החושך בקצה המנהרה: כך השמיד צה"ל את "המטרו" של חמאס

זה היה הג'וקר של חמאס. התוכנית האסטרטגית שנועדה לתת לו ניצחון במערכה, או לפחות למנוע ממנו להפסיד בה. הוא השקיע בה מיליארדים ואינספור שעות אדם, והיה בטוח שהיא מעניקה לו חסינות. במקום זה, הקלף הסודי שלו הפך למלכודת מוות. כשתיגמר המערכה ויגיע שלב הלימוד והפקת הלקחים, יידרש חמאס לברר לעצמו את העניין הזה. לא רק כיצד נשללה ממנו היכולת המשמעותית ביותר שלו, אלא מה זה אומר לעתיד: אם פרויקט המנהרות שלו הפך מפתרון לבעיה.

קשה להפריז במידת החשיבות שחמאס נתן לפרויקט הזה. לצד מערך הרקטות שלו, קיבלו המנהרות את עיקר המשאבים. מה שהתחיל כאלתור התפתח לשיטה, שמאחוריה רציונל שלם בהתקפה ובהגנה. חמאס היה משוכנע שיש לו ביד כלי שצה"ל יתקשה להתמודד מולו.

העולם התת־קרקעי התפתח בעזה עוד הרבה לפני שחמאס תפס בה את השלטון לפני 14 שנים. המנהרות הראשונות נחפרו כנראה כבר באינתיפאדה הראשונה, וגם בשנים שבהן שלט צה"ל ברצועה, הוא נאלץ להתמודד עם איום המנהרות. חמאס השתמש בהן כדי לתת מענה לנחיתות המובהקת שלו מעל פני הקרקע, והפעיל שני סוגים של מנהרות: מנהרות ההברחה, שנחפרו בין רפיח המצרית לרפיח הפלשתינית, אפשרו לארגון להבריח בנוחות אנשים ואמצעי לחימה; מנהרות התקיפה הופעלו נגד כוחות ומוצבים של צה"ל, בעיקר לאורך ציר פילדלפי. מנהרה כזאת שימשה ב־2004 להחדרת חומרי נפץ מתחת למוצב הצפוני של צה"ל לאורך הציר, בפיגוע שגרם למותם של חמישה מחיילי גדוד הסיור הבדואי.

צה"ל השקיע אז מאמצים רבים בטכנולוגיות נגד מנהרות ובפתרונות לוגיסטיים שונים, החל מהקמת קירות תת־קרקעיים ועד הצבת סנסורים שונים. היעילות שלהם היתה חלקית, ולא הצליחה לבלום את התופעה. מתנגדי ההתנתקות טענו כי יציאה מהרצועה תאפשר לחמאס להבריח לרצועה אמצעי לחימה בחופשיות, ודרשו כי צה"ל יישאר לפחות בציר פילדלפי, כדי שיוכל לפעול נגד המנהרות.
זה לא קרה, וחמאס לחץ על הגז בכל הכוח. לאחר שהשתלט על הרצועה ב־2007 הוא תפס בעלות מלאה גם על כל המנהרות שפעלו לאורך הגבול עם מצרים: את חלקן הלאים לשימושו הבלעדי, ולאחרות אִפשר לפעול, תוך גביית מסים ממפעיליהן - כנופיות פליליות באזור רפיח.

לפני כשני עשורים טענו בצה"ל כי בין עזה למצרים יש מאות מנהרות. באוטוסטרדה הזאת עבר אז הכל, מצינורות שהעבירו דלק מצרי זול במקום הדלק הישראלי היקר, ועד מוצרי מזון, ואפילו סמים ונערות ליווי. לחמאס היה אינטרס כפול במנהרות: ביטחוני וכלכלי. מהצד המצרי סייעה לו רשת ענפה של מבריחים בדואים, שהעבירו את הסחורות לעזה.

המנהרות שחמאס הלאים נוצלו בעיקר להברחת אמל"ח. כמעט כל הרקטות ששימשו את חמאס במבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 הועברו לרצועה במנהרות, נוסף על פצצות מרגמה, טילי נ"ט, מטענים ואמצעים נוספים. המנהרות הללו גם נוצלו למעבר של אנשי חמאס למצרים, משם יצאו ל"השתלמויות" טרור בסוריה ובלבנון, לעיתים בחסות איראנית, שבהן למדו כיצד למקסם את הפגיעה בצה"ל.

ישראל השתדלה לא מעט אצל המצרים בניסיון שיפעלו נגד המנהרות, אולם אלה גילו מעט מאוד עניין בנושא. מבחינתם, אז, כל מה שלא איים על האינטרסים הביטחוניים שלהם לא עניין אותם. הציניקנים במערכת הביטחון אף טענו כי הם עושים זאת במתכוון, כדי לחזק את חמאס ובמשתמע להחליש את ישראל (וכך להותיר את עצמם בתפקיד המתווכים).

המנהרות המשיכו לשגשג בכל תקופת נשיאותו של חוסני מובארק, וגם אצל מחליפו, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי, שעלה לשלטון בשיאו של האביב הערבי. רק עם הדחתו של מורסי ועלייתו לשלטון של הגנרל עבד אל־פתח א־סיסי, החלה מצרים להתייחס ברצינות לנושא. גם אז זה קרה לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן: פריחתו של דאעש בסיני הציבה לראשונה איום ממשי לכוחות הביטחון המצריים. חבירתו של הארגון לחמאס הובילה את קהיר, לראשונה, להקדיש לנושא קשב ומאמצים.

מצרים החלה לפעול בשטח נגד מנהרות ההברחה. אלפי אזרחים הועברו מבתיהם שלאורך הגבול, והבתים נהרסו כדי ליצור חיץ משמעותי בין שני חלקי רפיח. מאות מנהרות אותרו והושמדו. הערכות עדכניות גורסות שכיום פועלות בין עזה למצרים מנהרות הברחה בודדות, אם בכלל.

כתוצאה מכך מצא חמאס את עצמו בפני מצוקה גוברת. זה חייב אותו לעבור מהברחה שיטתית של אמל"ח לייצור עצמי. במערכה הנוכחית בעזה היו כמעט כל אמצעי הלחימה מייד־אין־גזה, כולל רקטות לטווחים של עד 100 ק"מ, רחפנים, כלים תת־ימיים אוטונומיים, ועוד. בהתחשב במצור על עזה, מדובר בהישג טכנולוגי מרשים ביותר עבור ארגון קטן ודי עני.

במקביל למנהרות ההברחה, התפתח בחמאס רעיון מנהרות התקיפה. מנהרה כזאת שימשה ב־2006 לחטיפתו של גלעד שליט: היא נחפרה לעומק השטח הישראלי ואפשרה למחבלים להפתיע את צוות הטנק מאחור. שניים מהלוחמים נהרגו, ושליט נחטף. את הדרך חזרה לרצועה עשו המחבלים בריצה מעל פני הקרקע.

הרציונל הזה הורחב משמעותית לאחר עופרת יצוקה, ועוד יותר לאחר עמוד ענן בנובמבר 2012. חמאס החל לחפור בשיטתיות לשטח ישראל, מתוך הבנה שמדובר בכלי אסטרטגי. המחיר הכבד ששילמה ישראל בעסקת שליט (1,027 אסירים, בהם מאות שנשפטו למאסרי עולם על רצח ישראלים) זירז משמעותית את הפרויקט. יחיא סינוואר, מנהיג הארגון ובעצמו ממשוחררי עסקת שליט, ראה בחטיפות כלי מוצלח לשחרור חבריו שנותרו בכלא הישראלי.

חמאס התכוון להשתמש במנהרות התקיפה לא רק לחטיפות, אלא גם לתקיפת יישובים ישראליים לאורך הגדר, ובמידת הצורך - גם להחדרת מחבלים שיגיעו ללב הארץ. כשנחשפו המנהרות לאחר מבצע צוק איתן בקיץ 2014, התברר עד כמה רחוק הלך חמאס עם הרעיון המבצעי שלו. אלמלא יצא אז צה"ל למתקפה, סביר להניח שישראל היתה משלמת מחיר כבד בפגיעה בחיילים ובאזרחים.

למרות הלחץ הצבאי, הצליח חמאס להפעיל במבצע כמה מנהרות. למעשה, החלק הקרקעי של המבצע החל לאחר שצה"ל הבחין בדמויות שיצאו ממנהרה סמוך לקיבוץ סופה שליד דרום הרצועה. גם אחר כך נפגעו כוחות על ידי מחבלים שחדרו לשטח ישראל מתחת לקרקע. באחד המקרים נהרגו ארבעה לוחמים, בפיקודו של סא"ל דולב קידר, סמוך לקיבוץ ניר־עם. במקרה אחר נהרגו חמישה לוחמים ששהו בפילבוקס ליד נחל עוז.

בהפקת הלקחים שלו לאחר צוק איתן הגיע חמאס למסקנה שהמנהרות הן העתיד. צה"ל אמנם הצליח להסב לו נזקים כשהשמיד 33 מנהרות, אבל חלקים של הפרויקט עדיין נותרו שלמים. מחשש להסתבכות עמוקה יותר, הסתפק אז צה"ל בפעילות קרובה לגדר. חמאס ביצע בקרת נזקים מהירה והחל להשמיש מחדש את המנהרות שנפגעו, ולחפור נוספות.

זה הפך לפרויקט לאומי בעזה, שסביבו נתפר רעיון מבצעי שלם. כל גדוד של חמאס קיבל תקציב וחופרים, והחל לחפור לשטח ישראל. בצה"ל הבינו שמתפתח איום שיהיה בלתי אפשרי לתת לו מענה מודיעיני ומבצעי מושלם. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, בראשית 2015, הגדיר גדי איזנקוט את המנהרות כאתגר ראשון במעלה, שמחייב פתרון מיידי.

במאמץ טכנולוגי ולוגיסטי מורכב, בעלות של יותר מ־3 מיליארד שקל, הוקם המכשול החדש ברצועה. קיר "סְלארי" תת־קרקעי (שכולל דיפון מבטון מזוין), לעומק של עשרות מטרים. הקמת הקיר הושלמה בסוף 2020, לאורך כל תוואי הגבול עם עזה מהים ועד גבול מצרים - כ־67 ק"מ, והוא כולל סנסורים מתקדמים, שמתריעים על כל פעילות תת־קרקעית חשודה.

מעל פני הקרקע הקים צה"ל מכשול חדש, דומה לזה שקיים בגבול עם מצרים ובגבול סוריה. הוא כולל גדר בגובה שבעה מטר, שמתחברת למכשול התת־קרקעי, ועליה הותקנו אמצעי מעקב, תצפית ומודיעין. הגדר הזאת הושלמה כמעט כולה, והפרויקט כולו אמור להסתיים עד סוף השנה.

1. פתח למנהרת חמאס

2. פנים המנהרה המבוטנת

3. מטוס חיל האוויר מטיל פצצה

4. הפצצה, במשקל טונה, חודרת את הקרקע

5. פיצוץ המנהרה

המכשול החדש ושיטת ההפעלה המבצעית שהתעצבה סביבו כבר אפשרו לצה"ל לאתר כמה מנהרות ולפגוע בהן. היכולת לחפור לתוך שטח ישראל נשללה מחמאס, אבל למרות זאת, הוא המשיך לחפור מנהרות לקרבת הגדר, מתוך כוונה להפעיל אותן בשעת חירום: המחבלים היו אמורים לצאת מהן, להסתער על הגדר, לפרוץ אותה ולחדור דרכה, ומשם להמשיך לעבר אחד היישובים או המוצבים. במקרה של כניסה קרקעית של צה"ל לעזה, הם היו אמורים להמתין במנהרות, ואז להגיח מהן ולהפתיע את הלוחמים מאחור.

חמאס ניסה להפעיל מנהרה כזאת ביום הראשון של המערכה הנוכחית. הוא כבר שלח לוחמים שהמתינו בפתח היציאה, סמוך לגבול עם ישראל. המנהרה הותקפה על ידי מטוסי קרב והוצאה מכלל פעולה. על פי ההערכות נקברו בה מחבלים, וגופותיהם טרם חולצו.

בשלושת המבצעים הקודמים בעזה גם התעצב בחמאס הרעיון של מנהרות ההגנה. ראשיתו במנהרות בודדות, שנתנו מסתור לצמרת הארגון מפני התקפות וניסיונות חיסול של חיל האוויר, ובפירים שנחפרו מתוך בתים. מנהרה כזאת שימשה לחטיפת גופתו של הדר גולדין, שנהרג בצוק איתן ברפיח. מנהרה דומה שימשה באותו המבצע לפגיעה בנגמ"ש של גולני בסג'עייה, וכנראה גם לחטיפת גופתו של אורון שאול.

לאחר צוק איתן הפך חמאס את המערך ההגנתי לפרויקט דגל. עזה כולה נחפרה. מערך שלם של מנהרות מסועפות, מתחת לכל עיר ושכונה. לא בכדי העניק פיקוד הדרום לפרויקט את השם "המטרו".

"תחשבו במושגים של רכבת תחתית, שפרוסה מתחת לאדמה", אומר סרן רז, ראש מדור תת־קרקע במרכז האש בפיקוד הדרום. "רשת מאוד עמוסה של מנהרות, עם פיצולים והסתעפויות וחיבורים. בשטח העירוני יש יותר 'קווים' עם יותר 'תחנות', ובשטח הבין־עירוני הרשת פחות צפופה".

העיר התת־קרקעית הזאת נחפרה באינטנסיביות בשבע השנים האחרונות. מי שניהל את המאמץ ופיקד עליו היה רמטכ"ל חמאס, מוחמד דף, כשתחתיו אלפי אנשים - ממהנדסים, קבלנים ואנשי כספים, ועד לחופרים בשטח. הפרויקט נוהל כתוכנית סדורה לכל דבר, עם מדדים ברורים ותקציב מוגדר, שנאמד במיליארדי שקלים. בתחילת כל שנה הוצבו יעדים, ובסוף כל שנה בדק דף עד כמה עמדו בהם. "למעשה, כל הרציונל האופרטיבי שלהם הושתת על המנהרות", אמר השבוע קצין בכיר.

המנהרות חולקו לשלושה מרחבים: מרחב האבטחה, מרחב ההשהיה ומרחב המגננה. מרחב האבטחה משתרע מהגדר ועד לפאתי השטח הבנוי. במרחב הזה הציב חמאס מטענים ותצפיות, ולוחמים שתפקידם היה לזנב בכוחות צה"ל שייכנסו קרקעית לרצועה.

מרחב ההשהיה ("המגרסה", כפי שהוא מכונה בצה"ל) התבסס על רשת צפופה של מנהרות שנחפרו בפאתי השטח הבנוי, וכללו כמות גדולה של מטענים, טילי נ"ט ועמדות ירי וצליפה. הרעיון המבצעי היה להסתער משם על הכוחות, לגבות מחיר, לחטוף, ולעשות כל דבר שיעכב וישבש את הפלישה הישראלית.

מרחב המגננה, בעומק הרצועה, היה אמור לשמש את חמאס ללחימה בכוחות שהיו נכנסים לתוך השטח הבנוי, אבל הוא נועד גם למסתור מפני תקיפות אוויריות. "זה היה המרחב המוגן שלהם", אומר הבכיר. "סביבו נבנה כל המערך".

תוכנית העבודה של דף הורדה לחטיבות, ומהן לגדודים. בחטיבות בחמאס יש בין ארבעה לשישה גדודים. לכל גדוד בחמאס יש גזרה מוגדרת, שבה הוא נלחם ועליה הוא מגן. כל מג"ד קיבל תקציב, אמצעים ואנשים - ונשלח לחפור. הרעיון היה זהה בין כל הגזרות: חלק מהמנהרות נחפרו לכיוון שטח ישראל לצורכי תקיפה, ומרביתן נחפרו בתוך שטחי הרצועה למטרות הגנה. העומק הממוצע של המנהרות היה 30 מטר, אם כי היו גם עמוקות יותר.

"הרעיון מבחינתם היה שכל התנועות יהיו מתחת לקרקע", מוסיף הקצין הבכיר. "לוחם יורד לפיר, נכנס למנהרה, ומשם הוא מתנייד. אם הוא מזהה כוח ישראלי שמתקרב לעברו על פני הקרקע, או מקבל על כך התרעה, הוא יוצא מהמסתור ותוקף. המנהרות נבנו אחרי ניתוח שטח עמוק שהם עשו על המתקפה הצפויה של צה"ל, מאחר שצירי הכניסה לעזה מוגבלים. הם הבינו איך נפעל ונערכו לכך.

"גם בתוך המנהרות הם נערכו לקרב, והשקיעו בכך לא מעט מחשבה. הם בנו את המנהרות כך שיהיה ללוחמים שלנו קשה להסתער בתוכן".

החפירה עצמה התבצעה בידיים. האדמה בעזה חולית, וקל לחפור בה; החופרים כמעט לא הסתייעו בכלים כבדים, כדי שצה"ל לא יזהה אותם. "קונגו היה כלי העבודה העיקרי, ביחד עם אתי חפירה", אומר הקצין הבכיר.

אלפי אנשים נשכרו לעבודה. כל אחד הרוויח כמה עשרות שקלים עבור יום עבודה של 14 שעות. לא מעטים נהרגו במהלך העבודה כתוצאה מקריסות קרקע.

לכל מנהרה שנחפרה היו שני סוגים של פירים (בורות כניסה ויציאה): לוגיסטיים ומבצעיים. הפירים הלוגיסטיים שימשו את החופרים, ודרכם הוכנסו כלי העבודה והבטון. חמאס הפעיל מספר רב של מפעלים, שייצרו את קשתות הבטון לתמיכת המנהרות מבפנים. המפעלים האלו הופצצו במבצע הנוכחי.

מרגע שהחופרים ירדו בדרכם לאדמה, החלה מלאכת ההסתרה. חמאס שמר בחשאיות ובמידור גבוהים את העומק והתוואי של המנהרות, ובעיקר את הסוג השני של הפירים, המבצעיים. אותם הוא תכנן להפעיל רק במערכה.

כל גדוד קיבל לרשותו את כלל אמצעי הלחימה שהוא צריך - ממרגמות וטילי נ"ט ועד לאמצעי תצפית. כולם הוחזקו במנהרות, סמוך לפירים המבצעיים או במצבורים, ולצידם כמויות גדולות של מזון, דלק ותחמושת. לכל גדוד הוקצו חוליות הנדסה וחוליות פשיטה של הכוח המיוחד, הנוחבא.
רוב הפירים הלוגיסטיים היו מוכרים לישראל. "המנהרות היו ערוכות ללחימה בכל רגע נתון", מסביר בכיר אחר. "חמאס שמר על דריכות וכוננות גבוהים מאוד. את הפירים המבצעיים הוא שמר בחשאיות מוחלטת ולא פתח אותם, כדי שלא ייחשפו לנו ו'יישרפו'".

עד צוק איתן התייחס חמאס למנהרות שלו כאל מבצע מיוחד. הן הופעלו תחת מידור קיצוני, ופעלו מתוכן יחידות עילית בלבד. בחלקן נתגלו לאחר המבצע מים ותמרים, עדות ליכולת השרידות הגבוהה, אבל גם לפשטות.

לאחר המבצע הפכו המנהרות לתעשייה. כל גדודי חמאס הוכנסו לתוכן ואומנו בהן. זאת היתה שגרת יומם, וחלק מפעילותם. כל מג"ד חפר את המנהרות בגזרה שלו, על פי התוכנית שקיבל. הוא קיבל הקצאה של אמל"ח ואספקה, שאותם אחסן במנהרות שבאחריותו. החפירה בוצעה ברובה בין בתי התושבים, שלא יכלו לפספס את הפעילות הענפה שמתבצעת מתחת לרגליהם. איש מהם לא העז כמובן למחות או לסרב, למרות שבכמה מקרים נפגעו יסודות של חלק מהבתים במהלך העבודות.

המנהרות עצמן הפכו לממוסדות יותר. לא עוד צינורות בטון ארוכים שבסופם חדרי היערכות ופתחי יציאה, אלא עיר תת־קרקעית מסודרת, עם מקלחות ושירותים, חדרי מנוחה וחדרי ישיבות, תאורה, מיזוג ומערכת קשר עצמאית, שמנותקת מהעולם שבחוץ.

המפקדים הבכירים קיבלו תנאים עודפים, עם חדרים פרטיים, ושירותים ומקלחות צמודים. לחלקם היו גם מחשבים וטלוויזיות. בימים האחרונים הם קיבלו את תמונות המלחמה והעדכונים בעיקר מהתקשורת הישראלית.

לאחר שהמנהרות הושלמו בגזרה הגדודית, הן חוברו עם אלו של הגדודים הסמוכים. "מרפיח בדרום ועד בית חנון שבצפון, כל עזה חפורה מלמטה", אומר הבכיר. למרות זאת, התוכנית כולה נשמרה תחת מידור קיצוני, ורק מעטים הכירו את הפרטים המלאים של המנהרות. "כל לוחם הכיר את המנהרות בגזרתו. אם היית מעביר אותו למנהרות של גדוד אחר, הוא היה הולך לאיבוד".

"זאת היתה עבודה סיזיפית", אומר רס"ן י', ראש מדור תת־קרקע בזירת המודיעין הטכנולוגי באמ"ן. "הם חפרו מטר אחר מטר, קילומטר אחר קילומטר. המנהרות דופנו בבטון, ובחלק מהמקרים הם הוסיפו לוחות מתכת, כדי להגן עליהן. הם עשו כל מה שיכלו במסגרת המשאבים שעמדו לרשותם".

את הנכס הזה לא חלק חמאס עם איש, גם לא עם שותפו־יריבו ברצועה, הג'יהאד האסלאמי. זה חלק מההסבר לכך שבראשית המערכה חוסלו יותר בכירים בג'יהאד האסלאמי מאשר בחמאס: בכירי חמאס מיהרו להסתתר מתחת לקרקע, ואילו לג'יהאד לא היו מנהרות, ובכיריו נאלצו להסתתר מעל לקרקע. שם הם היו חשופים יותר.

המרחב התת־קרקעי היה אמור להיות האקס־פקטור של החמאס. להביא את ההישג בהתקפה או בפגיעה משמעותית בתמרון הצה"לי, ולהעניק לארגון חסינות משמעותית בהגנה. לדברי רס"ן א', ראש מדור מחקר צבאי בזירת המערכה הפלשתינית באמ"ן, "כל לוחם הוכשר להיכנס לתת־קרקע ולפעול מתוכו. היה להם ביטחון עצום במרחב הזה ובחסינות שהוא מעניק להם. הם לא העלו על דעתם שנדע לחשוף אותם בצורה כזאת".

צה"ל השקיע בחשיפת המנהרות מאמץ עצום. זה היה פרויקט דגל שנפרש על פני לא מעט שנים, והתבצע בשיתוף פעולה של פיקוד הדרום, אגף המודיעין, חיל האוויר והשב"כ, שסיפק חלקים גדולים מהמידע. אפשר להניח שבהיקף כזה של פרויקט, היו מקורות רבים יחסית שניתן היה להפעיל ולקבל מהם מידע. ביחד עם יכולות טכנולוגיות שפותחו, גם בניתוח מידע חזותי, החלה להתגבש בצה"ל תמונה של המטרו, שהתחדדה בהתמדה.

המודיעין שנאסף היה לעתים כוללני ולעתים אינטימי יותר. בחלק מהגזרות ידע צה"ל לשרטט במדויק מה יש בכל מנהרה או חדר, באיזה צד של השולחן יש כיסאות, ועל איזה קיר תלויה פלזמה. בגזרות אחרות התמונה היתה פחות בהירה.

ממדי הפרויקט הדהימו את צה"ל, אבל אפשרו להבין את הרציונל שעמד מאחוריו - ולהכין לו מענה. חלק מהמענה עסק באופן הלחימה במנהרות על פני הקרקע, במקרה של כניסה קרקעית לרצועה; עיקרו עסק בחיפוש אחר דרכים אפקטיביות להשמיד את הפרויקט מהאוויר.

חיל האוויר כבר הוכיח בשנים האחרונות יכולת יעילה בהשמדת מנהרות מהאוויר, אבל בכל המקרים מדובר היה בתקיפות סלקטיביות, שבהן פגעו מספר רב של חימושים במטרה ספציפית. הפעם היתה המשימה מאתגרת יותר: להשמיד מקטעים שלמים במטרו, ואם אפשר - גם את הלוחמים שנמצאים במנהרות.

זה הוביל לגיבוש תוכנית סודית בשם "מכת ברק". הכנתה החלה לפני כחמש שנים, והיא עוצבה ושונתה לאורך הזמן. הרעיון המבצעי שעמד מאחוריה כלל הונאה, שלפיה צה"ל עומד לפלוש לרצועה. כוחות משוריינים היו אמורים לנוע לכיוון הגדר, ובשילוב עם מהלכי תודעה שונים, לנטוע אצל חמאס תחושה שהפעולה הקרקעית החלה. הכוונה היתה שאנשי חמאס יפעלו על פי התרגולת המבצעית שלהם וירוצו לאייש את העמדות במנהרות כדי לקדם את הפלישה, ושם ימצאו את מותם בתקיפות האוויריות.

בצה"ל קיוו כי בהתקפה הממוקדת ייהרגו מאות רבות של אנשי חמאס; בדיונים המוקדמים היה אפילו מי שדיבר על אלף הרוגים ויותר. זאת אמורה היתה להיות תמונת הניצחון האולטימטיבית, שתותיר את חמאס בהלם ואלם.

המבצע תוכנן בפיקוד הדרום, תחת פיקודו של המפקד הקודם, אלוף הרצי הלוי. "כאן קבענו את ה'מה'", אומר סרן רז, נווט אף־16 איי, שהוביל את הנושא בשנים האחרונות. "אחר כך, ביחד עם חיל האוויר, קבענו את ה'איך'. התכנון היה מאתגר במיוחד, מאחר שהמנהרות עוברות מתחת לבתים. לא היה אפשר להפציץ את הבתים, ולכן חיפשנו פתרון אחר שיביא את אותה התוצאה".

בתחילת 2018 בוצע מודל מלא של התוכנית. הטנקים נעו כמתוכנן, והמטוסים המריאו ונערכו לתקיפה. מדובר במבצע אווירי מהמסובכים שביצע חיל האוויר: 160 מטוסים, שמשגרים 450 חימושים מדויקים בתוך פחות מחצי שעה לעבר מטרות ספציפיות שנבחרו מראש בקפידה.

השליטה עצמה נעשתה מהבור של חיל האוויר בקריה בתל אביב, בגלל מורכבותה. מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, פיקד עליה באופן אישי, וראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הגיעו ללוות אותה מחדר הפיקוד.

האפשרות לבצע את "מכת ברק" עלתה על הפרק עוד באותה שנה. לאחר כישלון המבצע המיוחד בחאן יונס, שבו נהרג סא"ל מ' ב־11 בנובמבר 2018, פתח חמאס במתקפת רקטות על ישראל. שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, דרש בקבינט להוציא לפועל את התוכנית, כדי להנחית על חמאס מכה קשה. הרמטכ"ל איזנקוט התנגד: הוא ביקש לטפל תחילה במנהרות שחפר חיזבאללה לשטח ישראל בגליל העליון, וחשש שמבצע נרחב בעזה יסיט את צה"ל מהסרת האתגר המשמעותי יותר, לדעתו, שמציב חיזבאללה בצפון.

בסיומו של דיון סוער צידד הקבינט באיזנקוט. ליברמן התפטר, ו"מכת ברק" לא בוצעה. אבל בפיקוד הדרום המשיכו לעבוד ולשפר אותה. באוגוסט 2020 דרש שר הביטחון בני גנץ להכניס בה כמה שינויים, לאפשרות שיהיה צורך להפעילה.

בשבוע שעבר, לאחר הירי של חמאס לעבר ירושלים, החליטה ישראל לא להסתפק בהתנהלות הקבועה של תגובה מדודה שתביא להפסקת אש קצרת מועד, אלא "להשתגע", ביודעין. ההכנה המדוקדקת שבוצעה בשנים האחרונות הוצאה לפועל. כחלק ממנה עלתה על הפרק האפשרות לבצע את "מכת ברק".

בדיונים שנערכו במטכ"ל הועלו לא מעט הסתייגויות. היו אלופים שסברו כי מדובר בתוכנית אסטרטגית שנועדה למלחמה רחבה ותכליתה למוטט את חמאס, ושאסור "לבזבז" אותה במבצע שיעדיו מוגבלים. אחרים טענו כי היקף ההרוגים העצום שהיה צפוי עלול דווקא לדרדר את הצדדים למערכה רחבה, ואף להצית גזרות נוספות.

בסופו של דבר הכריע הרמטכ"ל אביב כוכבי בעד הביצוע. גורם בכיר אמר השבוע כי אחד השיקולים להחלטה היה האפשרות שהמבצע כבר לא יהיה רלוונטי בעתיד, משום שחמאס ישנה שוב את דרכי התנהלותו. "החלטנו ללכת על זה, בידיעה שיש סיכוי סביר שלא נשיג את כל מה שרצינו", אמר הגורם.

"מכת ברק" בוצעה בליל חמישי בשבוע שעבר, תחת השם "דרום כחול" - הומאז' לפיקוד הדרום ולחיל האוויר. התקיפה הראשונית כוונה כנגד המערך התת־קרקעי בצפון הרצועה, באזור סג'עייה וג'בליה, שהפכו לסמל המאבק בצה"ל. הגדודים שהותקפו היו מהחזקים של חמאס, משום שהם נועדו להיות קו המגננה הראשון, שיבלום כניסה אפשרית של צה"ל לרצועה.

התקיפה בוצעה מכיוון מערב. ככלל, חיל האוויר מקפיד שלא לתקוף את עזה ממזרח, כדי שחימושים לא ייפלו בטעות על יישובים ישראליים. 160 המטוסים המריאו ברביעיות מבסיסי החיל השונים ונערכו מעל לים. במשך 35 דקות הם הטילו את החימוש - 450 פצצות חודרות מסוג JDAM של חברת בואינג האמריקנית, במשקל טונה כל אחת - מגובה רב, כדי שהפצצות יקבלו תאוצה מקסימלית כך שייגרם נזק מרבי למטרו.

מאז כבר בוצעו עוד כמה סבבים של "דרום כחול", בגזרות אחרות ברצועה. לצה"ל יש תוכניות מוכנות לכלל המערך התת־קרקעי של חמאס, אולם לא כולן יצאו לפועל, בין היתר על רקע החשש מפגיעה נרחבת בחפים מפשע.

"הוכחנו יכולת שלא היתה מוכרת עד כה בשום מקום בעולם, לתקוף ולהרוס מרחבים תת־קרקעיים", אומר בכיר בחיל האוויר. "מיקדנו את הפגיעות בצמתים מרכזיים, שייקח זמן רב לשקם". בסך הכל, הוא מעריך, הושמדו כמה עשרות קילומטרים של מנהרות, מתוך מאות רבות שנחפרו ברצועה.

לא ברור כמה אנשי חמאס נלכדו במנהרות. יש הטוענים שמספרם זעום, ואחרים סבורים כי מדובר בעשרות, ואולי יותר. מאחר שחמאס מסתיר את נפגעיו, ובחלק מהמקומות עוד לא החל לחפור בהריסות, ייקח זמן עד שממדי ההרג המלאים ייוודעו. עם זאת, ברור שההונאה לא הצליחה במלואה, ומספר ההרוגים קטן משמעותית מזה שתוכנן.

זה לא היה המקרה היחיד שבו חוסלו אנשי חמאס במנהרות. בשבוע שעבר בוצעו שתי תקיפות ממוקדות שהוביל השב"כ על בכירים בארגון. במבצע הזה חוסלו מפקד חטיבת עזה בחמאס, וכן הצמרת הטכנולוגית של הארגון. כולם נפגעו במרחבים התת־קרקעיים, שהיו אמורים לספק להם מחסה.

תקיפת המנהרות שיבשה את הרציונל האופרטיבי של חמאס. רבים מהמפקדים העדיפו לעלות אל פני הקרקע, מחשש שיילכדו מתחתיה. חלקם הקיפו את עצמם בנשים ובילדים, בתקווה שהמגן האנושי יעניק להם חיסיון מפני פגיעה.

בצה"ל מעריכים כי התקיפה גם שיבשה חלק מיכולות הפיקוד והשליטה של חמאס. עם זאת, הארגון הצליח להמשיך ולהעביר פקודות ולארגן מטחי ירי מתוזמנים, מה שמלמד כי הפיקוד הבכיר שלו עדיין מצליח להעביר פקודות בצורה סדורה ולוודא את ביצוען.

"זאת היתה מכה פיזית, אבל גם פסיכולוגית", אומר הבכיר. "הם לא ציפו שנפתיע אותם דווקא שם. שללנו להם את כל ההיגיון המבצעי. הפכנו את המקום הבטוח, את גן העדן שלהם, לגיהינום".
רס"ן א': "רצינו לשלול מהם יכולות, אבל גם לגרום להם לאבד אמון בתווך הזה. לקחת פרויקט שהם השקיעו בו שנים והון עתק, ולטעת בהם ספקות לגביו".

לא ברור כיצד יתגבר חמאס על המכה שספג. אבל סביר להניח שאחרי שהאבק ישקע, יבצע הארגון תהליך יסודי ועמוק של תחקירים, ויפיק לקחים.

"לא בטוח שהם יחליטו לוותר על הקונספט התת־קרקעי כל כך מהר", אומרת א'. "אני מניחה שהם ינסו להתייעל או למצוא מעקפים ופתרונות אחרים. בכל מקרה, החזרנו אותם הרבה שנים לאחור".
ייתכן שחמאס ינסה להעמיק את המנהרות שהוא חופר, או למגן אותן יותר. אבל תהליך השיקום יארך זמן רב, וידרוש שוב סכומי כסף גדולים, שאינם בנמצא כעת בעזה. הרצועה תזדקק במקביל להשתקם מעוד מערכה, שהותירה בה הרס רב. "לקח להם שבע שנים לבנות את המטרו, ייקח להם הרבה שנים לבנות אותו מחדש", אומר הבכיר. 

shishabat@israelhayom.co.il