בשנות ה־50 חלק גדול מהמסחר הקמעונאי בישראל התנהל בשיטת המזומן. חלקים נרחבים בציבור עדיין לא החזיקו חשבון בנק, וכרטיסי אשראי שווקו בישראל לראשונה רק בסוף שנות ה־70.
אך גם ללא כרטיסי אשראי, מצאו הרוכלים במדינה הצעירה דרך לשכנע את חסרי הממון לרכוש מוצרים שאין להם מספיק כסף מזומן לשלם עבורם, ולשיטה הזאת קראו גם אז - "בתשלומים".
הפטנט הנידון החל בסביבות פברואר 1953. הרוכלים היו מתדפקים על דלתות הבתים ביישובים קטנים ומרוחקים מהערים הגדולות, ומציעים את מרכולתם - אריגים צבעוניים, גרבי ניילון, מוצרי קוסמטיקה, צעיפי משי, אפודות ועוד, בציינם במתק שפתיים כי "הנה, אתם לא צריכים כבר לנסוע עד רחוב אלנבי כדי לרכוש את המוצרים האלה, כעת אלנבי מגיע ישירות אליכם הביתה".
המוכרים שכנעו את האזרחים לשלם רק חלק מהסכום, והיתרה נפרסה בתשלומים חודשיים קבועים, והרוכל היה חוזר לבתים לגבות את התשלום החודשי. "אתם אפילו לא צריכים להגיע אלינו", הם היו אומרים, "אנחנו נחזור אליכם".
חיש מהר תפסה השיטה תאוצה, והרוכלים החלו להציע גם שטיחים, מכשירים אלקטרוניים כרדיו ופטפונים, ואפילו פריטי ריהוט.
ומה עשו במקרה שבו לא הצליחו הרוכשים לעמוד בתשלומים? הפריטים שקנו הוחזרו לסוחר, והכסף ששולם עד לאותו שלב נחשב ל"דמי שימוש".
זוכרים את 'יאיר'
השבוע לפני 70 שנה התכנסו המונים מאנשי לח"י ואצ"ל לטקס הסרת הלוט מעל שלט ההנצחה לזכר אברהם שטרן (יאיר), מייסדו ומפקדו של ארגון לוחמי חירות ישראל, בבית שבו נתפס 11 שנים קודם לכן ונורה בשלוש יריות, דקות אחדות לאחר שנלכד בידי קצין בריטי שהגיע למקום.
במשך שנים הוקצה כוח בריטי גדול לתפיסתו של יאיר. בשל כך הוא נאלץ להסתתר בשעות היום ולנדוד ברחבי תל אביב בשעות הלילה, בעודו נושא עימו מזוודה שהיתה למעשה מיטה מתקפלת.
בינואר 1942 נודע לאיש הלח"י משה סבוראי על נדודיו, ומשאיתר אותו הזמין את יאיר להתגורר בדירת החדר שלו ושל אשתו טובה על גגו של בניין ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב. ואכן, יאיר התגורר שם בשלושת השבועות האחרונים לחייו, ומשם המשיך לעסוק בענייני המחתרת.
טובה סבוראי התחזתה לאישה חולה, והמקשרת של יאיר, חיסיה שפירא, התחזתה לעוזרת שלה כדי שתגיע מדי בוקר עם הדואר המחתרתי להמשך עבודתו.
מדי יום המשיך שטרן לצאת בלילות לחילוץ עצמותיו, עד אשר פורסמה תמונתו בלוחות המודעות ובעיתונים והיה מסוכן מדי להמשיך בהרגל הזה. ימים ספורים לאחר מכן, ב־12 בפברואר 1942, נתפס יאיר בדירה בעודו מתחבא בארון והוצא להורג מייד.
בדיוק 11 שנים לאחר מכן, כאמור, התאספו רבים לכבד את זכרו. לאחר טקס הסרת הלוט מעל שלט ההנצחה, עלו הנאספים לקברו בבית העלמין בנחלת יצחק, שעד היום נערכת בו אזכרה מדי שנה ב־12 בפברואר.
ציידי חתולים בירושלים
שני אנשים נעצרו בירושלים בחשד שהם "חוטפי חתולים". בשבועות האחרונים עברו שמועות בין דיירי כרם אברהם, מאה שערים ובית ישראל, כי "שני טיפוסים מוזרים נראים מדי בוקר עוקבים אחר חתולי השכונות, לוכדים אותם ומכניסים אותם לשקים". אחד השכנים אף עקב אחר השניים ודיווח: "ראיתי במו עיניי שהם מגיעים עם החתולים לבית חרושת שחור לבשר", ושם, כך טען, "הרגו את החתולים ועשו מהם נקניק". המשטרה שהוזמנה למקום לכדה את ציידי החתולים, אך אלה טענו כי הם עושים זאת בתיאום עם בית הספר לרפואה, ושם אכן אישרו כי "מדובר בלוכדים הפועלים מטעמנו כדי לקדם את חקר המדע", והבטיחו לשוטרים כי להבא הלוכדים יצוידו בתעודות מתאימות.
מס אבטלה
באמצע פברואר 1953 החליטה ועדת הכספים של עיריית תל אביב להטיל מס אבטלה חד־פעמי כדי לסייע לתושבי העיר המובטלים. בעלי חדר אחד נדרשו לשלם מס של 3 ל"י, שני חדרים - 7 ל"י, שלושה חדרים - 12 ל"י, ארבעה חדרים - 20 ל"י, וחמישה חדרים - 30 ל"י. בנוגע לבעלי החנויות, הוחלט ששטח של 20 מטר מרובע ייחשב כחדר אחד לצורכי המס המיוחד. נוסף על המס, הכריזה העירייה על מגבית בין תושבי העיר כדי להקל את מצוקת האבטלה.
קפה "כסית" חזר לבעליו
בית הקפה הידוע בדיזנגוף 117 תל אביב זכה להצלחה כבר מימיו הראשונים והפך חיש מהר למשכנה הקבוע של הבוהמה התל־אביבית. בתחילת שנות ה־50, ולאור הפופולריות הגדולה, החלו מתעניינים ברכישת זיכיונות לפתיחת סניפים של כסית מחוץ לעיר. קרוב לוודאי שהיה זה הסכם הזיכיון הראשון שנחתם בישראל הצעירה, בין חצקל איש כסית ושותפיו לבין צעירים שהקימו בינואר 1952 סניף של קפה כסית בבאר שבע. למרבה הצער, בעיר הדרומית לא היתה בוהמה שתהפוך את בית הקפה למקום המפגש שלה, וזה עשה שם רע למותג. את חצקל גם הטרידה העובדה כי המקום נוהל ברשלנות, והוא תבע מהיזמים הצעירים להשיב לו חזקה בלעדית על המותג, ואכן כך היה ב־15 בפברואר 1953.
פיצוץ דיפלומטי בין ישראל ובריה"מ
בליל 9 בפברואר 1953 הזדעזעה העיר תל אביב מפיצוץ אדיר בבניין הצִירוּת הסובייטי בשדרות רוטשילד פינת שד"ל. מטען נפץ של 15 ק"ג הונח בחשכת הלילה והתפוצץ בשעה 22:35 בצמוד לקיר החיצוני של הבניין. ארבעה מעובדי המקום נפצעו.
הציר פבל ירשוב סירב לענות על שאלות חוקרי המשטרה שהגיעו לאזור הפיגוע, ואף ביקש מהם לעזוב את המקום.
ממשלת ישראל פרסמה כבר למחרת בבוקר הודעת גינוי לפעולת הטרור. ראש הממשלה דוד בן־גוריון שלח לירשוב איגרת ובה כתב כי "לא רק נציגות דיפלומטית זרה נפגעה, אלא גם נפש המדינה עצמה" והתחייב ש"ייעשו כל המאמצים כדי לגלות את הפושעים".
עם זאת, ההנהגה הסובייטית לא התרשמה מדברי ראש הממשלה, וכבר למחרת הוזעק ציר ישראל במוסקבה שמואל אלישיב למשרד החוץ, ושם נמסרה לו הודעה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין בריה"מ לישראל. אלישיב נדרש לעזוב באופן מיידי את מוסקבה, במקביל ליציאת אנשי הצירות הסובייטית את תל אביב.
על אף הניתוק חקירת המשטרה נמשכה כרגיל, ואף עלתה על עקבותיו של ארגון מחתרת יהודית לאומנית בשם "מלכות ישראל", שפעל בישראל באותם ימים והוכרז כארגון טרור.
במשפטם זוכו חברי הארגון מהאישום העיקרי, פיצוץ בצירות הסובייטית, אולם נשפטו לתקופות מאסר של שנה עד עשר שנים בשל פעילויות אחרות שביצעו באותו הזמן. עם זאת, שנתיים לאחר מכן, ב־1955, העניק שר המשפטים פנחס רוזן חנינה לכל הנאשמים.
חצי שנה לאחר הפיגוע בבית הצירות הסובייטית חודשו היחסים הדיפלומטיים בין בריה"מ לישראל. לאחר מלחמת ששת הימים שוב ניתקה בריה"מ את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, שחודשו רק לאחר 24 שנים, באוקטובר 1991.
תולדות ה"קרוז" העברי
באמצע פברואר 1953 הגיעה לנמל חיפה אוניית הנוסעים "ירושלים", במסגרת תוכניתה של חברת צים להיהפך לחברת הפלגות נופש מובילה בים התיכון – ומעבר לו. עד אז היו לצים כמה אוניות ישנות, חלקן עסקו ב"קרוזים" קצרים וביקרו בכמה נמלים בדרום איטליה ובצרפת, ואחרות המשיכו בהעלאת עולים, מאירופה וגם מצפון אפריקה. שנת 1953 היתה שנת הזינוק הגדול של "צים קווי נוסעים", כשרכשה 36 אוניות במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה, שנכנסו לשירות מ־1956 ואילך. גולת הכותרת היתה אוניית הפאר "שלום", שפעלה מ־1964. בסוף שנות ה־60, כשהמטוסים הפכו לאמצעי תחבורה פופולרי ונפוץ - סגרה צים את קווי הנוסעים שלה.
הצרכנייה / מוצרים מפעם
חלב מרוכז
פחיות החלב המרוכז הגיעו לארץ ישראל יחד עם הצבא הבריטי והפכו פופולריות מאוד בקרב משקי הבית בישראל, בתקופה שבה אספקת החלב עדיין לא היתה סדירה. פחיות שתאריך פקיעת תוקפן התקרב, נמכרו ממחסני הלוגיסטיקה של הצבא הבריטי לסוחרים בישראל, ומהם לחנויות המכולת. היו שני סוגים של חלב מרוכז, האחד ממותק והאחר לא, ושפופרות החלב המרוכז והמתוק שהיו בזמנו במנות הקרב זכורות לטוב עד היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו