ב־7 במארס 2022, כשבוע וחצי אחרי תחילת המלחמה באוקראינה, יצאו הרב פנחס גולדשמידט - אז עדיין רבה הראשי של מוסקבה - ורעייתו, דרה, מביתם שבבירה הרוסית. המטרה: לעזוב את רוסיה מהר ככל האפשר.
"הגענו לשדה התעופה של מוסקבה, כל אחד מאיתנו מחזיק מזוודה אחת ביד - וזהו. בנמל עצרו אותנו שוטרים ושאלו למה אנחנו עוזבים. הסברתי להם שאבא שלי מאושפז בבית חולים בישראל, ושאני רוצה לבקר אותו. אחרי חקירה קצרה טסנו לבודפשט דרך איסטנבול, ומאז לא חזרנו לרוסיה".
נשמע קצת כמו סצנת בריחה בסרט הוליוודי.
"אם אי פעם יעשו על העזיבה סרט, יציגו את זה כאילו יצאנו באישון ליל. אבל האמת היא שיצאנו באמצע היום. פחות צבעוני, אני יודע".
הרב גולדשמידט (59) יושב כעת במשרדו החדש בשכונת כנפי נשרים בירושלים, שניתן לו מתוקף תפקידו כנשיא ועידת רבני אירופה. חמישה חודשים אחרי שספק עזב, ספק נמלט מרוסיה, ששינתה את פניה והפכה כהגדרתו ל"איראן", הוא מספר שלראשונה זה עשרות שנים הוא מרגיש נינוח. "פתאום אני יכול להפסיק לשתוק", הוא מחייך.
מאחוריו כוננית ספרים חצי ריקה, עם סט גמרא ועוד כמה ספרים. הסיבה: הוא עסוק בימים אלה בטיפול בפליטים שברחו מאוקראינה. הוא בורר את מילותיו, דיבורו גדוש במשפטים נפיצים, ועדיין, אחרי ניסיון של 33 שנים ברוסיה, ברור שלא את כל המהלכים שמאחורי הקלעים הוא מרשה לעצמו לחשוף.
אתה שלם עם ההחלטה שלך לעזוב את רוסיה?
"שאלתי את עצמי פעמים רבות את השאלה הזו, אבל מיום ליום אני מבין שעשיתי את הדבר הנכון, גם בשביל הקהילה היהודית. אני נמצא כעת במקום שבו אני יכול לעזור להם, ואני יכול לדבר בצורה חופשית. אני הרבה יותר רגוע כעת, כי זה משחרר לדבר אחרי שלא יכולתי לומר את אשר על ליבי במשך שנים. אם עדיין הייתי שם, לא הייתי יכול לומר מילה. עכשיו אני עוזר לפליטים, מסייע להם. לא עשיתי טעות. ברוך השם קיבלתי את ההחלטה הנכונה, בזמן הנכון. אם לא הייתי יוצא אז, הייתי יוצא עכשיו".
כשכלתך חשפה בטוויטר שיצאת מרוסיה, התעוררה סערה ברשת.
"אני מודה שלא ציפיתי לרעש הזה. בסופו של דבר, אני לא נתן שרנסקי. צריך לשים דברים בפרופורציות. אני חושב שהרעש התרחש בגלל שהייתי, ועודני, איש הדת הרוסי היחיד שיצא נגד המלחמה של רוסיה באוקראינה ועזב את המדינה. אני מאמין שייצאו עוד אנשים נגד המלחמה, אבל צריך לתת להם זמן. גם אצלי זה לא קרה ביום אחד. ההחלטה והמעשים שלי גרמו להרבה מנהיגים דתיים, לא רק יהודים, לעשות חושבים".
אין בך תחושת אשם על שהותרת את הקהילה שלך מאחור?
"ברור שיש תחושת אשם על כך שאני עוזב את הקהילה, ואשתי מרגישה זאת אפילו יותר ממני, אבל הגעתי להכרה שכיום עדיף מכל הבחינות ליהודים לא להיות ברוסיה. היום זה לא כמו בזמן השואה, שאז לא היה אפשר לברוח. הראיתי את הדרך להמון משפחות, שהחליטו לעלות לארץ בעקבותיי. המצב הפוליטי מעמיד את עתיד הקהילה היהודית ברוסיה בסימן שאלה, כי בהרבה מובנים רוסיה חוזרת אחורה לימי בריה"מ. לומר לך שזה היה קל? לא. הלב שלי עדיין במוסקבה. אני יותר ממתגעגע - אני חש תחושת אחריות. אני יודע שאני יכול לעזור לקהילה שם הרבה יותר מישראל, אבל כן, יש תחושה מסוימת כאילו נטשתי אותם".
"היתה לי תחושה שזהו זה"
זמן קצר לפני שעזב את רוסיה, התעורר הרב גולדשמידט, לדבריו, למציאות חדשה במדינה, מציאות שהפכה ל"דומה באופן מטריד מאוד" לבריה"מ שאליה התוודע לפני יותר משלושה עשורים, כשנחת לראשונה מאחורי מסך הברזל.
"הלכתי לישון ב־23 בפברואר, ערב המלחמה, ולמחרת קמתי והבנתי שאני נמצא במדינה אחרת לגמרי, עם חוקים אחרים וכללים אחרים. בבריה"מ לא נתנו ליהודים לחיות לפי אמונתם, ולא נתנו להם להחליט איפה הם רוצים לגור - ופתאום ראיתי את החוקים האלו מתחדשים ברוסיה של ימינו. אם אדם מותח ביקורת על המלחמה, הוא עלול להיכלא ל־15 שנות מאסר, ושאריות הדברים שהיו פחות או יותר בלתי תלויים במדינה - נסגרו. מיום ליום ראיתי ברוסיה יותר ויותר מעצרים של אנשים שמתנגדים למלחמה, ראיתי תמונות של אנשים שיוצאים לרחובות ועוצרים אותם - סבתות וסבים שנעצרים בלי משפט. אלו מראות קשים ביותר, כמו בזמנים אפלים.
"וראיתי יהודים שמנסים לצאת מהמדינה. היתה אווירת פחד, אפילו היסטריה. גם בעקבות הסנקציות שהמערב הטיל על רוסיה הרגשתי שאנחנו חוזרים לימי בריה"מ. המטוסים הפסיקו לטוס מרוסיה לאירופה, והמערב דרש בחזרה את המטוסים החכורים שלו. במצב כזה מי יידע אם הטיסות לישראל יימשכו. ככל שהמצב החמיר, כך הבשילה אצלי ההחלטה לעזוב. אני לא אדם פרטי, קיבלתי פניות ממאות ומאלפי אנשים שאני בקשר איתם מכל רחבי העולם, והבנתי שזה מה שדרוש".
עם פרוץ המשבר באוקראינה מצאה עצמה הקהילה היהודית ברוסיה, על כל גווניה, באתגר גדול. מצד אחד - יהודים נאנקים באוקראינה המותקפת, ומנגד - הם עצמם, תושבי רוסיה, שאיימה לכלוא כל אזרח שיפרסם "פייק ניוז" על המלחמה, או יעז בכלל לקרוא לה "מלחמה".
בשל הרגישות הרבה היו רבנים ברוסיה שבחרו לבטא את עמדתם בזהירות, ככל הנראה כדי להימנע מפגיעה ביחס כלפיהם מצד השלטון. כך, למשל, הרב ברל לזר, רבה הראשי של רוסיה, שקרא "לתפילה למען שלום כל העמים". מנגד, רבנים שונים הביעו תמיכה חד־משמעית בטענתו של פוטין, שלפיה המלחמה באוקראינה מכוונת נגד "הנאצים" שם.
הרב גולדשמידט עמד, אולי, בעמדה המאתגרת מכל. מצד אחד היה רבה של הבירה מוסקבה, שייתכן שהאינטרס של הקהילה היהודית בה הוא לשמור על דממה. אולם מאז 2011 הוא משמש תחת כובע נוסף, משמעותי יותר: נשיא ועידת רבני אירופה, ארגון שבו חברים כ־700 רבני קהילות ובתי כנסת ברחבי היבשת. כנציג של מאות רבנים באירופה, שרובה ככולה הביעה עמדה נחרצת נגד הפלישה הרוסית, הרגיש גולדשמידט שמצופה ממנו להתבטא נגד המלחמה - עמדה שבה הוא מחזיק, לעדותו, באופן חד־משמעי.
"מצאתי את עצמי במלכוד בלתי אפשרי. ידענו שיהיו לחצים על הקהילה בעיר לתמוך במלחמה, כמו שעשה הרב ברדה. ובאמת, לחצים החלו. ההחלטה שקיבלנו היתה לא לגנות - אבל גם לא לתמוך. פשוט לא נאמר מילה. אבל ראיתי מה קורה באוקראינה, את הקהילות היהודיות שנהרסות ואת אלפי הפליטים, ומצד שני אני יושב ושותק, וזה בער בי. התייעצתי עם אנשי הקהילה, ולבסוף החלטנו להקים קרן עזרה לפליטים".
ככל שחלפו הימים, ומצב היהודים באוקראינה החמיר, כך התקשה הרב גולדשמידט לשאת את נטל השתיקה. "הסתכלתי על רבנים מאוקראינה, שבנו קהילה במשך 30 שנה, השקיעו את החיים שלהם, בנו בתי כנסת, בתי יתומים - ויום אחד היו צריכים לעזוב עם מזוודה אחת ביד. זאת טרגדיה. חלקם היו גיבורים גדולים, דאגו להוציא את בני קהילותיהם תחת ההפצצות. יש שם סיפורי גבורה לא מעטים".
גם אתה עשית סוג של מעשה גבורה. יצאת נגד פוטין.
"אני לא מרגיש כמו גיבור, עשיתי את הדבר הנכון. אני מבין למה יש עניין בנושא, כי אני המנהיג הדתי היחיד שעשה זאת. אבל צריך לומר - זאת החלטה קשה".
את ההחלטה לצאת מרוסיה קיבלו הרב גולדשמידט ורעייתו ב־6 במארס. זה היה יום ראשון בערב. "אמרתי לדרה שאנחנו נמצאים בפרק זמן מיוחד בהיסטוריה. יום אחד ילדינו ונכדינו ישאלו אותי מה עשיתי בעת הזו, אם סתם ישבתי ושתקתי. לכן קיבלנו יחד את ההחלטה שאני חייב לצאת החוצה ולעזור לפליטים".
שיערת שלא תחזור למוסקבה, למעשה?
"לא ידעתי אז שלא אחזור לרוסיה, כי איש לא ידע כמה זמן תארך המלחמה. אבל היתה לי תחושה שזהו זה. נסענו לבודפשט, ומשם לוורשה ולווינה. עזרנו בכל עיר לבני הקהילות שברחו מאוקראינה להשתקם, לשכן אותם".
אתה מבין למה מנהיגים דתיים אחרים ברוסיה לא יוצאים כמוך נגד המלחמה?
"'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. אני לא דן אף אחד ולא רוצה לשפוט אחרים. המצב שם מאוד קשה. כשאתה חי במדינה שאינה חופשית, דוגמת איראן, אתה לא אומר כל מה שבראש שלך. אתה הרי לא מצפה מהרב של טהרן לצאת נגד הממשל. מהרבה בחינות רוסיה היום היא איראן: השלטון האוטוריטרי, החיים תחת סנקציות והבידוד הבינלאומי. יש המון דברים מקבילים. אני מאמין שהמצב הפוליטי והכלכלי יחמיר. אני מתפלל לעתידה של הקהילה היהודית ברוסיה. אני עשיתי מה שראיתי לנכון".
"כאילו עברתי במכונת זמן"
הוא נולד בציריך שבשווייץ למשפחה חרדית. אביו היה תעשיין, אמו עבדה כמתרגמת. "למרות שאבי היה יו"ר ועד ההורים בבית הספר שלי, זרקו אותי משם בגיל 9, ולכן המשכתי ללמוד בבית ספר לא יהודי", הוא צוחק. בגיל 11 נשלח לישראל, שם למד בבית הספר "יסודי התורה" בתל אביב, בסמוך לכיכר המדינה.
הוא התחנך בישיבת העילית פוניבז' בבני ברק, ומשם המשיך לישיבת טלז בשיקגו. אחר כך חזר לישראל ולמד בישיבת עילית נוספת, מיר בירושלים, ובמקביל למד בחברותא בישיבת מרכז הרב של הציונות הדתית. אחר כך חזר ללימודים בישיבת נר ישראל בבולטימור ולמד לתואר שני בהנדסה באוניברסיטת ג'ון הופקינס.
"שם הכרתי את אשתי דרה, שהיתה בוגרת ישיבה יוניברסיטי. חיפשתי בחורה שהסכימה לעלות לארץ, אבל לא היו הרבה כאלה", הוא מחייך. כמה ימים אחרי חתונתם עלו השניים לישראל, וכאן קיבל גולדשמידט את ההסמכה לרבנות. ב־1987 הקים כולל אברכים בנצרת עילית, היום נוף הגליל, וכעבור שנתיים קיבל שיחת טלפון ששינתה את חייו.
"התקשר אלי חבר מציריך שלא דיברתי איתו יותר מעשר שנים. הוא סיפר לי שמחפשים עוזר לרב של בריה"מ, אברהם שייביץ, שיגור שנה במוסקבה. עניתי לו שיש אלפי מועמדים טובים בבני ברק, ושאלתי למה הוא פנה דווקא אלי. תשובתו היתה: 'אם יש אדם מספיק משוגע להקים כולל אברכים בנצרת עילית, אולי הוא יהיה מוכן לנסוע למוסקבה'".
שיחת הטלפון המפתיעה הציתה חלום נושן בליבו של גולדשמידט. "אבי עסק בהקמת מערכות שינוע בתעשיית הבגדים, ובזכות תפקידו הוא הגיע להרבה ארצות רחוקות, כולל איראן, מונגוליה ובריה"מ. רגע לפני נסיעתו לבריה"מ, כשהייתי ילד, הוא יצר קשר עם הארגונים היהודיים המחתרתיים שפעלו לתמוך ב'סירובניקים', מסורבי העלייה לישראל. הוא העביר להם שם שיעורים ובגדים, וכשחזר הביתה הוא סיפר על גיבורים שלא מפחדים מהקג"ב ומקיימים חיים יהודיים תחת המגל והפטיש. זה היה מרתק, וכבר אז התחלתי לחלום שאגיע בעצמי לשם".
גולדשמידט קיבל עליו את המינוי, ובתחילת 1989 הגיע למוסקבה בשליחות הרבנות הראשית והרב משה סולובייצ'יק ז"ל מציריך. מאחר שהשר הסובייטי שאישר את הגעתו הודח בינתיים ממשרתו, נאלץ הרב מישראל "להיכנס לעניינים בדלת האחורית", כהגדרתו.
שנה קודם לכן, בפגישה סודית ביניהם, סיכמו הרב עדין שטיינזלץ ז"ל וראש ממשלת איטליה באותם ימים, ג'וליו אנדראוטי, להקים "מרכז לציביליזציה יהודית" תחת האקדמיה למדעים ברוסיה - המרכז היחיד שהיה מורשה להנפיק ויזות כניסה לאזרחי המערב. מאחורי הקלעים המטרה היתה להקים במקום ישיבה מחתרתית.
"כשהגעתי למוסקבה, הקהילה היתה בשליטת הקג"ב. בכל העיר פעלו בית כנסת וחצי. מיליון יהודים גרו בבירה, אבל אולי תריסר הכירו את האל"ף־בי"ת העברי. בבריה"מ פעלו אז מאות ארגונים, כולם מחתרתיים, שלימדו עברית, והיה צריך לעבוד מתחת לרדאר הסובייטי.
"האקדמיה למדעים ישבה בווילה בפארק יפה בצפון-מערב העיר, ושם הקמנו ישיבה. היה לנו ראש ישיבה שהיה אדמו"ר חסידי, והצוות כלל בין היתר את שופט העליון לעתיד צבי טל ז"ל, ואת פרופ' שאול שטמפפר, היום מהחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. הגיעו אלינו המון תלמידים מכל רחבי בריה"מ. אחד מהם היה זאב אלקין, שהיום הוא שר הבינוי והשיכון.
"במוסקבה הרגשתי כאילו עברתי במכונת זמן. המכוניות נראו משנות ה־60, והחנויות היו ריקות לגמרי. על חנויות בגדים או רהיטים היה כתוב 'היום אין', ומאחור היו מציעים את הסחורה כשהיא יקרה פי עשרה מהמחיר הנקוב. אם רצית לעצור מונית יכולת פשוט לשלוף קופסת מרלבורו - והנהג היה לוקח אותך בשמחה לשעות נסיעה".
התנגשות עם השלטון
בסוף 1989 נפלה חומת ברלין, והגוש הסובייטי החל לקרוס. ככל שדעך והתפורר, כך הגבירו התנועות היהודיות את פעילותן. הרב גולדשמידט הקים את בית הדין הרבני הראשון בבריה"מ, אחרי קרוב ל־50 שנה ללא בית דין במזרח אירופה, והחל לפעול בתחום גיטין, גיורים ובירורי יהדות. "פתאום מאות אלפי רוסים אמרו שהם יהודים, בלי שהיה להם סממן כלשהו לכך", הוא נזכר.
ב־1993 מונה גולדשמידט רשמית לרבה הראשי של מוסקבה, ויחד עם אנשיו הקים בתי ספר יהודיים. עד מהרה התברר לו שבכל הנוגע לעולם היהדות, פעמים רבות המורים לא היו בקיאים יותר מתלמידיהם. "בלילה היינו מעבירים למורים את החומר, ובבוקר הם היו מלמדים אותו בכיתה. אלה היו זמנים מטורפים".
הקהילה הלכה ושגשגה, בין היתר בסיוע האוליגרכים, המיליארדרים חדשים שקמו לאחר נפילת בריה"מ. "80 אחוזים מהאוליגרכים היו יהודים, אבל הם לא ידעו כלום על יהדות. הלכתי מבנקאי לבנקאי, ככה קראו להם אז, והסברתי להם שצריך להקים קהילה. הם לא הבינו בהתחלה למה".
אט־אט נרתמו אנשי הממון, והקהילה קיבלה עוד מוסדות, בתי ספר, ישיבות, כוללים ומקוואות. ב־1996 הוקם "הקונגרס היהודי של רוסיה", ארגון גג של הקהילות היהודיות במדינה, בגיבוי אחד מהאוליגרכים החזקים ביותר באותה תקופה, ולדימיר גוסינסקי - שהיה בין היתר בעליו של ערוץ NTV הפופולרי. אבל אז התחילו העניינים להשתבש.
ביום האחרון של 1999 מונה פקיד אלמוני למדי בשם ולדימיר פוטין לתפקיד הנשיא בפועל של הפדרציה הרוסית, עם פרישת הנשיא הקודם, בוריס ילצין. כעבור זמן קצר מונה למשרה רשמית. אחת המטרות הראשונות של פוטין היתה להילחם באוליגרכים, ובהם גם כאלה שסייעו לקהילה היהודית. גוסינסקי נאלץ לצאת לגלות, וכך עשו אנשי עסקים יהודים נוספים.
"החב"דניקים, בסיוע השלטון, מינו רב ראשי חדש לרוסיה - הרב ברל לזר", מסביר גולדשמידט. "מאז הקהילה היהודית במדינה מפוצלת למעשה. מצד אחד חב"ד, שמקורב לשלטון, ומצד שני הקהילה האורתודוקסית והקונגרס היהודי, שמנהלים עם השלטון יחסים קורקטיים בסך הכל".
אז גם מצא הרב גולדשמידט עצמו בפעם הראשונה במסלול התנגשות עם השלטונות הרוסיים. "בשנת 2000, כשהרוסים ניסו להשתלט על הקהילה שלנו אחרי הפילוג, לקחו ממני את רישיון השהייה במדינה. ב־2005, אחרי שחזרתי מישראל למוסקבה, עצרו אותי בשדה התעופה ועשו לי בעיות להיכנס. כשדמיטרי מדבדב היה נשיא רוסיה היה לנו קצת שקט, ובדחיפת הקהילה קיבלתי אזרחות רוסית.
"ב־2018 ניסו להיפטר ממני שוב, אבל הפעם זה היה מאתגר יותר מבחינתם, כי לעצור אותי שוב ושוב היה כבר דרמטי מדי. מה היה הפתרון שלהם? בכל פעם שעברתי את הגבול הם עצרו אותי לשעות, עם חקירות ודרישות. ניסו למרר את חיי, אבל זה לא עבד להם".
אלא שכעת, כשהמלחמה באוקראינה דחקה אותו לפינה בלתי אפשרית, טוען גולדשמידט שהשלטונות הצליחו לגרום לו ללכת. או במילותיו שלו: "הפעם הם עברו את הגבול".
במסגרת מירור חייך, כהגדרתך, אתה חושב שהשלטונות האזינו לך או עקבו אחריך במוסקבה?
"אני לא חושב שהאזינו לי, אני יודע שהאזינו לי, ולכל מילה. הנחת היסוד שלי היתה ששומעים כל מילה שלי. שמעתי סיפורים על רבנים בבריה"מ בשנות ה־90 שהאזינו להם גם בשירותים, והרגשתי הזדהות, למרות שהיום אני מניח שההאזנה הרבה יותר אלקטרונית ויעילה. ולא חיפשו רק אותי. ברור שהשלטון רוצה לדעת לפרטי פרטים מה עושה כל אזרח, במיוחד אזרחים חשובים, ולכן ברור שהקשיבו לי".
חששת לחייך בכל שנותיך שם?
"לא חששתי לחיי, למרות שהיו, כאמור, כמה וכמה ניסיונות לגרום לי לעזוב את רוסיה מאז כניסתו של פוטין".
"דיברתי עם זאב אלקין"
מאז עזב הרב גולדשמידט את רוסיה, מחליף אותו בתפקידו סגנו. בכינוס ועידת רבני אירופה, שנערך במאי האחרון במינכן, הגדיר עצמו כ"רב הגולה של מוסקבה" - תואר שהוא נושא מטעם עצמו עד היום. בינתיים החליטה הקהילה היהודית במוסקבה להדיחו, במכתב פומבי שפרסמה בנושא.
כעסת על ההדחה? היא פורסמה חודש אחד אחרי שאושרו לך שבע שנים נוספות בתפקיד.
"מה פתאום. אני לא כועס על הקהילה, כי הדיחו אותי בהסכמה. הבנתי שברגע שאני יוצא נגד השלטון והמלחמה - אם אשאר בתפקידי אני אסכן את הקהילה".
יצא לך, אגב, לדבר עם תלמידך, השר זאב אלקין, על עמדת ישראל בנוגע לאוקראינה?
"דיברתי עם אלקין על כך. אם יש מישהו שמומחה בתחום הזה - זה הוא. הדאגות שלו ושלי דומות".
לשאלה מה בדיוק עלה בשיחותיהם סירב הרב גולדשמידט בתוקף להשיב.
אתה מאמין שישראל צריכה לנקוט עמדה חד־משמעית יותר בעד אוקראינה, כפי שעשית אתה?
"אני רואה דברים מנקודת מבטי, בתור רבה של אירופה, אבל ראש ממשלת ישראל, שיושב ודואג לביטחון תושבי ישראל, רואה זאת מזווית אחרת. אני מתפלל שהממשלה תקבל את ההחלטות הטובות ביותר. אם ממשלת ישראל תרצה להתייעץ איתי אשמח להיות לעזר, ולא משנה מי יעמוד בראשה.
"ישראל נמצאת במצב קשה מאוד במלחמה הזו. מצד אחד היא חלק מהמערב, ידידתה הגדולה ביותר של ארה"ב, אבל מצד שני היא מנסה לשמור על יחסים תקינים עם רוסיה בגלל סוריה. לכן היא הולכת על חבל דק. אני מבין שבעת האחרונה לא מוצאת חן בעיני השלטון ברוסיה ההליכה על החבל הדק הזה".
הרב גולדשמידט מתייחס גם למשבר שנרשם בשבועות האחרונים בין רוסיה לישראל, בשל דרישתה של רוסיה לסגור את פעילות הסוכנות היהודית בתחומה. ב"ישראל היום" פורסם בשבוע שעבר שמאז תחילת המלחמה באוקראינה הגיעו מרוסיה לארץ יותר מ־50 אלף איש, ובהם קרוב ל־20 אלף שביצעו עלייה. בקרמלין, כך נראה, פחות אוהבים את העובדה שהסוכנות היהודית מסייעת בבריחה מאורגנת מהמדינה - שלא נוחה לרוסיה מבחינה תדמיתית.
"אני בטוח שלכל אחד שעוזב זו החלטה קשה מאוד, כי מדובר בשינוי דרסטי, גם באיכות החיים. מוסקבה היא עיר גדולה ואדירה מהרבה בחינות, אבל הם החליטו לעזוב כי העתיד לוט בערפל, והוא הולך ונהיה שחור. צריך להבין שבהחלט יכול להיות שמסך הברזל ייסגר. משרד החוץ הרוסי הודיע שבקרוב ייתכן שלא יהיה אפשר קבל ויזות למערב. בבלארוס, שהיא היום יותר פרובינציה רוסית מאשר מדינה ריבונית, העבירו חוק שנותן לקג"ב (שם שמרו את השם הוותיק; ח"ג) אפשרות לעצור כל אדם שרוצה לעזוב את המדינה.
"הנחת היסוד שנותנת את הרשות לכל אדם לגור היכן שהוא רוצה - נשמטת מתחת לרגליהם של האזרחים ברוסיה. יש סכנה ליהודים. אין ספק. הקהילה היהודית היא בת ערובה במלחמה הדיפלומטית הזו בין רוסיה לישראל, וזה לא מצב שבו הקהילה היהודית צריכה לחיות. זה מצב מסוכן מאוד.
"סיבה נוספת שיהודים עוזבים היא בעיית האנטישמיות. יש כמה נורות אדומות שנדלקו לאחרונה. המחלוקת על סגירת הסוכנות היהודית, הדברים של שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, שאמר ש'גם להיטלר היה דם יהודי'. היו גם מעצרים מתוך האקדמיה. פרופסור יהודי נעצר למרות שהיה חולה סופני, והוא מת במעצר. והוא לא היחיד. 70 שנה אחרי 'משפט הרופאים' של סטלין, יש חשש שאנחנו רואים את זה קורה מחדש".
נוסף על כך, אומר הרב גולדשמידט, החשש הכלכלי משחק תפקיד משמעותי ברצון של רבים לעזוב את רוסיה. "רבים פונים אלי בשאלה אם לעזוב או לא, מכיוון שהם אומרים שהם חוששים לעתיד ילדיהם. אנשים מבינים שמחר יהיה יותר גרוע מאשר היום. אני עושה הכל כדי לעזור ליהודים ברוסיה לעזוב".
כעת פועל גולדשמידט באופן ציבורי כנשיא ועידת רבני אירופה, אך לדבריו, גם כובע הרב הגולה של מוסקבה משמעותי עדיין מאוד מבחינתו. "רבות מהפעולות שלי כעת נעשות על מנת לייצג, כפי שאני רואה זאת, את הקהילה היהודית בעיר ובמדינה", הוא מצהיר. ימים ספורים אחרי שיחתנו יצא לארה"ב, והמשיך משם אל אחת הקהילות הגולות של יהודי אוקראינה. "הכל כדי להציל נפשות".
אתה מאמין שתזכה לחזור אי פעם למוסקבה?
"יהודי חייב להיות אופטימי. הבית שלנו עדיין שם, נעול. בעזרת השם יום אחד נחזור למוסקבה".
