בשביל הילדים: יומן המסע של הרופאה הישראלית באוקראינה

"אמא, אני לא כל כך שמחה שאת נוסעת", אמרה לי בתי יובל בזמן המקלחת, ככה פתאום.

"למה, מתוקה?"

"כי את יכולה להיפצע מפיצוץ".

"אנחנו רחוקים מאזור המלחמה יובלי", עניתי לה, "וקרובים מאוד לגבול, ככה שאם תהיה בעיה נצא משם מייד".

"ומי ישמור עליכם?"

אני בוהה בה בהלם. המומה מהתבונה של הילדה הבכלל לא קטנה הזו. מאיפה זה בא? הרי בשום שלב לא דיברתי על סכנה או על פחד. אבל כשהיא מישירה אלי את המבט החכם שלה בלי למצמץ, אני חושבת פתאום שאולי ברגישות שלה היא מהווה מראה של הרגשות שהדחקתי קצת. בניגוד אלי, עליה אי אפשר לעבוד.

באמצע מארס, שבועות ספורים לתוך הלחימה הקשה, יצאה ד"ר קרן שחר־ניסן (39) לאוקראינה. שחר־ניסן, רופאה בכירה במחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר לרפואת ילדים, נשואה ואם לאורי בן ה־10 ויובל בת ה־7, היתה חלק ממשלחת הסיוע הרפואי הישראלית שהקימה בית חולים שדה בעיר מוסצ'יסקה שבמערב אוקראינה, לטיפול בפליטי המלחמה.

היא פגשה שם הורים מודאגים, משפחות שנקרעו מאהוביהן שלא הורשו לעזוב את המדינה, וילדים חולים שניסו להיתלות בכל שבריר חיוך שהמבוגרים יכולים לספק להם. היא אפילו נדבקה שם בקורונה, נפלה למשכב, ואחרי פחות מ־24 שעות חזרה לטפל.

לבקשת "שישבת", תיעדה ד"ר שחר־ניסן את חוויותיה ביומן מסע: תינוק עם אנמיה קשה שזקוק למנות דם, אבל בית החולים שאליו הוא אמור להגיע נמצא תחת הפגזות; ילדה בת 3 עם כאבים בעקבות הלחץ העצום שהיא חווה במלחמה; ילד שנותר משותק בארבע גפיים לאחר פרכוס בלתי מוסבר; ובת 7 שהתרגשה לגלות שלמרות המלצות הרופאים באוקראינה, לא תיאלץ לעבור כריתת רגל. פליטי אוקראינה, דרך העיניים שלה.

יום שני, 21 במארס. יום הטיסה

10:30 בבוקר. טיסת אל על ‏LY5119 מחכה לנו. זהו. נוסעים.

בשדה התעופה נערך טקס עם ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד. כולם קוראים את תפילת הדרך, ופתאום נופל לי האסימון. זה קורה.

אולי אלה ההמתנה והציפייה, אולי המתח שעולה ושוב יורד וחוזר חלילה. ואולי פשוט הלא נודע. מה נפגוש שם? באילו תנאים נישן? האם יהיה לנו זמן מנוחה? האם מכשול השפה ימנע ממני להגיע לליבם של הילדים? האם ארגיש משמעותית מספיק? מהי ההגדרה של נסיעה "מוצדקת" - 10 מטופלים? 100? אולי רק אחד שאצליח להעלות חיוך על פניו ולהקל עליו את התקופה הבלתי אפשרית הזו?

14:00. אנחנו נוחתים בפולין. שמש נעימה ומלטפת מקבלת את פנינו, ואנחנו מצטלמים ומחייכים, מנסים להרגיש קצת כמו בטיול בחו"ל. מנצלים את ההזדמנות האחרונה לעצור בבית קפה, ומתנפלים על השלל בדמות קולה זירו ומכונת קפה. מתבדחים בשאלות של "עד מתי הבריכה במלון פתוחה?", משתפים תמונות עם הבית וממשיכים הלאה באוטובוס לכיוון אוקראינה.

עם חלוף השעות נוצרת בין חברי המשלחת - לא כולם מאותו בית חולים - תחושה של אחדות ושותפות למסע. אותן חוויות, אותו מקצוע, אותם חששות. אותו געגוע לילדים שהשארנו מאחור, אותה התענגות על כל שיחה או תמונה מהבית.

מגיעים למעבר הגבול. במקום חונים כמה אמבולנסים, ולידם אוהל קטן של סיוע רפואי. עומדים בתור, עוברים פעם אחר פעם אחר פעם ביקורת דרכונים, ואחרי יותר משעתיים סוף־סוף נכנסים לאוקראינה.

ברחובות שורר שקט מפחיד. דומם מדי. בתוך זמן קצר אנחנו מגיעים לבית החולים שהוקם במה ששימש עד כה חצר של בית ספר. לעינינו נגלים קודם כל דגלי ישראל ואוקראינה. צמרמורת של התרגשות מחליפה את התשישות של היום הארוך. כמעט שלא מרגישים שאנחנו כבר 20 שעות על הרגליים. צוות ההקמה מקבל את פנינו בהתרגשות רבה, וארוחה חמה ממתינה לנו בחדר האוכל. את הלב ממלאת תחושה בלתי נתפסת של גאווה על כל מה שהוקם פה בימים האחרונים: חדרי אשפוז, בית מרקחת, מעבדה. פשוט בלתי נתפס.

23:00. אנחנו מקבלות את הכיתה שתהפוך לחדר המגורים שלנו. בתוך פחות מחצי שעה חדר המגורים של הבנות מקבל סממנים של בית. אני מדביקה על כיסא ליד המיטה את התמונה של הילדים ושל רן, בעלי. קרוב ללב. מכינים פינה משותפת של קפה ומטעמים של בית, מנסים לעכל את היום שעבר ולדמיין מה מצפה לנו מחר. עכשיו ננסה קצת לישון.

יום שלישי, 22 במארס

07:00 בבוקר. לילה של שינה טרופה הסתיים בהשכמה לצלילי אזעקה. אנחנו יורדים למטה בפיג'מה, לקומה שהיא חצי מרתף עם חלונות ושימשה חדר האוכל של בית הספר, וכעת היא "מקלט" מאולתר וממש לא ממוגן. אזעקת שווא. לבוב, כך מתברר, היא מחוז ענקי. האזעקות ככל הנראה מתייחסות למיקום שנמצא הרחק־הרחק מכאן. אפשר להתחיל את היום.

אחרי ארוחת בוקר זריזה, אנחנו מתחילים לארגן במרץ את האוהל של מלר"ד ילדים. מנסים לייצר כמה שיותר צבעוניות, חום ושובבות. אני תולה כוכבים צבעוניים, ד"ר ערן משיח, רופא מלר"ד ילדים משניידר, מסדר בובות על ווים של עירוי.

התיקים שהבאנו משניידר עמוסים בכל טוב - צעצועים, הפתעות ואפילו טאבלטים כדי להקרין לילדים שירים וסרטים. עם ילדים יש לך צ'אנס אחד, מהיר מאוד, לבנות אמון. לבטל את הפחד. אם הסביבה מזמינה ולא מאיימת, מפגינה אהבה וצחוק - תקבל שיתוף פעולה ואולי אפילו תזכה בחיוך. אם לא, הלך עליך, ותיאלץ להתמודד עם ילד מפוחד, חרד ונמנע.

בחצר בית הספר אנחנו מקיימים טקס פתיחה מכובד. דגל ישראל מונף על ראש התורן, "התקווה" מתנגנת, ובי עוברת צמרמורת. כאן, במקום הזה, שלא תמיד היה עבור העם שלנו מקום מבטחים, הציונות והאנושיות מנצחות. אנחנו לא עומדים מנגד, והלב שלנו פתוח.

22:15. זה הרגע הראשון היום שבו אני מצליחה להתיישב לדקה, ולנסות לעכל את היום המטורף שעבר עלינו. מהרגע שהסתיים הטקס החלו להגיע ילדים לבית החולים. הראשונה שפגשתי היתה ארינה, ילדה יפהפייה בת 12 לאמא יחידנית. ביתן הוחרב כליל ומאז הן בדרכים ללא יעד מוגדר. היא הגיעה עם חשד להפרעה בקצב הלב. חשד שלא נבדק כמו שצריך, ואין לדעת מתי ייבדק או מתי תראה שוב רופא.

על אף התלאות שעברו עליהן, הן היו מתוקתקות, לבושות בבגדים אופנתיים ונקיים. מנומסות וצנועות, אסירות תודה על כל בדיקה וכל מחווה. למרות שלא יכולנו להבין אחת את השנייה בלי התרגום של מירי הלל, אחות מלר"ד ילדים שניידר - במבטים הבנו היטב.

ארינה נכנסה לי ישר ללב. עשינו לה בירור מקיף ובדיקות, הדרכנו את אמה ושחררנו אותן לדרכן. הן ביקשו צילום למזכרת, ואמה של ארינה דמעה. היא הסתכלה עלי במבט שאמר "גם את, גם את נכנסת לנו ללב". ברגע הקצר והחד־פעמי הזה נוצר חיבור של הנפש, לא זמני ולא חד־פעמי כלל וכלל.

היום נגמר. אני נכנסת למקלחת, ולא מספיקה לסיים אותה. שתי דקות אחרי שאני מנסה להתמסר למים החמים נשמעת דפיקה חזקה בדלת. "גברת, אזעקת אמת!" צועקים לי. אני חייבת להודות שהיתה לי התלבטות לא פשוטה בין המים החמים והנעימים לבין המקלט. אבל איש הביטחון הישראלי הנחוש הודיע לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "אני לא יורד למקלט עד שאת לא מצטרפת אלי!". יאללה, הלכה המקלחת. אני מדדה לי בכפכפים, פיג'מה ומגבת רטובה ל"מקלט" עם 60 אנשי משלחת. פדיחה ראשונה - Check!

יום רביעי, 23 במארס

06:30 בבוקר. שוב אני מקדימה את השעון. ישנתי קצת יותר טוב. אפילו הצלחתי לעשות פיפי בשירותי "בול קליעה" של המתחם. הבוקר עבר ללא אזעקות, ההתארגנות הוכתרה כהצלחה.

אבל הבוקר, מתברר, לא מרמז כלל על המשך היום: ילד מתוק עם פרכוסים, שברח מהבית ולא יודע מתי יראה שוב נוירולוג שיוכל לאזן לו את מינוני התרופות; בובונת בת שנתיים וחצי עם מחלות חום חוזרות, שהפריחה לעברי נשיקות באוויר שהפכו אותי לשלולית; ילדה עם כאבים בחזה ופריחה כרונית, ועוד ועוד.

כולם שקטים, ממתינים בסבלנות לתורם, מעריכים את הייעוץ והטיפול גם אם הוא מסתכם ב"הכל בסדר, לא צריך לעשות שום דבר". אחת האמהות אפילו שאלה אותי "כמה צריך לשלם לך?", והיתה בהלם מוחלט כשהתחלתי לצחוק ואמרתי לה שממש, אבל ממש, שום דבר.

14:00. אמצע היום, ואני מוצאת את עצמי מוצפת. הפרפקציוניזם שלי לא פוגש טוב את התנאים הקשים שבהם פועל בית החולים. אני יוצאת לקחת קצת אוויר, ורואה שנכנסה הודעה מבית הספר של יובלי. עבר עליה יום קשה, והיא אמרה למורה שבזמן שדיברה איתי היא שמעה אזעקה והיא דואגת כי "נופלות על אמא פצצות". ועוד הודעה מאמא שלי, שאומרת שאולי כדאי שאתקשר לילדים באמצע היום כי לאורי גם קשה קצת. אז אני מתקשרת, וכל הדמעות יצאו כשהילדה המהממת והנבונה שלי אומרת לי "אמא, אני אוהבת אותך, את פשוט צריכה להתגבר". וככה, במקום לעודד אותם, אני מוצאת את עצמי מקבלת מהם עידוד ונחמה.

גם מהחברים למשלחת משניידר אני מקבלת חיבוק ותמיכה - וגם תובנה חשובה. "הדבר שאני הכי אוהב בך, אבל שגם הכי קשה לי איתך, הוא שאת דורשת מעצמך ומכולם שהכל יהיה מושלם", אומר לי ירון, אח משניידר. שיעור לחיים, ישר לפנים. ללמוד לשחרר. תמצית חיי במשפט אחד של אכפתיות של חבר. לקחתי, בענק.

הגעגועים עצומים, התנאים לא פשוטים, אבל בתוך סערת הרגשות הזו ממשיכים להגיע עוד ועוד ילדים. 10 מרגישים כמו 30 כשאתה לא במקום הטבעי שלך, הכל מתעכב, מסורבל ושונה. אני מקבלת ילדה מתוקה בת 3 עם עיכוב שפתי. מאז ההפצצות בקייב היא מתלוננת על כאבי בטן, קוצר נשימה, בליל של תלונות שאין בשילוב שלהן שום היגיון רפואי, ואנחנו מייד מבינים שהן קשורות לסטרס העצום שהיא חווה.

בזכות צוות היועצים של בית החולים המדהים שלי, ובתיאום מרחוק עם הפסיכולוגית דפנה רורמן, שנשארה בארץ, אנחנו מצליחים לארגן לילדונת ולאמה ייעוץ מפסיכולוגית דוברת השפה והדרכה כיצד לתווך לה את המצב ולהקל עליה.

23:00. אז לא הכל הלך היום בדיוק כמו שרציתי. הפרפקציוניזם שלי לא קיבל את ארוחת הבוקר שלו היום, ואולי גם לא את ארוחת הצהריים. אבל וואו, כמה הרווחנו היום, וכמה הם. הצלחנו לגעת בכל כך הרבה אנשים היום. הלב שלנו ושלהם התרחב. תודה תודה תודה על הזכות.

יום חמישי, 24 במארס

06:55 בבוקר. אחד הדברים שהכי מדהימים אותי, הוא כמה מהר יורדות המגננות והקליפות של כולם, וכמה מהר נוצרת כאן חברות. כנה, נוקבת ואמיתית. היום אנחנו מתחילים את הבוקר מאורגנים יותר, מתמצאים יותר במצב ובצרכים. אנחנו פוגשים כמה ילדים עם מחלות כרוניות שגרים במחוז, והגיעו אלינו במיוחד עם ערימות של מסמכים באוקראינית שצריך לתרגם כדי לקבל חוות דעת רפואית. העניין נהיה מסובך יותר כשאין מי שיתרגם, וצריך להשתמש בגוגל טרנסלייט ובאחיות דוברות הרוסית, שלא דומה לאוקראינית כמו שחשבנו.

ירוסלב, ילד בן 11, נישא על הידיים של אביו, שמייד משכיב אותו על המיטה. וזה סימן לא טוב. מאוד לא טוב. מירי האחות ואני ניגשות אליו. אמא שלו מספרת לנו שעד לפני שלושה חודשים הכל היה בסדר, ירוסלב היה בריא לגמרי. ואז פתאום עבר אירוע, כנראה נוירולוגי, ופרכוס, שלאחריו נותר משותק בארבע גפיים.

הוא אושפז לתקופה ממושכת בבית החולים שבו אמו עובדת כאחות במחלקת מחלות ילדים זיהומיות. הוא עבר בירור מקיף, קיבל טיפול והחל שיקום - אבל אז בית החולים הופצץ, וירוסלב ואמו נאלצו להימלט לבית חולים מרוחק יותר. לרוע מזלם, ההפצצות תפסו אותם גם שם. קרובי משפחה בישראל סיפרו להם על בית החולים שלנו, והשניים נסעו 300 קילומטרים כדי להגיע אלינו. היום ממש, מתברר, ירוסלב חוגג את יום הולדתו ה־11.

מירי ואני מסתכלות אחת על השנייה, ובלי לדבר ברור לנו שאנחנו חוגגות לו יום הולדת. אנחנו נעזרות בקרן טרומן, המנהלת האופרטיבית האלופה של המשלחת, שבתוך שנייה וחצי מארגנת עוגה ובלונים, אוספות חברי משלחת וכולם נכנסים לאוהל בצהלת שירי יום הולדת ושמחה.

הילד המתוק הזה, שלא יכול להזיז את גופו, עוטה על הפנים שלו את החיוך הכי רחב שראיתי בחיי. כאילו לכמה רגעים הלחימה לא קיימת. כאילו לכמה רגעים גם המחלה לא קיימת. אביו בוכה בהתרגשות, אמו מתקשה לשמור על איפוק. ומכל הרפואה בעולם, כל מה שאני לוקחת איתי מהיום זה את הרגע הזה. רגע של הפוגה ואושר בתוך סיטואציה בלתי אפשרית.

יום שישי, 25 במארס

16:15. אחרי יומיים נטולי אזעקות, הבוקר קיבלנו מהן מנה מכובדת. באחת האזעקות ירדנו בדיוק לעזור להכין חלות שבת. יש משהו ביום שישי אחר הצהריים. בשקט הזה, בהדלקת הנרות, במעבר מהאינטנסיביות של השבוע לקדושה של השבת. ובערב שבת המיוחד הזה, בחדר אוכל במרתף באוקראינה, בילינו 60 אנשי משלחת ביחד סביב שולחן שבת ענקי.

23:00. קצת אחרי הארוחה קוראים לי לבדוק תינוקת בת 10 חודשים. אני יורדת לחדר אשפוז ילדים, ומגלה שם שלושה רופאים בכירים, ובהם סגן מנהלת בית חולים וחמש אחיות טיפול נמרץ ורפואה דחופה - כולם סביב תינוקת אחת שבוכה. אנחנו עושים לה את כל הבדיקות האפשריות, כולל אולטרה־סאונד למצבים דחופים של הבטן, ומאבחנים מצב חירום מסוכן בהחלט - "עצירות". כך אנחנו מוצאים את עצמנו, תשעה אנשי צוות רפואי מומחה במצבי חירום, יושבים סביב תינוקת קטנטנה עד אחרי חצות, ומחכים בקוצר רוח ליציאה. על משקל "כמה אנשים צריך כדי להחליף נורה?" כך "כמה רופאים ואחיות משניידר צריך בשביל שתינוקת אחת תתפנה?"

יום שבת, 26 במארס

09:00. אתמול בלילה עשיתי טעות. קיטרתי על כך שאני לא רואה מספיק מקרים של רפואה דחופה. יש כלל לא מדובר בין צוותים רפואיים: אסור להגיד "איזה רגוע פה היום" או "איזו משמרת שקטה". אבל אני קיטרתי, ולכבוד הקיטור שלי מגיעים הבוקר שני ילדים במצב קשה. האחד, בן שנה וחצי, נדרס על ידי רכב שנסע לאחור וצורח מכאבים. השני, דנילו, בן שבעה חודשים, מגיע עטוף במעיל ענק, ורק מלהציץ על הפנים שלו אני מבינה שהוא כנראה הילד הכי חולה שנראה פה.

הקטנטן הזה, מספרים ההורים שלו, כבר חודשיים נראה "חלש". רופא הילדים הקבוע שלהם ברח מהמדינה בגלל המלחמה, ובינתיים התינוק התחיל להתנשם בהנקה, הפסיק להתהפך וישן רוב שעות היום. "חיוור כמו סיד" זה אנדרסטייטמנט לעומת הצבע של הילד הזה. הוא פשוט נוזל לי בידיים.

אחרי בדיקה ובירור מעבדתי מהירים מתברר שיש לו אנמיה קשה, והוא צריך לקבל מנת דם בהקדם האפשרי, ובאופן זהיר ואיטי. ברור לנו שצריך להעביר אותו לטיפול במרכז גדול, ואנחנו מתאמים לו העברה לבית חולים בלבוב, למחלקה המטולוגית. אנחנו אפילו מדברים עם הרופאה שם לגבי תוכנית להמשך בירור.

אבל כשאנחנו חוזרים נלהבים כדי לספר להורים, מתחילה אזעקה. בלבוב נופלים שלושה טילים. ההורים מפחדים לנסוע. כך אנחנו מוצאים את עצמנו במצב הזוי, שבו ילד צריך טיפול רפואי דחוף אבל כדי לתת לו אותו - צריך להכניס אותו לאזור מלחמה. מה יותר מסוכן - אי מתן דם, או מתן דם וסכנת חיים בשל הפצצה? הטסה לישראל במצב לא יציב גם היא אינה בטיחותית, ובגלל האזעקות אמבולנסים לא יכולים להגיע ולפנות אותו. אנחנו תקועים.

21:00. בזכות האזעקות נוצר חלון הזדמנויות. ד"ר מיכאל סגל, כירורג ילדים משניידר, מצליח לארגן מקום אשפוז מתאים בבית חולים בפולין, ואפילו אמבולנס של מתנדבים שייקחו את התינוק והוריו לגבול. מיכאל הוא במקור מאוקראינה, והצליח לייצר פה המון קשרים לטובת סיוע למטופלים.

למרות שהפתרון הזה מאלץ את אבי המשפחה להיפרד מאשתו ומבנו, כי לגברים בגיל גיוס אסור לעזוב את אוקראינה, אנחנו מחליטים לתת לילד את הטיפול במקום הכי בטוח עבורו. וכך, לקראת השעה 22:00 בלילה, מגיח אמבולנס מתנדבים ומפנה את הקטנטן ואת אמו. אנחנו מסיימים את היום בחיבוקי תודה של האב, ובדאגה גדולה לשלום המשפחה.

יום שני, 28 במארס

12:00. היום הם נוהרים אלינו בהמוניהם. עשרות ילדים עם בעיות כרוניות ממושכות, עם מעקבים שלא בוצעו בזמן, עם ים של מסמכים שאפילו למי שיודע אוקראינית קשה לפענח. אני רוצה להיות רופאה טובה יותר בשבילם. אני רוצה ללמוד קרדיולוגיה, ונפרולוגיה, והמטולוגיה ונוירולוגיה. אני רוצה ללמוד לעשות אקו לב שלם וסונר כליות רשמי. ואנחנו מנסים לעשות את הכי טוב שאנחנו יודעים. וזה לוקח שעות, וזה עדיין מרגיש לא מספיק.

אבל הם יוצאים כל כך מאושרים, מרוצים, מודים. אמא שמגיעה עם תינוקת לביקורת אחרי שבר בגולגולת, מספרת לנו שהילדה נבהלת מכל רעש, ושהיא עצמה בחרדה נוראית מהמצב. אני עושה לה אולטרה־סאונד לאבחון מהיר, ומראה לה שהשבר מחלים יפה ללא צורך בהמשך מעקב. אנחנו מתאמים לה שיחה בזום עם פסיכולוגית דוברת השפה שנותנת לה הדרכה ומרגיעה אותה. כשהיא יוצאת, היא מנשקת לנו את הידיים ובוכה. אני רוצה להישאר איתה, לחבק אותה קצת. לפעמים מרגיש לי שחלקם מגיעים רק בשביל ההקשבה הזו.

19:00. כשאני מגיעה סוף־סוף להסתכל בטלפון, מחכה לי הודעה מאמא של דנילו, התינוק שהעברנו לפולין. היא מעדכנת אותי שהוא קיבל מנת דם, ושולחת לי את תוצאות הבירור שעשו לו ואת הטיפול שהחלו לתת לו. היא מסיימת במשפט "Thank you for caring, you are our angel", והלב שלי נמס.

יום שלישי, 29 במארס

נכנסנו למעין שגרה מחוץ לשגרה. מתקתקים עניינים, עובדים ביעילות. כולם משלבים כוחות, מקבלים 50-30 ילדים ביממה עם מגוון בעיות אקוטיות וכרוניות. לפעמים הם מגיעים ל"בדיקה כללית", או בתרגום חופשי "תשומת לב", ולפעמים אנחנו מגלים בעיות רפואיות שלא קיבלו מענה עד עכשיו.

12:00. מטביי, ילד מתוק עם תסמונת דאון, מגיע למעקב אקו לב שיצא לא תקין. עשיתי לו אולטרה־סאונד מהיר בלייב עם הקרדיולוג ד"ר אלכס לוונטל משניידר, שנמצא בישראל. שיתוף הפעולה הזה בלייב הוא מדהים מבחינה מקצועית, אבל החלק האנושי אפילו יותר מרגש, והילד המתוק הזה לא מפסיק להתגלגל מצחוק במשך כל הבדיקה. אני עושה לו פרצופים מצחיקים, והוא לא מפסיק לצחוק ויחד איתו כל האוהל. בדקות האלה החיבור איתו ועם אמא שלו כל כך מרגש, שהוא ממלא אותנו באנרגיה מדהימה לשאר היום.

16:00. כמה שעות אחרי תרפיית הצחוק שעברנו, מגיעה טאיסיה, ילדה בת 7 עם נפיחות בברך שממנה היא סובלת כבר כמה חודשים. אנחנו עוברים על הבדיקות שהיא עשתה באוקראינה, מתייעצים עם פרופ' גיל אמריליו, ראומטולוג ילדים משניידר, שנמצא בישראל, ונותנים לה אבחנה והנחיה להמשך טיפול בהזרקה של סטרואידים למפרק. הכל נראה שגרתי למדי, עד שאמה שואלת אותנו בדמעות: "מה, לא צריך לכרות לה את הרגל?!". כך מתברר לנו שזו הדיאגנוזה שהן קיבלו מאחד הרופאים המקומיים, והן חיות בחרדה כבר חודשים ארוכים. הפחד הזה סוף־סוף משתחרר, והיא לא הפסיקה לבכות.

יום רביעי, 30 במארס

אתמול בערב הושבתתי. בכל השנתיים האחרונות, שבהן נחשפתי לחולי קורונה בזה אחר זה, ואפילו עשיתי החייאות לילדי קורונה, לא נדבקתי. הבן שלי היה חיובי וישנתי איתו מחובקת במיטה, וכלום. אבל פה חטפתי אותה בגדול: לילה שלם של הקאות, ובבוקר לא יכולתי להרים את עצמי.

זה לא בדיוק מלון חמישה כוכבים, אין כמעט אסלות (שירותי בור, זוכרים?), וכדי להקיא צריך לרדת שתי קומות. קשוח להיות חולה במקום שהוא לא הבית. והקורונה הזו לא פראיירית. אני, שרגילה לקחת אקמול וללכת לעבודה כרגיל, לא רק שלא הצלחתי לקום על הרגליים, אפילו בקבוק מים לא הצלחתי לפתוח.

למזלי, יש לי את המשפחה השנייה שלי פה, משלחת המלאכים שבאו איתי. ירון ויוספית, אח ואחות משניידר, שמו מסיכות 95־N ובתוך דקה הגיעו להרכיב לי עירוי ולתת לי נוזלים. קיבלתי משלוחים מחדר האוכל, ואפילו את בקבוק המים הם השאירו לי פתוח, שלא אצטרך לזוז. נוצר פה קשר מופלא שאי אפשר לתאר במילים, שהרווחנו אותו לכל החיים. והוא יהיה מתנה גדולה גדולה כשנחזור לארץ.

04:30 לפנות בוקר. נדודי שינה. אני מתהפכת מצד לצד ומנסה להבין אם זה בגלל כאבי חוליות קשים של הקורונה, או חלומות טורדניים. סביר להניח שזה שילוב לא כיפי במיוחד של השניים. עוברת בראש על כל האנשים שאני מכירה שלא חזרו לעצמם מאז שחלו בקורונה - פיזית ונשימתית - ומתגנבות אלי מחשבות של "האם זה יפגע בי לטווח ארוך? האם אחזור לעצמי?". הולכת לסלק אותן עם אופטלגין ולנסות לחזור לישון.

יום חמישי, 31 במארס

08:00. מתברר שאופטלגין זו תרופת פלא. אני מצליחה לקום על הרגליים, לשים מסיכה ולחזור לעבוד - בידיעה שאני חיובית, עם מיגון כמו שצריך, כדי לא להדביק אחרים. בארץ, כאשר איש צוות חיובי, הוא נשלח לבידוד בן חמישה ימים בבית. אבל כאן אנשי צוות שנדבקו אמנם עוברים למתחם בידוד בבית הספר, אבל קמים מדי בוקר, שמים מסיכת 95־N ומשקף מגן, ומטפלים בחולים כרגיל.

11:30. אנחנו מעבירים לקבוצה משבדיה שפגשנו במקרה באזור סיבוב בבית החולים. פתאום מתחילים להריח את הסוף. במקום להיות בתוך החוויה, רואים אותה לרגע ברטרוספקטיבה, בחוויה של פרידה. ונהיה לי קצת חמוץ־מתוק. לראות את המקום המופלא הזה, שמתפקד כמו בית חולים לכל דבר, את המרקם האנושי המיוחד כל כך של חבורת אנשים שהיו זרים זה לזה, נחתו לתוך משימה באמצע שום מקום ונהיו צוות מגובש. כזה שעוצר לטפל אחד בשני, שמתייעץ ומשתף וחווה ביחד את הטוב ואת הרע ואת המרגיז ואת המרגש שבכל הטירוף הזה.

אני רוצה להיכנס עוד כמה פעמים לאוהלים של הצוותים האחרים, להכיר אותם, לראות אותם עוד קצת עובדים. ללמוד מהם. אבל בעיקר אני רוצה לשמר את החוויה הזו של הביחד המלוכד, כשהמשפחות של כולם רחוקות ויש המון געגוע, ואפשר להישען רק אחד על השני.

יום שישי, 1 באפריל

14:00. אמא של טאיסיה, הילדה עם הדלקת בברך, מגיעה עם שקית מבית המרקחת ובתוכה התרופה שצריך להזריק לבתה לתוך המפרק. ירון האח עוזר לי להתארגן עם מקום מתאים ושדה סטרילי, אנחנו מורחים משחה שמאלחשת את אזור ההזרקה, ונותנים לה תרופת הרגעה בתרסיס לאף.

צוות שלם מתכונן להחזיק לטאיסיה את הרגל כדי שלא תזוז, אבל מה שעשה בסוף את העבודה זה סרטון בטלפון הסלולרי וחיבוק מנועה, אחות מלר"ד שניידר. טאיסיה האלופה עוברת את ההזרקה בחיוך, והיא ואמה הולכות הביתה מחויכות, כאילו הן אחרי ביקור בלונה פארק. אנחנו מזמינים אותן לחזור למחרת לביקורת, לפני שאנחנו חוזרים הביתה, לישראל.

יום שבת, 2 באפריל

12:00. טאיסיה ואמה מגיעות לביקורת. דימיטריו, סטודנט אוקראיני לרפואה שעובד איתנו פה כל יום, עוזר ומתרגם, מתלווה אלי לבדיקה הגופנית. "הברך כבר בכלל לא חמה!" הוא קורא בהשתאות. אמא של טאיסיה מספרת לנו באושר שהבוקר היתה הפעם הראשונה שבתה התעוררה ללא כאבים. היא מוציאה מהתיק ציורים שטאיסיה הכינה לכל אחד מאיתנו. על הציור שלי כתוב "I love doctors" ומצוירים קשת בענן ומגיני דוד. אני לא חושבת שיש עין אחת יבשה באוהל.

19:00. הערב עמוס בטקסי פרידה ואריזת ציוד. ראשת העיר ומנהלת בית הספר נפרדות מאיתנו במילים מרגשות ומתנות. דגל אוקראינה, חתום על ידי כל אחד מחברי המשלחת, נתלה על קיר מרכזי בבית הספר, מזכרת לחברות האמיצה שנוצרה. כולם להוטים לראות כבר את הבית, אבל גם קצת עצובים להיפרד. אנחנו מבלים יחד עד השעות הקטנות של הלילה, נהנים מהרגעים האחרונים יחד בחיבור המופלא הזה בין אנשים שעד ממש לא מזמן היו זרים גמורים.

יום ראשון, 3 באפריל. החזרה לישראל

07:00 בבוקר. מהחלון ניבט נוף לבן צחור של שלג שנערם מעט, מקשט את בית החולים לכבוד העזיבה שלנו. געגועים הביתה מתערבבים עם צביטה של פרידה מהדבר המיוחד הזה שקם פה, ושניהם יחד מעלים לי דמעות. זהו, הסתיים המסע. אני חושבת שייקח עוד זמן עד שאתחיל להפנים אותו, לפרק אותו לגורמים, לעכל.

המשלחת החדשה מגיעה מלאת מוטיבציה וחדורת אנרגיה. אנחנו עושים להם סיבוב קטן במקום, ויוצאים. מעבר הגבול לצד של פולין מסמל רשמית את סוף המסע. חזרנו לעולם שלא נמצא יותר במלחמה.

אני לוקחת איתי בתיק את הציורים שקיבלנו מהילדים לאות תודה, ובלב את המקום הזה, באמצע שום מקום, שבו יצרנו חלקה של אנושיות וחמלה, חיבור אנושי, נקי ואוהב - אחד עם השני, ושלנו עם המטופלים. לעולם תישאר אצלי התחושה שלא משנה איפה, לא משנה ההיסטוריה, ולא משנה באילו תנאים - בכל מקום עלי אדמות אפשר לייצר אהבה.

ביה"ח ההומניטרי: חדרי מיון, מחלקות אשפוז וציוד מתקדם

בית החולים ההומניטרי "כוכב מאיר" שהוקם בעיר מוסצ'יסקה שבמערב אוקראינה כלל 15 אוהלי ענק, שבהם הוקמו חדרי מיון, חדר לידה ומחלקות אשפוז פנימיות, ילדים ונשים. בין הציוד שנשלח היו מכשירי רנטגן, אולטרה־סאונד נייד, ציוד מעבדה, ו"הולולנס" - משקפיים מיוחדים שדרכם ניתן לתקשר עם מומחי רפואה בארץ.

בית החולים נשלח על ידי משרד רה"מ בשיתוף פעולה עם משרדי הבריאות והחוץ, והתבסס על הממשק הלוגיסטי והרפואי של ביה"ח שיבא. את הטיפול בילדים הובילו אנשי צוות "שניידר" מקבוצת כללית, שממנו יצאו תשעה אנשי צוות - ארבעה רופאים ורופאות וחמישה אחים ואחיות. במהלך השבועיים הראשונים טופלו בבית החולים כ־2,500 איש, מתוכם כ־400 ילדים. בית החולים מיועד להישאר באוקראינה עד סוף החודש, ובשבוע שעבר הגיעה אליו משלחת שלישית של צוות רפואי.

batchene@gmail.com