אפס סובלנות לאנטישמיות הערבית

בספרו "מאמביוולנטיות לבגידה: השמאל, היהודים וישראל", תיעד ההיסטוריון המנוח רוברט ויסטריך כיצד חוקרים מהשמאל התעלמו לפני, במהלך ואחרי התקופה הנאצית מהעוצמה האידיאולוגית של האנטישמיות בקרב הגרמנים ובקרב משתפי הפעולה שלהם. שורש ההתעלמות, לפי ויסטריך, נעוץ בכך שהשמאל הוכוון על ידי המרקסיזם, שבמהותו הוא אנטישמי. קרל מרקס וממשיכי דרכו בזו ליהדות, שנראתה להם ריאקציונית, מפגרת ומנוגדת לאוניברסליות כביכול של הקומוניזם. אלוהי היהודים, לפי המרקסיזם, הוא הממון, והיהודים הם סמל הבורגנות המשוקצת.

על פי ויסטריך, הסיבה השנייה שחוקרים בשמאל התעלמו ברובם ממרכזיותה של האנטישמיות בתפיסה של הנאציזם, היא שלא ראו בשנאת היהודים שאלה שעומדת בזכות עצמה. מבחינתם, הבעיה העיקרית של הנאצים היתה הלאומנות והאנטי־קומוניזם שלהם. עבור אנשי שמאל, שנאת היהודים של הנאצים היתה פועל יוצא של בולטות היהודים בתנועה הבולשביקית. תפיסה זאת קבעה שהיהודים היו בעצם אחראים לשנאת הנאצים, ואגב כך, לשואה. זאת משום שבצמרת הבולשביקית היו לא מעט יהודים.
הגישה של השמאל - בישראל ובמערב - למלחמה הערבית נגד המדינה היהודית, נגועה באותה תפיסה. מלחמת השחרור החלה כמתקפה של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי, מייד לאחר אימוץ תוכנית החלוקה באו"ם. הערבים לא התנגדו לישראל משום שלא הוקמה מדינה ערבית לצידה. תוכנית החלוקה הפסולה מבחינתם היתה פתרון של שתי מדינות לשני עמים. הקריאות של ערביי ארץ ישראל, ולימים של העולם הערבי כולו, לא היו קריאות לחלוקת הארץ, אלא להשמדת היישוב היהודי.

הנרטיב הכוזב קרס

כבר בשנת 1949, ארבע שנים לאחר שחרור מחנות המוות, פעלו הסובייטים בהתאם לגישה המרקסיסטית, וכך אפשר היה להתעלם מהאנטישמיות הקטלנית שביסוד מלחמת הערבים נגד המדינה היהודית. לא מדובר באנטישמיות, אמרו במוסקבה, אלא ב"אנטי־ציונות". הבעיה לא היתה עם כלל היהודים, אלא רק עם היהודים שרצו לחיות כעם חופשי בארץ ישראל. העמדה התקבלה בקרב המדינות החברות בגוש הסובייטי, אבל היה קשה יותר למכור אותה עדיין במערב אירופה ובקרב אנשי שמאל בארה"ב, לא כל שכן בישראל.

השאיפה של השמאל להתעלם מהאנטישמיות הקטלנית שעמדה בשורש המלחמה הערבית נגד ישראל קיבלה תמיכה גדולה בעקבות מלחמת ששת הימים. השתלטות ישראל על שטחי יו"ש, עזה, רמת הגולן וסיני, כמו גם איחודה מחדש של ירושלים, אפשרו לשמאל במדינות המערב ובהדרגתיות גם בישראל, לבנות נרטיב חדש סביב המלחמה נגד ישראל.
אם היהודים נשאו באחריות לאנטישמיות הקטלנית של הנאצים משום שרבים מהם הצטרפו לבולשביזם, אזי ישראל אחראית למלחמות ולמערכות הטרור שהערבים מנהלים נגדה. למה? כי היא חומדת אדמות "ערביות" ומסרבת להתפנות מהן, ובכך להביא "שלום".

העמדה הזאת תמיד היתה מלאה בסתירות - למשל, הדרישה הערבית ל"זכות השיבה", והקמפיין המוצלח לשלול את הציונות כסוג של גזענות - אולם השמאל ידע להתעלם מהן. על כן, הנרטיב הזה שלט בשיח על אודות מלחמת הערבים והפלשתינים נגד ישראל - גם במערב וגם בישראל ב־50 השנים האחרונות.
השבוע נראה שהנרטיב הכוזב הזה קרס. ההצטרפות - ואף ההובלה - של ערביי ישראל במערכה הפלשתינית החדשה נגד המדינה היהודית, חושפת את האמת. ערביי ישראל אינם שורפים מוסדות לאומיים ויהודיים ותוקפים יהודים ורכושם כדי לשים קץ ל"כיבוש" בירושלים או ביהודה ושומרון. הם עושים זאת כדי לשים קץ למדינה היהודית.

אילהאן, רשידה וברני גם

כפי שזה נראה, זוהי שעה ידידותית לאלימות של ערביי ישראל. הרי לראשונה יש ממשל אמריקני שמאמץ בגלוי את תפיסות העולם של השמאל המרקסיסטי. ההצהרות של בכירי ממשל ביידן, לרבות מזכיר המדינה טוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, מהדהדות את קו ההסברה של אש"ף.
בקונגרס, דוברי האגף השמאלי הקשה המשפיע של מפלגת השלטון בוושינגטון - אילהאן עומאר, רשידה טליב, ברני סנדרס וחבריהם - מהדהדים את קו ההסברה של חמאס. לדידם, ישראל היא מדינה פושעת במהותה. היא רוצחת ילדים פלשתינים בדם קר. היא לא ראויה לחברות בקהל העמים ויש להחרים אותה. הרפובליקנים, מצידם, תומכים בישראל כאיש אחד. אבל אין להם כוח היום בבירה האמריקנית.

לנוכח תמיכת וושינגטון, ערביי ישראל יכולים להרגיש חופשיים להמשיך לשרוף ולתקוף יהודים. אבל בסוף, וושינגטון לא קובעת. ישראל - ההנהגה הפוליטית והעם - תקבע. השעה הזאת היא שעת המבחן של הציונות. האם הציבור יתנצל בפני הפורעים בלוד או יפעל נגדם בכל הכלים ובנחישות? האם ערביי ישראל יבינו כי הם עומדים להפסיד את כל התמיכה שלהם מהיהודים בישראל אם ימשיכו את המתקפה, או האם תינתן להם סיבה להאמין שבכוחם לפרק את המדינה היהודית?
יש שני דברים שצריכים לקרות כיום כדי להבטיח אפשרות כלשהי לדו־קיום אמיתי לאורך זמן בין היהודים לערבים בישראל. ברמת השטח, על כוחות הביטחון לערוך מבצע לאיסוף כל הנשק הבלתי חוקי שנאגר ביישובים הערביים.
ברמה האידיאולוגית, הגיע הזמן אחרי 73 שנה שנפסיק להתעלם מהאנטישמיות הקיימת בשורש ההתנגדות הערבית למדינת ישראל. עלינו לדרוש כחברה שאזרחי ישראל הערבים יכירו בלגיטימיות ובצדק קיומה של המדינה היהודית.

לנוכח הדיבורים על האפשרות שתקום ממשלה בתמיכה עקיפה או ישירה של חברי כנסת ערביים מרע"מ, כתב חוקר האסלאם דניאל פייפס מאמר שבו ניתח את הסוגיה. פייפס הסביר שכמו בנצרות, בקוראן יש שתי גישות ליהדות ולציונות. הראשונה והמוכרת היא העוינת השוללת את עם ישראל, את תורתו ואת זכויות היהודים לארץ ישראל. הגישה השנייה הפוכה. היא מכירה בכל השלושה. פייפס אומר כי הדרך היחידה לצרף את רע"מ לממשלה או להקים ממשלה בהימנעותה, היא לדרוש קודם שחבריה יודיעו פומבית שהם בעלי הגישה השנייה.
במשך 73 השנים האחרונות, החברה הישראלית קיבלה את האנטישמיות של הערבים בהבנה מסוימת. השמאל ראה בה גישה לגיטימית שנבעה מהנכבה, שהיא כישלון מפעל ההשמדה הערבי ב־1948. הוא רצה לפייס את הערבים על ידי דילול הביטויים של הזהות היהודית במדינה, והעלמת עין מגילויי אנטישמיות. הימין טען כי אולי ניתן להעצים את אלה המוכנים לשים את האידיאולוגיה בצד על מנת לשלבם בחברה, אבל מעולם לא העלה את האפשרות שהערבים יפסיקו לשנוא אותנו.

הפורענות של תשפ"א, כמו גם הצטרפות השמאל בכל העולם המערבי לתפיסות האנטישמיות השונות של הערבים נגד קיומה של ישראל, מראות כי הגיע הזמן לשנות גישה. הדרך היחידה להתמודד עם אנטישמיות היא להכיר בעוצמתה ולהילחם בה בכל הכוח. עתיד המדינה תלוי ביכולת של עם ישראל היושב בציון לתבוע מערביי ישראל להתנער ממנה, או להפסיד את מקומם.