולה הרבה יותר זול. די, נגמר הכסף. המשפחות כבר התעוררו מהקטע של לשלם 40 אלף שקל להופעה של זמר. הטירוף הזה נגמר. אני שומע יותר ויותר אנשים שואלים, למה להוציא 30 אלף שקל ולשלם משכנתא על הזמר, במקום להרים חפלה בהרבה פחות כסף שתעשה יותר שמח".
וכמה עולה הופעה כזאת-
"בוא נגיד שלחברים טובים ולקוחות קבועים אני לוקח 3,500 שקל באירוע רגיל, רק הנגנים ואני. בחפלות
שמבקשים ממני להביא את הכל כולל הגברה, זה יכול להגיע לסכום יותר גבוה מן הסתם".
בראש העין זה לא היה קורה
הסכומים הקטנים יחסית הם לא יותר מקו דמיון נוסף לחפלות המקוריות מלפני שלושה עשורים. הזמרים לא מתפרנסים מהתשלום שנקבע מראש, זה בעצם רק שכר הבסיס. הכסף המרכזי מגיע מהטיפים. דנוך: "אם אני אגיד לך אצל איזה אנשים הופעתי, אתה לא תאמין. הופעתי בבתים של עשירים כבדים מאוד. הם מרימים חפלה ליד הבריכה, בווילה שלהם, ומביאים את כל הסלבס שיש. מיקי בוגנים, למשל, חולה על מוסיקה ערבית, חולה. יש עוד ים של דוגמאות נוספות. זה חוצה קהלים".
גם באירועים האלה השירים הישנים הולכים יותר מהחדשים-
"רק השירים הישנים, וככל שאתה מפנק את העשירים עם השירים שהם אוהבים, ככה הם מפזרים את הטיפים שלהם. זה יכול להגיע לסכומים כבדים, תלוי באיזו חפלה מדובר. אם זאת חפלה של עשירים או חברים שעושים ביניהם תחרות של מי שם יותר, השמיים הם הגבול. יש מצבים כאלה. פעם עשיתי יותר מ-8,000 שקל רק טיפים. תלוי עד כמה השיר הוא 'ספיישל', זאת אומרת הבן אדם ביקש שיר שיש לו שריטה ממנו. פתאום מגיע מישהו שרוצה את 'שחרחורת', וישר על הפתיחה, כשהזמר שר 'עת יעלה ירח', השטרות נשלפים".
הצליחו להתקיל אותך או את הקלידן שלך פעם בשיר שאתה לא מכיר-
"כבר קשה מאוד להתקיל אותי. גם את הקלידנים שאני עובד איתם. הם מכירים את כל השירים והסגנונות".
התמונה הזאת מוכרת גם לזמרים הגדולים ביותר. האגדה מספרת שזה התחיל, או לפחות קרם עור וגידים, בפסטיבל התימניאדה באילת לפני כעשור. שם, בלילה האחרון של ההופעות, הזמרים יורדים מהבמה וכולם, מחיים משה, דרך אבנר גדסי ועד כמובן ישי לוי, שרים סביב השולחן את השירים שמעולם לא הושמעו ברדיו. מי שסובל מכל זה הם הנגנים ובעיקר הקלידן, שבשלב מסוים של הלילה כבר מנגן על אוטומט. סביר להניח שזאת הסיבה שהטיפים לעיתים קרובות מגיעים ישר לידי הנגנים. דנוך: "אי אפשר להפסיק את זה. כולם רוצים לשיר, ובייחוד כשיש זמרים גדולים, אז הצעירים רוצים להרשים אותם".
איך להרשים? כולם שיכורים, מי שם לב לשירה בכלל-
"תתפלא, שמים לב ועוד איך. מה שקורה זה שאולי מבחינה אמנותית זה נשמע לא מכובד להופיע ככה, אבל דווקא הרושם הטוב ביותר הוא מול קהל מצומצם. כשיש 700 איש ברחבה כולם רוקדים ולא שמים לב לזמר. דווקא בהופעה מצומצמת מול העיניים הבוחנות והאוזניים הצמודות של הקהל, אז שמים לב לדקויות".
מתברר שעניין ההתנהלות עם המיקרופון קשור גם הוא לניסיון. דנוך: "הזמר בלילה כזה הוא בעצם המנהל של גן החיות, ממש ככה. ביום חמישי האחרון הופעתי בחתונה באולמי טרויה, שהתפוצצה בגלל הקטע של המיקרופון. פתאום היתה תגרה במקום. אחד האורחים רצה לשיר, השני לא נתן לו ואני לא ידעתי מה לעשות, כי אצלי המצב הזה לא קורה הרבה שמגיעים למכות. למדתי לקחת מישהו מהמשפחה שהוא יקבע. לפעמים זה החתן שמסמן לי למי לתת את המיקרופון ומתי לקחת חזרה. בהרבה מקרים הם בכלל לא משחררים את המיקרופון. אגב, זה לא קורה רק לאנשים מהקהל שמתלהבים. יש גם זמרים, לפעמים כאלה ותיקים מאוד, שלא משחררים את המיקרופון. ביום ההולדת שלי שעשיתי לא מזמן, מרוב שהייתי עסוק בלרצות את כולם, שהמיקרופון יגיע לכל אחד מהזמרים, אני בעצמי לא שרתי".
בחזרה לחפלה ברמת עמידר. סמוך לשעה 01:00 הגיעה המשטרה בעקבות תלונות על רעש. "מה יכולנו לעשות, לשלוח הודעות בדואר לשכנים שתהיה כאן חפלה-", שואל מאיר יהב. המיקום, סמוך מאוד לבני ברק, עשה את שלו. גם שירי משוררים לא יכולים למנוע מהמשטרה להגיע. "בראש העין זה לא היה קורה", אומרים המאוכזבים שנאלצים לנטוש, לא לפני שנעשה ניסיון נוסף להמשיך בחגיגה. המשטרה חוזרת למקום והפעם מאיימת בעיכוב לחקירה. הגיטריסט משה בן מוש, שהיה מופיע עם דבל'ה ושמעוני, השובלים, מספר שגם להם זה קרה. בן מוש: "היינו מנגנים ושרים. כשהגיעו פקחים או משטרה היינו נותנים להם כוסית של ערק והם היו נשארים איתנו עד הבוקר".
היום זה לא יכול לקרות-
"תלוי איפה. אם זה מקום קטן שכולם מכירים את כולם זה יכול להיות. הייתי בהופעה לא מזמן, ששם מי שהגיע היה מהמשפחה, ככה שלא היתה בעיה".
בן מוש הוציא לאחרונה אלבום חדש בפורמט ישן עם צלילי שבזי. גם הפעם הוא עם הגיטרה שלו, נצמד למכונת תופים והקליט עם החברים שלו עשרות שירים במחרוזות. "רציתי לשחזר את האווירה של הימים ההם", הוא אומר, "מהאירועים האלה יצאו הדברים הכי יפים. גם מההקלטות. הרי את ישי לוי הקלטתי עם מינימום כלים ויצאו מזה שירים ענקיים, למשל 'רעיה', 'אלוהים נתן לך במתנה', 'ליסה, ליסה' ועוד".
כן, אבל היום יש דרישות גבוהות הרבה יותר.
"יש דרישה כמו תמיד לאיכות, ועל זה עד היום אני לא מתפשר. הזמר צריך להיות מוכשר, הנגינה צריכה להיות מדויקת ואם הביצוע הוא טוב, זה לא משנה עם כמה כלים הקליטו אותו. עובדה שעכשיו החפלות חוזרות ובהן יש מינימום כלים. אני גם יודע שמשם יוצאות הקלטות ואנשים נהנים דווקא מהקלטות של הופעות, מכיוון שבהן הזמר נותן יותר".
בן מוש צודק. לא רק שהזמר נותן יותר, האלתורים במקרים מסוימים אפילו מולידים שירים חדשים. הלהיט "אבא נשמה" של צדי אור נכתב והולחן במהלך חפלה לילית. השיר זכה להצלחה ענקית לאחר שצדי הקליט אותו עם איציק קלה. גם הזמר אבנר גדסי הוא חסיד גדול של החפלות, בעיקר בגלל האלתורים שמובילים אותו ליצירות חדשות. "ההופעות האלה הכי מעשירות אותי", הוא אומר, "הקלידן נותן לי כמה אקורדים, ומשם אני ממשיך הלאה. הקהל נהנה וגם אני נהנה ממופע האלתורים הזה, ובסופו של דבר יש מצב שנולדים לי כמה רעיונות לשירים".
היו מקרים שנולדו שירים של ממש-
"היו מקרים שנולדו לי לחנים, כן. אני הרי לא כותב, רק מלחין. אני מזמזם וממציא כל מיני מילים שבסופו של דבר זה מוביל לשיר. בלי קשר, בהופעות האלה אני יכול לשיר שירים שבמקומות אחרים אי אפשר. יש רשימת שירים מסודרת ואי אפשר לזוז ממנה. זה כיף להתענג על שירים כמו 'עיניה קראו לי' ולגלות כמה הקהל אוהב את זה".
למה אתה לא יכול לשיר את החומרים האלה בהופעות הגדולות-
"כי יש ציפייה ממני בתור יוצר לוותר על חפלות ולהיות יותר מעונב. אני יכול להגיד לך שמי שהלך עם השחרור הזה עד הסוף - הרוויח, לדוגמה זוהר ארגוב ששר את 'נכון להיום' שהיינו מג'מג'מים בחפלות. הוא שמע את השיר ואמר לי 'אני לוקח את השיר הזה'. גם היום זה קורה ויכול לקרות תמיד".
לפני שבועיים פתחה להקת צלילי העוד סיבוב הופעות לציון 35 שנות פעילות. גם רמי דנוך יודע שלהופעות בהיכלים ובמקומות כמו צוותא אין אותו קסם של החפלות. דנוך: "האמת, הלוואי שהיה אפשר להרים הופעה אחת כזאת, גדולה, זה רעיון דווקא. זה מוצא חן בעיניי מאוד שיש היום חזרה לשירים של פעם. זה מרגש".
אתה עושה הופעות כאלה-
"זה בא באופן ספונטני, אני לא ממש מתכנן את זה. יושבים באיזה אירוע של חבר, ולאחר מכן זה כבר זורם. תמיד יש טעם לעוד שירים וככל שהלילה מתמשך, נזכרים ביותר שירים".
הקלטות של החפלות כבר מסתובבות ועוברות מיד ליד. החפלה ברמת עמידר הוקלטה עד שכוסית וודקה רד בול נשפכה על המחשב והשביתה את המחשב. רונן דנוך: "יש מלא הקלטות. לכל אחד יש אייפון ומצלם קטעים. לאחר מכן זה עולה ליו-טיוב".
אז אין מצב להוציא אלבומי חפלה כמו פעם-
"אלבום של ממש לחנויות, אין טעם. היום כבר לא קונים דיסקים. מה שכן חשבתי זה להיכנס לאולפן עם גיטריסט, קלידן ודרבוקה ולהקליט ככה רצוף. את זה אני רוצה להעלות ליו-טיוב. ככה שזה בעצם די דומה לקסטות שיצאו אז בתקופה של אבא שלי".