אימת הסוללה המתרוקנת

| צילום: GettyImages

איך הסתדרנו בחו"ל לפני המצאת הסמארטפון והאם אי פעם נשוחח סתם כך ברחוב? קחו המלצה חמה מבית המשפט ותחשבו פעמיים לפני שאתם משתפים והנס הספרותי שגילה לאברי עולם ומלואו

שמחתי שבית המשפט החליט לדחות את ערעורו של יאיר נתניהו במשפט מול אבי אלקלעי, וחייב את הבן־של לשלם 250 אלף שקלים פיצויים ועוד כ־100 אלף שקלים הוצאות משפט מצטברות בסבבים אינסופיים של ערעורים על שיתוף שקרים בטוויטר שלו, המקום הכי מלוכלך בישראל. לפני הכל שמחתי כי התובע, אותו אבי אלקלעי שספק אם אתם מכירים, הוא החבר הקרוב ביותר שלי מאז נפגשנו לראשונה בכיתה ט'. בינתיים קבענו ארוחה על חשבון יאיר, אחרי שהוא יעתור לעליון ויפסיד גם שם, ויצטרך פשוט לשלם על תחביבו להפיץ לשון הרע בלי לקבל אחריות לתוצאות.

אבל משמח אותי לא רק הכסף שיקבל חבר שלי אבי, אחרי שנים של סיוט כעורך הראשי של "וואלה!" בימי מלוך משפחת נתניהו. אני מבסוט גם מההרגשה שבית המשפט סוף־סוף הדגיש את הנזק העצום שיכול להיגרם לאדם גם כשמישהו "רק" שיתף אמירה פוגענית כלפיו, וקבע שלכל מילה הנכתבת היום בזירה הציבורית - יש משמעות. הטענות "לא חשבתי" או "רק לחצתי 'שתף'" לא יכולות לעמוד לאדם, בטח דמות ציבורית, והלוואי ש־350 אלף השקלים האלה יהיו תמרור לכל התופסים מחסה בצילו של כפתור השיתוף. אין קשר בין המאמץ הנדרש היום להפיץ שקר לבין הנזק שהוא עשוי לגרום, ורק בית המשפט בפסיקות פיצויים גדולות יוכל לעצור את התופעה.

היה מעניין לראות איך התנהלותו של ביבי ג'וניור והתנהלות הייצוג המשפטי שלו הלכו וסיבכו אותו, עד שנדרש לשלם את הפיצויים האלה. תחילת העניין בפוסט ששיתף יאיר, שקבע שאבי אלקלעי הוא בוגר קרן וקסנר המושמצת. לו רק היה בודק, היה רואה שאמנם יש אבי אלקלעי בין בוגרי הקרן, אלא שזה אדם אחר עם אותו שם. אם היה מתנצל בזריזות בשלב הזה, הסכום הזה היה מצטופף עד היום בחשבונו עם יתר הכסף שנתניהו הצעיר מחזיק. אבל לא, יאיר בחר בדרך של טיעונים מופרכים כמו "לא קיבלתי את המכתב", "אין עלי כרגע כסף", "הכלב אכל לי את הטוויטר". ועכשיו מר נתניהו ג'וניור ממשיך לנסות להתל בבית המשפט, עם עוד ערעור, במקום לעמוד כמו בן של ראש ממשלה ולהגיד - סליחה, הייתי נמהר, פגעתי לשווא, קח פיצוי, קנה לך משהו יפה ללבוש.

אני מניח שיאיר עומד לשוב לבית בבלפור, שממנו הוא מפיץ את ציוצי השנאה שלו. חבל בשבילו. היה טוב עבורו להתנתק קצת מהעולם הדיגיטלי ולעבור לעשייה אמיתית, בעולם הגשמי, להתחבר למקום החומל בליבו, בטח יש כזה. עד אז היזהרו מדברים שהוא מפרסם, אל תשתפו, פן גם אתם תמצאו עצמכם בבית המשפט משתפים את חשבון הבנק שלכם עם זרים.

חו"ל

לא יודע איך נסעו בעולם לפני הסמארטפון. הנה אני בהולנד. לא מבין כלום ממה שכתוב. לא בשלטים ולא בתפריטים ולא בסופר ולא במוזיאון. מנותק. מביקורים קודמים, לפני שנים, אני זוכר תחושה של התנהלות לצד החיים כאן, קליטת פירור פה, רסיס שם, ניסיונות להבין מה המאכל שבתפריט על סמך אינטואיציה ותקווה, ובסוף מגיע משהו שונה לגמרי, ולך תאכל את זה עכשיו.

והנה בימינו, הטלפון מבין הכל. יש לו אפליקציה בשם "לנס", יענו עדשות, ואני יכול לכוון את המצלמה לכל טקסט בכל שפה, ומייד התרגום מופיע לי בעברית. שלטי רחוב מובנים לי. זה לא צירוף אותיות מלאכותי, זאת הודעה שאין כניסה לרחוב, למעט לאופניים. סביר. במסעדה אני מזמין מה שמתחשק לי, ולא מה שניחשתי שיהיה סלט ויצא דיונון אפוי בגבינה. עולם אחר. אדם יכול להרגיש בעירו, בארצו, במקומו, בכל מקום בעולם. החיפושים אחר בן אדם דובר אנגלית שאפיינו מסעות קודמים שלי, נעלמו.

כך נעלמו גם שיחות הרחוב על איך מגיעים למוזיאון, לתחנת הרכבת, למלון. אפליקציית מפות לוקחת אותי לכל מקום, ואני מהלך בכרך זר כאילו הייתי בין מייסדיו. כך גם הנהיגה. במקום לנסוע עם מפה על הברכיים של הנוסע לצידי, הטלפון נותן לי הוראות בעברית עד העיירה ההיא, שכולם ממליצים לראות. ואם טעיתי, מסלול חדש. איזה שחרור מכל כך הרבה מתחים, סיבוכים, אטלסי דרכים.

והתשלומים - אף עסק לא מקבל מזומנים. אין צ'יינג', אין שטרות לא מוכרים, שמים את הטלפון על המסופון, ויאללה להוצאה הבאה. מעולם לא היה כה קל לבזבז כספים שהורווחו בעמל רב. ולעצור מונית? אפליקציית אובר מביאה בדקה בן אדם נחמד שייקח אותי ליעדי. איזה עולם מופלא, כמה היו מסעי מרקו פולו משתנים לו היה לו טלפון.

ורק בתי הקטנה מתלוננת: "אבא, אתה כל הזמן בטלפון!", ואני חושב לי - אני חייב לפתח אפליקציה כדי שהילדים יהיו גם הם בטלפון. ואולי גם נטוס באפליקציה, בנחת, ולא נרגיש שום דבר בכלל חוץ מהאימה הקלה, הקבועה, שתיגמר הסוללה של הטלפון והלך על הטיול.

חומר

בחנות הספרים בנתב"ג נתקלו עיניי בספר שמן במיוחד, שעל כריכתו הודעה - "נס ספרותי". לקחתיו לידי, יצחק לבני, "חומר החיים". אמנם איני אדם של ספרים כרסתניים, לעולם איני מגיע לסופם, אבל ידעתי שימים רבים לפניי וספר עבה עשוי להיות חבר. היד לקחה והעין כבר התחילה לקרוא. נשאבתי.

בתוך שניות הייתי בילדותו של הסופר, המתרחשת בתל אביב של שנות אי־אז בואכה ימי טרום המדינה. לא חלפו כמה עמודים והנה אני עמוק בפרטי חייו הקטנים, הזעירים, הרקומים כמו הגובלנים הענקיים שאמי נהגה לרקום בתפרים קטנטנים עד כי לא ראו אותם כלל. יצחק לבני, שלא הכרתי אישית למרות שהיה בין היתר מפקד גל"צ לפני שהגעתי לשם, מפגין מופע מדהים של זיכרון לדברים הכי פעוטים, כל חריר של כפתור, כל מרקם של משטח, כל צבע, טעם, ריח של החפצים שהרכיבו את ילדותו הרחוקה.

את ילדותי שלי איני זוכר כל כך. פה תמונה, שם תחושה. הפרטים נמרחו לי והפכו לעיסה. רק פעם אחת, במהלך קורס מדיטציית ויפאסנה שעשיתי פעם, פתאום אחרי תשעה ימים של ישיבה בעיניים עצומות, לרגע חזרה ילדותי אל מוחי, ויכולתי להריח ממש את בית ילדותי, לחוש את הקרירות בצהרי יום קיץ כשאמא היתה מגיפה את התריסים ומרטיבה את הרצפה, הגרסה הקדמונית למזגן. לא חוויתי חוויה כזאת מאז, וזה מתסכל כי ברור שכל המידע נמצא בקודקודי, נעול ובלתי נגיש.

והנה בא לבני, ומספר לי על נימי הנימים של ילדותו, ומתוך ילדותו עולה ילדותי, גם כי הרבה זיכרונות משותפים, המאכלים על שולחן המשפחה, המילים המדוברות, המנהגים, וגם כי משהו ביכולת שלו לזכור ברזולוציה כזאת את עברו מעורר משהו במוח מוכה הפרעת הקשב שלי והוא משחרר זיכרונות שהיו נעולים שנים ארוכות. ועוד אני קורא על איך לבני גידל שני צבים וצפה בכל אורחות חייהם, אני נזכר שלי עצמי היה עדר צבים שאכלס 13 ראש במרפסת, וכמה שעות וימים ביליתי בלהתבונן בהם מותחים צווארם קדימה, פותחים פיהם הקטן וקורעים פיסה משולשת מהמלפפון שהבאתי להם מהפח של הירקן השכונתי. מי ידע שהזיכרון הזה עוד שם בכלל.

"חומר החיים" הוא ספר על חייו של זר מוחלט, שאיכשהו מחבר אותי לחיים שלי ומעיר בי נעלמות. על זה מדברים כשקוראים לספר "נס ספרותי".

avrigilad@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו