בליל שני, בין הרקטות על ירושלים לפרעות בלוד ובערים המעורבות, פגע בי רעש גדול. קול חזק שמהדהד בראשי מאז. כמו שיר שמזדמזם בחלל המוח, נדבק כמו מסטיק בשיער. בכולנו הקול פגע. מהדהד בין ההרים, מדלג בין גבעות, מקפץ בין גיא למצוק.
קול משק כנפי ההיסטוריה רועם מאי פעם. משום שהאירוע המתגלגל שאנו מצויים בו הוא אירוע טקטוני, שעשוי לשנות היסטוריה וגורלות.
איפה היינו בתחילת השבוע, איפה אנחנו עכשיו. ביום ראשון כמעט הוקמה אותה ממשלת שינוי וריפוי, נתמכת בחוזקה על ידי מרצ והתנועה האסלאמית. ביום ראשון חלקים גדולים בחברה הישראלית האמינו בדו־קיום עם החברה הערבית. ביום ראשון חשבנו שאנחנו לקראת שינוי היסטורי ביחסים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי, חשבנו שהיד מושטת אלינו, שאפשר להיות שכנים טובים, לקדם יחד "סדר יום אזרחי" עם מדינת לאום יהודית.
גם אני הייתי חלק מהקונספציה. גם אני חשבתי שצריך לבדוק את שיתוף הפעולה עם רע"מ. חשבתי שמשהו יסודי השתנה. אבל כנראה שהים הוא עדיין אותו הים.
מדינת ישראל כמעט הפכה למדינת כל אזרחיה. כמו תמיד, את הסכנה ניתן לראות רק בדיעבד. בחסות הקורונה ומבצע החיסונים המוצלח, השקט שסבב אותנו בשנים האחרונות והסכמי השלום עם המדינות הסוניות, התמכרנו לאשליה של ניו זילנד. חשבנו שאפשר להתעסק פה בבריאות ובכלכלה, בתשתיות ובמשפט, ללא התייחסות לביטחון. בממשלת השינוי הבטיחו לנו שיתעלמו מבעיות הליבה, שידלגו עליהן באלגנטיות.
כמו באוסלו, כמו בקמפ דיוויד של ברק, כמו בהתנתקות, אנחנו חייבים להגיד תודה לערבים. שוב הם העירו אותנו, שוב הם הזכירו לנו מה הם באמת חושבים עלינו וחשפו תמונה מבהילה. הלהט הדתי המוסלמי הציל אותנו ממכירת החיסול של המדינה היהודית.
מה גורם לאנשים נורמטיביים, בעלי משפחות, לצאת בלילה ולפוצץ במכות קשיש שטעה בדרכו? מה גורם לאנשים ששום לחץ לא מופעל עליהם להתהפך על שכניהם ולהפוך את ביתם לשדה הקרב? גם הלינץ' המזעזע שביצעו יהודים בערבי ראוי לכל גינוי, אבל צריך להזכיר שמי שקם ראשון לכלות זעמו, היו הערבים ביהודים. הזעזוע של תקשורת המיינסטרים מהאלימות היהודית יותר מאשר מהאלימות הערבית, מעיד על פטרנליזם וגזענות של ציפיות נמוכות. אין חלילה להצדיק לקיחת חוק לידיים או אלימות נוראה כלפי חפים מפשע, אבל יש הקשר רחב יותר. וכשערב שלם התקשורת ממסגרת את סיפור בת ים כסיפור המרכזי, למרות היותו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, יש בה כדי להאיר זרקור על מזוכיזם מוסרי מופרך.
אותם חלקים בחברה הערבית שעודדו ומעודדים התנהגות אלימה וברברית צריכים לשלם מחיר כבד. ואל תקראו לי גזען כי הסובלת הראשית מהאנרכיה האלימה הזו היא החברה הערבית. אוטונומיה בחסות מדינת ישראל שבה הכל מותר: נשק בלתי חוקי, פוליגמיה, רצח על כבוד המשפחה. יש פה פצצה מתקתקת אבל המדינה טמנה ראשה בחול.
מדובר פה על כישלון מוחלט של השב"כ ומודיעין המשטרה. ליקוי מאורות שאלמלא נחשף כעת, עשוי היה להתברר כמאוחר מדי ביום קרב מול חיזבאללה, כשכביש 6 חסום לתנועה בהתפרעות. שנים מוכרים לנו את סכנת נערי הגבעות. פשוט בדיחה. מתחת לאף של שירותי המודיעין צמחה מפלצת.
למדינת ישראל יש עשרות מטוסי 35־F. מטוס אחד כזה נמכר בכמעט מאה מיליון דולר. תקציב הביטחון של מדינת ישראל מגיע בקרוב לשמונים מיליארד שקלים בשנה. הצבא שלנו מצויד, מאומן וחזק. אז איך יהודים מפנים ספרי תורה מבתי הכנסת בלוד? איך אנשים פוחדים לצאת מהבית, פוחדים מפרעות ומרצח? מה שווה ה־35־F אם יהודים יושבים מכונסים בבית, מאימת שכניהם? מתנדבים שבאים להגן על תושבי העיר מורחקים ונעצרים בבוטות, בזמן שההמון הערבי משתולל באין תגובה. עלינו ארצה והקמנו מדינה במטרה היסטורית אחת, להפוך מעם של פסיבים, עם שפורעים בו, לעם אקטיבי שיודע לקום על רגליו ולהשיב מלחמה.
במאמר "על קיר הברזל", ז'בוטינסקי פוסל את רעיון המדינה הדו־לאומית, ומציג את תפיסתו המבוססת על שני אדנים: העימות הוא בסיס היחסים בין קבוצות לאומיות, ויחד עם זאת יש לשמור על זכויות האזרח המלאות של המיעוטים. ז'בוטינסקי צופה שהערבים לא יקבלו את המדינה היהודית אלא אם יוכרעו באמצעות כוח צבאי - קרי "קיר הברזל". לאחר שיבינו שאין באפשרותם לשלוט, הם יקבלו על עצמם את מעמדם כמיעוט בעל זכויות אזרחיות שוות. ז'בוטינסקי טעה קצת, לא הערבים צריכים את קיר הברזל, אנחנו היהודים צריכים אותו.
הערבים לעולם לא יפסיקו להיאבק נגד המדינה היהודית, יום אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים פרצה מלחמת ההתשה. לעולם ניאלץ לחיות על חרבנו. קיר הברזל נועד לנו, כדי שנוליד כאן ילדים, נבנה, ניצור, נעשה כסף בהיי־טק ולא נברח עם האיום הראשון כמו אבותינו בגלות. קיר הברזל שומר עלינו כאן ואנחנו זקוקים לו.
בתי המשפט משחררים פורעים ערבים, הפרקליטות גוררת רגליים והשוטרים מפחדים לירות ולבצע את תפקידם, מפחדים ממשפט רצח ומהרס חייהם. אי אפשר להאשים אותם. הרי אזרחים שהגנו על חייהם נלקחים למעצר. בתנאים אלו לא ניתן להתגונן מפני איום קיומי פנימי.
הדרך לטיפול בבעיות האמיתיות של המדינה היהודית עוברת בבניית קיר ברזל חדש והחזרת השפיות למגלומניה המשפטית. כולי תקווה שחברי ימינה יתעשתו ויחזרו הביתה. במקום ממשלת שמאל שתקבע עוד יותר את שלטון הפקידים במוקדי הכוח ואת הכניעות מול בג"ץ, תוקם ממשלה לאומית שחייבת לבצע כמה פעולות מיידיות. התגברות ברוב של 61, ביטול מחלקת הבג"צים, רפורמה בפרקליטות מרצפת הייצור ועד הבכירים ביותר, שינוי בחירת השופטים, פיצול תפקיד היועמ"ש וכמובן חסינות לכוחות הביטחון בפעילות מבצעית, למעט פקודות שדגל שחור מעליהן.
לא פחות מכך, ממשלה כזו חייבת לשדר מיומה הראשון משילות. לא לזרוק תפוחי אדמה לוהטים לבג"ץ. כדי לטפל בבעיות החריפות ביותר של החברה הישראלית, הגיע הזמן לדרוש מנבחרי הציבור שלנו: נבחרתם לשלוט? אז תשלטו.