בלילה שבין שלישי לרביעי השבוע, בבתים רבים בשכונות הבורגניות של תל אביב, נשמע צמד המילים "מלחמת המפרץ". בחדרי המדרגות העמוסים במשפחות עם ילדים ובזוגות צעירים, סיפורי המורשת על ינואר 1991 נשמעו כאשר ברקע רעדה העיר הבנויה לגובה למשך שעה ארוכה.
אם להיות ציניים לרגע, אפשר היה לדבר שוב על היחס בין השכירות הגבוהה המשולמת בעיר הזאת ובין איכות הקירות והחלונות, שהיו על סף התפוררות והצליחו לשרוד לעת עתה עוד גל תקיפות. הסקרנים עלו לגגות כדי לצפות במופע האור־קולי, אך הידיעה על פגיעה במתחם המגורים היוקרתי השוכן באזור הקאנטרי קלאב הישן בגבול תל אביב הרצליה, הבהילה את כולם והחזירה אותם עמוק לחדרי המדרגות והממ"דים. הסקרנים, שבדרך כלל יוצאים החוצה באירועים שכאלה, ויתרו על התענוג. תל אביב נכנסה למלחמה הראשונה האמיתית שלה מאז אותה מלחמת המפרץ. לפתע התחלנו להתגעגע לקורונה.
באחד המלונות על קו החוף התל אביבי התאכסן השבוע הזמר היווני האהוב ביותר במדינה, ניקוס ורטיס. ההופעה שלו היתה אמורה לסמן את הניצחון הגדול על הקורונה - מופע בינלאומי ראשון על אדמת ארץ הקודש. הלהקה נכנסה לבידוד והוא עצמו התחסן עבור האירוע. אך בשעות הלילה הקטנות של שלישי הנגנים וזמרות הליווי פרצו בבכי בממ"ד המלון, והזמר עצמו דרש מיידית לעלות על מטוס שיחזיר אותו למכורתו. אף שנתב"ג נסגר, דרש ורטיס בכל זאת לצאת לשדה. רק לפנות בוקר הוא פונה יחד עם הצוות שלו בטיסה מיוחדת, ויחזור לכאן בהמשך הקיץ.
מי שדאגו בגלל הקורונה, קיבלו תזכורת כואבת לבעיה הקבועה שלנו בכל הקשור להופעות בינלאומיות. לא פחות מ־35 הופעות מקומיות בוטלו במקביל במהלך השבוע הזה ואל תוך סוף השבוע. הצמא האדיר להופעות, והתחושה שתיכף אנחנו מתאוששים מהקורונה באופן סופי, נבלמו. הודעה נמסרה כמובן לרוכשי הכרטיסים.
הטיילת התל־אביבית היתה ריקה בשעות הערב של יום רביעי. אפילו מחוסרי הבית, שמספרם צמח במהלך המגיפה האחרונה, נעלמו מהחופים החמימים של אמצע מאי. בצעידה הארוכה לא נתקלתי באדם אחד לרפואה, כאשר מדי פעם ניידת משטרה חצתה לידי בדרכה למהומות בדרומה של העיר, בואכה יפו. רק לפני חודש התחוללו כאן מהומות שאיש כבר לא זוכר על מה הן היו, וכך היה גם לפני חודשיים. אבל הפעם המצב שונה לגמרי.
ההגעה של מחפשי צרות יהודים והמפגש שלהם עם משפחות הפשע המקומיות, פוגעים כמובן בסוחרים הפשוטים ברחוב ובבעלי העסקים הוותיקים, יהודים וערבים כאחד. מסעדת קוקה, אחד המוסדות הוותיקים ביפו, פועלת כבר 50 שנה. מבעד לחלונות המסעדה ראו הבעלים של המקום, משפחת אבטה, את כל מה שעבר על העיר הזאת, אבל גם הם לא ציפו שבוקר אחרי שתלה בחלון המסעדה דגלי ישראל, המסעדה שלו תוצת ותעלה בלהבות על ידי מי שלאחרונה היו השכנים שלו.
המסעדה, שמנוהלת על ידי דור ההמשך, חוותה לראשונה אירוע שאיש לא דמיין שיכול להתרחש במציאות. מור, נציגת הדור הצעיר, סיפרה: "המקום הזה היה סמל לדו־קיום. תליית דגל אחת הספיקה כדי לקבל את ההחלטה להצית את המסעדה ואת הלב. כל פשעו של אבי היה שתלה דגלי ישראל, וזה הספיק כדי לשרוף את המקום על רקע לאומני".
אבל גם בעלי העסקים הערבים שבנו על החזרה של תיירות הפנים ("בסוף שבוע אי אפשר להכניס פה סיכה, ועכשיו רק באמת התחיל הקיץ") מבינים שהתמונה הריאלית היא חזרה לשנת 2000, אז החרימו ישראלים רבים את העיר לאחר מהומות אוקטובר, והביאו למצוקה כלכלית רחבה. עתה, כשגם תיירות חוץ לא נראית באופק, ההבנה היא שגם כשקרבות הרחוב בין הכנופיות יסתיימו, המכה הכלכלית הצפויה לנחות על יפו תחזיר אותם לימים העצובים לא רק של אוקטובר השחור ההוא, אלא גם של הפיגוע בדולפינריום והאבנים שנזרקו על חסן בק. עבור התל־אביבים, כיכר השעון תחזור להיות הגבול שאותו איש לא חוצה. בקבוצת הווטסאפ של "לה פמיליה" כתבו השבוע: "לא לגעת באבולעפיה, הוא אחלה עם יהודים, עדיף לשרוף את אבו חסן". בסופו של דבר, ערביי יפו מסומנים עדיין על פי מקומות ממכר האוכל שלהם.
רחוב בן יהודה בתל אביב חזר בשלישי בערב לימי הפיגועים העצובים, אז המנהג של הישראלים היה להגיע ולאכול במסעדה, ועם ההודעה על פיגוע או איום על מחבל מתאבד, לקום מייד מהשולחנות ולהשאיר את החשבון לא משולם. השבוע זה התרחש שוב, האזעקות בשעה 20:45 הבריחו, ובצדק, את הסועדים הרבים. עבור בעלי המסעדות לאורך הרחוב המתרוקן, היתה זאת עוד מכה, לאחר שהיה נדמה שאפשר להרים ראש מעל המים עם תום משבר הקורונה.
על אף הפסימיות, העיר הכי אופטימית בישראל התעקשה שאולי עד סוף השבוע הדברים יירגעו ואפשר יהיה לחזור למסלול. אבל כשבשירות המשלוחים "וולט" - אולי הסמל האמיתי של הקורונה בעיר ללא הפסקה - הודיעו שהם מפסיקים את המשלוחים בשעות ההפגזה, היה ברור שהאתגר הפעם עומד להיות שונה לחלוטין. את מה שלא הצליחה לעשות הקורונה, יש סיכוי שיצליח לעשות חמאס.
זוג תיירים מקומיים ("הגענו מהדרום בבוקר ובערב כבר זרקו גם פה טילים") הוא היחיד שאוכל בחוץ יחד עם הילדים במקומות הבודדים שנשארו פתוחים. והתל־אביבים? הם חיפשו השבוע צימרים בצפון או דילים ליוון. "עריקים" קרא להם ראש העיר שלמה "צ'יץ'" להט ז"ל בזמן מלחמת המפרץ. בתקופתו גם הוצג לראשונה הסלוגן "עיר ללא הפסקה", במטרה להראות לאויבים מפנים ומחוץ שקשה יהיה לעצור אותה. ובכן, גם האמת המוחלטת הזאת עמדה השבוע למבחן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו