לא מעט תמונות מאירועי הימים האחרונים יישארו איתנו גם אחרי שהמערכה הנוכחית בעזה תסתיים. תמונתו של עידו אביגל בן החמש שנהרג מפגיעת טיל בשדרות, תמונת המוני המוסלמים שמריעים בשער שכם לירי הטילים, תמונת הבניינים ההרוסים בעזה, וכמובן תמונות המטחים ששוגרו לגוש דן, ועוד קודם לכן לירושלים.
אבל דומה שיותר מכל, תישאר ישראל עם התמונות מקפיאות הדם של מעשי הזוועה שבוצעו ברחובותיה שלה. שריפת בתי הכנסת והפרעות בתושבים יהודים בלוד, הלינץ' ביהודי בעכו ולינץ' הנקמה במוסלמי בבת־ים - כל אלה היו חמורים ומסוכנים פי כמה לישראל ממה שהתחולל בימים האחרונים בעזה. בעוד חמאס יישאר בסופו של יום "שם", אנחנו נישאר להתמודד כאן עם כל מה שקרה ונחשף השבוע במלוא כיעורו המטריד.
למעשה, המאורעות האלה היו ההישג הגדול ביותר של חמאס במערכה, והיחיד שישראל תתקשה למחוק או לאזן. הם גם החלק היחיד שישראל לא צפתה בשום צורה ודרך; הוא לא מופיע במצגות של צה"ל ובשום גורם הערכה אחר, והוא גם לא הוביל לניסיונות הרגעה או להיערכות מקדימה של המשטרה.
גם למערכה בעזה ישראל נגררה, וגם אותה היא לא צפתה במדויק. בסיומם של הקרבות יהיו לא מעט ניסיונות לייפות את המציאות, אבל האמת היא שישראל הופתעה, ויותר מפעם אחת. עד למטח לירושלים ביום שני, ההערכה החד־משמעית של אמ"ן היתה שחמאס מורתע, ואינו מעוניין בעימות. גורמים בכירים קבעו בידענות שלארגון יש אינטרס להצית אש בירושלים, אבל להרחיק אותה מעזה.
האזהרות של שב"כ
האסימון נפל באמ"ן רק ביום שני, זמן קצר לפני הירי לירושלים. בארבע בערך יצאה ההודעה הבהולה על סגירת צירים בדרום ועל איסור הגעה לשטחים הנצפים מהרצועה, מחשש לירי טילי נ"ט. זמן קצר אחר כך עלתה ההערכה שחמאס עשוי לשגר מטח ללב ישראל. היירוט החלקי של הרקטות הוביל לביקורת על מערך ההגנה האווירית, שהיתה מוצדקת רק בחלקה. הצבת הסוללות וכיוונן הן פרי של הערכות מודיעיניות שמובילות להנחות עבודה מבצעיות. נראה שמישהו לא העריך במדויק את כוונות חמאס, ונדרש אלתור (שתוקן מאז) בזמן אמת.
בסיומה של המערכה יידרש אמ"ן ללא מעט שאלות. בדיוק כמו במבצע צוק איתן ב־2014, גם הפעם נתפס הארגון בהערכת חסר של כוונות חמאס. כמו אז, גם הפעם היה השב"כ קרוב בהרבה ממנו למציאות בהערכותיו. ראשו, נדב ארגמן, מזהיר זה זמן רב שחמאס הרבה פחות מרוסן ומורתע מכפי שישראל מספרת לעצמה; הוא גם התריע מעל כל במה אפשרית מפני ההתעצמות הצבאית של הארגון, "שתתפוצץ לנו בפרצוף". ההפתעה לנוכח המטחים שחמאס הצליח לייצר - תחילה לאשקלון ובהמשך לגוש דן - היתה רק דוגמה אחת למה שארגמן הזהיר מפניו.
ארגמן העדיף שישראל תצא למלחמת מנע מול חמאס. מערכה כזאת אפשר לפתוח, למשל, בסיכול בהפתעה של כל הצמרת הצבאית של הארגון. בדיוק כמו במהלך הפתיחה של מבצע עמוד ענן ב־2012 (אז חוסל מנהיגו הצבאי אחמד ג'עברי), להתחיל הכי חזק שלך ואז להגביר. לחלופין, הוא תבע לנצל כל הזדמנות אפשרית כדי לגדוע את פרויקט ההתעצמות של הארגון, ושל אחיו הקטן והמחוצף - הג'יהאד האסלאמי, בן חסותה הישיר של איראן ברצועה.
אבל הדרג המדיני העדיף במפורש את השקט, ואת ההערכות המרגיעות שסיפק צה"ל. גם מעיני אמ"ן לא נעלמה ההתעצמות הצבאית בעזה, רק שהפרשנות שלו היתה אחרת. גם כשהתחילו המהומות בשער שכם בירושלים, ואחרי שמוחמד דף הזהיר כי חמאס יגיב, היו משוכנעים בצה"ל שיש עדיין מרחק בלימה לא קצר עד למערכה. הם אמנם זיהו את יום ירושלים ככזה שמועד לפורענות על רקע החיבור שלו עם לילת אל־קאדר וצעדת הדגלים, אבל התעוררו באמת רגע לפני הירי לירושלים; מי שיטען אחרת (ויהיו שיטענו), מוזמן להסביר מדוע הרמטכ"ל החליט לדחות את תרגיל המלחמה רק בשלהי יום שני, ולא קודם לכן.
חמאס הפך לגיבור היום ברחוב הפלשתיני, כולל בגדה ובמזרח ירושלים. הרשות הפלשתינית התאדתה. אבו מאזן נעלם. אם הבחירות לרשות הפלשתינית היו נערכות כעת, חמאס היה זוכה בהן בניצחון מהדהד
במבט לאחור, אחת מנורות האזהרה שהיו צריכות להבהב בישראל היו הבחירות לחמאס לפני כחודשיים. יחיא סינוואר ניצח בהן בקושי. מעמדו כגורם הכל־יכול בעזה - רגל אחת בצד הפוליטי־מדיני, והשנייה בזרוע הצבאית - התערער משמעותית. זה לא שסינוואר כבר לא שולט; הוא לא שולט לבד. באירועים האחרונים, בוודאי בפתיחתם, היה לראשי הזרוע הצבאית דף ומרוואן עיסא משקל גדול מבעבר, שהכריע לטובת הצד המיליטנטי. הם תודלקו מבחוץ בידי ההנהגה המדינית של הארגון, בעיקר סלאח ערורי שנודד בין טורקיה ללבנון ומושפע (יש שיטענו מופעל) בידי איראן.
בחמאס מחפשים זה זמן רב לשנות את התמונה. שיחות ההרגעה עם ישראל התקדמו בעצלתיים, ותודלקו רק באמצעות הכסף הקטארי שזרם מדי חודש לרצועה. תקוותו של הארגון לפרוץ את המצור המדיני והפיזי שמוטל עליו באמצעות השתלטות על הגדה, נכזבו לאחר שהבחירות לרשות הפלשתינית בוטלו. התסכול הזה דווקא לא נעלם מעיני המודיעין, אבל התרגום שלו לכוונות של החמאס היה לקוי ומאוחר מדי.
גורם בכיר טען השבוע שלא מן הנמנע כי חמאס החליט על הירי לירושלים רק ברגע האחרון, ביום שני עצמו. סביר שזה נכון, אבל הסימנים היו פזורים לאורך כל הדרך. חמאס זיהה באירועי מזרח ירושלים הזדמנות חד־פעמית: לחזור לרלוונטיות, להשתלט על הזירה הפלשתינית, ולהפוך לפטרון של הנרטיב השקרי של הקרב על אל־אקצא. שלושה פרסים בכרטיס אחד. את הפרס הרביעי - האירועים בערי ישראל - הוא קיבל כבונוס לא מתוכנן.
אסור להקל ראש במיומנות המרשימה שבה ניהל חמאס את הקמפיין הזה בשבועות האחרונים. הניצול של האירועים בשער שכם ושל המאבק המשפטי בשייח' ג'ראח - תוך שימוש מרשים ברשתות החברתיות לשלהוב ההמונים בימי הרמדאן - צבר תאוצה מטורפת. די היה לראות את הפער האדיר, המטריד, בין הסנטימנט הפרו־פלשתיני ברשתות להאשטאג "עזה תחת מתקפה" מול התיוג של "ישראל תחת מתקפה", כדי להבין עד כמה הקמפיין הזה היה מוצלח. גם כאן, מתחייבות לא מעט מסקנות; מערך ההסברה הממשלתי לא תפקד, ואומת הסטארט־אפ לא הצליחה לתת מענה טכנולוגי ואנושי להישג התודעתי של חמאס.
מבחינת חמאס, מדובר היה בהישג משולש. הוא הצליח לגרות את הסנטימנט הפלשתיני (ובמידה משמעותית גם את זה המוסלמי) סביב האיום המדומה על אל־אקצא; הוא הצליח לעורר תחושה בעולם שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, ולהפוך את עצמו - התוקפן - למי שמותקף וזקוק לסיוע; והוא הצליח לטעת בנו, הישראלים, את התחושה שידו על העליונה, בעקבות המטחים ששיגר לירושלים ולגוש דן. המתקפה הזאת אמנם סוכלה ברובה בידי מערך ההגנה האווירית, אבל די היה לנסוע ביום רביעי בערב בכבישי מרכז הארץ - שנדמו לרגעים כמו בימי הסגר הראשון בקורונה - כדי להבין את האפקט הפסיכולוגי העצום שלה על הציבור הישראלי.
הצלחתו של חמאס היתה גדולה מששיער. הוא הפך לגיבור היום ברחוב הפלשתיני, כולל בגדה ובמזרח ירושלים. הרשות הפלשתינית התאדתה. אבו מאזן נעלם, ואיבד את שאריות הרלוונטיות שעוד נותרו לו. אם הבחירות לרשות הפלשתינית היו נערכות כעת, חמאס היה זוכה בהן בניצחון מהדהד.
ההצלחה הזאת, שנצברה באיטיות לאורך השבועות האחרונים והתפרצה השבוע, מדאיגה מאוד את ישראל. היא גם מופיעה, במשתמע, בתכלית האסטרטגית שהוגדרה למבצע "שומר החומות". נקבעו בה כמה יעדים, שחלקם מדידים בזמן אמת ולחלקם תידרש פרספקטיבה של זמן.
היעד המיידי הראשון הוא לתת מכה חזקה לחמאס. לפגוע בארגון צבאית, ולגדוע את מערך ההתעצמות שלו ואת יכולותיו (ובמידת האפשר את בכיריו). נכון לאתמול, מהלך זה התקדם באופן מרשים. הציבור הישראלי רוצה אמנם את סינוואר או את דף כתמונת ניצחון, אבל בחינה עניינית של הישגי המבצע מעידה שנשללו מחמאס (ומהג'יהאד האסלאמי) יכולות שהושקעו זמן וממון רבים בהשגתן, ויידרשו לא פחות ממון וזמן לשיקומן.
היעד המיידי השני הוא למנוע מיו"ש וממזרח ירושלים להסלים. ירושלים הראתה בימים האחרונים סימני רגיעה שצריך לקוות שיימשכו, אבל הגדה דווקא התעוררה. היקף הפיגועים וההתרעות גדל, וצה"ל נאלץ להעביר ליו"ש לא מעט כוחות, בניסיון למנוע התפרצות רחבה. על הדרך מבצע צה"ל פעולה נרחבת נגד חמאס בגדה; זה צעד משולב של ענישה ומנע, שדומה לזה שבו נקטה ישראל לאחר חטיפת שלושת הנערים ב־2014.
בישראל עמלו לא מעט לאזן את הפער התודעתי. אחד הכלים היה תקיפה של רבי הקומות בעזה. ב־2014 ישראל עשתה זאת רק ביום ה־48 ללחימה, הפעם היא התחילה לפגוע במגדלים כבר ביום השני
היעד המיידי השלישי הוא לאפשר לגיטימציה לפעילות הצבאית הישראלית. למנוע לחצים בינלאומיים, ולמעשה לתת לצה"ל זמן להשלים את המלאכה. נכון לאתמול הדפה ישראל את כל ניסיונות הגישור וההצעות הרבות שזרמו לתווך בהשגת הפסקת אש, בעיקר מטעם המצרים. סביר שהלחצים האלה יגברו בהתמדה; ממשל ביידן אמנם דיבר מפורשות על זכותה של ישראל להגנה עצמית, אבל בה בעת שיגר בבהילות שליח לאזור בניסיון לכבות את השריפה.
היעד הרביעי, שיימדד רק בדיעבד, הוא לייצר מול עזה הרתעה חזקה. הדוגמה שבה השתמשו בימים האחרונים בצמרת המדינית־ביטחונית היתה של חסן נסראללה, שהודה לאחר מלחמת לבנון השנייה כי לו ידע שאלה יהיו תוצאותיה, לא היה פותח בה. בישראל שואפים לכך שחמאס יתעורר לבוקר שאחרי, ויטיח את ראשו בקיר לנוכח הנזקים שנגרמו לו צבאית (בעיקר בכל הקשור לפרויקט ההתעצמות שלו), ושנגרמו לו ולעזה פיזית (מהריסת בתי בכירים, ועד פגיעה במבנים ששימשו אותו, את ממשלתו או תשתיות לטרור).
היעד החמישי, שקשור בקודם, הוא לנתק את הזיקה הישירה שיצר חמאס לענייני ירושלים. הפיכתו לפטרון העיר - על ראשם של הירדנים, הפלשתינים, המרוקאים וכל גורם אחר - היא מסוכנת דתית, מדינית, ביטחונית. אם לא תיקטע, היא עלולה להבעיר מחדש את האזור על כל תקרית שתתרחש בבירה ואפילו על כל התחלת בניה במזרח העיר. לכן, המכה שסופג חמאס אמורה לגרום לו לחשוב מראש אלף פעמים לפני שיחליט שוב לפגוע בעוטף, או בלב ישראל. "שיתמוך בירושלים בלב, לא בטילים", כהגדרתו של בכיר ביטחוני.
נכון לאתמול, נדמה היה שישראל משיגה לא מעט מהיעדים שהציבה לעצמה. אופרטיבית, ידה היתה על העליונה. אחרי הפתיחה המגומגמת והאיטית משהו, נצבר המומנטום, והמכונה הצבאית התחילה לעבוד. ביחד עם שימור שיעורי ההצלחה המרשימים של כיפת ברזל (בסביבות 90 אחוז, גם מול מטחים מאתגרים במיוחד), החל המאזן הצבאי לנטות בבירור לטובת ישראל.
אלא שהבעיה של ישראל היא במישור התודעתי. חמאס, שיזם, התחיל בנקודה אופטימלית. הירי על ירושלים היה עבורו תמונת ניצחון קלאסית. הירי לתל אביב סיפק לו הישג נוסף, שנתן תחושה של משוואה בינו לבין ישראל, שהדהדה בכל האזור ומעבר לו.
בישראל עמלו לא מעט לאזן את הפער התודעתי הזה. אחד הכלים המרכזיים היה תקיפה של מטרות "עוצם" - רבי הקומות בעזה. בצוק איתן ישראל עשתה זאת רק ביום ה־48 ללחימה, ובמידה רבה הביאה בכך לסיומה; הפעם היא התחילה לפגוע במגדלים כבר ביום השני. האפקט על עזה היה ניכר, אבל גם התגובה: על כל מגדל שנפגע, שוגר מטח למרכז הארץ. ההישג התודעתי המבוקש נוטרל מיידית בנזק תודעתי שלילי.
הדילמות האלה מלוות כל מערכה, אבל נדמה שהפעם יותר מתמיד. האתגר המיידי הוא לרסן את חמאס, אבל המבט צריך להיות רחב יותר. מעבר לגבול ממתין חיזבאללה, חזק וגדול ומאיים פי כמה מחמאס. כל מצמוץ ישראלי, כל ביטוי של הססנות, כל פעולה שגויה, נקלטים בזירה הצפונית ומתורגמים לתוכנית פעולה. חיזבאללה אמנם מרוסן ומורתע ויש לו מספיק צרות מבית בלבנון, אבל אסור שאירועי הימים האחרונים יגרמו לו להרהר מחדש בתיאורית "קורי העכביש" שלו.
מתי העסק ייסגר?
ביום חמישי בבוקר עוד לא היה ברור לאן מועדות פני המערכה, וכמה זמן היא תימשך. בישראל מקווים שחמאס ייצא מהמבצע כשהוא מרוסק צבאית, ומוחלש מדינית. שתי הרגליים חשובות, משום שסביר שהארגון ינסה לנצל את המערכה הנוכחית כדי לפרוץ את המצור על עזה, וכאמור גם כדי לשפר את מעמדו ביו"ש ובמזרח ירושלים. ישראל תידרש למערכה מדינית כדי לסכל זאת, והיא עלולה לנהל אותה בתנאים לא נוחים. זאת, בין היתר על רקע ניסיונותיהם הצפויים של ארגוני זכויות אדם וגורמים משפטיים לאתגר את ישראל, ולטעון כתמיד כי ביצעה פשעי מלחמה בעזה.
המאמצים האלה יימשכו גם אחרי שהאש עצמה תדעך. הם ידרשו ממשלה מתפקדת, שתידרש גם לגבש סוף־סוף מדיניות ברורה מול חמאס - לעתיד הקרוב והרחוק - כדי להבטיח שהמחיר ששולם השבוע באמת יבטיח שקט לטווח הארוך.
