אני מקשיב למזרחן המעולה ד"ר מרדכי קידר, שדעותיו וניתוחיו מקובלים עלי ברובם, והוא אומר בהרצאה מעניינת ביוטיוב שהשם הישראלי הכי מדובר כרגע בעולם הערבי, גם הרשמי וגם ברשתות, הוא בן גביר. יש תחושה במזרח התיכון שישראל מחזירה לעצמה את הכבוד, את הכוח, שמישהו חזק מגיע לנהל את העניינים, וחוזק זה המטבע היחיד המתקבל בשכונה.
אני טיפה שמח, כי אם בסביבה הזאת כבוד זה מה שעובד, ומגיע אדם שהם רואים כמחזיר את הכבוד, אז אני מוכן לשים בצד הרבה הסתייגויות שלי מהמינוי הזה. אם בן גביר משדר שינוי כללי המשחק, וזה יוצר הערכה אצל האויב, אז טוב לי. לצערי, המערכת הערכית שלי, שבה לכבוד מבוסס כוח יש פחות מקום ולהבנה אנושית על בסיס רצון טוב יש יותר, אינה מקובלת כאן. היא משדרת חולשה, וחולשה מייצרת אלימות שאין לה גבולות. אז אם עכשיו בן גביר מפחיד אותם, אני נרגע. את הפחדים שלי ממנו אשים בצד לפי שעה, הם משניים בחשיבותם.
אבל אני גם עצוב. עצוב עלינו, שבשביל לחיות פה בשלום זמני, בשקט יחסי, אנחנו חייבים להפעיל כוח כל הזמן, להזכיר כל הזמן שאי אפשר להתעסק איתנו, נאלצים לבחור אנשי קיצון שיעשו רושם על הערבים, כי לאנשים המתונים לא נעים להיראות מפחידים. בעיה בסביבה שלנו. ועוד לא הוכח כמובן שאנשי הימין על מלא יצליחו היכן שקודמיהם כשלו, אבל יש ריח של שינוי באוויר, או שהשכנה שלי שוב מטגנת חצילים.
אי־הקבלה הדתית הגזענית של המוסלמים את היהודים כאן במרחב כשליטים של שטח, לא משנה מה גודלו, דנה אותם ואותנו לחיות תמיד על החרב, עד שתשתנה תפיסתם את העולם, לאחר בוא המשיח. אני עצוב שצריך לשים בצד כל כך הרבה ערכים חשובים, כי יש משהו יותר חשוב - הישרדות. אני אבל על האומה שיכולנו להיות לולא היינו חשופים לאלימות ברברית כלפינו כל הזמן. יכולנו להיות אומה יפת נפש, במובן החיובי, כמו העם היהודי שתמיד שמר על יפי נפשו מול כל הכיעור בעולם, והנה נהיינו עצבניים, תוקפניים, אלימים. כמה עצוב, איזה מחיר כביר על ישיבה בארצנו. קלקול נפשנו.
ועכשיו בן גביר, המדובר בארצות ערב, יצטרך להראות שהבליטה בכיסו היא אקדח, ולהטיל מורא בליבם למען נוכל לחיות בשלום, עד שיפסיקו לפחד בפעם הבאה.
ים של מחמאות
ועדת פרס ישראל, ועדת טקס המשואות, ועדת פרס נובל, עצרו הכל! אני יודע שטיפה מאוחר להכניס עכשיו מישהי חדשה לרשימות, אבל יש לי מועמדת לכל הפרסים האלה בו בזמן. קוראים לה שירי קניגסברג־לוי, והיא האישה הכי מעוררת השראה בארץ כרגע, ואם אינכם מכירים את פועלה, אספר לכם בכמה שורות, ואז תצטרפו גם אתם לפנייה לכל המוסדות החשובים המוזכרים לעיל.
הגברת קניגסברג הקימה את תנועת "ים של חברים", הנותנת פתרון ותמיכה חברתית לילדים מוחרמים. במקום להיות לבד במצוקה, לחכות שמערכת החינוך הרקובה תעשה כבר משהו בעניין הדחוף הזה - היא החליטה לעשות מעשה עצמאי. "ים של חברים" זאת התארגנות עוקפת חרמות על ידי חיבור בין ילדים שנופלים קורבן ל"חבריהם", אשר נפגשים זה עם זה לפעילויות מחברות ומשמחות, ללא חשש שבריוני הכיתה ומלכות השכבה יתערבו ויקלקלו הכל. יש כבר עשרות סניפים של התנועה המבורכת הזאת, וילדים שהיו מנודים, מדוכאים, מוקצים - לפתע יכולים להיפגש ולשחק עם דומים להם באווירה בטוחה ומחבקת. זאת הצלת חיים ממש, כי ידוע היטב כמה ילדים שחווים חרם פוגעים בעצמם עד התאבדות, וכמה משפיע חרם על מהלך החיים כולו, עד בגרות וזיקנה. לכן, כשיש אופציה אמיתית להתנתק מהחברה הרעילה בבית הספר ולפגוש חברים חדשים עם בעיה דומה, זה משנה חיים.
שירי קניגסברג־לוי היא לא רק יזמית חברתית נהדרת: היא מורה, היא כוכבת טיקטוק, מייצרת סרטונים מעוררי השראה ומצחיקים לתפארת, ומראה שאפשר להילחם בתופעה כה קשה שהמערכת המסורסת לא יודעת מה לעשות איתה, ולנצח. זאת האישה שהייתי רוצה לראות כשרת חינוך, בתוך שנה הכל היה נראה פה אחרת. ממערכת המאיימת על שלום כל ילד הבא בשעריה, היינו מקבלים מערכת שמטפלת מייד בכל ניסיון חרם, ומאפשרת לכל הילדים במדינה ללכת לבית הספר בלי לפחד ממה שיקרה להם בהפסקה.
בתי הספר הפכו למקום מסוכן לילדים. לפני שמדברים על מה לומדים בהם, יש לדבר על מה שקורה חברתית בתוך המסדרונות והחצרות, וכל דיון כזה לא יכול להתקיים בלי החלטה אמיצה להוציא לגמרי את הטלפונים החכמים מבתי הספר. רק לבית ספר ללא טלפונים יש סיכוי לשלוט בשלומם ובמוגנותם של הילדים שלנו. האם נקבל שר/ת חינוך עם ידע ואומץ או עוד סידור עבודה ברוטציה? והאם יהיה בנו הכוח להכריז חרם על המערכת עד שתתאפס על עצמה?
קרנף מניב
כשהייתי בתיכון לא הצלחתי להקשיב בשיעורים, ולו לרגע קט. ארבע שנים עברו עלי בפעילויות שהמצאתי לעצמי במקום למידה, וכללו בין היתר כתיבת עיתון הומוריסטי יומי בשם "פתשגן" שחולק בשיעור האחרון מתחת לשולחנות, עשיית מעשי קונדס וציור קרנפים. על הקיר מול הטור שבו ישבתי ובזבזתי את נעוריי, היה תלוי רישום של קרנף, ובמשך מאות שעות במצטבר העתקתי אותו שוב ושוב בחלק האחורי של המחברות הנטושות שלי, שתמיד קיבלו בתחילת השנה שער יפה מלא רצון טוב, ואחרי שלושה דפים נעזבו לאנחות בילקוט.
מאז ועד היום קרנף בצדודית הוא הציור היחיד שאני יכול לצייר בביטחון שיזכיר את האובייקט המצויר. ומכיוון שנפשי נקשרה בנפש אוכל העשב השלו־עד־שמעצבנים־אותו הזה, התחלתי לגלות בו עניין מעבר לציור, ואם תשחקו איתי את המשחק "אם היית חיה - איזו חיה היית", סביר שתקבלו את התשובה קרנף. זה גם מתאים לשינוי הפוליטי שעברתי, שבעיני הנשארים המעטים במחנה שנטשתי נחשב להתקרנפות. להגיד לי שאני מתקרנף זאת מחמאה, כי באמת הקרנף הוא חיה מעולה, יפה, עדינה, שלאסונה עמי המזרח ותימן רואים בקרן שלה סגולה לאון גברי, כפי שהם רואים בכל חפץ גלילי מוארך, והם צדים אותו ומכינים מהקרן אבקה זוקפת נפולים לכאורה, מה שמסכן כעת את אוכלוסיית הקרנפים בעולם עד לדרגת סכנת היכחדות מיידית ותמידית. כמה טיפש האדם ודל און.
חיבתי לקרנפים כמובן לא נעלמה מעיני בנות משפחתי, וכך יצא שליום הולדתי ה־60, שחלף לפני כמה ימים, קנתה לי בתי הבכורה קרנף. אמיתי. שמו מקסוול והוא חי בשמורה בקניה. הליך הקנייה לא נגמר בהודעה על חבילה גדולה בדואר, אלא בתעודה התלויה כעת בסלון המעניקה לי את
האפוטרופסות על מקסוול הקטן, קרנפון יתום שהוריו נפלו קורבנות לסכיני ציידי הקרן יקרת הערך, שמחירה מאמיר עד כדי 200 אלף דולר לאחת. בתמורה לכתב הבעלות אני מעביר מעתה תמיכה חודשית צנועה לשמורה שבה הוא חי, שיהיה במה להאכילו. אני מניח שיש עוד כמה מאות אנשים כמוני ברחבי העולם עם אותה תעודה על אותו מקסוול, ואני שמח. מה אני צריך את כל האחריות על קרנף קטן? נחלוק.
ואם יבוא יום והגיל יעשה את שלו וייתש כוחי, אסע לי לקניה, אל מקסוול שלי, אגיד לו: "אבא בא לבקר!" ובמקום נשיקה אתן לו ליקוק על הקרן, ומייד אוני ישוב אלי כבראשונה. זאת קרן שנותנת ריבית.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו