כל אדם בוגר זוכר איך הוא בילה בחג פורים בשנות ילדותו ונעוריו: מסיבות, פעילויות, תחפושות, וכל השאבנג שכולנו למדנו להכיר מזמן. ישנם אנשים רבים שמאז ומעולם אהבו להתחפש, ואין להם בעיה ללבוש כל סוג של תחפושת, בין שהיא מחמיאה לגוף שלהם ובין שלא. זה בסדר, זה מבורך, ויש בזה אפילו משהו יפה - אבל זהו לא המקרה אצל רבים אחרים, כאלו בעלי דימוי גוף נמוך או ביישנים במיוחד, שלא תמיד מרגישים בנוח ללבוש תחפושות.
אנשים כאלה, כמוני, מרגישים ביישנות בכל הנוגע להתחפשות בחג. אצלי זה לא נובע מדימוי גוף נמוך (תמיד יש מה לשפר), אבל עבורי יש בזה משהו מאוד מביך. לא קל לי אפילו לחבוש איזה כובע מטופש על הראש. המחשבה על כך שאצטרך להתחפש בחג גורמת לי להאדים, להתכנס לתוך עצמי, ובעיקר לברוח מהסיטואציה הזו כמה שיותר מהר.
כשאתה הופך להורה, אתה ממש לא רוצה שזה מה שיקרה. יש לי ילד בן קצת יותר מ־4. אהבת חיי. הוא ילד פעלתן ושובב, כזה עם דמיון גדול מהחיים שאוהב לעשות הצגות עם סיפורים שלא מהעולם הזה, ואני פשוט לא רוצה שהוא "יידבק" בזה ממני. הוא אוהב להתחפש סתם ככה, ביום־יום, אז למה שאני, שלא מתחבר לעניין ההתחפשות, אגרום לו להימנע מזה? להפסיק לעשות משהו שהוא כל כך אוהב ונהנה ממנו?
המשפט "אף אחד לא מושלם" הוא קלישאה אמיתית, כזו שכל אחד יכול להתחבר אליה, לא משנה מי הוא ומאיפה הוא בא. אנחנו, ההורים, לא רוצים שהילדים שלנו יקבלו את הדברים השליליים שלנו, אותם חלקים "פגומים" שלא היינו רוצים שיהיו בנו, בטח שלא אצל הילדים. אין לנו שליטה על הכל, וכך, גם אם לא נרצה בכך ונתאמץ שזה לא יקרה, הם מקבלים מאיתנו גם התנהגויות פחות חיוביות.
כל כך יכאב לי אם הבן שלי, השובב המתוק הזה שעל פניו עולה חיוך ענק בכל פעם שהוא עושה שטויות בתחפושות שלו, יחליט שזה כבר לא מתאים לו - והכל בגלל אבא. אני לא רוצה "להוריש" לילד שלי את הדברים הרעים שבי, אלא רק את הטובים. שיהיה הגרסה הכי טובה של עצמו שהוא יכול להיות. אם איכשהו יהיה לי חלק בדבר, שאפגע בהנאה שלו, הלב שלי יישבר.
אז מה אנשים כמוני, שרוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, אמורים לעשות? להכריח את עצמי להתחפש, אפילו שזה יהיה הדבר שהכי לא מתאים לי? ואם אסביר לו שזה בסדר שלא כולם מתחפשים - האם הוא יבין זאת באמת, או שזה יגרום לו, גם אם לא במודע, להפסיק להתחפש? אני לא רוצה לעשות לו את זה. מי רוצה לפגום בהנאה של הילד שלו?
בחג הפורים הזה הילד שלי יתחפש לפיראט. הוא מחכה להגיע לגן שלו בתחפושת, להתלהב, לשחק ולהשתולל עם כל הילדים, וקצת לשבור שגרה. אם יהיה בי אפילו חלק פצפון שישבש לו את החגיגה, לא אצליח לסלוח לעצמי. ייתכן שזה מוגזם, אבל כך אני מרגיש. אז בחג הפורים הזה אעשה כל מאמץ כדי להתגבר על תחושת האאוטסיידריות שלי, על חוסר הנעימות שנגרם לי מכל המאורע, ואתחפש לפיטר פן. לא בשבילי, אלא בשביל הילד שלי, כדי לראות את החיוך המקסים והמידבק שלו כשהוא יראה את אבא בתחפושת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו