לפני שנה וחצי התמודד המוזיקאי יאיא כהן אהרונוב עם אובדן כואב. "אמא שלי, חנה, הלכה לעולמה ונשארתי יתום, אחרי שאבא שלי נכנע למחלת הסרטן לפני 22 שנה", הוא אומר.
"אמא שלי היתה חולה בפרקינסון, ולבסוף נפטרה גם היא מסרטן. זה היה דבר לא פשוט. היא היתה מאוד חשובה ומרכזית בחיים שלנו, ארבעת הילדים. נפרדנו ממנה - שני אחיי הגדולים, אחותי ואני - ליד המיטה שלה בהוספיס שבו היא שכבה. היינו איתה עד הרגע האחרון. הייתי צריך להתמודד עם זה, והיה לא קל.
"כל החיים היא לימדה אותנו לשמור על אופטימיות, וזה מה שלקחתי ממנה. היא עברה בילדותה את השואה, עלתה לארץ לבדה, התאלמנה מאבא שלי, עברה לדיור מוגן, התמודדה עם מחלות קשות ותמיד הסתכלה על מחצית הכוס המלאה. זה נותן המון השראה. לכן אני תמיד משתדל להיות אופטימי".
השבוע ציין כהן אהרונוב, שרשום בתעודת הזהות כיאיר ומוכר כבסיסט של להקת הדג נחש, את יום הולדתו ה־45. בעיתוי הזה מגיע אלבום הסולו השלישי שלו, "מתוך", שנוצר בשנתיים האחרונות, כשברקע עצירת השגרה עקב המגיפה, היתמות מהאם והמשבר של אחרי גיל 40, שבו מתחילים לשאול שאלות על החיים.
נוסף על כך, הוא גם הצליח להידבק בעצמו בקורונה, פעמיים. "חליתי גם בזן אלפא, מהראשונים בארץ, וגם בדלתא, וסבלתי כמה ימים אינטנסיביים של חום ושיעולים, אבל לא הגעתי לבית חולים. בסיבוב הראשון הדבקתי את כל המשפחה. התמודדנו ויצאנו מזה".
לאסוף מחדש את הקהל
אחד השירים הבולטים באלבום החדש, "כל צעד", מדבר על ההסתכלות האופטימית שירש כהן אהרונוב מאמו. "יש בשיר הזה משפט שמבחינתי הוא מוטו לחיים: 'כל אבן שפגעה בי, ממנה אבנה את הגשר'. כלומר, כל כאפה שאני מקבל מהחיים, צריך לראות איך אני צומח ממנה. הלחנתי את השיר למילים שכתב אביב גדג', שהופיעו בזמנו באתר ברשת. קראתי והלחנתי את המילים עוד לפני ששמעתי את השיר של אביב, שהוא כמובן בלחן אחר".
אלבומי הסולו הקודמים של כהן אהרונוב יצאו ב־2008 וב־2012. כעת הוא חוזר כסולן לקדמת הבמה. "אחת הכאפות הגדולות שקיבלתי היתה באלבום הסולו הראשון, כשבאתי מהלהקה הכי מצליחה בארץ, שמופיעה בפני אלפי אנשים, ופתאום באים להופעה שלי 40 איש, אפילו 30, וזה קשה ומוזר.
"אתה מקבל סוג של סטירה מפתיעה מהחיים, חוזר להתחלה ומתחיל מאפס. אני יודע שעכשיו אני צריך לאסוף מחדש את הקהל (הוא יופיע ב־18.6 בגריי תל אביב). אני מוכן לזה, ויודע שזאת דרך ארוכה. בנוסף, בפרויקט סולו כל הלחץ נמצא עליך. הכל על הכתפיים שלך, וכל הרגשות במקסימום".
יש פחד שזה לא יצליח?
"יש חשש. אני שומע מה קורה ברדיו, וזה פחות מה שאני אוהב. הרדיו כולו פופ, ואני לא חושב שהכל צריך להיות פופ. צריך לתת מקום גם למוזיקה אחרת. אף שיר מהאלבום החדש עוד לא נכנס לגלגלצ. לא ציפיתי, אבל כן התאכזבתי. זה לא מערער לי את הביטחון, כי אני יודע שהאלבום טוב, ואני מאוד רוצה שהוא יגיע לאנשים. היום, בהצפה של המידע שאנחנו חיים בה, קשה להגיע אליהם".
אתה חוזר לאלבום סולו כי מה שאתה עושה בדג נחש לא מספיק לך?
"הדג נחש היא להקה של יוצרים, שבה לכל אחד יש חופש לעבוד על פרויקטים משלו, כי ברור שהלהקה לא יכולה להכיל את היצירתיות של כולם. היו שנים שהבאתי ללהקה שירים שלא התאימו לקונספט שלה".
איך קיבלו בלהקה את הרצון שלך לקריירת סולו?
"בהתחלה המחשבה לצאת לסולו לא היתה פשוטה, כי זה לא היה דבר טבעי. זה היה חדש מדי כדי לדעת איך להגיב לזה בינינו. עם הזמן חלחלה ההבנה שזה לגיטימי, והיום יש הרבה יותר פרגון אחד כלפי השני. זה מהדברים שעלו וצפו בטיפול הפסיכולוגי הקבוצתי של הלהקה. אם לא היה החופש היצירתי, הלהקה לא היתה מחזיקה מעמד.
"אגב, עכשיו אנחנו מתחילים לגבש אלבום חדש, עובדים באולפן. מבחינה מוזיקלית אני חושב שאנחנו ייחודיים בעולם, עם טביעת אצבע משלנו. אתה לא יכול להגיד על הדג נחש שהיא נשמעת כמו משהו אחר בעולם, מובן שיש השפעות".
מה המקום שלך במרקם החברתי של הלהקה?
"אני האופטימי, מאמין שדברים טובים יקרו. למשל, מזי כהן הקליטה איתנו לאלבום הבכורה את השיר 'אף אחד', ובמשך שנים הצעתי שנפנה אליה להתארח בהופעה שלנו. היו צוחקים עלי בלהקה, כי היא תמיד סירבה. פעם אחת חלמתי בלילה שהיא עולה בהפתעה בהופעה שלנו בבארבי, ושוב הצעתי שנפנה אליה. שוב צחקו עלי. החלטתי שאני מתקשר אליה בעצמי. אמרתי לה, 'מזי, חלמתי שאת מתארחת. עברו 18 שנה מיציאת השיר, בואי תתארחי', והיא הסכימה", הוא צוחק. "עלתה בהפתעה, וזה היה מאוד חזק".
בעשור שעבר מאז אלבום הסולו הקודם שלו, ובמקביל לדג נחש, עבד כהן אהרונוב עם אמנים אחרים כיוצר, מעבד ומפיק. הוא הלחין, למשל, את "ילד של אבא" של מוקי, שנבחר לשיר השנה. במקביל, ייסד עם אחיו רן את פרויקט "ילדי בית העץ" המצליח, שבו מיטב אמני ישראל שרים שירי ילדים מקוריים, שאותם יוצרים האחים, כשבאלבום משולבים בקולותיהם הילדים שלהם.
הפרויקט הפך לסדרה בטלוויזיה החינוכית והניב עד כה ארבעה אלבומים, אחד מהם כפול, מה שחייב אותם ליצור כמות גדולה מאוד של שירים חדשים בזמן קצר יחסית. "לא באנו ממקום של לעשות קופה ולשבור את השוק", הוא אומר, "אלא כדי ליצור אלבום שירי איכות לילדים, כמו שאני גדלתי על 'הכבש השישה עשר'. כל הזמרים שפנינו אליהם הסכימו להשתתף. חנן בן ארי אמר לי 'קודם כל כן, ועכשיו תגיד לי איזה שיר'".
יחד עם אחיו רן הוא גם מעביר מול קהלים שונים הרצאה שכותרתה "להביא את השינוי". "רן מספר על שינוי בתחום החינוך, ואני על הדרך שלי בעולם המוזיקה, דרך כל הקשיים וההצלחות. את 'ילדי בית העץ', כמו את הדג נחש, אף מפיק ואף חברה לא רצו בהתחלה להפיק. לא האמינו בנו. זה היה קשה ולקח זמן. המסר שלנו הוא ללכת עם האמת שלך, וגם שאפשר לגרום לשינוי חברתי דרך עשייה חינוכית ומוזיקלית. אנחנו מרצים בפני מנהלים, בתי ספר, כנסים, בני נוער שיוצאים לפולין.
"אנחנו מספרים לבני הנוער על אמא שלנו, חנה ז"ל, שהיתה ניצולת שואה. היא נולדה בהולנד, והחביאו אותה מגיל שלוש עד שש אצל משפחה נוצרית. ההורים שלה התחבאו במקום אחר. ילדת המשפחה, שהסתירה אותה והיתה צריכה לשמור עליה בסוד במשך שלוש שנים, נשארה חברה שלה עד שאמי נפטרה. המשפחה הנוצרית בקשר איתנו עד היום. אח שלי כתב על זה ספר ילדים, שהפך להצגה במדיטק בחולון. היא נבחרה להצגת הילדים של השנה, ועכשיו אנחנו במגעים להפקת סרט קולנוע בהולנד ובארץ, עם חברת אנדמול".
איך אתה מסתדר עם כל כך הרבה פרויקטים שונים?
"זה מאוד מאתגר. המצב בתעשיית המוזיקה בישראל הוא שגם אם אתה חבר בלהקה הכי מצליחה בארץ, אתה חייב לעשות עוד דברים כדי לחיות בסדר. כשהבנתי את זה, לפני 15 שנה, התחלתי לפתח את העבודה שלי עם אמנים אחרים ואת כל הפרויקטים שעשיתי מאז וההרצאות.
"מצד שני, החלטתי שאעבוד רק עם מי שאני באמת רוצה לעבוד איתו, ויש לי המזל לעשות את זה. ויתרתי על כל מיני הצעות עם הרבה כסף, כמו הפקות לפרסומות, למשל, כי לא התחשק לי. אני רוצה שהמוזיקה שלי תהיה איפה שהלב של נמצא".
שירים שמנחמים אנשים
הוא נשוי לעירית, מורה ליוגה, ואב לאורי (בת 12.5) וליונתן (8). "הילדים שלי מאוד מוזיקליים, הבת שלי שרה והבן לומד ממני תופים. לא בטוח שאני לא ארצה שהם יהיו מוזיקאים. אין ספק שזה מקצוע מאוד־מאוד קשה, ועם השנים הוא הופך ליותר ויותר קשה, אבל מצד שני יש בו משהו מאוד חזק - לעשות את מה שאתה אוהב וגם לקבל כוח להשפיע על אנשים.
"שירים שאתה כותב מנחמים אנשים או גורמים להם לקבל החלטות בחיים, ואלה לאו דווקא להיטים שהצליחו ושכולם מכירים. יש בזה משהו מאוד עוצמתי. אני התחלתי לנגן בפסנתר בגיל ארבע, ואמא שלי ישבה עלי שאתאמן בכל יום. בגיל ארבע וחצי הופעתי מול ילדי הגן שלי עם שירי ארץ ישראל שלמדתי".
משפחת כהן אהרונוב גרה בבית דו־קומתי שכור במושב מגשימים הסמוך לפתח תקווה, עם חצר גדולה. בקומת הקרקע ממוקם האולפן הביתי שבו הוקלט רוב האלבום החדש של יאיא, שהוא עצמו מנגן בו כמעט בכל הכלים. המימון לפרויקט, שכלל צילומי שלושה קליפים, הגיע מכיסו. "האלבום מופץ בימים אלה דיגיטלית. אני עדיין מאוד מאמין באלבומים שמספרים את הסיפור של מי שיצר אותם, מה שאי אפשר לעשות בשיר אחד", הוא אומר.
החוט המקשר מבחינה מוזיקלית בין שירי האלבום החדש הוא האלמנטים המזרחיים - במלודיות, בכלי נגינה ובתפקידי ליווי. "התחלתי את האלבום הזה ממנגינות שכתבתי על החוף בגואה בהודו", הוא נזכר. "לקחתי לשם את המשפחה לחודש, אחרי שנה עמוסה מאוד בעבודה. בישיבה על החוף יצאו לי פתאום מהגיטרה פראזות מזרחיות. כשחזרתי לארץ התחלתי גם לנגן בעוד ובבוזוקי.
"לפני זה אף פעם לא התעסקתי עם מזרחית, אבל אני חצי פרסי, מהצד של אבא שלי, ואולי זה משהו שעובר בגנים ופתאום צץ. זאת אחת הסיבות שקראתי לאלבום 'מתוך', כי המוזיקה באה ממקום מאוד פנימי. בתקופה האחרונה אני מתחיל ללמוד את המוזיקה הפרסית והמזרחית יותר לעומק".
איך הגיעו המילים?
"אחרי שהיו לי הלחנים, כתבתי להם טקסטים או שהתאמתי אליהם שירים שכתבו אחרים, כמו יהלי סובול בשיר 'משהו יותר'. הבנתי שיש לי ביד טקסטים של שאלת שאלות, מה שקורה בדרך כלל סביב גיל 40. ואז הגיעה הקורונה, עם כל התובנות של מה חשוב ומה לא חשוב, והכל התחבר עוד יותר. הבנתי שמה שחשוב זה הדברים הבסיסיים: המשפחה, החברים, המוזיקה והחיבור שלי עם עצמי. זה בא לידי ביטוי למשל בשיר 'לא צריך'".
שירים אחרים דוגמת "צפוף" ו"נדנדה" כתב יאיא על חיי המשפחה והזוגיות שלו עם אשתו, שעליה הוא מספר: "אני מאוד אוהב לקנות לעירית בגדים. את רוב הבגדים היפים שלה אני קניתי, חלקם בסיבובי הופעות של הדג נחש בחו"ל. אני הולך לחנויות וקונה לה, והיא סומכת עלי".
את החיבור למוזיקה המזרחית אפשר היה לשמוע בהופעת ההשקה לאלבום החדש שהתקיימה בחודש שעבר במועדון הבארבי, שבה אירח את אלון אולארצ'יק ואת שי להב. הוא ביצע שם בין היתר, לצד השירים החדשים, גם את 'בא לשכונה בחור חדש' וגרסה משלו ל'זמן להתעורר' של להקת האם. ההופעה סימנה אותו כאחד המופעים המומלצים שרצים כרגע בשוק.
ברוח "זמן להתעורר" ורוח המחאה של הדג נחש, השנתיים האחרונות מצאו את כהן אהרונוב גם מעורב פוליטית יותר מתמיד. "התרגשתי מאוד מהמחאה נגד הממשלה הקודמת. הלכתי פעמיים להפגנות בבלפור והפגנתי כאן, בצומת שמחוץ למושב. מבחינתי זאת היתה מחאה של 'אכפתניקים' שהפגינו בכל שבת בבלפור ובגשרים. הפגנתי נגד שחיתות.
"הגעתי למצב שלא האמנתי למי שהוביל את הממשלה, לא האמנתי שהמדיניות לא נגועה בשיקולים זרים. זה לא עניין של ימין ושמאל. גם מי שתמך בממשלה ידע שיש שיקולים אישיים שמנווטים. בקורונה זה היה מאוד נוכח שלא ידענו מה האמת. הרגשנו שאין אמון ושיש איפה ואיפה. מאחורי כל החלטה היה סימן שאלה".
איזה חלום עוד לא הגשמת?
"להצליח בחו"ל. בדג נחש יצאנו ל־25 סיבובי הופעות בעולם, בעיקר בקהילות יהודיות, ואני רציתי שנוציא יותר שירים באנגלית ושננסה יותר. אבל בשביל להצליח שם באמת - צריך לעבור לגור שם".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו