איש עם אוטו: דורון גילר ממציא את הגלגל

החל מ"חולי" רכב נטו, דרך אלה שלקחו את הילדים לראות את הלמבורגיני הנוצצת ועד מי שקיטרו בפקקים בשדרות רוקח - אין הרבה אנשים בישראל שלא שמעו על תערוכת הרכב "אוטומוטור". מצד שני, לא רבים זכו להכיר את האיש שמאחורי ההגה, ההוגה, היזם והמנכ"ל דורון גילר.

הסיפור של הטררם הממונע שמפיק גילר זו השנה ה־34 התחיל כבר כשהיה ילד קטן. "היה לי דוד שהיו לו בתי ספר לנהיגה", הוא מספר, "והיתה לו שברולט בל־אייר שנת 56'. אני זוכר את עצמי בגיל 5 עומד במרפסת ומחכה שהיא תופיע במורד הרחוב. בזכות הרכב הזה הדבקתי את המדינה באהבת מכוניות.

"לפני כמה שנים פגש אותי מישהו עם ילד על הידיים ואמר 'הגעתי לפה כשהייתי בן 6, אבא שלי החזיק אותי כמו שאני מחזיק עכשיו את הבן שלי'. אמרתי לו 'זה אחלה פוסט, מרשה שאצלם אותך?', הוא הסכים, וכשהעליתי את זה לפייסבוק הגיע ברד של תגובות.

"גם בעלי עסקים רציניים מתחום הרכב סיפרו שהסתובבו בתערוכה כילדים, ושבה נולדה ה'מחלה' שלהם לרכבים. אני זוכר שכשהתחילה התערוכה שאלו אותי 'מי אתה?'. היום עוצרים אותי לסלפי, כולל האבות המייסדים של ענף הרכב בארץ. זה מפעל חיים, תערוכה בעלת ערך היסטורי".

"בזכות רועה גרמני"

גילר בן ה־68 אולי מגזים קצת עם הערך ההיסטורי והתרומה לבניית המדינה, אבל כמה אירועים גרנדיוזיים מהסוג של אוטומוטור, ועוד כאלה ששרדו מפסח 1988, אתם מכירים?

הוא גדל רחוק יחסית מכבישי האספלט המהירים, אי שם בקריית שלום שבדרום תל אביב. שכונה של חברי הסתדרות, אנשי עמל. הוא היה תלמיד ממוצע, בצבא שירת כמכונאי מוטס וכבר בחופשת השחרור מצא תחביב מכניס שדחף אותו לעולם העסקים - בניית מערכות סטריאו. חבר אחד הזמין, אחריו עוד חבר, ולפתע נהיה עסק מצליח ורווחי.

תוך כדי עבודה פגש גילר את שלמה ספדיה. השניים הקימו יחד את "בית הסטריאו", רשת בת שלוש חנויות, והחלו גם לייבא מערכות יוקרתיות. "מערכות סטריאו היו בזמנו כמו טלפונים ניידים, אנשים כל הזמן החליפו", הוא מספר. "ניבאו לי שהעסק ייפול, כי מי מוכר מערכות בחנות מבלי שיהיו לצידן מקררים ותנורים? אבל הם טעו, העסק שגשג".

הנער מקריית שלום התחתן ב־1978, קנה קוטג' צנוע בהרצליה הצעירה, וכדי שיהיה מי שישמור על הבית הביא לחצר כלב רועים גרמני גזעי, שענה לשם טק. לדבריו, שום דבר מעתידו לא היה מתאפשר בלי זכייתו של טק בתחרות כלבים.

"כמה שבועות אחרי שטק הגיע אלינו, חבר אמר לי 'בוא לתערוכת כלבים, הכלב שלך מיוחד'.  ב־1985 סוף־סוף הגעתי וראיתי אנשים רצים במעגלים עם הכלב שלהם. אמרו לי 'תיכנס', עשיתי סיבוב אחד וסיבוב שני, וברביעי הייתי עם הלשון בברכיים. פתאום השופט עצר ואמר: 'הכלב הזה זכה' והצביע על טק. בכלל לא הבנתי מה קורה, הכלב נראה רגיל, אפילו קצת מכוער.

"לא היה אז גוגל, אז רצתי לסטימצקי וקניתי ספרות מקצועית. אחרי שבוע כבר הסברתי לאחרים איזה כלב יותר טוב ואיזה פחות. נהייתי יו"ר החוג הישראלי לכלבי רועה גרמני, שהוא תחת עמותת האם 'ההתאחדות הישראלית לכלבנות'. אמרתי ליו"ר ההתאחדות שבמקום לארגן תערוכות כלבים בסחנה ובאשקלון - אפשר לארגן אותן בגני התערוכה ולמכור המון כרטיסים וזה יהיה אחלה ביזנס.

"ביקשתי שיביא את ספרי החשבונות של התערוכות וראיתי שפעם הם מרוויחים כמה שקלים ופעם מפסידים. טענתי שאפשר בקלות להרוויח 60-50 אלף דולר מתחרות ואמרו לי שזה לא יכול להיות, אבל הציעו שאקח את זה על עצמי. התערוכה הראשונה הרוויחה 160 אלף דולר בשבת אחת. כלבים הם עניין פופולרי, יש להם יחסי ציבור, וגם היה אז רק ערוץ טלוויזיה אחד - מאה אחוז רייטינג. אמרתי לשותפי בעסקי הסטריאו שלדעתי בתערוכות אפשר להרוויח המון".

"לפי תחושות בטן"

בסופו של דבר, השניים החליטו לנסות דווקא כיוון אחר - תערוכה על נושאים פופולריים עם שילוב של ספורט, טבע ובריאות. התקשורת נתנה במה, אבל הקהל לא הגיע. לא היה שם עוגן מרכזי, כמו כלבים, ש"יפרק" קופות. אבל אז נזכר גילר באהבתו הישנה למכוניות. הוא ביקר לפני כן בתערוכה גדולה באירופה וראה את ההתנפלות על הקופות ואת מיטב היצרניות מציגות את מרכולתן.

"בדקנו היתכנות", הוא מספר, "ודברים קרו מהר, בלי לבלבל את המוח ולפי תחושות בטן. עשיתי תחשיב, הורדתי 50 אחוז וגיליתי שעדיין נשאר רווח לא רע. שלמה הלך ליבואני הרכב כדי לעניין אותם בתערוכה, אבל הבכירים אמרו לו שלא יעז. המשפחות ששלטו בענף לא רצו שתהיה תחרות נוספת ביניהן ואיימו שאם נעשה משהו, הן יפילו את המיזם. שלמה סיפר לי ואמרתי שאני לא מפחד. הקמתי את התערוכה הראשונה לבד".

בלי יבואניות הרכב ועם שני ביתנים בלבד, גילר הביא לגני התערוכה סדנאות לשפצור רכבים, מכוניות מאוספים, וגם מכונית שטרם נראתה בארץ.

"קניתי באיטליה פרארי ועשיתי משהו שלא היה קיים אז", הוא נזכר. "כבר במהלך הקנייה מכרתי את הרכב בחזרה למוכר, במחיר הפסד. זאת אומרת - מביא לתל אביב, מציג ומחזיר. עשינו שת"פ עם משרד הכרטיסים 'הדרן' ואמרנו שיגיעו מקסימום 40 אלף איש. באו יותר מ־200 אלף. מספר דמיוני. לא היה מקום והמשטרה סגרה את דרכי הגישה. אמרנו לעצמנו 'שאלה יהיו הצרות שלנו בחיים'".

גם יבואני הרכב, שבהתחלה דחו את התערוכה, החלו להגיע. "היבואן הראשון היה לובינסקי", מספר גילר. "אני זוכר את יצחק ורותי מנור, בעלי החברה, עומדים על הברכיים ומדביקים שטיחים בביתן. בערב ליל הסדר 1991, גיל אגמון (היום בעל השליטה בחברת "דלק מערכות רכב", מהאנשים החזקים בענף; א"ל) היה מנהל אולם המכירות של סיאט. הוא עמד איתי אחרי שכולם הלכו, כשנשארנו שנינו לבד בגני התערוכה, ואמר 'כולם התנגדו לקיום התערוכה, אבל היבואנים יעמדו בתור ואני אהיה האיש המשפיע בענף'. ההיסטוריה עשתה את שלה. אני, הילד מקריית שלום, פתאום חי את החיים אחרת לגמרי".

גילר נשוי לנורה ואב לאורי, מדריכת אימון גופני, ולתאומים עומר, שמתמחה בנדל"ן, וניר, שחברת CyberX שהיה ממקימיה נמכרה ביוני 2020 למיקרוסופט תמורת כ־150 מיליון דולר.

אף אחד מילדיו לא הלך בעקבותיו ונכנס לעולם הרכב, אבל כבר כשהיו קטנים הפך האב לחביב יבואני הרכב והופיע דרך קבע בתקשורת, כולל בתוכניות האירוח הנחשבות. ככה ייעשה למי שמושך מאות אלפים לתערוכה שיזם.

"ב־96' הבאנו לאוטומוטור את 'בליץ', מכונית חשמלית שנראתה כמו טיל", הוא נזכר. "היה לה מצבר שמסוגל לגרום לאוטו לנסוע למרחק שלושה ק"מ על חשמל.

"הגענו לתוכנית של דן שילון, ובאותו ערב התארח גם אביגדור קהלני, שבדיוק הקים את מפלגת הדרך השלישית. הפתיח היה שדן מראיין את קהלני ברכב, ואז מציג אותי ושואל לדעתי. אמרתי לו 'זו הפעם הראשונה שאני רואה טיל תימני מכוון לרמת השרון'. כולם צחקו, התוכנית התחילה וקהלני ניסה לצאת מהאוטו, אבל התברר שננעלה לו הברך. הוא ביקש את עזרתי, אמרתי 'בשמחה, מה בדיוק צריך לעשות?', והוא ענה 'תכניס יד מתחת ותן מכה כלפי מעלה'. הכנסתי, נתתי מכה ו'קלאק' - השתחררה הברך".

גילר החזיק אז בחברה שהתמחתה בהדרכת ירי באקדח ואפילו הוציא רישיון טיס והטיס טיסות מסחריות, אבל עיסוקו המרכזי משנת 1991 היה ונשאר אוטומוטור, שתפסה תאוצה - עד שהקדמה תפסה גם אותה בהפתעה.

"היבואנים אמרו 'התערוכה נהיית כבדה עלינו'", הוא מספר. "צמח דבר שנקרא אינטרנט, היצרן חשף מכונית וכל העולם ידע עליה אחרי דקה, וכבר לא היה צריך לחכות שהרכב יגיע לארץ הקודש. היצרנים אמרו שתערוכה עם ביתני ענק ומעצבים עולה להם ערימות של כסף, בטח ביחס לאמצעים אחרים שקיימים בשוק.

"היבואנים לחצו לקיים את התערוכה פעם בשנתיים ואני הסכמתי, אבל בדיעבד זו היתה טעות. אתה שנה וחצי מחוץ לשוק, ועד שאתה חוזר אנשים מתחלפים או לא זוכרים את מה שהבטיחו. מ־2002 עד 2010 ניסינו לערוך את התערוכה פעם בשנתיים, עד שגם זה דעך ויבואנים פרשו. נשארתי עם תערוכה ש־70 אחוזים ממנה ריקים. אלה היו שלוש שנים של הפסדים וברור שהיתה ביקורת, כי העם לא קיבל את מה שהיה רגיל אליו. פעם שמו אישה יפה ליד מכונית וככה שיווקו אותה, אבל השיטה הזו מתה ומי שלא הבין את זה - נעלם".

עד היום יש ביקורת שמחירי הכרטיסים לתערוכה יקרים.

"אנחנו עושים תערוכה במקום שנקרא 'אקספו תל אביב', מה שהיה בעבר מרכז הירידים. זה עולה לנו הון, עלות שמתקרבת ל־10-9 מיליון שקלים. אם הכרטיס לא יהיה יקר - לא יהיה אוטומוטור. אי אפשר להרוויח. היום אתה הולך למופע סטנד־אפ או לקונצרט שעולה לך 200 שקלים, אז 120 או 130 שקלים לכרטיס אלינו, אני לא חושב שזה הרבה. יש גם לא מעט מבצעים דרך בנקים וארגונים, שבהם הכרטיס עולה הרבה פחות".

איך התערוכה הפכה שוב לרווחית?

"אני ואשתי נסענו לתערוכה לשדרוגי רכבים ולציודים מיוחדים שהתקיימה בלאס־וגאס. יצרני המכוניות לא משתתפים בה, אלא אם הם מביאים רכב קונספט או פרוטוטייפ ראשוני. הבנתי שמציגים את כל מה שמיוחד ומדליק ואמרתי שניקח את הכותרת הזו ונביא לאוטומוטור. רק דברים משוגעים ומופעים מוטוריים ברמה פסיכית".

"מצאתי את הגביע הקדוש"

רגע לפני שהוא פותח את שערי אוטומוטור, שתחל מחרתיים (ראשון, 17.04) ותתקיים במשך ארבעה ימים, גילר נזכר איך ביקש לאורך השנים מעובדיו לחפש אטרקציות, ואיך עשה זאת גם בעצמו.

"מצאתי את עצמי מגיע לכל מיני חורים בעולם שאתה לא מאמין", הוא מחייך. "החלטנו לחפש את הרכב של באטמן וכל המשרד עבד על החיפוש, אם זה הרכב המקורי, או רפליקה. כל מי שהגענו אליו בארה"ב סירב, כי רכב כזה צריך להיות על אונייה במשך חודשים והטסה כמעט לא באה בחשבון, כי האוטו כבד בצורה משוגעת.

"בסוף מצאתי מישהו בעיירה בשבדיה שיש לו 'באטמוביל', יצרנו איתו קשר ואמרתי שאני מישראל ורוצה להגיע לביקור, רק כדי לראות. לא העליתי באוזניו את נושא התערוכה. אני ואשתי המראנו לשבדיה, אספו אותנו בשדה התעופה לאיזו עיירה במרחק 200 ק"מ משטוקהולם ובבוקר קבענו עם הבעלים במוסך, היכן שהמכוניות נמצאות.

"מכוניות? מסתבר שיש לו שתיים, הבאטמוביל המקורית ואת זו שמופיעה בסרטים היותר מאוחרים. הוא בנה אותן בעצמו, אחת לאחת. אנחנו באים בבוקר להאנגר עצום ואני בשוק. מצאתי את הגביע הקדוש, עכשיו לך תשכנע אותו להביא אותן לישראל. שאלתי אותו 'היית פעם בארץ הקודש? מה דעתך על טיול, הכל עלינו. ים המלח, ירושלים, מדבר'. הוא הסכים, ואז 'נשאר' רק פרט קטן אחד: 'מה אכפת לך שכל העולם יידע איזה אמן גדול אתה?'. ככה הבאנו את המכוניות לישראל".

כמה המסע הזה עלה?

"יחד עם האירוח, בסביבות 60 אלף דולר. ההתחברות היא הקטע, הכסף פחות משמעותי".

"הבנתי שאני במלכודת"

לגילר יש המון סיפורים, אבל אחד שלא ישכח לעולם הוא איך הביא לתערוכה ב־2016 את הבוגאטי ויירון.

"זה היה רכב שאם הייתי משלם עליו את כל המסים, מחירו בישראל הוא יותר מ־24 מיליון שקלים", הוא אומר, "וזה סיפור שאני פגוע ממנו עד היום".

למה פגוע?

"קיבלתי את הרכב בלי לשלם שקל. אמרנו לאנשי המפעל שנציג אותו בתערוכה שיש בה יהודים עשירים מכל העולם ושכל העלות תהיה עלי. אמנם להם לא שילמנו שקל, אבל הביטוח עלה 32 אלף דולר והיה צריך להביא את הרכב בטיסה מיוחדת שאפשרית רק דרך העיר ליאז' שבבלגיה, שאליה הגענו עם מוביל שהמפעל אישר. בתוך 24 שעות הרכב היה בארץ, רק שהשארתי במפעל ערבות של 200 אלף יורו והתחייבתי שבתוך שבוע מההמראה הבוגאטי יגיע לחניה בבית מלון בפורטוגל. זו היתה העסקה.

"רכב כזה מגיע ארצה עם דרכון מסחרי 'ATA קרנה', שמשמעותו יבוא לשם יצוא. אסור לנהוג בו, אלא למטרות תפעוליות. יום אחרי התערוכה הופיעו אצלי חוקרי מכס וטענו שנהגתי ברכב. אמרו שיש להם צילומים והראו צילום של הרכב בצומת רעננה. אז נפל לי האסימון, בסיום התערוכה היינו צריכים לשים את הבוגאטי בחניה עד הטיסה ואמרתי שנשים אותו אצל חבר ברמות השבים. העלינו אותו למוביל מתאים וליוויתי אותו.

"איך שבאנו להיכנס ליישוב נהג המוביל עצר ואמר 'יש כאן כבלי תקשורת, אני אקרע אותם אם אעבור'. אמרתי שאוריד את הרכב ואסיע אותו כמה מאות מטרים, אבל לא היתה פניה ונאלצתי לנסוע לצומת רעננה כדי לעשות פרסה ולהיכנס ליישוב, ומישהו צילם את הרכב כשעמדתי ברמזור.

"אמרתי לחוקרים 'הבנתם?', והם אמרו 'צריך לחקור'. נסענו לצומת, הראיתי היכן עמדתי ומאיזו זווית התמונה צולמה. אמרו שכך זה נראה, אבל הבהירו שבינתיים הרכב מעוכב ואי אפשר להוציא אותו מהארץ. אמרתי להם 'חבר'ה, יש דד ליין, 200 אלף יורו ערבות'.

"כשהגעתי לחקירה, התברר שהחוקר חובב מכוניות. הוא נתן לי הרגשה של בית. סיפרתי את הסיפור, אבל הוא הוציא תמונה מעורפלת של רכב עם סמל שנראה כמו בוגאטי אבל יכול להיות גם בנטלי ואמר 'זה צולם בכביש 431'. עניתי שלא הייתי שם עם הבוגאטי וגם לא עם אופניים, והוא אמר 'אנחנו מבינים את לחץ הזמנים, אבל לא מבינים איך הרכב צולם שם'.

"בסופו של דבר הוא אמר שהם יהיו מוכנים לשחרר את הרכב תמורת כופר. חשבתי שינקוב בסכום של עשרת אלפים או 20 אלף שקלים, העיקר שהרכב ייצא בזמן, אבל הוא אמר '250 אלף שקלים'. ביקשתי לערער, ובינתיים צלצלתי לחברים שמתמצאים במכס והם אמרו 'אל תתעסק איתם, הם עושים את עבודתם'.

"הסבירו לי שוועדת הערעורים מתכנסת רק פעם בחודשיים והבנתי שאני במלכודת. בינתיים חזרו מהמכס ואמרו 'שקלנו את העניין, הכופר הוא 100 אלף שקלים'. בתוך פחות משעה שילמתי, לא היתה ברירה. אמרו לי 'תתבע אותם', אבל כל עורך דין היה לוקח בערך 100 אלף שקלים, אז מה היה יוצא לי מזה? למחרת הרכב עלה על המטוס והגיע לפורטוגל בזמן".

"למדתי משהו ציני"

בשנים האחרונות, אחרי שהתערוכה שוב עלתה על הפסים, נפלה על גילר כמו על כל העולם מגיפת הקורונה.

"בפסח 2020 התערוכה כבר היתה מוכנה, נשארה רק ההקמה", הוא נזכר, "אבל אמרתי שהקורונה תהיה כמו פיגוע - ואני מנוסה בפיגועים. פעם היו שואלים 'מתי התערוכה?' והייתי עונה 'שלושים יום אחרי הפיגוע'. למדתי גם משהו ציני, ששבועיים אחרי העם שוכח ומתנהל כרגיל, ובניתי על זה שבקורונה יקרה אותו סיפור. לא קרה.

"החזרנו למי שצריך את הכסף ודחינו את התערוכה לאוגוסט, אבל הקורונה עדיין השתוללה ולא עבדנו כמעט שנה ושבעה חודשים. הייתי מגיע למשרד רק כדי להאכיל את הדגים באקווריום.

"באוגוסט 2021 שחררו את התו הירוק בערך שבוע לפני התערוכה והיתה שמחה עצומה. אמנם לא הגיע קהל בכמות הרצויה והפסדנו לא מעט, אבל בכל שנות התערוכה לא חוויתי חוויה מעוררת כמו החזרה לפעילות".

אחד ההפסדים מהתערוכה שהתבטלה נגרם בגלל רכב ספציפי. מאז שהחליט להביא דברים מיוחדים, גילר חייב לרכוש בכל שנה "שוס" שיתפוס את העין.

"זו היתה מוסטנג קבריולה, אחת מעשר בעולם", הוא מספר. "רכב יפה בצורה יוצאת דופן. צבע תפוז מטאלי, גג נפתח. הוא יוצר רק עבור סגני הנשיא בחברת פורד. הרכב הוצע בארה"ב במכירה פומבית ונתתי הוראה למישהו שלא ייצא משם בלעדיו. ידעתי שהאמריקנים חושבים מרובע, וכשיבוא המשוגע שיציע מעל המחיר, הם ייעצרו. הימרתי וצדקתי, כי כשאותו בחור עבר את המחירון בעשרת אלפים דולר, הוא זכה.

"הבאנו את המוסטנג, אבל התערוכה לא התקיימה והיה צריך למכור אותה, כי אי אפשר להחזיק סתם, בטח כשאתה בהפסדים. שבועיים אחרי שהצעתי את הרכב למכירה התקשר אלי ספר מאילת, אמר שראה אותו בתוכניות בארה"ב ושמע המלצות, ובגלל שיש לו ערך גם כרכב אספנות הוא מבקש לקנות. כבר סיכמנו על מחיר, רק שהמדינה היתה בסגר. אמרתי שאני לא נוסע לאילת, עוקף משטרות בלי לדעת שיש בשביל מה. אותו אחד נתן 5,000 שקלים מקדמה ויצאנו לדרך. בסוף הרכב החליף ידיים וסיימנו את המסע כששוטרים מצרים מעבר לגבול מנופפים לנו לשלום".

"מעצבים 'סקסי'"

במסגרת המקצוע, גילר גם מחליף בכל שנה רכב, בהתאם לתערוכה. עד לא מזמן נהג במכונית הספורט "לקסוס LC500", ועכשיו הוא דוהר בג'יפ "G קלאס" חדש של מרצדס, שעלותו היא כ־1.3 מיליון שקלים.

"הג'יפ הזה יוצר לראשונה לפני 40 שנה, כרכב צבאי עבור כוחות נאט"ו", הוא מספר. "במשך השנים 'אזרחו' אותו והשאירו את המראה הספרטני, אבל בפנים הוא סופר לוקסוס. שמונים אחוז ממנו נעשים בעבודת יד, ועל השמשה הקדמית יש את חתימת המבצע. הבהמה הזו נוסעת בצורה מופלאה".

איזו מכונית מבחינתך היא האחת?

"שאלה קשה. אני מתלהב בכל חצי שנה מרכב אחר. יש רכבים כמו הלקסוס, שאיך שאתה מניע אותו יש לך חיוך על הפנים. צריך להבין שאין היום אוטו רע, זה לא כמו שהיינו צעירים ושאלנו 'עולה את הקסטל?'. היום כולם עולים. אוטו הוא משהו שאתה רואה בבוקר ועושה לך כיף, אתה אוהב אותו.

"אני מכיר לא מעט מעצבי מכוניות שמעצבים במושגים של 'סקסי'. הבן שלי קנה טסלה מודל X, שבה אתה יכול לבחור עם איזה רעש לנהוג - מוסטנג, פרארי, משאית. הכל מדויק, כי אחד כמו אילון מאסק הוא הדה־וינצ'י של העולם הזה. הוא חי 50 שנה לפנינו".

איך תערוכת מכוניות הולכת בעולם שמתמודד עם זיהום אוויר וצפיפות בכבישים?

"לפחות בתקופת חיי וחיי ילדיי, מנוע הבערה לא ייעלם. כששמעתי שאמרו שב־2030 לא יהיו יותר מכוניות מזהמות זה נשמע לי בולשיט. יפה שמכוונים למטרה, אבל זה לא יכול לקרות. אם בשנה שעברה נמכרו בישראל עשרת אלפים מכוניות חשמליות מתוך 300 אלף בסך הכל, אז להיערך ל־50 אחוז של מכירת מכוניות כאלה זה לא הגיוני אפילו בעוד עשר שנים.

"מכוניות חשמליות הן לא 'מיי קאפ אוף טי', אבל ברור שזה מה שצפוי לנו בהמשך. לכן, השנה האולם המרכזי בתערוכה יהיה עמוס ברכבים חשמליים. זו גם הפעם הראשונה שיראו פה טעינת מימן, שלטעמי היא העתיד - ולא החשמל".

לא הגיע הזמן לצמצם את כמות הרכבים?

"ועוד איך. כעוזר לראש עיריית הרצליה ויו"ר ועדת התנועה בעיר, אני יושב מול תושבים שבאים בטענות שאין מספיק מקומות חניה ועונה שהתשובה האמיתית והפשוטה היא שכולנו קונים יותר מכוניות ממה שניתן לאחסן. רוצים שנוריד ריאות ירוקות לטובת מדבר של אספלט ובטון? אם נוותר, לדוגמה, על גן ציבורי בשביל 70 מקומות חניה, איפה יהיה מקומם של בני האדם? עם ישראל חי מעבר למידה וליכולות ונהנה מזה. כולנו חוטאים.

"התערוכה היא סם החיים שלי. אני מבטיח שתראו אותי פה עוד הרבה שנים, יכול להיות שאפילו עם קטטר והליכון עם ג'נטים ממגנזיום".

shishabat@israelhayom.co.il