טרולים ברשת: למה אני כל כך מעצבנת אותם?

למה את מתעסקת בתגובות המגעילות ברשתות? פשוט תתעלמי מזה, זה בזבוז זמן" - כך כותבים לי רבים כשאני כותבת על תוקפנות ובריונות ברשת.

נכון, אין לי יכולת להעלים את האלימות במרחב הדיגיטלי, אין לנו שליטה על ההתנהגות והבחירות של אחרים. אבל יש לי שליטה מלאה על החלק הכי חשוב: איך אני מגיבה לאלימות ברשתות החברתיות, איך אני מתנהגת כאישה, כאם, כאשת תקשורת, כשאנשים תוקפים אותי.

השאלה שבכותרת היא שגויה, כי זה בעצם כמו לשאול אדם שחטף מכות, מה הוא עשה שעצבן את המכה. ובכל זאת, יש נושאים שמעוררים ביתר שאת את תוקפנותו של ה"טרול", מונח שנכנס לחיינו עם הרשתות החברתיות. השימוש במושג ברשתות בא לתאר אנשים שמגיבים באופן אלים ופרובוקטיבי, "לוחמי המקלדת" שמנצלים את האנונימיות כדי לתקוף אחרים, להעליב קבוצות או אנשים ולפרסם ספאם. יש גם "טרול פוליטי", שמפיץ תעמולה שקרית ודברי שטנה.

טרולים הם לאו דווקא חשבונות פיקטיביים, אלא אנשים אמיתיים שמקללים ומשתמשים בשפה פוגענית ברשתות.

אחת מכל חמש נשים מותקפת על ידי טרולים, ומחקרים הראו שנשים המביעות דעות אסרטיביות חשופות במיוחד להטרדה ולתקיפות. דו"ח של אמנסטי מצא שנשים מותקפות ברשת פי 2.5 יותר מאשר גברים, ונשים שמתבטאות בסוגיות פוליטיקה, דת או זכויות נשים באופן אסרטיבי, ומשקפות התנהגות שאינה תואמת את הסטריאוטיפ של אישה צנועה, כנועה, רזה וחייכנית - סובלות פי כמה מאשר שאר הנשים.

לאור הנתונים האלו, אפשר פשוט לסמן עיגול של מטרה על המצח שלי, כי אני עונה כמעט לכל הקריטריונים שמעצבנים את הטרולים.

אני אישה פמיניסטית, מגישה תוכנית טלוויזיה יומית עם בן־זוגי לחיים, מביעה את דעותיי בכל הנושאים המוזכרים מעלה, גם כשהן לא פופולריות (אבל באמת לא פופולריות, לא כמו הטרנד של להצהיר בדרמטיות "יש לי דעה לא פופולרית" ואז לכתוב: "כולנו אחים, אהבת חינם תנצח, אוהבת אתכם עם ישראל"). כדי להוסיף חטא על פשע, אני מדברת באופן יומיומי על זכויות מיעוטים בכלל ונשים בפרט. הגוף שלי אינו דק ואני "מעיזה" להצטלם בבגד ים או בגופייה.

בקיצור - הבנתם, אני נוגעת כמעט בכל העצבים החשופים של גיבורי המקלדת. המילה פמיניזם מוציאה משלוותם את הטרולים. מחקר משנת 2018 מצא שפעילות פמיניסטיות הן מטרה לתגובות אלימות ותוקפנות בטוויטר, יותר מאשר קבוצות אחרות. חווייתי האישית מהטוויטר היא המזעזעת מכל הרשתות, הייתי המומה מכמות המיזוגיניה והאלימות.

בדקות המעטות ששהיתי שם הרגשתי כאילו אני בסצנה מסרט אנגלי שבו הגיבורה נקלעת בטעות לפאב מטונף בלונדון של המאה ה־19, ונתקלת בגברים מסריחים מאלכוהול, נטולי שיניים ורפי מחשבה, שמקללים ומטרידים את כל מי שחולף בטעות על פניהם.

אבל לא רק נשים פמיניסטיות שמתעקשות להביע את דעתן במקום לשתוק או רק לשתף במתכונים, בחוויית אמהות מרגשת ובהמלצות אופנה, כמו ש"אישה טובה" אמורה, לא רק הן קורבן לתקיפות ברשת. ככל שהמדיה החברתית נוכחת יותר בחיי היומיום, כך כולנו נתקלים בבריונות ונאלצים להחליט כיצד להגיב. האם לחסום? להתעלם? למחוק תגובות?

אבל למה?

חוקרים מנסים לברר מדוע אנשים כותבים תגובות אלימות במדיה החברתית. מתברר שחלק ניכר מאלו שכותבים תגובות פוגעניות הם אנשים שקיבלו ציון גבוה במדדים של פסיכופתיה וסדיזם, או נרקיסיסטים. הלוקים בהפרעות אלו נוטים יותר לעסוק בתוקפנות מקוונת. המדיום הווירטואלי יוצר אפקט בשם "ביטול עכבות מקוון". בגלל האנונימיות והיעדר ההשלכות המיידיות מאחורי המקלדת, אותם אנשים יעזו לנהוג באלימות מילולית שלא היו מעיזים לנקוט אם היו פוגשים את האדם באופן פיזי.

פעם ערכתי ניסוי, התקשרתי בשידור חי ללא התרעה מראש לגבר שתקף אותי ברשת, הצגתי את עצמי וסיפרתי לו שאנחנו בשידור חי, ושיתפתי אותו שנכנסתי לפרופיל שלו וראיתי שהוא אבא לשתי בנות, ושאלתי את עצמי כיצד היה מגיב אם היו כותבים להן את מה שהוא כתב לי. השתרר שקט בצד השני של הקו. הוא אמר "רגע, אני צריך לעצור בצד", אמרתי לו שאני לא ממהרת ומצפה לשמוע למה בחר לכתוב כך. לא היתה לו תשובה, היו רק התחמקויות והסברים תמוהים.

לחסום או לא לחסום - זאת השאלה?

מצד אחד, לחסום או למחוק תגובה פוגענית - זהו צעד למען הרווחה הנפשית שלי, כי אף אדם לא אמור לספוג בריונות, למען בריאותו. מצד שני, בתור אשת תקשורת שעוסקת בביטחון ובערך העצמי של אנשים, אני מרגישה שאני לא יכולה רק לחסום ולמחוק, יש לי אחריות להיות מודל שלא נכנע לבריונות, ולהדגים מהן ההשלכות של התנהגות כזו. כניעה לבריונים מאפשרת להם להמשיך בהתנהגותם ללא כל השלכות.

לאורך שנות פעילותי ברשתות, ניסיתי את כל האסטרטגיות. בסופו של דבר, הדרך היעילה ביותר נפשית וערכית היא לחסום את האדם אם כתב הערה לא לגיטימית. בלי לבטים, כמו שלא היית נותנת לשכן לשפוך את הזבל שלו בסלון שלך - כך גם אין סיבה שתתני לאדם זר (או מוכר) לשפוך את המילים המזובלות שלו במרחב הדיגיטלי האישי שלך, שכבר הפך להיות חלק מהבית שלנו.
מחקר שפורסם בכתב העת Computers in Human Behavior מצא כי אלה שחוו בריונות ברשת היו בעלי הערכה עצמית נמוכה יותר ותחושות גדולות יותר של בדידות ובידוד. לעומת זאת, אנשים המגלים אקטיביות מול הפגיעה, אנשים שחוסמים או מוחקים או מסירים עוקב ממי שפוגע בהם, חווים תחושת מסוגלות ותחושת שליטה גבוהה יותר על חייהם, כי הם נוקטים פעולה אקטיבית להגנה עצמית.

במיוחד לנו, הנשים, אסור לחשוש לחסום אנשים שפוגעים בנו ברשתות. זהו חלק בלתי נפרד מתהליך הצבת הגבולות לאנשים שפולשים במילים או במעשים למרחב הפרטי שלנו. אם מישהו גורם נזק, זכותנו להסיר אותו מהחוויה שלנו, אין שום חובה להיחשף לתכנים או לאנשים שעושים לנו רע. באופן אישי, אם מישהו משאיר תגובות פוגעניות בפוסטים שלי או מציק לי בהודעות פרטיות, אני לרוב אחסום אותו. אבל לעומת זאת, אם מישהו לא מסכים איתי בצורה מכבדת או מביע דעה שונה משלי באופן ענייני, אני שמחה על זה. זו המטרה הראשונית של הרשתות, לפני שמגיפת הטרולים השתלטה.

למה לא כדאי להתעלם?

התעלמות לא עוצרת אלימות. ומעולם לא עצרה, לאורך ההיסטוריה.

כשהתחלתי לקבל הערות שליליות, התגובה הראשונית היתה להתעלם, כי זהו הפתרון הקל ביותר. אבל התעלמות מההערות לא גרמה להיעלמותן, והבנתי שזה לא יעיל. זו לא הדוגמה שאני רוצה לתת לבנות שלי. הרי אם מישהו יעמוד באמצע הרחוב, יקלל אותי, ינסה להשפיל אותי וימשיך ללכת אחריי לכל מקום, לא אצליח להתעלם. זו גם בקשה לא הגיונית לבקש מהילדים להתעלם מילדים שמציקים להם.

בחיפושיי אחר אלטרנטיבה להתעלמות, נקטתי תחילה את גישת ההודעה הפרטית, כתבתי לתוקפן שהתגובה לא מכבדת ושבבקשה ימחק - ברוב המוחלט של המקרים זכיתי במטח נוסף של אלימות מילולית, הפעם בפרטי. הבנתי שהמדיום הפומבי הכרחי, ולכן כשהזמן והאנרגיה בידי, אני משקיעה וכותבת לתוקפן שהתגובה שלו פוגענית ואפילו עלולה לגרום לנזק נפשי. יש כאלה שמבקשים סליחה ומוחקים, אבל רבים מדי מגבירים את התוקפנות.

לא הצלחתי למצוא פתרון יעיל, עד שפגשתי את יעל ורד ואת המיזם המדהים שלה: #הבושה עוברת_צד.

הבושה עוברת צד

המיזם החל בהעלאת תמונות של נאשמים בניסיונות רצח ובאונס על גבי שלטי ענק במיקומים מרכזיים, מתוך ההבנה שאין התאמה בין הענישה המשפטית למידת הנזק שנגרם לקורבנות. ולכן המיזם מציע מציעה סנקציה חברתית חוקית, בדגש על ניפוץ התפיסה כי על הקורבן להתבייש או להסתתר. הבושה היא רק של התוקף. למדתי על הפרויקט החשוב ואף השתתפתי בקמפיין, ואז הבנתי שאפשר להרחיב אותו לאלימות ברשתות ולא רק לאלימות בעולם הפיזי. ברשתות זה אפילו קל יותר, כי לא צריך לממן שלט חוצות, אלא פשוט לקחת את ההערה שכתב בפומבי בתגובה לפוסט, ולפרסם אותה כפוסט נפרד, כדי שמילותיו המופלאות יקבלו במה רחבה.

שאלה: למה אני מבזבזת זמן על כך? כי זה אחד המהלכים הכי יעילים שלי. הרבה אנשים כותבים לי ואפילו ניגשים אלי ברחוב ומספרים שהם מעיזים לחסום או למחוק תגובות אלימות בזכות הפוסטים האלה. כתבה לי הודעה אישה שמכירה את אחת הנשים שפרסמתי את שמה ותמונתה לאחר שכתבה עלי דברים נוראיים, כי ילדיהם חולקים אותו גן ילדים. היא סיפרה לי שאותה אישה נהגה באלימות מילולית גם בקבוצת הווטסאפ של הגן וגם כלפי אימהות אחרות בדינמיקה הבינאישית, ושמאז שפרסמתי את הפוסט שחשף את שמה ותמונתה, היא הפסיקה לחלוטין לתקוף אימהות אחרות. ושגם הבן שלה, שהיה מציק מאוד לילדות בגן, הפחית משמעותית את ההצקות. וזה רק סיפור אחד מני רבים.

איך יודעים להבחין בין תגובה לגיטימית לאלימות ובריונות?

לא כל אי־הסכמה או ביקורת על משהו שאני עושה או חושבת הופכת אוטומטית לאלימות, כמובן. הרי אנחנו לא רוצים לחיות בעולם שרק משקף לנו את הדעות שלנו. חלק מהותי מהעניין של הרשתות החברתיות הוא ריבוי הדעות. דווקא אלו שמתקיפים מילולית הם אלו שלא מסוגלים לקבל דעה שונה, ומרגישים צורך לתקוף אותה.

חשוב להבחין בין ביקורת להתקפה, כי גם ההשפעה על הבריאות שלנו היא שונה, ביקורת לגיטימית עשויה להיות לא נעימה, אך אין לה השפעה שלילית לאורך זמן על בריאות הנפש. לבריונות ברשת, לעומת זאת, יכולות להיות השפעות קשות ומתמשכות על הרווחה הנפשית.
יש עקרונות שמסייעים לזהות אם הערה במדיה החברתית היא ביקורת לגיטימית או התקפה:

• התקפה אישית: אם מישהו תוקף את המאפיינים האישיים הפיזיים שלך, את מבנה הגוף, את הלבוש שלך, את האופי או את המראה החיצוני שלך בכלל, זו לא ביקורת - זו אלימות.

• טיעון אַד הוֹמִינֶם: כלומר "טיעון לגופו של אדם" אינו ביקורת אלא התקפה. לדוגמה, אם אביע את דעתי הפוליטית, ומישהו בתגובות יתקוף את האישיות שלי במקום להתייחס לטיעון או לרעיון - זו אינה ביקורת אלא התקפה.

• האשמה חסרת ביסוס: אם אדם מאשים אותך בפומבי בתכונה בהתנהגות, ולא מנמק באופן הגיוני, זו לא ביקורת אלא התקפה. למען הסר ספק, "סמולן"/ימני/חרדי/ערבי/נוצרי/יהודי - זה לא טיעון הגיוני ולמעשה - לא טיעון בכלל.

ביקורת בונה היא לגיטימית, השאלה היא: איך יודעים אם זו ביקורת בונה או התקפה? המבחן הוא אם הביקורת מכילה רעיונות לתיקון ולשיפור שמוצעים באופן מכבד ולאחר ששאלו את רשותך. גם התדירות חשובה - אם אדם מבקר אותך שוב ושוב, זו בריונות ולא ביקורת. לדוגמה: "את וליאון חייבים להתגרש, רואים שהוא לא סובל אותך, מה הוא צריך אישה מגעילה כמוך" - זו לא ביקורת בונה.

סוגי ההערות הנפוצות

יא שמנה: עברתי מסע רגשי ארוך מול הערות על המראה החיצוני שלי. ובסופו של דבר, כשראיתי כמה אנשים ובמיוחד נשים סובלות מזה, לא רק נשים מפורסמות, הפכתי את זה לנושא המחקר המרכזי שלי. היום ההערות האלו באמת לא משפיעות עלי ברמה האישית, אבל בעבר הן בהחלט פגעו. אני מכירה נשים רבות מדי שזה ריסק את הערך העצמי שלהן, מפני שנשים מותקפות על השמנה, על הרזיה, על צביעת השיער, אי צביעת השיער - על מה לא? הזמרת אדל, למשל, ספגה בריונות קשה בגלל שהעזה לרדת במשקל מבלי לקבל אישור מקהילת הפייסבוק.

אישה מופקרת: סוג נוסף של הערות שאני מקבלת הוא על "חוסר הצניעות" שלי. הערות כאלו מופנות כלפי נשים שמתלבשות בצורה שנחשבת חושפנית או מדברות על המיניות שלהן. הן חושפות בעיה חברתית גדולה יותר, והיא האופן שבו נשים נתפסות כאשר הן מבטאות את המיניות שלהן או את טעמן הלא חסוד בביגוד. אגב, סביר שאותו גבר שכותב לך שאת מופקרת, ייכנס לאחר כמה דקות לאתר פורנו ויצפה בנערה או באישה מדגמנת עבורו סקס אלים ומנצל.

יא שתלטנית!: עוד ביקורת שחוזרת היא השימוש במילים שתלטנית, מסרסת, דומיננטית - מפני שאני מרבה להביע את דעותיי בתוכנית הטלוויזיה שליאון ואני מנחים וגם ברשתות. בדבר אחד התגובות צודקות: ליאון ואני טיפוסים שונים, מאבקים אקטיביסטיים הם חלק יותר נרחב מהעשייה ומהזהות שלי מאשר של ליאון. זה לא הופך אף אחד מאיתנו לטוב יותר או פחות. זה רק עניין של בחירות ותחומי עניין. חברה פטריארכלית לא מסוגלת לקבל מצב שבו אישה היא לוחמנית ומובילה חברתית אם יש לצידה גבר, זה לא מכבד! אם היא לבד, בסדר, שיהיה.

כאשר נשים תופסות מקום שווה לגבר, או חלילה הן המובילות בתחום מסוים הנשלט באופן מסורתי על ידי גברים, הטרולים לא עומדים בזה. מחקר של איגוד הפסיכולוגים האמריקני מצא שנשים המציגות התנהגות אסרטיבית ובטוחה סובלות מסטריאוטיפים שליליים ומהתקפות, ונתפסות כפחות חביבות ומוכשרות. גם נשים שנוטות לדבר בישיבות במקום העבודה נתקלות בהתנגדות ונתפסות כפחות מוכשרות, למרות הכישורים והניסיון שלהן.

איזו מין אימא את?: נשים קרייריסטיות נשפטות בתגובות על ההורות שלהן, על שהן משקיעות אנרגיה רבה בעבודה. גווינת' פאלטרו חטפה שיימינג מפורסם ברשת. דניאל גרינברג חוטפת על כך שהיא מבלה בערבים כשיש לה ילדים בבית, בעוד אבי ילדיה לא חוטף ביקורת מסוג זה, עד כמה שידוע לי.

מספיק עם הפוליטיקה!: את התגובות הקשות ביותר אני מקבלת כשאני מביעה את דעתי על התנהגויות של נבחרי ציבור או על מהלכים של חקיקה. אני מאוד אוהבת תגובות מנומקות שלא מסכימות איתי, זה מעורר מחשבה! אבל דברי השטנה שנכתבים פשוט מפחידים, על אמת. עד כדי כך שלא פעם הם גורמים לי לחשוש לביטחון האישי שלי. איחולי מוות ואיחולי מחלות הם רק קצה הקרחון.

חבל שאי-אפשר פשוט לעצום עיניים. דברי השטנה שנכתבים הם לפעמים מפחידים ממש // צילום: אור אורן

עשה לי את זה:

סרטון חזק ומרגש שהוציא איגוד האינטרנט הישראלי. מה קרה כשילדים קראו תגובות של מבוגרים מרחבי הרשת.

Info@paulanatural.co.il